סודה של הדוגמנית | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

סודה של הדוגמנית

סודה של הדוגמנית

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

כדוגמנית-על סורקה מרפי יכולה לגבות מחירים גבוהים עבור עבודתה, אך תהילתה מסתירה סוד נורא מעברה. סוד שהיא מנסה להשאיר מאחור, אולם הוא עומד לשוב ולרדוף אותה…

רומן דה-ואלואה יודע שסורקה היא “סחורה פגומה”. המוניטין שלה כנהנתנית מדבר בעד עצמו. אולם הוא זקוק לה ורוצה בה לצורך משימה אחת סופית.

והוא מוכן לשלם…

אבל כשרומן מגלה שסורקה לא שינתה את דרכיה, הוא מחליט לשנות את תנאי העסקה. התמורה שלה תיגבה בחדר השינה. תהיה לו מאהבת שהיא גם דוגמנית-על…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סודה של הדוגמנית”

בקרוב…

1

כשרומן דה-ואלואה התקרב לאולם הנשפים הוא שמח לרגע שהדלתות היו סגורות. הן שימשו מעין מחסום בינו לבין אותו עולם. המחשבה הפתיעה אותו. מחסום? ממתי הוא חושב שהוא זקוק לכך? צעדיו נעשו גדולים ומהירים יותר, כמו כדי לנער את ההרגשה הלא מוכרת שפשטה בו, ובאותו רגע הכתה בו גם תחושה מוזרה ביותר… הרצון העז במישהי לצידו, כשהוא הולך וקרב לאותן דלתות. מישהי… אישה… שתיתן ידה בידו, שתבין בקלות מה הוא חושב, שתביט מעלה אליו כשניצוץ של הבנה משותפת בעיניה. אולי היא אפילו תחייך מעט, תלחץ את ידו.
צעדיו היססו רק לרגע קט בטרם הגיע לדלת. צלילי התזמורת, הפטפוט והצחוק הקולני העמום של מאות האנשים בפנים פעמו בחזהו. מה, לעזאזל, קרה לו? חולם בהקיץ על אישה שעה שמעולם לא חש במחסור כלשהו בעבר – שלא לדבר על בת זוג. דבר אחד היה בטוח – לא הייתה כל אישה כזאת בעולמו או אפילו בדמיונו עד רגע זה. לו רצה אישה כזאת מוטב היה לו לחזור לביתו בעיירה הצרפתית הקטנה, שאותה הוא עזב לפני זמן רב, פיזית, מנטלית ורגשית. ידו נגעה בידית הדלת, יציבה ואמיתית, לא כמו הדמיונות הקלושים המטרידים שבמוחו. הוא סובב אותה ופתח את הדלת.
השטף של חום גוף, שיחות, ריח בושם מעורב במי גילוח היה חיוני וממלא. ועם זאת, דממת כבוד קלה חלפה בחדר כשהוא נכנס. הוא כבר בקושי חש בה, ותהה אם היא בכלל תחסר לו אם לא תתרחש. פיו התעקל בציניות ברורה כשעיניו חלפו על פני המבטים והלחשושים, תרות אחר דודתו. האמת היא שכראש התאגיד הגדול ביותר בעולם האופנה, הוא, למעשה, היה בעליו של כל אדם שהיה לו קשר כלשהו לאופנה באולם הנשפים הנוצץ הענק הזה, ואפילו של כמה מאלה שהתהדרו במעילי זנבות.
הוא היה הבעלים של השמלות והחליפות שנבחרו בזהירות בהתאם למגמות המקובלות. הוא היה הבעלים של התמרוקים היקרים להחריד על עורן המושלם של הנשים, ושל התכשיטים המבהיקים שעיטרו את אוזניהן, צווארן וחזן. הן ידעו זאת והוא ידע זאת.
הקהל קם ופינה דרך כדי להניח לו לעבור, ולראשונה בחייו לא הייתה בו כל התרגשות של ציפייה. למעשה, הוא הרגיש… חוסר שביעות רצון.
הוא היה יחסית צעיר ועשיר יותר מרוב הגברים שם, והוא ידע ללא יהירות מלאכותית שהוא יפה. חשוב מכל, הוא היה רווק, ופה, בניו יורק, הציב הדבר פרס על ראשו. לכן לא היו לו כל אשליות באשר למה שהוא מייצג בעיני נשים בקהל כזה. והנשים מתוכן בחר קודם נראו כעת צעקניות מדי, נגישות מדי. למרבה החרדה, ידיעת הקלות בה ידע שהוא יכול לבחור ביפות ביותר, בנחשקות ביותר, הותירה כעת טעם מר בפיו. בלונדינית קלילה לבושה בלא יותר מפיסת תחרה שחוזקה באוויר נעה לעברו בנחישות אפילו עכשיו.
כשראה את דודתו חש בשטף של הקלה, והוא חצה את החדר כדי להיות לצידה. ההתמקדות בה החזירה את מחשבתו למטרת היותו שם באותו ערב, על מנת לבחון מישהי מבחינה מקצועית – דוגמנית שיעצו לו לשכור לצורך אחד ממסעות הפרסום היקרים ביותר שנעשו אי פעם. דודתו הייתה האחרונה שלחצה עליו, שכן אותה אישה הייתה אחת הדוגמניות שלה. הוא ידע היטב שאותה אישה, סורקה מרפי, תהיה בדיוק כמו כולן בחדר הזה, ובנוסף לכך, היה לה עבר שהפך אותה, ככל שהדבר נוגע לו, לבלתי מתאימה לעבודה. למרות זאת, הוא עבד והפעיל את עסקיו כדמוקרטיה ולא היה לו זמן לשליטה רודנית. היה עליו לשחק את המשחק, להראות שהוא לפחות בא כדי לבחון אותה בעצמו לפני שיסרב.
דודתו פנתה וחייכה אליו כשהתקרב.
“לא.” סורקה שאפה בסבלנות עמוקות. “מבטאים זאת סורקה…”
“זה חמוד כמעט כמוך, מותק… ומאין השם הזה?”
עיניו הקטנות של הגבר שנחו עמוק בפניו הבשרניות נעו מעלה ומטה בתאוותנות שגרמה לסורקה למשוך באחת את ידה מאחיזתו המזיעה והלוחצת מדי. הוא בהחלט לא התעניין במקורה או במקור שמה יותר משהתעניין באדם על הירח. היא הצליחה לומר באדיבות מה ובחיוך שבקושי הורגש, “זה שם גאלי. משמעו זוהר…
“היה נעים להכיר אותך, אך אם לא אכפת לך, אני באמת חייבת…”
“סורקה!”
היא הביטה סביב בהקלה נוגה כשקראו בשמה. הצורך להתרחק מטייקון הנפט מטקסס היה חריף ומיידי.
“קייט…” היא לא הצליחה להסתיר את ההקלה כשבירכה את חברתה, והביטה בה במבט חד מאוד.
סורקה פנתה לאחור אל הגבר שעיניו ממש יצאו מחוריהן כשראה את הבלונדינית הזוהרת שהצטרפה אליה. חברתה הטובה ביותר חייכה אליו במתיקות והרחיקה משם את סורקה.
“בחיי, כמה אני שמחה לראות אותך. אני חושבת שאני זקוקה למקלחת אחרי זה.” סורקה הצטמררה מעט.
“אני יודעת. הוא לחץ אותי קודם, וכשראיתי אותך איתו, ידעתי שאני חייבת להציל אותך.”
סורקה חייכה אל חברתה הקרובה ביותר בכל העולם ובדחף פנימי העניקה לה חיבוק מהיר. “אני כל כך שמחה שאת פה, קייטי. הערבים האלה הם עינוי כזה… את חושבת שאולי נצליח לברוח מפה?”
אפה של קייט התקמט בפניה העדינות. “לא ילך. מוד פוקחת עלינו עיני נשר, והיא כבר אמרה לי שאם נברח מוקדם, היא תגרום לנו לשלם על כך.”
סורקה נאנחה, ובאותו רגע הבחינה באישה האמורה – מוד הארידיי, ראש תעשיית האופנה ומנהלת ‘דוגמניות בע”מ’, הסוכנות הניו יורקית שבה עבדו היא וקייט, ושהייתה, מחוסר מונח הולם יותר, האם החורגת שלהן.
היא חייכה בעליזות עד שמבט הלייזר של מוד הבחין במשהו אחר, ואז החניקה פיהוק אדיר. שתיהן היו ערות באותו יום מעלות השחר לצורך עבודה, אף שמדובר היה בתצוגות אופנה מסוג אחר.
קייט עצרה מלצר חולף ונטלה שתי כוסות שמפנייה, והושיטה אחת לסורקה. בדרך כלל היא לא שתתה את הדבר הזה, אך בכל זאת לקחה אותו, למראה הדרוש. מוד אהבה שהדוגמניות שלה נראות כאילו הן נהנות, במיוחד כשהן הוצגו לראווה בעיצומה של מהומת שבוע האופנה של ניו יורק באחד המלונות הטובים ביותר, והתחככו בכמה מהחשובים באנשי התקשורת, האופנה והפוליטיקה.
סורקה חייכה והקישה בכוסה של קייט. “תודה. אני תמיד מרגישה כמו סוסת הרבעה באירועים כאלה… את לא?”
קייט הביטה סביבה בעניין. “אני לא יודעת, סורק…” היא חיקתה את המבטא הניו יורקי האיטי הידוע של מוד וחזרה על שיחת העידוד שזכו לה קודם. “זו הפעם היחידה בשנה שאנו זוכות לקדם את הפנים החדשות יחד עם הישנות.” היא דחקה בסורקה בחיוך ואמרה בקול נמוך, “בגיל המופלג עשרים וחמש אנחנו הישנות, במקרה שלא שמת לב…” היא המשיכה בחיקוי הצורם, “ואנו עושים עסקים. אלה האנשים שהשקיעו בנו, יועצי האופנה, שמשלמים את חשבונותיכן, אז לכו לשם והיראו משגעות.”
סורקה הניפה את ראשה וצחקה. “היא תהרוג אותך אם היא תשמע אותך.”
הניגוד ביופיין זו לצד זו – האחת בלונדינית, השנייה כהה, משך לעברן מבטים רבים. הן חלקו קירבה נינוחה שנבעה מידידות ארוכה שהחלה כשקייט באה לפנימייה של סורקה באירלנד, לא רחוק מדבלין.
קייט דיברה שוב, והסיטה את תשומת ליבה של סורקה ממחשבותיה הנודדות. קולה נשמע קליל באופן מטעה. “יש פה המון בחורים משגעים הערב, סורק…”
מתיחות פשטה בפניה של סורקה. היא נזכרה בשיחה לוהטת קודמת עם חברתה, ולא היה לה חשק לעורר כעת את אותו נושא. לא היה בה כל רצון לחזור אל הזיכרונות, שהערה כזאת הובילה בהכרח אליהם.
“קייט, בואי לא נחזור לזה, בבקשה.” ההפצרה בעיניה הכחולות-בהירות הייתה ברורה. קייט הייתה חברתה הטובה ביותר, האדם היחיד שהכיר אותה כפי שאיש לא הכיר, שראה אותה במצב הגרוע ביותר. רגש האשמה המוכר שב והתעורר, תחושת החוב. אף שידעה שקייט לעולם לא תזכיר זאת או תשתמש בכך נגדה. למרבה ההקלה היא ראתה שחברתה מנידה קלות בראשה.
“טוב, בינתיים את משוחררת, אבל זה פשוט… את אחת הנשים היפות ביותר שאני מכירה, בפנים ובחוץ. הייתי רוצה ש…”
סורקה לקחה את ידה של קייטי, ועצרה את דבריה. קולה היה צרוד. “תודה, קייטי… אבל באמת, הניחי לזה לעת עתה… טוב?”
לא היה קשה למצוא אותה בקהל הזה. מתמונותיה בלבד היה קל למצוא אותה, מלבד העובדה שהיא בלטה ללא כל מאמץ – עלה חיוור של יופי לצד כל כך הרבה שיזוף מלאכותי מקצועי.
הוא צפה בהיחבא במשחק ההדדי בין שתי הנשים. הוא שמע את צחוקן בטרם ראה אותה, והופתע לגלות שהוא בא מפיה של זו שבא לפגוש. הצחוק ריחף מעבר לחדר ועשה את דרכו סביב חושיו. החיוך הבוהק היה עדיין על פניה כשדיברה אל חברתה. הוא לא נהנה להודות בכך, אך הן לא היו כמו הדוגמניות האחרות, שהתחנפו אל הגברים בקהל. הן נראו… כשתי ילדות בפינה, משחקות בהימלטות. כמה מוזר, משום שהוא לא נכנע לגחמות כאלה, זה גרם לו לרצות לקחת בכך חלק…
היא בלטה מכל בחינה אפשרית, בשערה הגלי השחור והארוך שגלש מעבר לכתפיה החשופות. בשמלת סטרפלס עם מותן גבוהה, הקימור החיוור של חזה רימז על חושניות שלא הייתה טבעית לדוגמנית-על, וזקיפותה וחינה העידו על שנים של תרגול. העיניים הכחולות יותר מכל כחול כותרו בריסים כהים, והוא יכול היה לראות מעבר לחדר עור כה חיוור שהוא דמיין שמקרוב ייראה שקוף.
אותו עוקץ של אי שביעות רצון שב ועלה אף בעוצמה רבה יותר. כמי שלרוב אינו נכנע לבחינה עצמית מכל סוג שהוא, רומן גדע אותו ללא רחמים. כשהוא עדיין מביט באישה, הוא גילה שסקרנותו מתעוררת מעבר למה שציפה שיהיה בחינה מקצועית קצרה ומהירה – על מנת לאשר את דעתו שלו… ואף יותר מכך, משום שהיא לא ניסתה ללכוד את תשומת ליבו. פיו נקפץ. זה כשלעצמו היה בלתי רגיל.
הוא כבר החליט שהוא אינו רוצה להשתמש בה… במיוחד לאור עברה הידוע לשמצה… אך כשהביט בה כעת, הוא נאלץ להודות שעל פניו היא תהיה מושלמת למה שהם חיפשו. החושים שלו, שהתחדדו במהלך שנים כה רבות בתעשייה, אמרו לו זאת בשנייה אחת. בין אם תכננה זאת בתחכום ובין אם לאו, לכדו פניה הזוהרות המחייכות של סורקה מרפי את מבטו ללא מאמץ. בדרך כלל בחוגים אלה התאמצו הדוגמניות תמיד להציג פנים מסוימות עד כדי כך שכל הבעה טבעית הודחקה זמן רב קודם לכן, בין אם בהתנהגותן ובין אם בעזרת ניתוחים.
הוא חש דחף כמעט בלתי נשלט לראות אותה מקרוב, ובטרם יכול היה לשלוט בעצמו חש בפעימת תשוקה שלרוב לא צצה באופן כה שרירותי. הוא לא יכול היה לשלוט בתגובה זו והיא הפתיעה אותו – שוב. זו הייתה התחושה האחרונה שלה ציפה מהמפגש עימה.
“יפות, נכון? אני רואה שמצאת אותה.”
הוא קפץ כשהקול הנמוך הצרוד נשמע לימינו והוכה מעט בהלם ממידת הקסם שאחז בו. האם הדבר היה כה ניכר? עד מהרה הוא שלט בפניו, אך האישה שלצידו לא הוטעתה, והוא היה אסיר תודה שהכיר אותה כה טוב – שהיא הייתה היחידה שהבחינה ברגעי החשיפה הבודדים הארעיים שלו. פיו התעקל בטרם העניק לה נשיקה בשתי לחייה, והיא רפרפה בריסיה בלגלוג.
“לו יכולתי עדיין להסמיק, רומן היקר שלי, הייתי אדומה כסלק.”
“אני בטוח,” הוא עקץ ביובש. היא הרגישה בנוח בסביבה עשירה זו, והוא לא יכול היה לדמיין אשת פלדה אמיתית זו מסמיקה בגלל מישהו או משהו.
“אז… מה שלומך, דודתי היקרה?”
היא טפחה על לחיו במניפתה – האביזר המוזר הידוע שלה – וחייכה בחיבה. “טוב מאוד, תודה. כבוד הוא לנו לארח פה אדם חשוב כמוך. אני כה שמחה שלשם שינוי ענייני העבודה שלנו השתלבו כה יפה, כי איני רואה אותך יותר – אף שאיני מתארת לעצמי שההבטחה לחדר מלא נשים יפות לא הייתה בגדר תמריץ.”
רומן מחה, “קודם את מחמיאה לי ואז את מראה איזו דעה יש לך עליי…”
“הממ”, היא אמרה ביובש. “כשתמונות שלך במגזינים רבים מראים אותך מחזר אחרי מה שנדמה כל דוגמנית פנויה באירופה, אני מבינה מדוע אתה מחפש שדות מרעה חדשים.”
הוא היה רגיל להתבדחות החביבה המתגרה הזאת, אף שהוא לעולם לא היה מסכים לה מכל אדם אחר. הוא הביט בהיסח הדעת סביב החדר. מילותיה של דודתו פגעו במטרתן, והוא נאלץ לרסן רצון מתגונן לגלות לה בדיוק כמה זמן עבר מאז שהייתה לו מאהבת. לא התאים לו להודות בכך שאפילו תחום זה של חייו נראה לוקה בחסר.
עם זאת, סורקה מרפי נשארה בזווית עינו. זה הרגיז אותו וכפה עליו לומר בקלילות, “את, מכל האנשים, אמורה לדעת שאסור להאמין לכל מה שקוראים בעיתונים.”
“אני לא יודעת איך אתה מצליח להרוויח את המיליונים שלך כשנראה שבקושי יש לך זמן. כל הזמן שותה ואוכל…”
“מוד…” הוא אמר בטון מזהיר, אך במחווה לגמרי לא מודעת ריקדו עיניו בקלילות כדי לחפש שוב את סורקה. דודתו לא יכלה שלא להבחין בכך.
“אה, כן… אז, מה דעתך?”
הוא משך בכתפיו בשוויון נפש. “אני עדיין לא בטוח…”
לפעמים האישה המבוגרת הייתה מתוחכמת מדי לטובתה שלה, והיא הכירה אותו טוב מדי.
היא המשיכה בשמחה, “החברה הבלונדינית שלה היא קייט לנקסטר, ידידה ותיקה מבית הספר. גם היא אחת הדוגמניות היקרות ביותר בארה”ב – במקור מלונדון דרך דבלין.”
רומן שמר במאמץ קל על ארשת פנים אדישה. שנים של שליטה ברגשותיו, לא להניח לאיש להביט בתוך מוחו, הפכו למעין טבע שני והכתיבו את פעולותיו. בחיקוי של שעמום נורא הוא בחן בעיניו את החברה.
הבלונדינית הייתה באמת נפלאה – מדהימה. הזמנה חושנית של יופי דבשי וחינני, ו… שום דבר. שום תגובה. הוא נאלץ להזכיר לעצמו שמטרתו הערב לא הייתה למצוא תענוג אישי, למרות שהמבט הראשון בסורקה מרפי מחק את המחשבה הזאת ממוחו ומגופו.
הוא הסיט את עיניו חזרה לסורקה וחש בטלטול בתוך תוכו… שוב… כמו הלם חשמלי. הוא משך בכתפיו בקלילות, כשעיניו החבויות מסתירות את תגובתו.
דודתו, שנראה שלא חשה במאמציו להיראות אדיש, ראתה את מבטו נח עליה. “אז… האם היא נראית כמו בתיק העבודות שלה?”
“כמובן. לא הייתי מצפה לפחות מכך מאחת הדוגמניות שלך, מוד.”
הוא יכול היה לחוש בדודתו מתמלאת גאווה לידו. מסיבה זו היא אכן הייתה הטובה ביותר בתעשייה.
“אולם נותרה השאלה,” הוא אמר לאט ובקלילות, “אם יש בה מה שדרוש למסע מפרך, ואם היא אכן נגמלה מהרגליה הישנים…” הוא חש בדודתו הזועפת והביט מטה אל עיניה הזועמות. אם הוא משמיץ את אחת הבנות שלה, הוא משמיץ אותה.
“רומן, לא אחזור על כך. זה קרה לפני זמן רב. לא כולן כמו…”
“מוד…” הוא אמר בטון מזהיר, הפעם עם יותר מרמז של פלדה בקולו.
דודתו קפצה את שפתיה לפני שאמרה, בניסיון נוסף, “אני מבטיחה לך שמעולם לא הייתה לי כל בעיה איתה. היא מנומסת, דייקנית. צלמים ומעצבים אוהבים אותה.”
“את שוכחת שעבדתי בסיטי בלונדון לפני שמונה שנים, כשהצהובונים היו מלאים בסורקה קווין, ‘הילדה הרעה’… קל מאוד להעלות שוב את התמונות והכותרות. זה לא קרה כל כך מזמן, ומסע הפרסום… נו, זה רגיש.”
דודתו החלה להישמע כועסת. הוא ידע שסבלנותה עומדת לפקוע בכל רגע.
“ועד כמה שאני זוכרת גם אז לא הסתרת את דעתך, רומן. אם היא הצליחה לשרוד ולהיות מועמדת היום לעבודה הזאת, אתה חייב לה לפחות סיכוי הוגן. היא לא יצאה מכל הסיפור ללא פגע. זו הסיבה לכך שהיא שינתה את שמה למרפי – לכן לא הכרת אותה מייד כשמועצת המנהלים שלך הציעה אותה.”
העקצוץ הלא נוח תקף אותו שוב. הוא לא זיהה אותה. למעשה, משהו בתמונותיה קרא לו ונגע בו, במקום שהוא מעדיף לא להביט בו. למרבה המזל, דודתו עדיין דיברה, והיה לו קל להסיט את מחשבותיו.
“הכול מאחוריה, רומן. גם אני צריכה לשמור על מוניטין, האמן לי, ולו היה שמץ של בעיה כלשהי, היא הייתה עפה. אחרת לא הייתי מחזיקה אותה בחברה.”
רומן השמיע נחרה חשאית. שום נמר אינו משנה את חברבורותיו באופן כה מוחלט. לא היה לו ספק שרבות מהדוגמניות של דודתו חיו בצורה כזאת, שלו היה הדבר מתגלה הן היו עפות מ”דוגמניות בע”מ” כל כך מהר שראשן היה מסתחרר. לא. נשים כמו סורקה מרפי מסתירות את ההרגלים הקטנים המלוכלכים שלהן, ואם היה דבר אחד שהוא היה קנאי לו, זו הייתה העובדה שהוא לעולם אינו מתקרב לנשים שמעורבות בסמים. עסקית או חברתית. המחשבה בלבד גרמה לחזהו להתכווץ בזיכרונות אפלים.
“אני מכירה אותך, רומן,” המשיכה דודתו, כשהיא נשמעת בטוחה יותר בעצמה. “לו היית באמת מודאג משמה של סורקה מרפי, לא היית אפילו שוקל לקחת אותה לזה. ברור שלמועצת המנהלים שלך אין כל פקפוק באשר לעברה…”
דודתו צדקה. והיא לא ידעה שבעיקר עברה וגאולתה כביכול של סורקה הם שגרמו להם כל כך לרצות בה. מבחינתו, הדברים לא היו כה ברורים. הוא בהה אל הצד השני של החדר, מתקשה לקרוע את מבטו. משהו גרם לו להמשיך ולהסתכל. בדיוק כפי שקרה עם תמונותיה. רמז כלשהו לפגיעות? תכונה שדוגמניות רבות נכשלו באופן תהומי ביצירתה מול המצלמה. כיצד ייתכן שמישהי שנראית כה טהורה, כה תמימה, הייתה או… קרוב לוודאי, עדיין מסובכת בעולם כה אפל, כה מושחת?
בדיוק כשחשב על כך וחש רגש אכזבה מפתיע שוצף בעורקיו, הביטה סורקה מעבר לחדר, כמעט כאילו יכלה לחוש במשקל מבטו החודר. עיניהם ננעלו. כחול ואפור. והעולם פסק מסיבובו.
סורקה הרגישה כאילו קיבלה כרגע מכה בבטנה, והמחשבה ההגיונית היחידה שחלפה במוחה הייתה: איך לא הבחנתי בו קודם? הייתה תחושה מטרידה של זיהוי, אך היא לא הצליחה למקם אותו מייד, ועוצמת מבטו הקשתה עליה להתרכז…
עיניה לא יכלו להינתק ממבטו של הזר, כאילו אינן מסוגלות לנוע באופן עצמאי. האפור הייחודי כל כך, עיניו היו קרות… מלאות במשהו… והיא לא יכלה להפסיק לחשוב מה הדבר. דבר אחד לא היה בהן, ידידות. היא הצטמררה בתוכה, אך לא יכלה לנתק את מבטה. אף שעיניו הן אלה שאחזו בה כלכודה ברשת, היא הייתה מודעת גם למראהו הכהה הנאה באופן יוצא מגדר הרגיל, לדרך בה הוא עמד משכמו ומעלה מעל כולם, שגרמה לו לבלוט בקהל. קייט נשכחה, הכול הצטמצם לרגע יחיד זה ולגבר הגבוה בעל העיניים המרתקות שהמשיך ונעץ מבט. בוטה ובטוח בעצמו.
ואז, בשבריר שנייה של בהירות, היא קראה את מה שהיה בעיניו. הרשעה ושיפוט. בוז מסוים. גלוי באופן בוטה. מבט שבעבר היה מוכר מאוד בעיני רוב האנשים – מבט שהיא לא ראתה מזה זמן רב. רעד החל במקום כלשהו ברגליה והפך אותן לג’לי, ופניקה תקפה את קרביה. מבועתת מעוצמת תגובתה היא תחבה במספר מילים חנוקות את כוסה בידה הפנויה של קייט וחצתה את הקהל אל מחוץ לחדר, כשהיא אינה בטוחה אפילו ממה היא בורחת.
“מה, לעזאזל, קרה לך? רגע אחד היית פה וברגע הבא החוורת כרוח רפאים ויצאת בסערה מהחדר…”
סורקה לקחה חזרה את כוסה מחברתה ולגמה לגימה גדולה נדירה. בעשר הדקות האחרונות היא שהתה בחדר השירותים, אוחזת מטלית לחה כנגד עורה בניסיון לעצור את הגל העולה של פריחה כתוצאה ממתח, שלא הופיע זה שנים. היא הייתה עדיין כה מזועזעת והמומה מתגובתה למבט בלבד של הגבר מעבר לחדר, שהותיר אותה רועדת, וללא כל רצון להניח לחברתה חדת ההבחנה להניח הנחות בדבר הסיבה לכך.
דבר אחד היה בטוח: המבט הזועף שלח אותה חזרה לתקופה אחרת. תקופה שהיא לא רצתה לזכור. אך הוא היה עם מוד. הם ודאי לא דיברו עליה? היא שנאה את תחושת אי הנוחות המעצבנת שזה גרם לה. היא חשה כאילו הוא היה מסוגל לראות ממש לתוך נשמתה…
“שום דבר, קייטי. הייתי צריכה פשוט ללכת לשירותים…”
“לעשר דקות?” פלטה קייטי. “אני מכירה אותך, סורקה, ו…”
חברתה עצרה לפתע כשראתה משהו מאחורי סורקה, מעבר לכתפה, ואז נלפתה ידה כה חזק שהיא התנשפה. “קייטי!”
“אל תסתכלי עכשיו, אבל גבר ממש אלוהי נמצא מעבר לחדר… הוא מדבר עם מוד. הוא ודאי האחיין שהיא אמרה שיבוא הערב.” מבט מצחיק של חוסר אמון גרם ללסתה של קייטי ליפול. “אלוהים! הרגע הבנתי מי הוא, אבל ברור שהתמונות שלו בכלל לא עושות עימו חסד… הוא מסתכל לפה…”
“קייטי…” נאנקה סורקה, מסתירה את בהלתה הגואה. זה ודאי היה הוא – הגבר שהיא ראתה מעבר לחדר.
כשקייט אמרה את המילים הבאות, הן אפילו לא נקלטו במוחה של סורקה, כי הן נאמרו ביראת כבוד כה חסרת נשימה.
“הוא רומן דה-ואלואה. האחיין של מוד הוא רומן דה-ואלואה. עכשיו הכול ברור. הבנות דיברו עליו קודם מאחורי הקלעים. הוא עומד בראש מסע פרסום ענק – שלא לדבר על זה שהוא בכלל פה, ושאין ספק שהוא הגבר היפה ביותר בניו יורק… מובן שכולן חושבות שיש להן סיכוי ל…”
“רומן דה-ואלואה?” אנקה איומה נפלטה מגרונה של סורקה, שנדמה היה כהולך ומתכווץ. היא החווירה מאוד. קייט לא הבחינה בכך.
“כן… ודאי שמעת עליו. אוי, סורקה, רק הסתכלי. אין ספק שהוא הגבר הכי משגע ב…”
“קייטי.” קולה של סורקה היה דוחק, מבוהל. “את לא זוכרת מי הוא?”
נראה היה כאילו הגורל רקם מזימה להשליך אותה הערב חזרה אל הזיכרונות, בין אם הדבר נראה לה ובין אם לאו.
פיה הפך לקו מריר. “בבקשה, תגידי לי שלא שכחת את הכתבה ההיא בעיתון… זאת שהייתה הגרועה מכולן – הכתבה שגרמה לכל עיתון אחר, לכל כתב-עת ולכל צלם בלונדון להפנות לי עורף?”
בסופו של דבר קרעה קייט את מבטה מהגבר מעבר לחדר והביטה בסורקה. גבתה התעקלה לרגע, ואז לבשו פניה אימה – בערך אותה אימה שסורקה חשה.
קייט לפתה את ידה. “אלוהים, סורק… זה היה הוא. הוא נתן את הראיון ההוא.”
סורקה רק נדה בראשה בשתיקה. נדמה היה שקרביה מתכווצים. גם לפני שמונה שנים הייתה לרומן דה-ואלואה מספיק השפעה להרוס קריירה צעירה. הוא הפך אותה לכבשה השחורה בקרב הדוגמניות. הוא הוקיע בראיון נוקב את השימוש בסמים בעולם האופנה וציין אותה כדוגמה. מספיק אנשים חששו עד מוות לאבד את קסמם בעיניו ופגעו מאוד בתדמיתה. עם זאת, טעותה התמימה קיבלה משקל יתר בשערורייה ובהשלכותיה. היא נשפטה באכזריות והואשמה בפשע שלא ביצעה, ואיש לא היה מעוניין לשמוע את גרסתה לסיפור. כוחו היה גדול מדי. ולמי אכפת היה מבת עשרה צנומה? תוך מספר שבועות הופיעו כבר פנים חדשות רעננות. שה חדש לטבח.
בחלוף השנים היא הייתה מודעת היטב לשמו, כשקנה יותר ויותר שליטה בתעשיית האופנה והוזכר יותר ויותר באותה יראת כבוד שקייט הפגינה זה עתה. אך סורקה תמיד נמנעה מלהקשיב לשיחות עליו – נמנעה מלקרוא אודותיו, מלהביט בתמונות. היה לה דחף ראשוני להימנע מכל דבר שעלול היה להזכיר לה את התקופה הזאת בחייה… ועד עתה, למרות היותו אחיינה של מוד, היות שהוא היה מוצב בעיקר באירופה, דרכיהם לא הצטלבו…
רק העובדה שהיא יכלה לחזור הביתה לאירלנד ולהתחיל מחדש הצילה אותה. לאט אך בביטחון, באומץ ובנחישות, היא בנתה את עצמה מחדש. היא אפילו אימצה לעצמה את שם המשפחה של סבתה בניסיון להתחיל מחדש, ועד עתה, מלבד הערות ארסיות ספורות, היא הצליחה לבנות קריירה מצליחה. לפחות עד היום. למרות שמוד ידעה על עברה, והכריזה בביטחון עצמי אופייני שזה לא מעניין אותה, מה שעניין אותה היה איך היא התנהגה עכשיו, איך יכלה סורקה להיאבק בארס שהיא ללא ספק תשמע מאחיינה? משום שלא היה ספק שזה היה נושא השיחה, מדוע הוא הביט בה כך…
“אני כל כך מצטערת, מתוקה. לא זכרתי…”
סורקה לחצה את ידה של קייט. היא ידעה שכף ידה לחה. “אל תהיי טיפשונת. איך יכולנו לדעת שהוא יהיה האחיין שמוד דיברה עליו כל הזמן.” סורקה צחקה, ובאוזניה זה נשמע היסטרי מעט. “אחרי הכול, יש לה כמאה כאלה, היא הייתה נשואה כל כך הרבה פעמים. ורומן דה-ואלואה אפילו לא יזכור אותי. אני בטוחה.”
קייט חייכה קלושות, אך סורקה לא יכלה שלא להבחין בכך שמבטה נמשך שוב מעבר לכתפה אל אותו גבר. היא השיבה את מבטה אל סורקה כמעט בתחושת אשמה. “תראי, זה לא שאנחנו צריכות לדבר איתו או משהו…”
סורקה חשה כפייה מוזרה כמותה לא חשה מעולם, וצייתה לדחף נורא להסתובב ולהביט, לראות שוב את הגבר ששפט אותה בפזיזות כה רבה יחד עם כולם באותן שנים. היא הרגישה שהיא מסתובבת… רק כדי להיתקל במבט האפור הבהיר, המוכר לפתע, מעבר לחדר – חדר שנדמה היה כהולך ומתכווץ משנייה לשנייה. וכעת הוא בהחלט הביט בה בזעף!
היא חשה שכל חלק בה מוחה כנגד התנועה, סורקה הסיטה שוב את מבטה והביטה שוב בקייט, שהסתכלה בה. חברתה שרקה ברכות, וקימטה גבה עדינה אחת. היא לא החמיצה דבר במבט הממוקד.
“הבחנת בו קודם, נכון? לא זיהית אותו, אבל החלפתם מבט כזה… ולכן ברחת…”
דבריה של קייט פגעו קרוב מדי למטרה וגרמו לקולה של סורקה להישמע חד שלא כרגיל – תגובת הגנה אוטומטית למהומת התחושות והרגשות שהסתחררה בחזה. “קייטי, אני אספר לך ברגע זה איזה מין אדם הוא בדיוק. הוא חולה שליטה מתנשא. פלייבוי עשיר חסר מוח שמופיע במשרד רק כשהוא לא מפזז על איזו יאכטה, עמוסה בדוגמניות מטופשות רפות מוח שאינן יודעות את שמן. יש לו מזל שדרכינו לא הצטלבו קודם, משום שבכל הכנות, התבגרתי מספיק כדי לא לצעוד לשם ולהנחית עליו אחת, או לזרוק את המשקה שלי בפניו כי הוא כזה נפוח, מרגיז…”
“ובכן, מה מונע זאת ממך עכשיו…?”
סורקה התאבנה. רק אז היא קלטה את מבטה הנדהם של קייט, פיה פעור בחוסר אלגנטיות באזהרה שלא נאמרה.
הקול הנמוך, עם המבטא המסוכן, הגיע כה קרוב אליה שנדמה היה לה שהיא חשה שמץ של נשימה חמה על גבה. מאוחר מדי. היא אפילו לא הרגישה. ועכשיו הוא היה פה, ממש מאחוריה. ומובן שהוא שמע כל מילה שנדמה היה שנותרה מרחפת באוויר באופן מאשים.

בקרוב…

X