נאמנות כחולה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

נאמנות כחולה

נאמנות כחולה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 466
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 92
- 44

שאיפתה היחידה בחיים של מייסון (מייס) פרי הייתה להיות שוטרת במשטרת וושינגטון. כך היתה עד שנחטפה והופללה. היא איבדה הכול – את התג, את הקריירה ואת חירותה. כעת היא משתחררת מהמאסר ולפניה משימה אחת בלבד: לחזור ולהיות שוטרת. הדרך היחידה לחזור וללבוש את המדים הכחולים היא לפענח מקרה קשה ולהוכיח שהיא זכאית וראויה לשוב לתפקידה ולדרגתה. ואולם, על אף שאחותה, קצינת המשטרה, עומדת לצידה, היא חייבת לפעול בחשאי, וזאת משום שפרקליט מן התביעה מחכה להזדמנות לשים אותה מאחורי סורג ובריח. ואז נכנס רוי קינגמן לחייה. רוי הוא עורךדין צעיר שסייע לנזקקים עד שקיבל משרה ומשכורת גבוהה בחברת עורכידין בוושינגטון. הוא פוגש במייס לאחר שגילה את גופתה של עורכתדין שעבדה איתו באותה חברה. חקירתם את מותה של עורכתהדין מגלה סודות מפתיעים על העולם הפרטי והציבורי של וושינגטון, ומה שהחל כחקירת רצח שגרתית מקבל תפנית מחרידה ובלתי צפויה למשהו מסובך, שטני וכפי הנראה גם קטלני.

בנאמנות כחולה מוליך דיוויד באלדאצ‘י את הקוראים בנתיב רב תפניות השופך אור על הנעשה במדורי הממשל האפלים של וושינגטון.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נאמנות כחולה”

“באלדאצ‘י מוכיח שוב את יכולתו לטוות מותחן מהיר המשלב פשע ופוליטיקה באתרים המשתרעים מרחובות של רשע ועד בתי אחוזה מפוארים.“
בוקליסט

1

ג’יימי מֶלדון שיפשף את עיניו במרץ, אבל כשהשיב את מבטו אל מסך המחשב, הוא עדיין לא הצליח להתמקד בו. הוא הציץ בשעונו; כמעט שתיים בלילה. הוא היה הרוס מעייפות. בגיל חמישים כבר לא היה לו כל כך קל למשוך לילות שלמים במשרדו. הוא לבש את המעיל והרחיק את שערו הדליל ממצחו.
הוא סידר את המסמכים בתיק וחשב על הקול מהעבר. הוא לא היה צריך להתקשר, אבל הוא התקשר; הם דיברו. ואז הם נפגשו. הוא לא רצה שהחלק הזה בחייו יתעורר שוב לחיים. אבל הוא יהיה חייב לעשות משהו. הוא עבד בשוק הפרטי במשך כמעט חמש־עשרה שנה, אבל עכשיו הוא ייצג את הדוד סאם. הוא יישן על זה. זה תמיד עוזר.
לפני עשר שנים הוא היה עורך דין פלילי תותח בניו־יורק, שנהג לגבות סכומים גבוהים תמורת שירותי ההגנה שלו ונתן ייעוץ משפטי צמוד לכמה מאנשי העולם התחתון השפלים ביותר במנהטן. זו היתה תקופה מלהיבה בקריירה שלו, שייצגה גם את נקודת השפל הנמוכה ביותר של חייו. הוא איבד שליטה על חייו, לא היה נאמן לאשתו, והפך למישהו שעם הזמן הוא עצמו התחיל לתעב.
כאשר התבשרה אשתו של מלדון שנותרה לה רק חצי שנה לחיות, נפל לו סוף־סוף האסימון. הוא הקים לתחייה את נישואיו ועזר לבת זוגו להביס את עונש המוות שנגזר עליה. הוא עבר עם משפחתו לדרום, ובעשר השנים האחרונות, במקום להגן על פושעים הוא הכניס אותם לכלא. כל השינויים האלה נסכו בו הרגשה של עשיית הדבר הנכון, על אף שמצבו הכלכלי הפך הרבה פחות מרופד.
הוא יצא מהבניין בדרכו הביתה. עיר הבירה היתה שוקקת חיים אפילו בשתיים בלילה, אבל מרגע שירד מהכביש המהיר ונסע ברחובות העיר לכיוון שכונת מגוריו, היה יותר ויותר שקט, והוא הפך יותר ויותר מנומנם. האורות הכחולים המהבהבים במראה האחורית החזירו לו את ערנותו בבת אחת. בקטע כביש ישר שעצים נטועים משני צדדיו, כמה מאות מטרים מביתו, הוא עצר בצד הכביש וחיכה. ידו החליקה לכיוון הארנק, שבו היתה התעודה שלו. הוא חשב בדאגה שאולי נרדם על ההגה בלי משים, או שנהג בחוסר זהירות בגלל עייפותו.
הוא ראה את הגברים צועדים לכיוון מכוניתו. לא מדים אלא חליפות. חליפות כהות שהבליטו את לובן חולצותיהם המעומלנות באור הירח, שהיה מלא כדי שלושה־רבעים. גובהם של שני הגברים היה בערך מטר ושמונים, ושניהם היו בעלי מבנה גוף אתלטי, פנים מגולחות למשעי ושיער קצר, לפחות ככל שהוא הצליח לראות לאור הירח. ידו הימנית אחזה בחוזקה בטלפון הנייד שלו והוא חייג למוקד החירום, אבל אצבעו המתינה על מקש שליחת השיחה. הוא פתח את החלון והתכונן להציג את התעודה, כשאחד מהאנשים הקדים אותו.
“אף־בי־איי, מר מלדון. אני סוכן מיוחד הוֹפּ, והשותף שלי הוא סוכן מיוחד רייגר.”
מלדון הביט בתעודה ובגבר שבתנועת יד קלה חשף את מגן האף־בי־איי המוכר בתוך נרתיק העור. “אני לא מבין. מה העניין, סוכן הופ?”
“אי־מיילים ושיחות טלפון, אדוני.”
“עם מי?”
“אתה צריך לבוא איתנו.”
“מה? לאן?”
“דבליו־אף־או.”
“יחידת השטח של האף־בי־איי. בוושינגטון? למה?”
“תשאול,” ענה הופ.
“תשאול? על מה?”
“לנו אמרו רק לבצע את האיסוף, מר מלדון. סגן הדירקטור מחכה לשוחח איתך.”
“זה לא יכול לחכות למחר? אני עורך דין שעובד בשירות המדינה.”
הופ נראה מרוגז מעט. “אנחנו יודעים טוב מאוד מה הרקע שלך. אנחנו האף־בי־איי.”
“ברור, אבל בכל זאת…”
“אתה יכול להתקשר לסגן הדירקטור אם אתה רוצה, אדוני, אבל ההוראות שלנו הן להביא אותך לשם בהקדם האפשרי.”
מלדון נאנח. “בסדר. אני יכול לנסוע אחריכם במכונית שלי?”
“כן, אבל השותף שלי יצטרך לנסוע איתך.”
“למה?”
“סוכן מיומן וחמוש שנוסע איתך זה אף פעם לא משהו רע, מר מלדון.”
“בסדר.” מלדון החזיר את הטלפון לכיס ופתח את הדלת בצד הנוסע. הסוכן רייגר נכנס והתיישב, והופ חזר למכוניתו. מלדון החל לנסוע בעקבות המכונית השנייה, והם יצאו לדרכם לוושינגטון הבירה.
“חבל שלא באתם למשרד שלי. הרגע חזרתי מהעיר.”
מבטו של רייגר נשאר על המכונית השנייה. “אני יכול לשאול למה אתה לא בבית בשעה כזאת, אדוני?”
“כמו שאמרתי, הייתי במשרד שלי. עבדתי.”
“ביום ראשון בלילה, כל כך מאוחר?”
“זה לא עבודה של תשע־עד־חמש. השותף שלך אמר משהו על אי־מיילים ועל שיחות טלפון. הוא התכוון למשהו שאני שלחתי או למשהו שקיבלתי?”
“אולי לא זה ולא זה.”
“מה?” שאל מלדון ברוגז.
“מחלקת המודיעין של הארגון קולטת פטפוטים ושמועות מעולם הפשע כל הזמן. יכול להיות שמישהו שתבעת פעם רוצה לנקום בך. ואנחנו מבינים שכשהיית בשוק הפרטי בניו־יורק, הפרידה מחלק מה… מהקליינטורה שלך לא היתה בנסיבות הכי טובות. יכול להיות שזה בא משם.”
“אבל זה היה לפני עשר שנים.”
“למאפיה יש זיכרון ארוך.”
מלדון נראה פתאום מפוחד. “אני רוצה הגנה למשפחה שלי אם יש איזה משוגע שמנסה להרוג אותי.”
“כבר הצבנו רכב עם שני סוכנים מחוץ לבית שלך.”
הם חצו את נהר הפּוטומק ונכנסו לעיר עצמה, וכעבור כמה דקות התקרבו למשרדי יחידת השטח של האף־בי־איי. המכונית המובילה חתכה שמאלה לתוך סמטה. מלדון עצר מאחוריה.
“למה דרך פה?”
“פתחו לא מזמן חניון תת־קרקעי עם מנהרה מאובטחת שמובילה ישר לתוך יחידת השטח. ככה מגיעים יותר מהר, והארגון יכול לראות מה קורה שם עשרים וארבע שעות ביממה. בימים אלה, מי יודע מי עוקב אחרינו? אל־קאעידה או המשוגע הבא שרוצה לפוצץ לנו בניין כמו באוקלהומה.”
מלדון הביט בו במתח. “הבנתי.”
זו היתה המילה האחרונה של ג’יימי מלדון בחייו.
ההלם החשמלי האדיר שיתק אותו, ובאותו זמן לחצה כף רגל גדולה בכוח על דוושת הבלמים של המכונית. אילו מלדון היה יכול להסתכל, הוא היה רואה שרייגר עטה כפפות. והכפפות האלה הקיפו קופסה קטנה ושחורה עם שתי שיניים בולטות. רייגר יצא מהמכונית וגופו המפרכס של מלדון נפל ברפיסות איברים.
המכונית השנייה עצרה מעט הלאה משם, והופ חזר בריצה אל מכוניתו של מלדון. הם הרימו את מלדון, הוציאו אותו מהמכונית והשעינו אותו עם הפנים על מכולת אשפה גדולה. רייגר שלף אקדח שעל קנהו הורכב משתיק־קול. הוא התקדם מעט, הצמיד את הקנה אל ראשו של מלדון מאחור, וירה כדור אחד ששם קץ לחייו של האיש.
הם הרימו את הגופה והשליכו אותה לתוך המכולה. רייגר נכנס למכוניתו של הפרקליט המת. הוא נסע אחרי מכוניתו של שותפו ויצא מהסמטה, פנה שמאלה ונסע צפונה, בעוד גופתו של מלדון משלימה את שקיעתה בתוך ערימת האשפה.
רייגר לחץ על אחד ממקשי החיוג המהיר בטלפון שלו. השיחה נענתה לאחר צלצול אחד. רייגר אמר, “בוצע.” הוא ניתק את השיחה והחזיר את הטלפון לכיסו.
האיש מעברו השני של הקו עשה אותו דבר. ג’ארבִיס בּרנז, עם תיק המסמכים הכבד שהפעיל לחץ מכאיב על רגלו הפגועה, התאמץ לעמוד בקצב הליכתם של שאר האנשים שאיתו. הם התקדמו על מסלול ההמראה ועלו במדרגות הברזל אל המטוס שחיכה להם.
גבר נוסף, בעל שיער לבן ופנים חרושות קמטים, פנה לאחור והביט בו. זה היה סאם דונֶלי, ראש המודיעין הלאומי, הדנ”א, ומכאן שבעצם היה המרגל הראשי של אמריקה.
“הכול בסדר, ג’ארב?”
“הכול מצוין, דירקטור,” אמר ברנז.
כעבור עשר דקות המריא המטוס הנשיאותי לתוך אוויר הלילה הצלול, בדרכו חזרה לבסיס חיל האוויר אנדרוז שבמרילנד.

דיוויד באלדאצ‘י (יליד 1960) הוא סופר ועורך דין אמריקאי ממוצא איטלקי. הוא מחברם של רבי־מכר רבים, בהם “האיש השישי”, “משחק השעות”, “שעת האפס”, “מטען חורג”, “שבריר שנייה”, “חיסול” ורבים אחרים שראו אור בעברית בהוצאת מודן.

באלדאצ’י משרת כשגרירו הלאומי של ארגון ללא מטרות רווח למען טרשת נפוצה וכמו כן, נוטל חלק בארגוני צדקה רבים.

הוא מתגורר בווירג’יניה, ארה”ב, עם אשתו ושני ילדיו.

X