סופי הדרכים

יחסות פרטית מאוד

ארז מירנץ

"אף פעם לא סבלתי ממש מנעורים"

                                             [אלמוני]

א.

נסעתי ברכבת האחרונה של חמישי. אשאר עד מוצאי שבת. מאז שהתחלתי ללמוד זה הזמן היחיד שלנו יחד.

בערב עידן היה רגוע ומלטף, אבל בבוקר נזכר שהוא חייב לנסוע אל מעבר להרי החושך, עד לראש העין, כדי להשתתף בחזרה של הלהקה החדשה שהחתים, זאת שהוא לא מפסיק להתלהב ממנה.

קמנו והתארגנו במהירות. הוא היה כל כך לחוץ להגיע בזמן ולא הייתה לי הזדמנות להשחיל אפילו מילה. יצאנו לקינג ג'ורג' ועצרנו את המונית הראשונה שראינו. רק לקראת סוף הדרך הוא התפנה לשאול לשלומי אבל לא התחשק לי להגיד לו, אז במקום זה סיפרתי לו על השיעור של אתמול, על פרדוקס התאומים. "יש שני תאומים. אחד עוזב את כדור הארץ במהירות שמתקרבת למהירות האור, ולתאום שנשאר כאן הזמן נראה מהיר יותר," המשכתי להסביר לו את שלמדנו, "כשהתאום שנסע חוזר לכדור הארץ באותה מהירות, זה קורה שוב, ואז זה שנשאר, ייראה לשני צעיר יותר."

"רגע, אז מי הצעיר ומי הזקן?" הוא דווקא התעניין.

"התאום על החללית חושב שזה שנשאר בכדור הארץ נע במהירות גבוהה הלוך וחזור, והוא זה שצריך להיות מבוגר יותר."

כבר ממש התקרבנו למקום. "זה נשמע מופרך לגמרי", עידן צחק והוסיף, "פיזיקה זה באמת למופרעים". כנראה שעשיתי פרצוף ממש חמוץ כי כשירדנו מהמונית הוא ניסה להחליף נושא ושאל אם אני מתכוונת להצביע לאולמרט בשבוע הבא...

"להצביע לאולמרט זה כמו לשמוע לגלגל"צ!" קטעתי אותו על המקום,

הוא בטח היה אומר עוד משהו מחוכם, אבל בדיוק אז, כשיצאנו לרחוב מוריה, התקדם לעברנו ילד עם חולצת בית ספר ירוקה ודי מרופטת שדידה על קב ובקושי סחב את הילקוט שלו. להפתעתנו, הוא פנה דווקא אלינו ובקול חלוש שאל משהו על איזושהי הפרעה פסיכולוגית, בטח איזו תווית שפסיכולוג או יועצת הדביקו לו. הייתי לגמרי בשוק מזה שילד בגילו יודע מושגים כאלה. כשהייתי בגילו הייתי כזאת מפגרת, שעד היום כשאמא שלי מספרת שאני לומדת בטכניון, אנשים שהכירו אותי אז נשארים המומים או חושבים שהיא משקרת.

עידן החליט שזוהי הזדמנות להעיר משהו ציני, ואני נתתי לו מכה עם המרפק. הוא שאל את הילד למה הוא בכלל מתעניין בהפרעה הזאת, ואני חשבתי כמה שהילד הזה כזה מסכן, ילד קטן בלי הגנות מול המערכת. אני מקווה שההורים שלו תומכים בו לפחות.

ניצלתי את העובדה שעידן היה עסוק עם הסלולרי שלו בלחפש את ההגדרה בוויקיפדיה והצעתי לילד לבוא איתנו. להפתעתי עידן לא הביע התנגדות.

נכנסנו לאולפן דרך הדלת הכפולה שבחצר, וכשחברי הלהקה ראו אותנו, הם הפסיקו את הנגינה כדי להגיד שלום. יוני, מי, שהתברר, היה הסולן, לבש בגדים מבריקים ולגמרי מגוחכים.

"אני גר פה שנתיים, אף פעם לא ראיתי כאן אולפן", הילד אמר.

"באמת? האולפן הזה קיים כבר מ-2004", העיר אחד מאנשי הצוות.

"מ-2004?!", הילד נשמע מבוהל, "אז מה עכשיו?" הוא מלמל לעצמו, אסף את הקב והתקדם לעבר היציאה, אבל בדרך נתקל באחד המגברים ונפל.

רצתי אליו.

"כואב לך?"

הוא השתדל לעצור את הבכי.

עידן, שיצא באותו רגע מחדר הבקרה, התקדם לכיווננו וכרע לידו. "ילד, אתה בסדר?" הוא שאל, והשאלה הזאת רק גרמה לילד לבכות יותר.

"אל תפחד", הוא ליטף לו את הראש, "אני יודע שהעולם נראה רע עכשיו, אבל זה רק בגלל שחסרה לך פרספקטיבה. כשתהיה בגילי תרגיש יותר טוב."

"אתה לא תשקר לי וסתם תבטיח כמו כולם?" הילד הביט בעידן בעיניים לחות.

"אני לא אשקר לך", עידן הניח את ידו על כתפיו, "אני אומר לך, צפויות לך צרות יותר נוראיות אפילו מאלו שאתה עובר עכשיו, אבל יהיה שווה לחכות. אתה תעבוד עם אמנים שאתה מאמין בהם, תצליח, תשכב עם נשים יפות, תגשים את החלומות שלך, תעשה מה שאתה אוהב, תטייל בכל העולם ותתקדם במהירות האור. מחיר קטן לשלם, לא?"

נזכרתי שוב בפרדוקס התאומים. הלוואי שעידן זיהה את התאום שלו שנסע, כי אם לא, אז למה סתם לטפח בילד תקווה? ובכלל, אני לגמרי שונאת את הבדיחות הציניות שלו.

הלהקה המשיכה לנגן, והילד היה מרותק למוזיקה שלהם. אני מקווה שאת הבגדים המבריקים הוא אהב קצת פחות. בהפסקה, יוני הכיר לו את הנגנים, ובשתיים ורבע הוא הלך הביתה מאושר.

כשהם חזרו לנגן התיישבתי בחדר וניסיתי לסיים את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום."

תהיתי אם אי פעם נראה שוב את הילד. הרגשתי שחבל עליו.