מרווחי נשימה 4 | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מרווחי נשימה 4

מרווחי נשימה 4

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 350
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 35

“אני משנה אותך, הוליווד. אתה הופך דומה לי, כהה, עצוב וקודר. לא משנה עד כמה תשתדל ועד כמה תנסה, לא תוכל להציל אותי. אני לא רוצה לשנות אותך.”

אלינור ספקטור חוזרת עם אמה החולה לישראל. שם הגורל מעמיד אותה בפני ניסיונות רבים וכואבים, המאיימים למשוך אותה מטה, לשבור את רוחה. מסלול חייה מעמת אותה עם אמתות קשות, והיא נאלצת לעמוד מולן איתנה, תוך שהיא רוקמת חברויות חדשות ומתמודדת עם פחדים ישנים.

כשמסעה מגיע לישורת האחרונה, עליה להחליט אם תדבק בנטייתה להרחיק מעליה את סם ואת יתר אוהביה, יחד עם חורשי רעתה, או שמא תאפשר לעצמה להתמודד אחת ולתמיד עם השדים של עברה ותפסע קדימה בדרך חדשה.
זהו הכרך הרביעי והאחרון בסדרת הספרים “מרווחי נשימה” – סיפורה של כותבת ורקדנית המנסה להגשים את חלומותיה ולמצוא את דרכה בעולם.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מרווחי נשימה 4”

בקרוב…

עיניי התכווצו מול כדור האש העצום שמולי.

המחזה היה מהפנט. מאיים מעט, אך כה יפהפה שלא העזתי להסב את מבטי. מהר מאוד איבדתי את יכולת ההכרעה. נמנום משתק נפל על עפעפיי והקפיאם, עד שניתק את תודעתי שצללה לתוך הצבע המכשף. אי הנוחות הפיזית הזו הביאה למצמוץ דומע, בעקבותיו אץ לו רץ לו כאב ראש מפלח שגרם לי להשפיל את מבטי. הפעם הוא נפל על החולות שעל חוף הכינרת.

כן. שוב בבית.

תנופתה של רוח מערבית מנשבת דעכה כשהגיעה אליי לבדר את שערי. לא טרחתי להסיט אותו מפניי. ידיי היו מונחות על החולות, החלוקים הקטנטנים שהיו שזורים במניפת שתי וערב נפלאה היו עדיין חמימים, כה נעימים. החלקלקות הגרגרית שלהם שלחה בי זרמים מנחמים, עם זאת רציתי לפרוץ בבכי. הם הזכירו לי אותו.

רחמים עצמיים, בכל צורה שאותה הם לובשים, מחליאים אותי. גורמים לי לשנוא מעט יותר את עצמי, אך לא היה בי כוח לעצור אותם. זה נדמה כאילו יד נעלמה הושטה ולחצה ‘פליי’ על נגן עצבות דמיוני, וצלילי הדיכאון, העצבות והקושי זרמו בחופשיות, הדהדו בין אוזניי ופעמו בכל חלקי גופי, באלה המלאים בבשר כמו באלה החלולים והכמהים.

קרירות מפתיעה התגנבה לפתע אל עצמותיי, משכתי את ידיי מהחולות והידקתי את העליונית אל גופי. חודש מאי הגיע מהר, מהר מדי. סקרתי את השבועות האחרונים במהירות, בדפדוף מהיר ומטאורי.

לא הנחתי לאימא לחזור לבד לישראל. אספתי את מעט הבגדים שידי הייתה משגת, בעיקר אלה שהיו זרוקים ליד מיטתו של סם, והזמנתי כרטיסי טיסה לשתינו. הוא לא היה בבית, כשעברתי בין חדריו כגנבת. מברשת שיניים מכאן, שרשרת נטושה על שולחן פינת האוכל משם, עוד זוג נעליים. עצרתי רק לרגע, לפני שנמלטתי מביתו, וניגשתי כסהרורית אל ארונו. התעלמתי ממרבית בגדיי, שעוד היו שם, ועברתי לסרוק במהירות את מסדר המפקד של בגדיו. משכתי את הדבר הראשון שהנחתי את עיניי עליו. זו הייתה החולצה שעמה ביקש לכסות את גופי העירום, מיד לאחר שכמעט הביא למותי מהתקף לב ביום אחרי פגישתנו הראשונה. תחבתי אותה לתוך תיק הספורט הקטן שלי ומיהרתי אל הדלת. סימור נבח וכשכש בזנבו לעומתי.

“אתה תבין אותי יותר מכולם, חבר.” התכופפתי ונשקתי בחיבה על חוטמו. הוא פלט יבבה והתיישב על אחוריו, מביט בי בתחינה כלבית טלפתית. אל תלכי, אמרו לי עיניו, הריח מהחולצה לא יחזיק לנצח, את יודעת.

“אקח את הסיכון הזה,” מלמלתי ויצאתי.

בלי פרדות רטובות ארוכות שיעשו את מסלולן המחליא על פרצופי, כמו אצבעותיה הדביקות של מיה, אחרי שביקשה לאכול גביע גלידה נוסף באחת השבתות המפנקות שהיו מנת חלקי עד לא מזמן.

כך חמקתי. הותרתי אחריי פתק לבנות שנישקתי בשפתיים ספוגות דמעות, הודעת תבוסה במשיבון של מישל ארנו והודעת טקסט לדין, שבה התנצלתי על כל התעללויותיי בו.

הטיסה לארץ עברה ברובה ספוגת שתיקה מהורהרת, גם של אימא וגם שלי. הכלתי את המשפטים הבודדים שהיא זרקה לעברי מדי שעה־שעתיים – “תאכלי קצת, פריטי גירל”, “אסיים עם הדבר הזה צ’יק צ’אק, ותוכלי לחזור בטיל!” ובל נשכח את “את ממש מרגיזה שאת חוזרת אתי, אני לא ילדה קטנה!” היא קיבלה באהבה את העובדה שצחקתי בתדהמה נוכח המשפט האחרון. אימא כיווצה את עיניה ברוך. אקוויפר סוער עשה את דרכו אליהן, כשמשכה אותי אליה לחיבוק אמיץ.

“זה יעבור מהר, בובה, את תראי. הכול, ה־כול! יהיה בסדר.” מהו אותו הכול? תהיתי. ההחלמה שלה? העתיד המקצועי הלוט בערפל שלי? סם ואני?

דנה, ג’ולי, חוליו ואפילו בן וכריס ניסו ליצור עמי קשר, לשלוח את אהבתם, לחזק אותי. גם ההורים של סם ותמרה השאירו לי הודעות חנוקות, כשמיאנתי לענות לטלפונים. כולם. חוץ ממנו. הוא גדע אותי ממנו. כך לפחות חשתי בהפוגות הבכי הקצרות, שבהן לא ביליתי עם אימא ונמלטתי אל חדר השירותים או בעוד סידור לוגיסטי שהתנדבתי לקחת על עצמי. הרגשתי כאילו אני איבר תלוש, מתנדנד רק בקושי על קצה קיצה של עצם מדממת וקהה. הנה, תכף אנשור, ומיד לאחר מכן גופו של סם, שנחלש וקמל כשסחב אותי, יחזור לאיתנו.

נזכרתי בפעם אחת דהויה מילדותי הרחוקה, שבה סבא ארי ואני ישבנו על המרפסת שלנו וצפינו בשולמית, אחת מזקנות הקיבוץ, גוררת אחריה אופניים שבורים. מאחד העצים שלצד השביל זינק לפתע ילד קטן וצווח את שמה לפני ששוב נעלם. היא לא השגיחה בו והמשיכה בדרכה. זה לא היה מראה חריג מדי. כל ילדי הקיבוץ נזהרו לא להיקרות בדרכה ורק לנסות ללוות אותה בקריאות תחינה מלגלגות, המבקשות ממנה שוב ושוב שבבקשה־בבקשה תיתן להם צעצוע לשחק עמו לשעה או שעתיים.

הם אהבו לצווח בעונג, כשהייתה זועקת לעברם “אסור לגעת בצעצועים האלה! טליה תכעס מאוד אם יחזרו אליה מקולקלים!” ומסתלקת אל מעמקי ביתה. ‘שולמית צעצועית’ היו מכנים אותה מאחורי גבה. היא הייתה צוברת בביתה עשרות אם לא מאות צעצועי ילדים, מכל הסוגים ומכל המינים. החבורה ואני תכננו כל כך הרבה פשיטות על ביתה, כל כך הרבה פעמים, אך לצערנו, היא מעולם לא משה ממנו.

“הנכדים שלה נהרגו בתאונה לפני עשרים שנה,” סבא פלט פתאום, רגע לפני שרקק מפיו פיסת ענב שכמעט חנקה אותו. “גם הבת שלה לא שרדה.”

הרמתי אליו מבט מופתע. הייתי אז בת עשר בערך וכבר הבנתי את משמעותו של המוות. לא במלואו, אך מה שחוויתי עד אז היה מספיק כדי שאבין ששולמית גוררת אחריה את הצער שלה.

“זה מדהים שהיא ממשיכה לחיות,” עניתי.

ידעתי שאם אבא היה שומע אותו מספר לי עוד מעשיית זוועה, מיד היה פותח בצעקות ונשבע שלא יגיע לבקר אותו עוד לעולם. השבתות הללו, שבהן ספגתי את כל סיפורי הקרבות שהיו מהולים בחכמת חייו של סבא, היו קסומות וחד פעמיות בעיניי.

סבא בחן לרגע את הענב הבא שבידיו, כמנסה לאתר זרעי מרד גם בזה, ופתח את פיו כדי להשליך אותו פנימה. רגע לפני שזה קרה, הוא עצר ופנה אליי.

“אלינורי, למות זו הבחירה הקלה ביותר, אבל אדם צריך רק את הסיבה הקטנה ביותר שיש כדי להיות בטוח שזו לא הבחירה המתאימה לו.” הוא הניד בראשו לעומת דמותה המתרחקת והוסיף, “ראית עד כמה מאושרת היא? היום בלילה היא תשב בחדר המשחקים העמוס לעייפה שלה ותדבר שוב עם הנכדים המתים שלה. את זה, אלי, אי אפשר לקחת ממנה.”

לקח לי זמן רב עד שהבנתי את כוונתו, את ההיגיון שעומד מאחורי מילותיו.

זמן רב מדי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלי ספקטור הוא שם עט.

X