מציאות מדומיינת | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מציאות מדומיינת

מציאות מדומיינת

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 150
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 28

מדוע אנו מרגישים שעמום בחיים?
האם יש בכלל משמעות לחיים?
מדוע אנו מחפשים את אלוהים?
המין האנושי הצליח להעלות את רמת העושר הכללית ולהאריך את תוחלת החיים הממוצעת של האדם,
אז מדוע אין פתרון לבעיית הדיכאון והסבל שלו?
מהו אושר והאם אפשר בכלל להיות מאושרים?
ומה תפקידו של הדמיון בכל זה?

כיום יש מודעות לחשיבות הוויטמינים לבריאות הגופנית של האדם. עם זאת, אין מספיק מודעות לבריאות הרגשית והנפשית שלו.
לכל אדם יש שלוש תכונות שורשיות – חיבור, אהבה וחופש. כאשר נוצר מחסור באחת מהן, או מופר האיזון העדין ביניהן, מערכת החיסון הנפשית של האדם נחלשת.
בספר זה נענה על השאלות המטרידות אותנו ביום-יום, ונבין כיצד תכונות שורשיות אלה מתקשרות לשאלות הללו ומעצבות את חיינו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מציאות מדומיינת”

בקרוב…

האדם המדומיין

 

‏יש אינספור ספרי ניו אייג׳ של עזרה וקידום עצמי. חלק מהספרים מדריכים אותנו איך לעשות כסף, חלק איך להפסיק לעשן וחלק אף הולכים לכיוונים ״עמוקים״ יותר כגון החיפוש אחר משמעות והחיפוש אחר האושר. הספרים האלה גם נמכרים היטב והופכים לרבי מכר. עם זאת, קשה להאמין שהספרים האלה יימכרו בקרב תרנגולות או פרות.
ענף כלכלי מצליח נוסף הוא ענף התיירות. אנשים אוהבים להשקיע את כספם בטיול שזמן כה רב חלמו עליו וחסכו בשבילו. בנוסף, אין צורך להרחיק כדי למצוא אנשים שחסכו לחלומות נוספים כמו מכונית פרארי, או בית מרווח עם גינה בשכונה יוקרתית בפרוור מחוץ לתל אביב – מספיק שקט כדי לגדל משפחה אך גם לא רחוק מתל אביב למקרה שרוצים לקפוץ לבר ב-11 בלילה. גם אלה ענפים שקשה להאמין שיצליחו בקהילת התרנגולות.
האם הסיבה לכך היא שהתרנגולות יותר מטומטמות מאיתנו בני האדם? ייתכן, אך סביר מאוד להניח שהתרנגולות פשוט לא מסוגלות להפיק מכך הנאה.
לעומת התרנגולות, לבני האדם יש מוח בעל תכונה ייחודית – תכונת הדמיון, שבעזרתה בני אדם מצליחים להתרפק על רגעי האושר של ההתאהבות בגיל 16, להשליך אל העתיד ניבויים קסומים של הטיול החלומי הקרב ובא, לחכות בקוצר רוח לאייפון החדש שעומד לצאת ולקוות שהפעם, אולי הפעם, יזכו ב-20 מיליון בלוטו.
מהי תכונת הדמיון הזאת?
שורש המילה דמיון הוא האותיות ד.מ.י/ה, מלשון דומה. הדמיון הוא תכונה שלוקחת את המקור ועושה ממנו עותק דומה, כמו מכונת צילום המשכפלת מסמך מקורי. המכונה יכולה לשכפל אינסוף עותקים דומים, אך מסמך המקור יישאר אחד.
הדמיון פועל בדיוק באותה צורה. הוא יכול להכין אינסוף עותקים של המציאות, אך בפועל יש רק מציאות אחת.
ניקח לדוגמה את הטיול החלומי שתכננו לחודש הבא. במציאות, הטיול יכול להיות רק אחד. הימים במהלך הטיול יבואו ויחלפו, אירועים שונים יתרחשו, וזו תהיה מציאות הטיול. בניגוד למציאות המקור של הטיול, הדמיון משכפל ממנו עותקים. חודשים לפני הטיול אנחנו חווים אותו במוחנו. שנים לאחר הטיול אנחנו משחזרים אותו ואת רגעיו השונים בזכרונות האישיים שלנו, ובזיכרונות הקולקטיביים של שותפינו לטיול. חיזויי הטיול העתיד לבוא וזיכרונותיו לאחר תומו, כולם חלק מהעתקי המקור שהדמיון יצר. בכל פעם שאנחנו תוהים איך ייראה הטיול הבא, ובכל פעם שאנחנו נזכרים במאורעות הטיול שהסתיים, הדמיון שלנו הוא שיוצר עוד ועוד העתקים של המציאות האחת המקורית.
הדמיון אינו מוגבל רק ליצירת העתקים מהנים. אותה תכונת ״חיזוי״ של הדמיון גם אחראית על החרדה מהבגרות המתקרבת במתמטיקה, ללחץ מראיון העבודה למחרת, וכן אפילו לפחד מהמוות. לעיתים החרדות הללו כל כך גדולות שהן משפיעות על גופנו באופן פיזי. פצעי אפתות צצים בפה, לחץ הדם עולה ומופיעים כאבי ראש עזים בנוסף לתסמינים נוספים. כל אלה הם העתקים מכאיבים של הדמיון.
נניח שאדם צילם עשרה עותקים של מסמך המקור במכונת צילום, אך נופל לו המסמך עם יתר המסמכים. סביר להניח שימצא את המסמך ביניהם. אך אם אותו אדם צילם אלף עותקים, ומסמך המקור התערבב ביניהם, קטנה הסבירות כי ימצא את מסמך המקור, וסביר להניח שיחשוב שאחד ההעתקים הוא מסמך המקור.
כך פועל גם הדמיון. ככל שנחשוב פחות על אירוע המציאות, כך הדמיון ייצור פחות העתקים ממנו ואירוע המציאות יישאר מקורי, כלומר יושפע רק מדברים הקורים במהלך האירוע עצמו. אולם ככל שנחשוב יותר על אירוע המציאות, כך ייצור ממנו הדמיון העתקים נוספים ואירוע המציאות כבר לא יהיה מקורי, כלומר מהלך האירוע עצמו יושפע מההעתקים שהדמיון שלנו יצר.
במקרה של דמיון חרדתי, כלומר יצירת העתקים מכאיבים של אירוע מציאותי העלול להתרחש לרעתנו, לעיתים קרובות עצם החרדה מדבר מסויים מגשימה את מושא החרדה. אותו כוח ״חיזוי״ של הדמיון מתנהל כנבואה שמגשימה את עצמה.
לדוגמה, לעיתים קרובות יש לנו פגישה חשובה או מבחן חשוב השכם בבוקר המחרת. אנחנו מתכוננים לשכב לישון מוקדם אך בבוא הרגע לישון איננו מרגישים עייפים. בשלב זה החרדה עולה רמה. אנחנו אומרים לעצמנו שעלינו להירדם אחרת לא נוכל לתפקד בבוקר, אך זה רק גורם לרמת החרדה לעלות והפלא ופלא – כעת אנחנו עוד יותר עירניים ולא מסוגלים להירדם.
דוגמה נוספת: למדנו חודשים רבים לפסיכומטרי או התכוננו כמה ימים לנאום הקצר שעלינו לשאת מול קהל. כשמגיע הרגע הגורלי אנחנו מקווים שרק לא יהיה לנו ״בלאק אאוט״. אך כמובן שהגורל האכזר אינו מקשיב לנו וברגע האמת אנחנו שוכחים את כל מה שתרגלנו והתכוננו אליו, ופשוט בוהים מתוך ״בלאק אאוט״ בדף מבחן הפסיכומטרי או בפרצופים השונים שיושבים בקהל.
למה לנו תכונת הדמיון הזאת בכלל? במה היא עוזרת לנו?
חשוב להבין כי תכונה זו אחראית גם לכיסופי ההתאהבות, לתחושות הנוסטלגיה ולהשתוקקות לרכב/בגד/בית חדש.
אם כך, האם התכונה הזו יותר מועילה לנו או יותר פוגעת בנו? על השאלה הזו כנראה שאף פעם לא נוכל לענות ולכן אל לנו להתעסק בה. התכונה הזו טבועה בנו וצריך להתייחס אליה כנתון, בדיוק כפי שהחיים עצמם הם נתון.
לעומת בני האדם, התרנגול חסר את תכונת הדמיון ו״החיזוי״ ולא יֵדע בחייו תשוקה לבגד חדש, חלום על פרארי או רצון נואש להתאהב. התרנגול לא יבין מה פשר ההתרגשות האנושית מזכייה בלוטו. בעיניו זה ייראה מוזר ביותר, שכן אי אפשר לאכול כסף, ואת מזונו הוא מלקט בחינם מן האדמה. ללא תכונת הדמיון, התרנגול לעולם לא יבין את ההתרגשות הזו. עליו למלא רק את מה שהוא מרגיש כעת בחמשת חושיו.
לעומת זאת, לאדם יש כלי קיבול עצום שלעולם לא ניתן למילוי מכיוון שהכלי הזה מושתת על תכונת הדמיון. אמנם האדם יכול למלא את כל צרכו מן האדמה כמו התרנגול, אך הוא לא ירגיש מלא בגלל תכונת הדמיון שתמיד מגדילה את החשקים והחרדות בתודעתו. כאמור, עצם החשיבה על מאורע שעתיד להתרחש או שקרה בעבר מפעילה את כוח הדמיון ליצור ממנו העתקים, ומכיוון שאין סוף להעתקים שאפשר ליצור, כך גם אין סוף לכלי הקיבול הזה של האדם, ואותם זרעים שמספיקים לתרנגול אינם מספיקים לאדם.
האדם, בדיוק כמו התרנגול ושאר בעלי החיים, מרגיש הנאה וגם כאב. התרנגול יימנע מלאכול קוצים בגלל הכאב הכרוך בכך, אך ירצה לאכול זרעים בגלל ההנאה הכרוכה בתחושת השובע, וכן בגלל ההימנעות מתחושת הכאב שברעב. האדם פועל בדיוק כך. אנחנו מזהים מחלה כדבר רע כי היא כרוכה בכאב, ומזהים בריאות ואושר כדברים טובים כי הם כרוכים בהנאה. לעומת שאר בעלי החיים, כוח הדמיון של האדם מאפשר לו פוטנציאל הנאה גדול פי כמה. מכיוון שאין גבול לדמיון, ההנאה הכי גדולה שיכולה להיות לאדם היא בהישארותה כפוטנציאל הנאה. כל עוד ההנאה לא הגשימה את עצמה היא עדיין חסרת גבולות מכוח הדמיון של האדם.
דמיינו לעצמכם שאתם עומדים לקנות פרארי חדשה. דמיינו את התחושה שאתם מקבלים כשהסוכנות נותנת לכם את המפתחות. אתם ניגשים לרכב ומעבירים יד על הצבע האדום הבוהק בעוז. אתם נכנסים, מריחים את ריח העור של המושבים החדשים, מכניסים את המפתח ומסובבים. המנוע פולט שאגה מאופקת כמו אריה המוכן לזנק על טרפו. אתם מתחילים בנסיעה בעיר ומרגישים את כל המבטים ננעצים בכם: הבחורות במבט שאומר הכול והבחורים בכמיהה מעורבבת בקנאה. דמיינו את הכוח הפוטנציאלי שיש ברכב הזה. בדמיון הזה קיימת הנאה צרופה גדולה פי כמה מעצם התועלתיות של הרכב ככרכרה המניידת אתכם ממקום למקום, מכיוון שהחשיבה המתמדת על הפרארי יוצרת העתקי הנאה של המציאות שעתידה להתרחש בפועל. לכן בדמיון הזה חיה לה ההנאה במיטבה. כי אם יגיע יום ואחרי שעבדתם קשה וחסכתם מספיק הצלחתם לקנות את הרכב הזה – ההנאה הזאת תמות לאחר חודש חודשיים לכל היותר. יתרה מזאת, לאחר קניית הרכב בפועל, הדמיון יתחיל ליצור שוב העתקים, אך הפעם העתקים של כאב, של חרדה לרכב. תתחילו לחשוב, מה יקרה אם יעשו לה פגע וברח? מה יקרה אם יישפך בפנים קפה שיידבק למושבי העור היקרים? מה יקרה אם יגנבו את הרכב?
חשבו על כל הגדג׳טים שהתרגשתם לקראתם לאחרונה. על כל הבגדים שקניתם בסבב השופינג האחרון. ההתרגשות דועכת לאחר זמן קצר. ומה נשאר? רק התועלתיות של החפץ עצמו. הכסף הגדול שהושקע בוזבז על ריגוש שעבר תוך זמן קצר. ככל שיווצרו יותר העתקי הנאה של מציאות קניית המוצרים, כך יווצרו בהתאם העתקי כאב בצורת חרדה לאחר הקנייה.
האם ניתן לשמור על רמה תמידית גבוהה של הנאה?
כן ולא. מבחינה מסויימת, אפשר לדאוג שתמיד יהיה ריגוש חדש. רוב בני האדם בעולם המערבי נוהגים כך. ההנאה במיטבה מהאייפון 7 נגמרה בגלל שהריגוש דעך? הדמיון יצור העתקים רבים של מציאות קניית האייפון 8. עשרות זוגות הנעליים בארון כבר מתחילים לשעמם? נצא לשופינג. הרכב כבר מתחיל ״להתיישן״ לאחר שלוש שנים בלבד? נעשה טרייד אין. למעשה, חשבו על הגאונות של חברות כלי הרכב כאשר הן משווקות דגמים חדשים של השנה הבאה. מציאות השנה הבאה עוד לא התגשמה, ולכן ניתן בכל עת לרגש את הקונה באמצעות יצירת העתקים רבים של מציאות עתידנית זו בדמיון שלו. מכיוון שההנאה המקסימלית אצל האדם קיימת בצורת הדמיון, אין סוף לכמות הכיסופים שלנו (לא סתם קוראים לכך כיסופים – מהמילה כסף).
זאת יודעות טוב מאוד חברות המותגים למיניהם. כסף רב מושקע על פרסום שיפעל בדיוק על הרגש כדי לזרוע אצל האדם את הרצון למוצר שהן מוכרות. מספיק לזרוע זרע קטן והחברות יודעות שהדמיון האנושי יפתח העתקים רבים של מציאות עתידנית זו, וכך ימקסם את ההנאה. החברות הגדולות לא עושות את רוב הכסף שלהן מהמוצרים שהן מציעות אלא מהשם של המותג עצמו. חברה חכמה יודעת שגם אם תשקיע כסף רב בפיתוח מוצר מעולה, הריגוש וההנאה המקסימלית ידעכו לאחר זמן קצר, והצרכן עלול ללכת לחברות אחרות כדי לשוב ולספק את הריגוש הדמיוני. לכן חברות רבות מעדיפות להשקיע כסף רב דווקא בפרסום, ולא סתם בפרסום המוצרים שלה, אלא בפרסום המותג עצמו. כך הן מבטיחות שהצרכן ימשיך לקנות מוצרים ושירותים שונים, שכן המותג עצמו הוא דמיון אחד גדול.
ניקח לדוגמה שתי חברות שמייצרות אוזניות. חברה א’ משקיעה 10 מיליון דולר על פיתוח הסאונד הכי איכותי שיהיה אפשר למכור במחיר 300$ לזוג אוזניות. לעומת זאת, חברה ב’ מחליטה להשקיע את אותו סכום על פרסום, בדגש על שם החברה, וגם מתכוונת למכור את האוזניות האלה ב-300$. מבחינת איכות הסאונד חברה א’ עדיפה בהרבה, אך בסוף הרבעון הנתונים מראים, הפלא ופלא, שחברה ב’ מכרה הרבה יותר.
המקרה הזה אינו יוצא דופן. כדי להרוויח כסף נדרש לרוב מהאדם הפרטי כאב או סוג מסויים של אי נוחות. כדי להרוויח 300$ נדרשים בממוצע שלושה ימים שבהם על האדם לקום מוקדם בבוקר, לחכות בייאוש ובעצבים בפקקים ולספוג צעקות מהבוס. סביר להניח שאותו אדם שספג כאב עבור הכסף הזה ירצה גם למקסם את ההנאה ממנו, ולכן הרבה מאוד אנשים פונים דווקא לחברה ב’. חברה ב’ מציעה הנאה מקסימלית גבוהה יותר מחברה א’ מכיוון שהיא נותנת תוקף קולקטיבי לדמיון, בדמות המותג. הרבה מאוד אנשים ראו את הפרסומות האלה ולכן הדמיון והריגוש מקבלים משנה תוקף קולקטיבי. ככל שהחוויה שאותה האדם מרגיש נחווית על ידי יותר אנשים, כך גם ההנאה המיטבית גדלה באופן אקספוננציאלי. באותו רגע מקבל הדמיון אישור וסמכות לנהל את התודעה שלנו ומשתמש בזה כדי ליצור אינסוף העתקים של מציאות עתידנית מהנה. בנוסף, ככל שהמציאות העתידנית המהנה הזאת פחות מוחשית ויותר מופשטת, כך גם אין סוף להנאה מהמציאות העתידנית עצמה. החיבור הקולקטיבי למיליוני אנשים החווים את אותו מותג הוא מופשט, כי אין אנו יכולים להכיל את כל פרטי המציאות הזו. מכאן שכאשר הדמיון חושב על מציאות עתידנית זו הוא יכול ליצור כמות העתקים אינסופית ממציאות קולקטיבית מהנה שגם היא עצמה אינסופית.
דוגמה נוספת היא דמיון הזכייה בלוטו. מציאות הזכייה במיליוני שקלים היא מופשטת מכיוון שאין אנו יכולים להכיל את כל פרטי המציאות הזו. כלומר, אין אנו יודעים בדיוק את רמת ההנאה שניתן לקבל באמצעות הכסף הזה. בנוסף, יצירת העתקים של המציאות העתידנית המהנה הזו בדמיון שלנו מעצימה עוד יותר את ההנאה המקסימלית. לכן התודעה היומיומית שלנו מושתתת על הרצון להרוויח כסף, דווקא בגלל מציאותו המופשטת. ככל שמציאות יותר מופשטת כך גדלים ההנאה והכאב שניתן להפיק ממנו באמצעות הדמיון.
זו הסיבה להמצאת גן-העדן והגיהנום. גן-העדן הוא מציאות מופשטת שאת כמות ההנאה שבה איננו מסוגלים להכיל. הגיהנום הוא מציאות מופשטת שאת כמות הכאב שבו איננו מסוגלים להכיל. כך הדתות השונות הבטיחו את מסירותם של מאמיניהן לאורך ההיסטוריה, בכך שתודעת המאמינים שלהן חגה סביב המושגים המופשטים הללו, בדיוק כפי שכיום היא חגה סביב הכסף המופשט.
מכאן שעל האדם רק להבטיח לעצמו מקורות להנאות מדומיינות אינסופיות והוא יפיק באופן שוטף הנאה מיטבית הנובעת מהדמיון, ויהיה הרבה יותר מאושר מהתרנגול.
האם זה באמת המצב? אמנם באופן פוטנציאלי בני האדם יכולים להפיק הנאה מיטבית הרבה יותר גדולה מהתרנגול, אך מאידך גיסא איננו רואים תרנגולות חופשיות שנוטלות כדורים נגד דיכאון, או פרות חופשיות שנוטלות כדורים לטיפול בחרדות.
כיצד ייתכן שלמרות כל ההנאה העצומה שבני האדם יכולים לחוות, הם גם חווים דיכאונות, עצב וחרדות, ברמה הרבה יותר גדולה משאר בעלי החיים, ובאורח הרבה יותר נפוץ? אם חייזר היה נוחת פה היום ומדווח חזרה לעולמו מה ראה בכדור הארץ, כנראה היה מדווח שרוב היצורים מתפקדים באופן צפוי ונורמלי, אך יש יצור אחד, בני האדם, המתנהגים כמשוגעים, וכנראה לוקים במקרה קשה של מניה דיפרסיה.
אין זה צירוף מקרים. ההנאה המיטבית המובטחת מכוח הדמיון הייחודי לאדם היא פיתוי מתוק מדי לסירוב. כמו תפוח מתוק ועסיסי המוצע לאדם ביער לאחר שוטטות של כמה ימים ללא אוכל, תפוח שמכיל בתוכו גם רעל. אמנם הרעל לא הורג בהכרח, אך הוא גורם לכאב בטן המדכא תחושת רעב, ולאחר כמה ימים כאשר הכאב חולף, הרעב שוב חוזר, והפלא ופלא, שוב האדם רואה לנגד עיניו את התפוח האדום והעסיסי הטומן בתוכו את הרעל.
כך פועל גם כוח הדמיון. ההנאה המופקת מהריגוש שמציעים רכב חדש, התאהבות חדשה או זכייה בלוטו היא כל כך גדולה, שקשה לאדם לסרב לפיתוי שלה. אולם, ביצירת העתקים רבים של מציאות עתידנית מהנה, האדם נותן לכוח הדמיון חופש לפעול עצמאית וליצור גם העתקים רבים של מציאות עתידנית מכאיבה, ממש כמו וירוס. דומה הדבר לאדם הנותן לילד שלו חופש פעולה במכונת הצילום, והילד משתמש במכונה בהתלהבות ומצלם העתקים מכל דבר במשרד, כולל מסמכים חסויים שאינם מותרים לצילום.
כך גורם כוח הדמיון לכאב הנוראי של החרדות, הדיכאונות והלחצים. ההנאה והכאב הם שני צדדים של אותו מטבע, וככל שהמטבע יותר גדול, כך גם הצדדים שלו יותר גדולים. אצל שאר בעלי החיים המטבע קטן יחסית, אך אצל האדם, בגלל כוח הדמיון שלו, המטבע הזה עצום, ולכן אי אפשר להגדיל רק צד אחד של המטבע, צד ההנאה, בלי לגרור בעקבות זאת גם הגדלה, ללא כוונה, של הצד השני, הכאב.
לדוגמה, אדם המעשן בפעם הראשונה סיגריה מרגיש בהנאה את אפקט הניקוטין מרגיע את עצביו ומעורר אותו בו זמנית. הוא אוהב את תחושת הסיגריה בין אצבעותיו ואת העשן המיתמר ממנה. מציאות פעולת העישון גרמה לו הנאה ולכן הוא חוזר עליה כמה פעמים, אך לפני הפעמים הבאות, הדמיון שלו גם יוצר העתקים של מציאות עתידנית מהנה זו של עישון הסיגריה. אם קרה שנגמרה לו החפיסה מבלי ששם לב, ואין לו אפשרות לקנות עוד סיגריות, אותו אדם יחווה כאב ביולוגי של גמילה. הוא יחוש סימני לחץ, חוסר נוחות ועצבים המתחילים להתעורר. לפי זה, כל מה שעליו לעשות הוא לדאוג שבחיים לא יחסרו לו סיגריות, והוא אף פעם לא ירגיש את הכאב הזה. אך פה טמונה הבעיה. מכיוון שהאדם מודע לכאב העלול להיגרם מהמחסור בסיגריה, הוא יוצר העתקים של המציאות העתידנית המכאיבה הזו, ולכן תודעתו תחוג סביב דרכים למנוע את הכאב העתידני הזה. הוא יתחיל לסדר את חייו סביב הסיגריות, כדי למנוע מציאות של כאב ממחסור בהן. הוא יתזמן יציאות להפסקת עישון, יבדוק באילו מסעדות יש פינת עישון ויצא רק עם נשים שלא מפריע להן הריח החזק שיוצא לו מהפה ומהבגדים. אותו אדם כבר לא מחזיק את המטבע הקטן שהוא ההנאה מהסיגריה, זו התעצמה על ידי העתקי ההנאה שלה שהדמיון יצר. בו זמנית תחושת הכאב של הגמילה גרמה לדמיון ליצור העתקי כאב ממציאות עתידנית כזו.
אם קיימות לאדם שתי דרכי פעולה, האחת מונעת כאב והשנייה גורמת להנאה, האדם יבחר במניעת הכאב. לכן מטבע ההנאה הקטן שסחב בתחילה בכיס מכנסיו הופך כעת למשקולת של 20 קילו הקשורה על כף ידו. עליו להחזיק את המשקולת כל חייו כדי שלא תיפול ותעקור לו את הזרוע מהכתף.
אפשר להסיק מתוך זה כי אל לנו ליהנות משום דבר בחיים ופשוט להשאיר את המטבע כמה שיותר קטן. אם נשאף להנאות כמה שיותר קטנות גם הכאבים יהיו קטנים בהתאם. הבעיה היא שגם הניסיון להשאיר את המטבע קטן הוא עוד תוצר של כוח הדמיון. בחיזוק תודעה כזאת אנחנו נשלול מעצמנו מסעדות, טיולים, סרטים, אהבה וכל דבר היכול לגרום לנו הנאה גדולה. את כל אלה אפשר לשלול רק באמצעות עקרון השפלות, או עקרון ״הקטנת מטבע ההנאה״.
כל עיקרון מושתת ומקבל תוקף מכוח הדמיון. למשל, אם חבר שלא ראינו הרבה זמן מבקש להיפגש איתנו על כוס בירה, תהיה לנו משיכה אוטומטית וטבעית להשיב בחיוב, כי בירה ומפגש חברתי מספקים הנאה. נוכל לצחוק ולהעלות זיכרונות נוסטלגיים מהעבר. ההנאות הללו הן רק פן שטחי של הנאה הרבה יותר טהורה שעליה נדון בהמשך, הנאה מתחושת חיבור. אך אם נאמץ את עקרון השפלות אנו נדחה את הנטייה הטבעית שלנו להנאה, ולא נאפשר לעצמנו להיפגש עם החבר במתכונת כזאת. אם נאפשר לעקרונות השלילה למיניהם להיות חלק מרכזי בחיינו, עם הזמן נתחיל להרגיש ששלילת אנשים או דברים בחיים מטפחת אצלנו תחושת פסימיות וניכור מהחיים. עם הזמן נתחיל לראות שאנחנו ציניים יותר כלפי האנשים והעולם, שאנחנו כועסים יותר אל העולם. כל דבר קטן יטריד אותנו ונחיה חיים נוקשים ללא שמחה. נתחיל להגיד לעצמנו, ״איך כולם מרשים לעצמם להתנהג ככה? הם לא רואים כמה רע זה גורם ל… (כל אחד והעיקרון שלו – בריאות, זכויות חיות, זכויות אדם, עקרונות אקולוגיים, דת וכו׳)?!״
לאט לאט, מבלי לשים לב, כוח הדמיון שוב השתלט עלינו, אך בצורה אחרת כעת, בצורת העיקרון, מלשון עיקר. היצמדות לעיקרון מכריחה את האדם לקחת את העיקר ולהשליך את הטפל. היטלר היה דוגמה קיצונית של היצמדות לעיקרון. הוא אימץ את העיקר שהוא הגזע הארי, וזרק את הטפל שהוא העם היהודי הטפיל, מלשון טפל. האדם הדבק בעיקרון חושב פעמים רבות על מציאות עתידנית מהנה, וכוח הדמיון שלו מכין אינסוף העתקים של מציאות זו. לדוגמה, היצמדות לעיקרון של מציאות עתידנית של סביבה ירוקה.
ההבדל בינו לבין אדם רגיל המתרגש לקראת מציאות עתידנית מהנה הוא שהאדם הנצמד לעיקרון נותן לכוח הדמיון להשתלט על תודעתו, ובכך הופך אותו לווירוס אלים. הווירוס הזה תוקף כל דבר המאיים על ההישרדות שלו, כלומר על ההעתקים שהדמיון יצר. הווירוס נעשה העיקר, וכל דבר אחר נעשה טפל ומושלך הצידה. האדם הנצמד לעיקרון מרגיש מאויים מכל מציאות שאינה תואמת את העתקי המציאות העתידנית המהנה שלו, ולכן יתנהג כמו במצב מלחמה מתמיד. הוא יהיה אגרסיבי, ירבה לכעוס וגופו יהיה מוצף אדרנלין. הוא יהיה מוכן להישבע אמונים לכל אדם שתומך בחזונו למציאות העתידנית שלו, ומאידך גיסא להפוך בן רגע לאויבו הגדול ביותר של אותו אדם אם וכאשר ימרוד בחזונו.
מנגד, ככל שההיצמדות לעיקרון פוחתת כך גם משתווים יחסי העיקר והטפל, עד שלבסוף אין עיקר וטפל בחיים, וניתן ליהנות מפרטים הנוגדים את חזון המציאות העתידנית הזאת.
איך אפשר להימלט מכוח הדמיון? האם צריך בכלל להימלט? האם נחרץ גורלנו כבר מראש לחיים עם ריגושים אך גם מלאים בכאב?
בדיוק את זה מנסים כל ספרי העזרה העצמית לפתור, כל ספר בדרכו שלו, ולכן הם הופכים לרבי מכר, כי כל אדם מבקש להגביר את ההנאה למקסימום ולהפחית את הכאב למינימום.
כדי לענות על הצורך הזה באופן יסודי חשוב להבין את טבע האדם מיסודו, ועל זה ננסה לענות בפרקים הבאים.

חנניה טמפלמן למד אנתרופולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת בר אילן.

עם הידע שצבר הוא יצא למסע שבו טייל והתגורר במקומות שונים בעולם, ונחשף לתרבויות מרתקות ומגוונות. במהלך מסעותיו הוא גר עם עניים וחווה רגעי משבר יחד איתם. מן העבר השני, הוא נחשף לחייהם של העשירים וטעם מחיי הנוחות שלהם.

הוא התגורר לתקופות עם יהודים, עם מוסלמים ועם נוצרים וחקר את השקפות עולמם השונות. הוא אמנם מצא הבדלים בין כולם אך גם דמיון רב.

כדי להבין את הדמיון בין האנשים, וכן את פעולת הדמיון באדם עצמו, הוא חקר במשך שנים את חכמת הבודהיזם ואת חכמת הקבלה, ולמד תובנות מעוררות לגבי שאלת זהותו המהותית של האדם.

X