נשואה למוסד | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

נשואה למוסד

נשואה למוסד

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37

בהחלטה של רגע יוצאת סַלי, בת מושב צעירה, ללונדון בעקבותיו של  ג’רי, אהוב לבה שלומד שם.

רק אחרי נישואיהם, מגלה סלי שבן זוגה אינו פקיד בשגרירות ישראל אלא איש מוסד בתפקיד מבצעי. הדבר אינו מרתיע אותה. להיפך: כשמוצע לג’רי לפעול במדינה מוסלמית במסווה של איש עסקים אירופאי – היא מתעקשת לצאת אתו לשם.

הנסיון שסלי צברה במוסד עומד לצידה, אך אויביה נחושים וחסרי מעצורים. האִיומים המרחפים מעל לראשה מתגברים, ופתויים של אהבה חלומית ושל כסף רב נקרים על דרכה. המציאות הופכת לחידה מורכבת ונפתלת, שפענוחה תלוי בתושייתה של סלי, בשיכלה הישר ובאומץ הלב שלה…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נשואה למוסד”

בקרוב…

1

 

 

היא עמדה כשגבה אל הדלת וידיה פרושות לצדדים. “אתה לא יוצא מכאן.”
“סָלי,” הוא אמר בקול רגוע, טעון במתח סמוי, “תני לי לצאת.”
“רק אחרי שתאמר לי לאן אתה נעלם בלילות.”
“אסור לי לומר לך.”
“למה, ג’רי? מי לא מרשה לך?”
“גם את זה אני לא יכול לומר.”
“אתה משחק בי!” קולה של סלי התרומם לכדי צעקה, “אם אתה רוצה לבלות עם נשים אחרות, פשוט תאמר.”
“אלה לא נשים אחרות,” אמר ג’רי, “ממש לא.”
הם היו נשואים זה כשנה ולמרות גילה הצעיר, ניסיון חייה צייד אותה בחושים חדים. היא ידעה לזהות זיוף. “מה קורה לך, אתה מוכן להסביר?”
קולו של ג’רי היה יציב ושלו. “תני לי שעה. אני אצא ואחזור עם מישהו שיסביר לך.”
היא ידעה ששום לחץ לא יגרום לו לספר ובכל זאת התעקשה: “למה אתה לא יכול להסביר?”
“גם את זה הוא יסביר לך.”
עיניה של סלי רשפו. “אני רוצה לבוא אתך לַמקום שבו הוא נמצא. שיסביר לי שם.”
“את לא יכולה,” הסביר ג’רי בסבלנות, “אסור לך אפילו לדעת איפה המקום.”
“אתה מדבר כמו דמות מספר מתח זול,” צעקה סלי.
צל של חיוך עבר בפניו של ג’רי. “אני מקבל שעה?”
סלי אף פעם לא יכלה לעמוד בפני החיוך שלו, וגם הפעם נכנעה. “שעה,” ויתרה ברוגז והתרחקה מן הדלת. “אבל לא דקה אחת יותר!”
הכעס והחשש התסיסו את דמה. זה חודשים היא מוצאת עצמה מבלה את הערבים בחיק כורסתה, שנרכשה בפטיקוט ליין במענק החג של ג’רי, והייתה הפריט בעל הערך היחיד שבדירתם. היא קראה עשרות ספרים וצפתה באינספור תכניות טלוויזיה, מצפה שישוב. בכל פעם ששאלה לאן הלך — הייתה זו ישיבה דחופה בעבודה, פגישה עם חבר או הרצאה ב-LSE, בית הספר לכלכלה ולמדע המדינה שבו למד. ככל שחלף הזמן, ההסברים נהיו יותר ויותר מגומגמים, ובְסלי הלך וגבר החשד. היא חשה שמאז הגיעו ללונדון, חייו של בעלה מנוהלים בידי דבר מה עלום ומשמעותי ממנה, והשליטה בגורל שניהם הולכת ונשמטת מידיה.
סלי לא סבלה חוסר שליטה. בכל מערכת שבה הייתה משולבת היוותה תמיד מנהיגה ועמוד התווך. היא גדלה במשפחה דתית-לאומית של מגדלי אתרוגים שחיה במושב חיבת-ציון, ושם נחשבה לנפש חופשייה, בעלת דעות ועמדות משלה, טום-בוי ששיחקה בחברתם של הבנים ותמיד הייתה מוכנה לקחת חלק בכל מעשה שובבות. גם בטכניון, שבו הייתה התלמידה היחידה וגם הצעירה ביותר להנדסת תוכנה, שמרה על דרכה העצמאית ולא חששה להביע את דעתה בכל הזדמנות. שם גם פגשה את ג’רי, ומן הרגע שבו נח עליו מבטה — ידעה שיהיה שלה.
אחרי תקופה קצרה של חיזור, עשו יופייה ושנינותה את שלהם והשניים היו לנאהבים. ג’רי נמשך אל שמחת החיים המתפרצת שלה, שהשלימה את כובד הראש שלו, והיא אהבה את הרצינות והמשקיענות שלו. היא קיוותה בכל לבה שגם ימסדו את אהבתם, אך ג’רי הצהיר בכל פעם מחדש שחתונה לא באה בחשבון. “אין לנו כסף, אין לי שום עניין בִּילדים בשלב זה של חיי, וחוץ מזה — לעולם לא אתחתן עם מי שלא שירתה בצבא…” ובכל זאת, כשהודיע לה שהתקבל ל-LSE, אחד מבתי הספר לכלכלה המובילים בעולם, היה לה ברור שתצא בעקבותיו. הוריה התנגדו, כמובן, אך לא יכלו לעמוד בפני רצונה של בתם העיקשת שהודיעה: “אני נוסעת להתחתן.”
היא נחתה בלונדון כשבכיסה אלף פאונד וכתובתו של ג’רי במעונות הסטודנטים. למחרת הלך אִתה לשכור דירה. הם מצאו חדר עם מטבח משותף בבית דירות ישן ואכלו ארוחה שמנונית ולא משביעה במזנון פיש אנד צ’יפס שממול. למחרת פנתה סלי אל שלושה מוסדות לימוד להנדסת תוכנה, שגם את כתובותיהם מצא למענה ג’רי. בשלושתם היה שכר הלימוד מעל ליכולתה הכספית. הסכום שהביאה עמה מן הארץ היה נמוך משכר הלימוד והספיק לכל היותר לשכר דירה של חודשיים, אם תחסוך במזון. מעבר לפינה ארב גם החורף הקרב, שיהיה כרוך בהוצאות חימום נכבדות.
סלי נפגשה עם ג’רי בכל ערב וניסתה להישאר אופטימית כדי שלא להדאיגו, אך בתוכה הלך ופשט הייאוש. הוריה שלחו לה ליום הולדתה עוד חמש מאות פאונד, שהאריכו את תקופת החסד שלה בלונדון בחודש נוסף. עתה עמדו ארבעה שבועות בינה ובין היום שבו תודה בתבוסתה ותתקשר הביתה לבקש שישלמו למענה את דמי הכרטיס בחזרה. ג’רי ניסה לסייע כמיטב יכולתו, אך גם הוא השתכר שכר רעב מעבודתו בהסברה הישראלית וחי מן היד אל הפה. לחייהם המשותפים הוצמדה עתה תווית עם תאריך תפוגה ואהבתם הפכה נואשת.
עד לאותו היום שבו הופיע ג’רי בדירתה ובידו מודעה שתלש מלוח המודעות במעונות. “קרן פייר מרן מציעה מלגות לסטודנטים שיעמדו במבחניה. המלגות כוללות תשלום שכ”ל ומענק מחיה”. למחרת בבוקר התייצבה סלי במשרדי הקרן, מילאה טפסים והתבשרה שיהיה עליה לעבור מבחן. כל ניסיונותיה לברר מהם נושאי המבחן, כמה זמן יארך ומה הציון שיש לקבל כדי לזכות במלגה — לא נענו.
אחרי שבוע הוזמנה שוב אל משרדי הקרן. בחדר קטן, בחברתם של עוד שלושה מועמדים, השיבה לשאלות שהתמקדו כולן בענייני יהדות. היא בירכה על כל רגע שבו נחשפה בביתה למצוות הדת ולאהבת ישראל, וחשה אסירות תודה למשפחתה ובעיקר לאביה ולסבה, רב גדול ונערץ, על כך שתמיד התפנו מעיסוקיהם כדי להשיב לשאלותיה ולהעמיק את ידיעתה בכל הנוגע להבנת הדת. כשיצאה את החדר — ידעה כבר שעברה את המבחן בהצלחה.
כך אכן היה. אחרי שבועיים נח בחשבונה סכום כסף שהספיק לשכר הלימוד וגם לקיום של חודש ימים. סכומים נוספים, כך הובטח לה במכתב שקיבלה בדואר, ישולמו בכל חודש עד לסיום לימודיה.
כשהמכתב בידה, שבה אל משרדי הקרן. “משהו לא בסדר?” שאלה המזכירה בפליאה.
“באתי להודות לפייר מרן באופן אישי על עזרתו.”
“זה בלתי אפשרי,” פסקה המזכירה.
“למה? הוא לא קיים?”
“הוא קיים ועוד איך,” צחקה המזכירה, “הוא מיליונר יהודי שגר בשווייץ. תוכלי להשאיר כאן מכתב, אבל אין סיכוי שיענה לך.”
סלי שרבטה כמה משפטי תודה חמים על דף, הכניסה למעטפה ומסרה למזכירה.
כשיצאה לרחוב, חשה שהעולם מחייך אליה. פייר מרן האלמוני העלה את חייה על המסלול שכה רצתה בו.

שלווה הסל גדלה במושב חיבת ציון שבעמק חפר. היא מהנדסת תוכנה בהכשרתה וניהלה מערכות מידע בחברות שונות בעולם. כשבן זוגה, ששירת במוסד בתפקיד בכיר, יצא לשליחויות חשאיות – הצטרפה אליו כחלק מן הכסוי שתחתיו פעל. לשם כך עברה קורסים שהכשירו אותה לפעילות מבצעית.

היא חיה בתל אביב, מעורבת במפעלים לתועלת הציבור ומנהלת עסקים שונים.

נשואה למוסד  הוא פרי הדמיון, אך מבוסס  על אירועים שחוותה, על מבצעים שבהם נטלה חלק, ועל חייה בכלל.

X