מפת העולם הבלתי נראה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מפת העולם הבלתי נראה

מפת העולם הבלתי נראה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 298
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 33

שני אחים יתומים שהופרדו בילדותם מחפשים זה את זה כשברקע גועשת מדינת ענק המבקשת עצמאות. כל אחד אומץ על ידי משפחה אחרת וזכה לחיים שונים מאלה של אחיו: יוהן אומץ על ידי זוג עשיר ממלזיה ועבר להתגורר בעיר הגדולה קואלה לומפור. אדם אומץ על ידי קארל – צייר הולנדי המתגורר בעיירת חוף אינדונזית פשוטה. אולם ככל שהם מתבגרים עולים ומציפים אותם הגעגועים זה לזה. אדם מוצא את עצמו מהרהר פעמים רבות בגורלו של אחיו, ואילו יוהן מוצף רגשות אשמה כשהוא נזכר כיצד נטש את אחיו הצעיר.

כל זאת על רקע התגברות המהומות באינדונזיה של שנות השישים של המאה העשרים. אינדונזיה המבקשת להשתחרר מעול הקולוניאליזם המעיק, אינדונזיה שבה תושבים זרים לפתע אינם רצויים. במיוחד לא אלה ממוצא הולנדי. כאשר קארל, אביו המאמץ של אדם, נשבה בידי המורדים, אדם נשבע שיעשה הכל כדי למצוא אותו.

מפת העולם הבלתי נראה הוא רומן רחב יריעה שמצליח ללכוד את הזעזועים העוברים על מדינה גדולה ערב מלחמת אזרחים, דרך סיפורם של שני אחים שכבר מילדותם נלכדו בסיטואציה בלתי אפשרית, ועתה מחפשים זה את זה נואשות על רקע תהפוכות פוליטיות וחברתיות הרות גורל.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מפת העולם הבלתי נראה”

בקרוב…

1

 

כאשר קרה הדבר סוף סוף, לא היתה אלימות, כמעט לא היתה דרמה. הכול נגמר די מהר, ואז אדם היה שוב לבדו. הוא הסתתר בצילם העמוק של השיחים, וזה מה שראה.
החיילים קפצו מן המשאית אל האדמה החולית. הם התנערו מאבק, יישרו את מכנסיהם שהתקמטו כלפי מעלה ותחבו את מכפלות חולצותיהם לתוכם במותניים. שרווליהם הארוכים היו מקופלים בקפלים עבים מעל המרפקים, כך שזרועותיהם נראו צנומות ושבריריות, והחגורות שחגרו היו רחבות כל כך עד שהיה נדמה שמותניהם נמשכים עד החזה. הם צחקו והתבדחו והעמידו פנים שהם בועטים אלה באלה. מגפיהם היו גדולים מדי וכאשר רצו הם נראו כמו ליצנים. הם רק ילדים, חשב אדם, בדיוק כמוני, רק עם רובים.
הם היססו כאשר ניגשו למדרגות שהובילו אל המרפסת, ודיברו בינם לבין עצמם. הם היו רחוקים מדי, הוא לא שמע מה הם אומרים. ואז שניים מהם עלו לבית, וכאשר יצאו ממנו הם הובילו את קארל איתם. הוא לא היה כבול; הוא הלך אחריהם לאט, ניגש למשאית בצעדיו הלא–שווים ואז טיפס ונעלם מתחת לחופת הברזנט. ממרחק הוא נראה קטן, ממש כמוהם, ממש כמו ילד גם הוא, אבל בניגוד אליהם היה שערו בהיר ועורו ורוד.
עצור. אדם רצה לצעוק, לצרוח לקארל שיחזור. אל תלך ממני, רצה לצעוק. אבל הוא המשיך לשתוק ולא זז, אפוף בעלווה הקוצנית העבותה. הוא יכול לעשות את זה עכשיו: הוא עצר את הנשימה וספר לאט מאחת עד עשר. הוא למד עוד מזמן את השיטה הזאת לשלוט בפחד.
המשאית נעה לאחור ואז החלה לנסוע בתנועה חדה, והעלתה בבעיטה ענן קטן של חול ואבק; על צידה היה ציור גס בגיר: איבר מין ולידו המילים “אמא ש’ך”. מעל היו השמיים עשירים ונמוכים ושחורים, עמוסים לחות. כך היה כבר במשך ימים; לא ירד גשם זמן רב, אבל היה ברור שסערה מתקרבת. כולם רצו גשם.
למען האמת לא הפתיע את אדם שהחיילים באו. במשך כל החודש רמזו סימנים על אסון ממשמש ובא, אבל היה נדמה שרק הוא רואה אותם. במשך שבועות לפני כן סער הים, והקרקע רטטה מדי פעם בשמץ קל של רעידת אדמה. לילה אחד העיר את אדם משנתו רעד כזה, וכאשר ניגש לדלת והביט החוצה עצי הקוקוס התנודדו עקלקלות למרות שלא היתה כל רוח; הקרקע לא היתה בטוחה מתחת לרגליו ובמשך זמן מה לא היה יכול להיות בטוח שלא הוא המתנודד, במקום העצים. זמן קצר לאחר מכן החתול הג’ינג’י–לבן שבילה את ימיו בחיפושים אחרי עכברים ולטאות בגג העשב נפל אל מותו. בדרך כלל היה מדלג על הגג ברדיפה אחרי טרפו, ואילו עכשיו החל להזדחל אט–אט, כאילו הפך לפתע זקן ומעורער, עד שבוקר אחד מצא אותו אדם מת על החול, מפרקתו מעוקמת בזווית משונה, פניו מביטים מעלה אל השמיים.
זמן קצר לאחר מכן היתה התקרית בעיר. זקן בא באופניים מכפרו שבגבעות, במטרה לקנות אורז. הוא ניגש לסוחר הסיני וביקש לקנות בהקפה. זה עתה חזר מן החאג’, אמר; העלייה לרגל היא כבוד, אבל איננה זולה. היבולים לא היו טובים כל השנה; עונת היובש היתה ארוכה, ארוכה מדי, ועכשיו אזל האוכל. הסוחר סירב, חד וחלק. בשנה שעברה היתה מגיפת עכברושים, אמר, השנה בצורת. בשנה הבאה תהיה רעידת אדמה ובשנה שאחריה יהיו שיטפונות. תמיד יש משהו באי הזה, חרא של מקום. לאף אחד אין כסף, כולם בעיר יגידו לך את אותו הדבר. המחירים גבוהים, אבל אף אחד לא אשם: אם אין לך מזומן אף אחד לא יכול לעזור לך. אז הזקן הלך למשכונאי עם הטבעת של אשתו, אבן חן קטנה, אולי ענבר, משובצת בפס כסוף צר. המשכונאי הסיני הביט בה דרך זכוכית מגדלת למשך כמה שניות ואז החזיר אותה. זיוף, אמר ומשך כתפיים, זיוף זול. התעורר ויכוח, ואחריו תגרה; הוטחו עלבונות אישיים, ובלא ספק גם גזעניים. מאוחר יותר באותו הערב, לאחר שירד הלילה החם והכבד, מישהו — לא ברור מי — התיז נפט על דלתות חנות המשכונות והצית אותן בגפרור. בתי העץ המסורתיים של האי (מעטים מהם עדיין קיימים) נשרפים בקלות, אתם מבינים, ובתוך חצי שעה היה הבית אפוף להבות. לא היו ניצולים. החנויות הסיניות היו סגורות שלושה ימים; אף אחד לא היה יכול לקנות דבר. פתאום היו תגרות אגרופים קטנות בכל רחבי העיר. קומוניסטים הגיעו מן היבשת כדי לנצל את התסיסה לטובתם, אמרו כולם. כנופיות צעירים שוטטו ברחובות חמושות במאשטות וציירו גרפיטי על בתים. מות לקומוניסטים. זרים סינים לכו לעזזל.
היה נדמה כאילו כתבה מן העיתון התעוררה לחיים, הצילומים הדוממים עלו מן הדפים והתממשו מול עיניו של אדם. חורבות העץ החרוכות של בניינים שרופים, הצבע האדום כדם על הקירות. הרחובות הריקים. אדם ידע שיש צרות במקומות אחרים באינדונזיה. הוא שמע שיש מין מהפכה — לא כמו אלה שהיו בצרפת או רוסיה או סין, שעליהן קרא, אלא משהו מעורפל יותר ולא ברור, שבו אף אחד לא בטוח לחלוטין את מה צריך להפיל, או את מה להשאיר על כנו. אבל הבעיות האלה היו של ג’אווה וסומטרה — בקצה השני של מדינת האיים הענקית, הפזורה לאורך הים כמו אצות על החוף. זה מה שחשבו כולם. רק אדם ידע שהם בסכנה.
קארל סירב לנקוט פעולה. הוא לא העלה כלל בדעתו שיעזבו.
“אבל —” ניסה אדם למחות. הוא קרא את העיתונים והקשיב לרדיו, והוא ידע שדברים קורים בכל רחבי הארכיפלג.
“למה לנו?”
“בגלל שאתה — כי אנחנו, כלומר, אתה שונה.” כבר בזמן שדיבר ידע מה תהיה התגובה.
“אני אינדונזי לא פחות מכל אחד אחר באי הזה. זה מה שאומר הדרכון שלי. צבע העור לא קשור, ככה תמיד אמרתי לך. ואם המשטרה תבוא לקחת אותי אומר להם את אותו הדבר. לא פשעתי בדבר; אני בדיוק כמו כל אחד אחר.”
והם נשארו. הם נשארו, והחיילים באו. אדם צדק לכל אורך הדרך; הוא ידע שהחיילים יבואו לקחת אותם. הוא דמיין את עצמו בכלא עם קארל בסורביה או במקום אחר כלשהו ביבשת, אולי אפילו ג’קרטה, אבל עכשיו היה לבדו. היתה זאת הפעם הראשונה בחייו שהיה לבד — הפעם הראשונה בחיים האלה, בכל אופן.
הוא חיכה בשיחים זמן רב אחרי שהמשאית נסעה. הוא לא ידע למה הוא מחכה, ובכל זאת חיכה, שחוח, ישבנו כמעט נוגע בקרקע, ברכיו משוכות לסנטרו. כשכבר כמעט היה חשוך והרוח מן הים החלה שוב לנשוב הוא חזר לבית וישב על המרפסת. הוא ישב והוא חיכה עד שהיה כבר לילה ממש, עד שלא היה יכול לראות דבר פרט לצלליות העצים על רקע העלטה העמוקה של הים מעבר להם, והוא הרגיש רגוע יותר.
הלילה יורד מהר באיים האלה, וברגע שהגיע כבר אי אפשר לראות דבר. אם מדליקים מנורה היא מאירה מרחב קטן מסביבך בצורה מושלמת, אבל מעבר לשלולית הזאת של אור מימי אין כלום. הגבעות, היערות הנמוכים, קו החוף הסלעי, חופי החול השחור — אי אפשר יותר להבדיל ביניהם, הם מפסיקים להתקיים כצורות עצמאיות. ולכן, כאשר ישב בלא ניע בחושך, רק נשימותיו הקלות אִפשרו לדעת שאדם עדיין שם, עדיין ממתין.

טאש אוו הוא סופר צעיר ממוצא מלזי המתגורר בלונדון. הוא גדל בקואלה לומפור ובגיל 18 עבר ללונדון כדי ללמוד משפטים.

הוא החל לכתוב את ספרו הראשון, חנות המשי, בזמן שעבד כעורך דין בסיטי של לונדון, ועשה זאת בערבים פנויים ובסופי שבוע. בשנת 2002 עזב את עבודתו כדי להשלים את כתיבת הספר, כחמש שנים לאחר שהרעיון עלה במוחו לראשונה.

כיום הוא סופר במשרה מלאה ומשמש לעיתים קרובות כפרשן לעניני תרבות מזרח אסיה ב-BBC.

מפת העולם הבלתי נראה הוא ספרו השני.

X