נחושת ונהר

“שיריה של נעמה שקד הם כוח מלא דימויים. כל דימוי הוא התרחשות של יופי, של עדינות, של גאוּת, של כאב. אבל במקום ללכת בתלם מעיזה המשוררת להוכיח את הבולט שבדברים: שירה היא לא זו שמריעים לה. שירה היא ציפור בלי ירח, מגששת את הדרך שלה, נסחפת בשיטפון, “נטרפת בקירות”, בוערת.
ונִפרשׂ עולם שירתה: היא הפָּנִים. הרעד. הגעגועים. הזעם. האמונה. החוסר אמונה. מעין מסעות של סתירות וניגודים. שירתה היא תפילה. התשוקה לגעת בדבר האמיתי. היא אושר מלא הכרת תודה לאלוהים על עולמו הירוק, שאין בו רבב”.
חדוה הרכבי

“שיריה של נעמה שקד מעלים קולות ומראות מנְבכים עלומים, ואלו לובשים בבית-היוצר שלה דיוקן של גבישי חזיון ומִגבָּשים של דימויים. לשירה זו תיבת תהודות עשירה, עתירת גוונים, שמקורותיהם בספרותנו הקאנונית. עושר זה מגיע אלינו בסימנו של סוד הצמצום; ניבים מושגיים נעשים בתהליך המדרשי שהיא מחוללת למבטאי שאלות קיומיות.
בכמה וכמה משירי קובץ זה מהדהדים מצוקה רוחנית ועצב קיומי, ואלו נחשפים ברוֹך שבעוצמה. תוך כדי חשיפה זו צומחת מתוכם התחדשות מוריקה ונפתחים אופקי התחלות”.
פרופ’ אברהם שפירא

נחושת ונהר

עכַשְָׁו תּרִאְיִ

דָּג חוֹצֶה בְּשֶׁקֶט

אֶת הַמַּיםִ הַכּהִֵים

זוֹרֶה עַל סְבִיבוֹתָיו

גִּצֵּי זָהָב בָּאֲפֵלָה

לא פּוֹחֵד כְּלָל לַעֲברֹ בַּמַּיִם

הַסְּתוּמִים

כָּל זֶה לא נוֹגֵעַ לְנַפְשׁוֹ

הוּא שָׁט הוּא מֶלֶךְ

בַּתְּהוֹם

מַבְקִיעַ בְּכָנָף שְׁקוּפָה.

נעמה שקד, ילידת 1970, יוצרת בתחומי המדרש והשירה, לומדת ומלמדת בבית המדרש “אלול” בירושלים, שותפה בעריכת כתב־העת לשירה “משיב הרוח”.