מעסיק בלתי אפשרי | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מעסיק בלתי אפשרי

מעסיק בלתי אפשרי

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

איש העסקים הניו-יורקי המצליח מאט סטריקלנד מצפה לקבל רק את המובחר שבמובחר. אלא שהעובדת החדשה שלו, המטפלת טס קלי, היא אדם שונה לחלוטין מהדרישות המפורטות במודעה שהוא פירסם. המילים נבונה, שקולה וקפדנית בכלל לא נמצאות באוצר המילים של הבחורה המפולפלת הזאת.

מצד שני, לטס יש מחשבות אחרות לגמרי. הסקסיות הלוהטת של הבוס שלה היא אולי משהו שלא מן העולם הזה אבל לא יזיק לו להשתפר בכל מה שנוגע להנאה מהחיים.

היא רגילה להוציא את המיטב ממטופליה הקטנטנים, אבל עם הבוס המהמם שלה זה כבר סיפור אחר לגמרי. בעיקר לאור העובדה שהוא נחוש בדעתו להשאיר הכל על בסיס מקצועי לחלוטין . . .

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מעסיק בלתי אפשרי”

בקרוב…

 1

כששפתיו הרחבות, הסקסיות, מהודקות, מאט בחן את גיליון קורות החיים המאולתר אשר היה מונח לפניו. קשה היה להחליט מאיפה להתחיל בדיוק. את הרשימה הססגונית של עבודות קודמות השלים בהחלט העדר מרשים מאוד של התמדה באף אחת מהן, וזה העיד בעיניו הרבה מאוד. בדיוק כמו הפרופיל האקדמי הקצר וחסר היחוד. במצב עניינים רגיל לגמרי, הוא היה מעיף את טופס בקשת העבודה הזה לפח בלי שיטרח בכלל לקרוא את הפרופיל האישי אשר נכתב בכתב יד וצורף אל המסמך. לרוע המזל, זה לא היה מצב רגיל בכלל.

לבסוף הוא העיף מבט אל עברו השני של שולחן המהגוני הממורק שלו, לעבר הבחורה שישבה בעצבנות על הכיסא שממולו.

“שמונה משרות.” הוא הדף את עצמו מהשולחן והניח לשתיקה המתמשכת למלא את החסר במה שהוא התכוון לומר.

טס קלי הגיעה אליו עם המלצה של אחותה, וכך, ללא שום אפשרות להיות בררן, הוא נאלץ לראיין כעת מטפלת לבתו. לפי מה שהוא היה יכול לראות, טס קלי לא היתה רק חסרת כל ניסיון רלבנטי, היא גם היתה קלת דעת למדי ומאותגרת מבחינה אקדמית.

עינים ירוקות ענקיות השיבו לו מבט והוא עקב אחר תנועותיה העצבניות בעת שהיא נשכה את שפתה התחתונה. ידיו היו קשורות אולי, אבל זה לא אומר שהיתה לו איזו כוונה לעשות לה את החיים פשוטים מדי.

“אני יודעת שזה נשמע כמו מספר גדול…”

“את בת עשרים ושלוש וכבר היו לך שמונה עבודות. נדמה לי שיהיה הוגן לומר שזה מספר גדול.”

טס הפנתה את מבטה מעיניו הקרירות והכהות שלא הרפו ממנה. תחת מבטו הבלתי ממצמץ והבוחן, היא התקשתה לשבת בלי להתפתל במקומה. למה לעזאזל היא נמצאת פה בכלל? היא הגיעה לניו-יורק שלושה שבועות מוקדם יותר, כדי לגור אצל אחותה, מתוך כוונה לקחת לעצמה פסק זמן ולחשוב על האופציות העומדות בפניה, ולעשות קצת סדר בחייה. זה לפחות מה שהיא אמרה להוריה כשנפרדה מהם, בשדה התעופה, לפני שהמריאה וחצתה את האוקינוס האטלנטי.

“את כבר בת עשרים ושלוש, טס.” אמרה לה אמהּ בנימה נחרצת, תוך שהיא מושיטה לה צלוחית עם עוגיות תוצרת בית, כדי לרכך את המכה. “ועדיין לא נראה בכלל כאילו יש לך איזשהו מושג מה את רוצה לעשות בחיים. אבא שלך ואני רוצים רק לראות אותך מוצאת את מקומך ומסתדרת. תמצאי לך משהו שאת אוהבת לעשות – משהו שתרצי לעשות למשך קצת יותר מחמש דקות… קלייר מכירה את כל רזי הרזים של עולם העסקים. היא תוכל להעניק לך קצת עצות מועילות. ובהחלט יועיל לך גם לבלות את הקיץ במקום אחר…”

איש לא אמר לה שום דבר על כך שחלק מהעניין יכלול קבלת עבודה כמטפלת. היא לא עבדה מעולם עם ילדים. לא זכור לה שהיא הסתקרנה אי פעם בכלל בקשר לעבודה עם ילד. ובכל זאת, הנה היא יושבת לפני איש שנוכחותו מצליחה להקפיא אותה עד לשד עצמותיה. מהרגע שבו היא הסתובבה על מקומה לשמע קולו הקטיפתי וראתה אותו ניצב לו במסגרת הדלת, בוחן אותה במבטו, היא חשה צמרמורת של חשש זוחלת במורד גבה. היא הכינה את עצמה נפשית לקראת איזה גבר כבד גוף, בגיל העמידה. הרי בכל זאת, הוא היה הבוס של אחותה. הבעלים של החברה, אותה הוא ניהל, לדבריה של קלייר, בלי לקחת שום שבויים. איך הוא יכול להספיק לעשות את כל זה ולהיות עדיין רק בשנות השלושים המוקדמות שלו? אבל זה בדיוק מה שהוא היה – ובניגוד לכל ציפיותיה, לא רק שהוא היה צעיר, הוא גם נראה ממש-ממש מעולה. ברצינות, ממש-ממש מעולה.

אלא שהניתוק הרגשי שלו היה מטיל אימה, ומבנה העצמות המושלם הדגיש פנים שנראו כאילו לא חייכו לעולם. טס תהתה איך אחותה יכולה לעבוד אצלו בלי לחטוף התמוטטות עצבים.

“וההיסטוריה האקדמית שלך… קשה לי לישב בין חוסר ההתאמה המוחלט שלך לבין ההישגים של אחותך. קלייר קיבלה את התואר שלה בהצטיינות, והיא עומדת בראש מחלקת המשפט העסקי שלי. לך יש… תני לי לראות… תעודת סיום תיכון ותעודת הסמכה באומנות…”

 

“כן, טוב, מר סטריקלנד, אני לא קלייר.” שני כתמים של סומק הופיעו על לחייה. “גם קלייר וגם מרי הצטיינו בלימודים…”

“ומרי היא…”

“אחותי השנייה. היא רופאה. לא כולם בנויים באותה הצורה.” טס שהיא בחורה טובת מזג מטבעה, החליטה שהיא מתעבת את האיש הזה. החל במילים הראשונות שהוא אמר לה – “את מאחרת בחצי שעה, ואני לא סובל איחורים.” – וכלה בהנחה הגורפת שלו, שהיא סתם כישלון מוחלט. הוא לא אמר את זה באופן מפורש, אבל זה הסתתר שם, בהבעת הבוז הזאת אשר עמדה בעיני השוקולד המריר הללו.

“אוקיי. בואי נוותר על הנימוסים הרשמיים ונעבור ישר אל העיקר, בסדר?” מאט גחן קדימה והשעין את מרפקיו על השולחן. “את פה בגלל שאני נמצא כרגע במצב שלא מאפשר לי יותר מדי בחירה. אני לא יודע מה בדיוק שמעת מקלייר, אז תני לי להבהיר לך את המצב. אשתי לשעבר הלכה לעולמה לפני חודשים אחדים, ומאז אני קיבלתי משמורת מלאה על בתי בת העשר. במהלך התקופה הקצרה הזאת היא הספיקה להיפטר ממטפלות בערך כמספר העבודות שאת הספקת להחליף. כתוצאה מזה, הסוכנות עמה אני עבדתי ממש סגרה בפני את דלתותיה. יש לי שלוש עוזרות בית, אבל הן לא מתאימות לתפקיד. הייתי יכול להמשיך לחפש מטפלת, אבל למען האמת זאת עבודה לשלושה חודשים – ולמצוא מטפלת מנוסה שתהיה מוכנה לקבל עבודה לתקופה קצרה כל כך לא תהיה משימה קלה במיוחד. הזמן, מיס קלי, הוא גורם חשוב מאוד מבחינתי. אני עובד שעות ארוכות מאוד. אין לי זמן ואין לי יכולת לכסות עליך. שמך נמסר על ידי אחותך, בליווי המלצות חמות מאוד בנוגע ליכולות החברתיות שלך. אי-לכך, את פה עכשיו – למרות כל מגרעותיך הבולטות.”

מאט העלה בדעתו, ולא בפעם הראשונה, את שרשרת האירועים אשר הובילה אותו עד לנקודה הזאת.

במשך שמונה שנות גירושיו, הוא לא הרבה להיות נוכח בחייה של בתו. היא התגוררה בקונטיקט, עם אשתו לשעבר, קתרינה, מאז השלמת הליך הגירושים שלהם. והאקס שלו עשתה גם כל תרגיל אפשרי בכל פעם שהוא ניסה לתאם ביקור אצלה, כך שהשנים חלפו מבלי שהוא הרגיש שום חיבור ממשי אל סמנתה. ואז, לפני שישה חודשים, קתרינה נהרגה בתאונת דרכים, והבת אותה הוא לא זכה מעולם להכיר כמו שצריך, נחתה לפתע על מפתן דלתו – מלאת טינה ואבל, ומלאה גם בעוינות דוממת ועיקשת.

מטפלות, שהיו עניין הכרחי מבחינתו, באו והלכו בזו אחר זו, וכעת הוא מצא את עצמו לכוד בין הפטיש לסדן.

“אני מצטערת. אני כה מצטערת… קלייר לא נתנה לי שום פרטים. הו, בתך המסכנה…” דמעות של השתתפות בצער החלו להיאסף בזוויות עיניה של טס, והיא מיהרה למצמץ כדי לגרשן. “לא מפתיע אותי בכלל שקצת קשה לה למצוא את מקומה.”

מופתע לגמרי מתגובה רגשית כל כך, מאט שלח את ידו אל מגירת שולחן הכתיבה שלו ושלף ממנה חבילה של ממחטות נייר והגיש לה אותן.

“אם כך, למרות שאת ממש לא המועמדת האידיאלית…” הוא הוסיף ואמר למול איום הבכי, שכבר הלך ופחת.

“אני מבינה את הדאגה שלך בגלל כל העבודות שהיו לי במהלך השנים…” טס היתה מוכנה להניח לו ליהנות מהספק. הוא נוקשה ומאיים אולי, אך הוא נמצא במצב קשה מאוד, ואין ספק שהוא חושש בצדק שמא ייקח מישהי שאינה מתאימה לתפקיד ורק תאכזב אותו.

“נכון מאוד. לסמנתה לא ייצא שום דבר ממישהי שתבוא רק לכמה ימים ואז תחליט שזה משעמם אותה ותסתלק. למרות שהחלפנו כבר די הרבה מטפלות, כל אחת מהן עשתה בהחלט כמיטב יכולתה. האם את מסוגלת לעשות את זה?”

“כן. כן. אני מסוגלת בהחלט.” היא הישירה אליו מבט. למרות ההבעה המאוד לא סלחנית אשר עמדה על פניו, קול קטן לחש בתוכה שהוא נראה ממש-ממש טוב – יפהפה, כמעט. סמוקת לחיים, לפתע, היא מיהרה להסיט את מבטה, כשאצבעותיה ממוללות את ממחטת הנייר שהיא החזיקה.

“שכנעי אותי.”

“סליחה?”

“יכול להיות שאני לא בעמדה שמאפשרת לי יותר מדי ברירות, מיס קלי, אבל אני עדיין מצפה ממך לנסות ולשכנע אותי שאני לא עומד לעשות איתך טעות. אחותך קשרה לך כתרים אולי, ואני בוטח בקלייר בדרך כלל, אבל…” הוא משך בכתפיו ונשען אחורה בכיסאו. “שכנעי אותי…”

“אני לא אעזוב אף אחד בעת צרה. באמת שלא, מר סטריקלנד.” היא נשענה קדימה, בפנים סמוקות ומלאות כנות. “אני יודעת שאתה סבור שאני לא טובה כל כך בהתמדה, בשום דבר שהוא. טוב, בעצם,” היא התוודתה, “סביר להניח שכל בני משפחתי יסכימו אתך. אבל למען האמת, אני מילאתי תפקידים חיוניים מאוד בכמה מהמשרות הקודמות שלי. ומעולם לא איכזבתי אף אחד – לא ממש. לא. בעצם לגמרי לא, אם אני חושבת על זה. אפילו כשעזבתי את תפקיד הטלפוניסטית של בארני ובנו, ג’יליאן היתה שם כדי לתפוס את מקומי. נדמה לי שכולם שם חשו קצת הקלה כשהחלטתי לעזוב. אני העברתי כל הזמן אנשים למחלקות הלא נכונות…”

“בואי ננסה להיצמד לנושא.”

“כן. טוב, מה שאני מנסה להגיד הוא שאתה יכול לסמוך עלי עם בתך. אני לא אאכזב אותך.”

“למרות שאין לך שום ניסיון בתחום הזה ויכול מאוד להיות שתשתעממי מהר מאוד מחברתה של ילדה בת עשר?”

“אני לא חושבת שילדים משעממים. ואתה?”

מאט הסמיק. האם הוא משתעמם בחברתה של סמנתה? היה לו ניסיון דל מאוד ולא מספיק כדי לתת לו תשובה מוחלטת. ניתן היה לומר על יחסיו עם בתו שהם טעונים, לכל היותר. הם שוחחו ביניהם לפעמים, מעבר לתהום שלא נראתה כניתנת לגישור. היא היתה עגמומית ולא קומוניקטיבית, והוא ידע שהוא אינו אדם רגיש במיוחד.

מאט התנער מיד מהרגע החטוף הזה של תהיות והתבוננות פנימית.

“אז איך בדיוק את חושבת לטפל בה,” הוא קידם את השיחה הלאה תוך שהוא ממקד בה את מבטו.

היתה איזו שקיפות מדהימה בהבעת הפנים שלה. ממש כרגע, ניתן היה לראות שהיא שוקלת את שאלתו בכובד ראש, מצחה היה מקומט, שפתיה פשוקות קמעה והמבט בעיניה הירוקות כמו תפוח בוהה ומרוחק. טס קלי לא היתה בכלל אישה מהטיפוס שהוא ציפה שתהיה. קלייר היתה גבוהה, נמרצת, יעילה, ולבושה תמיד בחליפת עסקים אלגנטית. ואילו הנערה שישבה מולו היתה הוכחה ניצחת למידה בה מישהו יכול לטעות בהערכותיו המוקדמות. היא נראתה כאילו לא התקרבה כלל מעולם לחליפת עסקים, והשיער שלה…

שום תסרוקת אופנתית, אלא סתם שיער ארוך מאוד. כמה פעמים הוא התפתה כמעט לזוז לזווית ממנה הוא יוכל לראות עד לאיפה בדיוק גולש השיער במורד גבה.

“טוב… אני מניחה שיש את כל האתרים הרגילים. מוזיאונים, גלריות לאמנות. ובנוסף אפשר ללכת לקולנוע, לגן החיות… אני אוהבת את סנטרל-פארק. נוכל ללכת גם לשם. אני בטוחה שהיא מתגעגעת לכל מה שמוכר לה מהבית, לחברות שלה, אז אני אנסה לדאוג להעסיק אותה שלא יהיה לה זמן לחשוב על זה יותר מדי.”

“ובנוסף יש גם את נושא השיעורים מבית-הספר.”

טס מצמצה והביטה בו מבולבלת. “איזה שיעורים?” היא שאלה. “הרי זה חופש עכשיו.”

“לימודיה של סמנתה סבלו מאוד בגלל מותה של קתרינה, כמו שאת יכולה בוודאי לתאר לעצמך. ועוד יותר כשהיא נאלצה לעבור לניו-יורק. נראה שאין שום טעם לרשום אותה פה לבית-ספר שבו היא לא תוכל ללמוד באופן קבוע, והמורים הפרטיים שאני שכרתי ללמד אותה באו והלכו בערך באותו הקצב של המטפלות. כתוצאה מזה יש פערים בהשכלה שלה, אותם אנחנו צריכים לסגור לפני שיגיע מועד הבחינות בבית-הספר החדש שלה, בתחילת ספטמבר.”

“אוקיייי… ואיך בדיוק אני משתלבת בזה?”

טס הוסיפה להביט בו ללא שום הבעה והוא ציקצק בלשונו בקוצר רוח. “את תהיי חייבת לתפוס פיקוד כאן.”

“אני?” צייצה טס במצוקה. “אני לא יכולה להיות מורה פרטית! אתה ראית את טופס בקשת העבודה שלי! אתה לעגת לי על חוסר ההתאמה שלי.”

המחשבה על כך שיהיה עליה ללמד מישהו משהו, מילאה אותה אימה. היא לא היתה טיפוס למדן. היא התמלאה עצבנות רק מהמחשבה על ספרי לימוד. בהיותה הצעירה מבין שלוש בנות, היא גדלה בצלן של שתי אחיותיה המבריקות, וכבר מגיל צעיר מאוד בחרה בפיתרון הקל של וויתור מוחלט. אף אחד לא יוכל לטעון שהיא טיפשה אם היא פשוט לא תתאמץ בכלל להתחרות איתן, נכון? והיה לה ברור לגמרי שלעולם היא לא תוכל להתחרות בקלייר או במרי. אז מה פתאום מצפים ממנה להפוך פתאום למורה פרטית?

“צר לי שבזבזתי את זמנך, מר סטריקלנד,” היא אמרה בקומה ממושבה לפתע. “אם הוראה היא חלק מהתפקיד אז אני אהיה חייבת לוותר על המשרה הזאת. אני… אני לא מסוגלת. קלייר ומרי הן הפקחיות במשפחה. לא אני. אני לא למדתי בכלל באוניברסיטה. לא רציתי בכלל ללכת לאוניברסיטה. אני למדתי קורס בסיסי באמנות, כשהייתי בת שש-עשרה, וזאת כל ההשכלה שיש לי. אתה צריך למצוא מישהי אחרת.”

מאט הביט בה במבט נוקב והניח לה להוסיף ולקשקש, ואז, מאוד בשקט, הוא הורה לה להתיישב בחזרה.

“אני מבין את המצב בקשר להשכלתך האקדמית, או להיעדרה. את שנאת את בית-הספר.”

“לא שנאתי בכלל את בית-הספר.” אחרי שמראש היא לא רצתה בכלל את העבודה הזאת, פתאום התברר לטס שהיא כן רוצה אותה. מצוקתה של בתו נגעה ללבה. המחשבה על הילדה הצעירה כל כך, שתלויה כליל באבא המכור, ללא ספק, לעבודה שלו, פרטה על מיתרי לבה. לראשונה אי-פעם, היא התמלאה רצון להפוך למעורבת במשהו. “אני רק לא טובה כל כך בכל מה שקשור לספרי לימוד.”

“אין לי זמן לאנשים שמרימים דגל לבן ונכנעים לפני שבכלל עשו איזשהו ניסיון ממשי להתמודד עם האתגר,” אמר לה מאט בנוקשות. “אני לא מבקש ממך ללמד אותה ברמה של תואר אקדמי. אני מבקש שתלמדי את סמנתה ברמה בסיסית מאוד – אנגלית, חשבון, מדע. אם את רוצה לשכנע אותי שאת מעוניינת בקבלת תפקיד אז את עושה את זה בצורה לגמרי לא מוצלחת.”

“אני רק אומרת את האמת! אם… אם אתה לא רוצה להעסיק מורים יותר, אז למה שאתה לא תעזור לה קצת בלימודים?” היא גמגמה. “אתה מנהל עסק, כך שאתה בוודאי בעל כישורים מספיקים… או שאולי בעצם אתה לא צריך אנגלית וחשבון במה שאתה עושה…? יש ילדים שלא מסתדרים כל כך טוב עם לימודים בבית. אולי הבת שלך היא אחת מהם…”

“סמנתה היתה מסוגלת להתמודד יפה מאוד עם לימודים בבית,” אמר לה מאט בכעס. “אילו רק היתה מוכנה להתאמץ קצת. אבל היא לא. יכול להיות שלא יזיק לה ללמוד קצת בצורה פחות מובנית. ולא, אין שום אפשרות שאני אעזור בהוראה. גם ככה בקושי יש לי זמן לישון. אני יוצא מהדירה בשבע וחצי בבוקר, וגם זה שעה מאוחר יותר מכפי שנהגתי לעשות לפני בואה של סמנתה, ואני משתדל לחזור הביתה עד שמונה בערב, כשאני לא נמצא בנסיעות. וגם את זה אני מצליח רק בקושי לעשות.”

דעתה של טס הוסחה מחרדותיה מספיק כדי שהיא תשלח לעברו מבט של אימה מוחלטת. “אתה עובד משבע וחצי בבוקר עד שמונה בערב? כל יום?”

“אני מרשה לעצמי להרפות קצת את הלחץ בסופי השבוע.” מאט משך כתפיים. הוא לא היה מסוגל לחשוב על מישהו שיראה בשעות העבודה שלו עניין יוצא דופן במיוחד. האנשים השאפתניים בחברה שלו – והם היו רבים מאוד – קיימו בדרך כלל לוחות זמנים תובעניים מאוד, ולא הקדישו לזה שום מחשבה מיוחדת. הם קיבלו בתמורה שכר נאה מאוד, בכל זאת.

“מה זה אומר?”

“למה את חותרת עם כל זה?” עצבנות ניכרה בקולו של מאט. “את סוטה לגמרי מהנושא עליו אנחנו מדברים.”

“אני מצטערת,” התנשמה טס. “צר לי עליך.”

“תגידי את זה שוב?” מאט התקשה ממש להאמין למה שהוא שמע. אם הם לא היו דנים במשהו חשוב כל כך, הוא היה פורץ בצחוק. מעולם, בכל ימי חייו, אף אחד לא ריחם עליו. בדיוק להפך. חרי שנולד אל תוך מורשת של עושר והשפעה הוא היה מסוגל לפתוח אלפי דלתות. מאחר שלא היו לו אחים או אחיות, העול של המשך הטיפול בנכסי המשפחה נחת כולו על כתפיו, ולא רק שהוא טיפל במיליארדים שהיו שם, הוא אף המשיך והגדיל דרמטית את שווי הנכסים הללו. הוא הרחיב את תחומי הפעילות של עסקי המשפחה והשקיע בדברים שעליהם אביו לא היה חולם בכלל, ובעשותו את זה הוא רכש לעצמו עוצמה כזאת שבפניה לא ניתן כלל לעמוד. הוא היה ממש בלתי פגיע. המשברים הכלכליים והפיננסיים אשר פגעו בכה רבים ממתחריו, חלפו לידו מבלי שגרמו לו שום נזק ממשי. זה היה מצב שהוא הצליח לארגן, וממנו הוא נהנה בהחלט.

“קשה לי לחשוב על משהו נורא יותר מלהיות משועבד לעבודה שלך, אבל אתה צודק, אני סוטה מהנושא. פשוט תהיתי למה אתה לא דואג בעצמך לחומר הלימוד של סמנתה, אם אתה סבור שמורים פרטיים אינם הפיתרון המתאים לה, אבל אני מבינה כבר שאין לך הזמן הנחוץ לכך.”

האם היה זה הדמיון שלו, או שבאמת הסתתרה נימה של ביקורת עדינה במה שהיא אמרה לו?

“טוב מאוד. אני שמח שאנחנו מסכימים.”

“אכפת לך אם אני אשאל אותך משהו?” העזה טס ושאלה אחרי שכחכחה בגרונה. וכשהוא היטה את ראשו הצדה, היא אמרה, בהיסוס, “מתי בעצם יש לך זמן להקדיש לבת שלך, אם אתה עובד שעות כה ארוכות?”

מאט בהה בה כלא מאמין. הישירות המוחלטת של השאלה שלה הכניסה אותו מיד למצב של התגוננות – בדיוק כמו העובדה שרק לעתים נדירות ביותר היה עליו להתמודד עם שאלות ישירות בעלות אופי אישי. נשים לא נוהגות להיכנס לזה בכלל. אבל הנה היא לפניו, וממתינה לשמוע את תשובתו.

“אני לא מצליח להבין איך זה קשור לעבודה שמוצעת לך,” הוא אמר בנוקשות.

“הו, זה קשור מאוד לעבודה! זאת אומרת, אני בטוחה שהקצית זמן מיוחד לצורך זה, והייתי רוצה לדעת מראש כדי לא להפריע. אבל אני פשוט לא מצליחה להבין מתי הזמנים המיוחדים האלה יכולים להיות, אם אתה עובד כל יום משבע וחצי בבוקר ועד שמונה בלילה, ורק בסופי השבוע אתה מפנה לעצמך קצת זמן.”

“אין תבנית מיוחדת לזמן שאני מבלה עם סמנתה.” קולו היה צונן ולא מסביר פנים. “לעתים קרובות אנחנו נוסעים להאמפטונס בסופי השבוע, כדי שהיא תוכל לבקר את הסבים שלה.”

“זה נחמד מאוד.” טס לא היתה כלל משוכנעת.

“ואחרי שכיסינו את הנושא הזה, בואי נעבור לנושא של שעות העבודה שלך.” הוא הקיש בפיזור דעת על שולחנו בעט שבידו, במקצב מהיר שגרם לה להרגיש כאילו היא נמצאת תחת חקירה צולבת ולא בריאיון לצורך קבלת משרה. “אני אצפה ממך להיות פה בכל בוקר, לא יאוחר משבע וחצי.”

“שבע וחצי?”

“זה מהווה איזו בעיה עבורך?”

קרועה בין האמת לבין הרצון לשמור על טקט, טס נותרה דוממת עד שהוא דחק בה בהרמת גבות. “אני מבין שהתשובה שלך היא לא. זאת הדרישה של התפקיד. אני אוכל לבקש לפעמים את אחת מעוזרות הבית למלא את מקומך, במקרה חרום, אבל אני מקווה מאוד שלא נזדקק כלל לעשות את זה.”

טס היתה דייקנית תמיד בכל מקומות העבודה שלה – הרבים מאוד, אשר היו לה לאורך השנים – אך יש לציין שאף אחד מהם לא דרש ממנה להשכים קום עם עלות השחר. היא לא היתה טיפוס של בוקר. היה ברור לה איכשהו שזה מושג שהוא לא יצליח להבין. היא תהתה אם הוא בכלל ישן.

“האם כל העובדים שלך עובדים שעות רבות כל כך?” היא שאלה בקול חלוש, ומשום מה, מאט נתקף בדחף לפרוץ בצחוק רועם. הבעת הפנים הנחרדת שלה ממש אמרה הכל.

“הם לא מקבלים משכורות עתקות רק כדי להסתכל על השעון במשך כל היום,” הוא השיב בנימה רצינית מאוד. “את רוצה לומר לי שמעולם לא עבדת שעות נוספות, בכל ימי חייך?”

“לא הייתי צריכה,” אמרה לו טס בכובד ראש. “אבל מצד שני, מעולם גם לא שילמו לי משכורות עתקות על שום דבר אשר עשיתי. לא שזה משנה לי. כסף לא עניין אותי מעולם.”

מאט הסתקרן, בניגוד לרצונו. האם האישה הזאת שייכת לאותו כוכב לכת שאליו גם הוא שייך? הוא היה צריך להיצמד לנושא שעל הפרק, אך למרבה הפלא הוא חש נכונות לסטות ממנו.

“באמת?” הוא אמר בספקנות. “כי אם כן אז אני מוריד בפניך את הכובע. את אחת ויחידה מהבחינה הזאת.”

טס תהתה אם הוא דיבר בסרקזם, אבל אז, אחרי שהעיפה עוד מבט סביב, על העיצוב המפואר של דירת הפנטהאוז שלו, בה הישן התערבב להפליא בחדש וכל מעשה רקמה התלוי על הקיר, או שטיח הפרוש על הרצפה, ממש הכריז על עושר וממון, היא הבינה שאדישותה כלפי הכסף בוודאי תדהים אותו.

זה התחוור לה במהירות רבה מאוד, ברגע בו היא נכנסה אל הדירה שלו – מאט סטריקלנד הוא איש שנע במעגלים גבוהים כל כך מעל למעגלים בהם היא מסתובבת, שרק בקושי ניתן לומר שהם מאכלסים את אותה האטמוספירה. האנשים עמם הוא מתערבב נהנים בוודאי מאותם פאר ומותרות שאין שום דרך להשיג ללא מסירות חסרת פשרות לאמנות של צבירת ממון.

אלא שטס אמרה לו את האמת לאמיתה כשהצהירה שכסף לא מעניין אותה בכלל. אילו זה היה מעניין אותה, אולי היא היתה מפגינה קצת יותר מוטיבציה בכל מה שנוגע לבחירת קריירה.

היא גם לא העריכה במיוחד אנשים שמציבים את הכסף בראש מעייניהם. כלומר, מישהו מסוגו של מאט סטריקלנד. למרות שהיה ברור לה שהוא שאפתן ונבון מאוד, היתה בו מין נוקשות חדה שהותירה אותה צוננת לגמרי.

היא הגניבה מבט מהיר לעבר הפנים המדהימים שלו, ולבה החל לפעום בחזהּ טיפה יותר מהר וטיפה יותר חזק.

“את לא אומרת שום דבר. אני מנחש שכל זה לא לרוחך?” הוא החווה בידו בתנועה רחבה. זוהי אישה, עלה בדעתו, ששתיקותיה מבטאות לא פחות מאשר הדברים שהיא אומרת. והיה משהו מרענן מאוד בתכונתה הזאת.

“הכל פה נראה נוח מאוד.” טס התחמקה מלהגיד לו את האמת לאמיתה – שכל הרהיטים היקרים האלה ויצירות האמנות שנרכשו לצורך השקעה מגיעים עם תג מחיר.

“אבל…?”

“אני מעדיפה דירות קטנות וחמימות,” היא הודתה. “הבית של הורי קטן וחמים. ברור שהוא לא עד כדי כך קטן. הרי היינו חמישה שם, כשגדלנו. אבל נדמה לי שכל הבית של הורי יכול להיכנס די בקלות לחלק די קטן מהדירה הזאת.”

“את עדיין גרה איתם בבית?” אוזניו החדות קלטו משהו באינטונציה שלה, וסקרנותו התעוררה מיד. מה פתאום בחורה בת עשרים ושלוש מתגוררת עדיין אצל ההורים? ועוד, הוא שם לב בפיזור הדעת, בחורה בת עשרים ושלוש יפה כל כך? עיניים ענקיות וירוקות השתלטו על פנים דמויי לב שאפילו ברגעים של מחשבה עמוקה עדיין ניכרה בהם איזו חיוניות תוססת. לשערה הארוך היה גוון של קרמל, ו…

עיניו נעו בעצלתיים מטה, אל שדים מלאים שנלחצו ברכות בשלה אל גופיה קצרה שחשפה פיסה של בטן שטוחה בינה לבין זוג מכנסי הג’ינס המשופשפים שהיו ממש צמודים אל רגליה הדקיקות.

בכעס על עצמו, על כך שדעתו הוסחה, מאט קם והחל להסתובב במשרדו. על החדר, שהיה במקור הספריה של הדירה, שלטה עדיין כוננית ספרים ענקית אשר גולפה מעץ ביד אמן והשתרעה למלוא אורכו של הקיר האחורי. שטיח פרסי עשיר מאוד, אשר עבר בירושה מדור לדור, כיסה את רוב רובה של רצפת העץ. החדירה היחידה של המודרני אל החדר התבטאה בציורים אשר היו תלויים על הקירות, וכמובן גם בשפע העזרים האלקטרוניים אשר היו חיוניים לעבודה שלו.

“אני… כרגע, כן, בינתיים,” מלמלה טס בבושה פתאומית ומביכה.

“ומעולם לא התגוררת לבד?”

התימהון שבקולו גרם לה להסתובב כדי לנעוץ בו מבט מתגונן. היא החליטה בלבה שהוא באמת איש מעצבן. מעצבן וביקורתי מאוד.

“לא היה לי מעולם שום צורך לעבור לגור לבד!” היא אמרה בקול קצת צווחני. “אני לא הלכתי לאוניברסיטה, ולא היה שום טעם לחפש דירה להשכרה כשהיה לי נוח באותה מידה להישאר לגור בבית.” וכאילו שזה נאמר לגמרי במפורש, היא נחרדה לגמרי לשמוע במו אוזניה כמה עלובה זה גרם לה להישמע. בת עשרים ושלוש, ועדיין גרה עם אבא ואמא. דמעות של זעם איימו להבקיע את דרכן אל פני השטח, והיא מיהרה למצמץ כדי לבלום אותן.

“מדהים.”

“רוב החברות שלי גרות עדיין בבית. זה לא כל כך מדהים.”

“ואת לא חשת מעולם את הצורך לפרוש כנפיים ולנסות משהו אחר? או שמא את וויתרת ונופפת בדגל הלבן עוד לפני שעלה בידיך להציב את האתגר הזה בפני עצמך?”

טס היתה המומה מעוצמת התגובה שלה. בחיים היא לא הפגינה שום נטיה לאלימות, אך היא היתה שמחה מאוד לקפוץ כעת ממושבה ולהשליך משהו כבד לכיוונו. לחלופין, היא הסתפקה בדממה זועמת. כל מערכת העצבים שלה האיצה את מהלכה כשהוא הקיף אותה ואז גחן מעליה, כשידיו על שתי המשענות של הכיסא שלה, כך שבעצם היא היתה כלואה.

“אני לא רואה איזה קשר יש בין החיים שלי בבית לבין העבודה הזאת,” היא פלטה בקול מקוטע, כשעיניה מביטות לכל מקום, רק לא לעבר הזרועות השריריות והשחומות אשר כיתרו אותה משני צדדיה.

“אני מנסה לעמוד על טיבך כבן-אדם. את הרי עומדת להיות אחראית על שלומה של בתי הקטנה. את לא מגיעה עם המלצות של סוכנות כוח אדם מקצועית. אני חייב לוודא שאת לא תתגלי כטעות אחת גדולה. האם תרצי שאגיד לך לאילו מסקנות הגעתי עד כה?”

טס תהתה אם יש לה ברירה בכלל. אם היא היתה יכולה להפריד את לשונה מתקרת הפה שלה, היא היתה מוצאת אולי את האומץ להגיד לו משהו בסגנון הזה, אבל מענים סרקסטיים לא היו בדיוק התחום שלה, וקרבתו עשתה שמות בשליטתה העצמית. עורה עיקצץ, והיא הרגישה שעליה להתאמץ לשאוף חמצן לריאותיה ולהמשיך לנשום.

היא חשה הקלה עצומה כשהוא הדף את עצמו מהכיסא שלה ושב למקומו מאחורי שולחן הכתיבה.

“את עצלה. לא ממוקדת. את חסרת ביטחון עצמי, והיית שמחה בהחלט להמשיך להתנהל כך גם בעתיד.” הוא ביטא כל סעיף בדברי העלבון שלו בדייקנות צוננת של שופט המקריא גזר דין במשפטו של עבריין. “את מוסיפה עדיין להתגורר בבית, ונראה כי לא עלה בדעתך בכלל בשום שלב שהמצב הזה אולי אינו משמח את הוריך כמו שהוא משמח אותך. את בוחרת לעצמך מקומות עבודה, ואז עוזבת אותם מהר מאוד, בגלל שאת לא מעוניינת להתאמץ. אני לא פסיכולוג, אבל הייתי מנחש שזה בגלל שאת חושבת שלא תוכלי להיכשל במשהו שלא תנסי לעשות במלוא הרצינות.”

“זה ממש נורא.” לרוע המזל, היו יסודות של אמת בחלק מהדברים שהוא אמר, ועל זה היא ממש שנאה אותו. “למה אתה מראיין אותי לעבודה הזאת אם יש לך דעה כל כך גרועה עלי?” היא שאלה בלחישה. “או שאולי ריאיון העבודה כבר הסתיים. האם זאת דרכך להודיע לי שלא התקבלתי למשרה? כן, אני מבינה שכן. ומאחר שכך – ” טס לקחה נשימה עמוקה אחת, שעזרה לה להרגיע את עצביה המתוחים ” – אז גם אני יכולה להגיד לך מה דעתי עליך!” היא הישירה אליו מבט מעיניה הירוקות, הסוערות, והזדקפה בכיסא שלה. “אני חושבת שאתה יהיר וגס רוח. נדמה לך שרק בגלל שאתה… שאתה מרוויח הרבה כסף וגדלת עם הרבה כסף, מותר לך להתייחס אל אנשים איך שמתחשק לך ולהיות מעליב ככל שרק תרצה. אני חושבת שזה איום ונורא שאתה עובד קשה כל כך עד שלא נשאר לך זמן להקדיש לבת שלך – אשר ממש זקוקה לך! או שאולי אתה רק לא יודע איך להעניק מעצמך למישהו אחר!”

נשימתה היתה מקוטעת מרוב המאמץ לשפוך רגשות – שהיא לא ידעה כלל כי היו כלואים בה – למה שהיה, מבחינתה, דו-קרב של צעקות. ומה שהיה הכי גרוע הוא שהיא לא הרגישה טוב כל כך ביחס לעצמה – למרות שהיא ביטאה את מה שהיא חושבת, ולמרות שביטוי מה שהיא חושבת היה אמור לגרום לה להרגיש יותר טוב.

“ואני בכלל לא עצלנית,” היא סיכמה את תגובתה, מרוקנת כמו בלון שכל האוויר יצא מתוכו לפתע. “אז אם זה הכל.” היא קמה על רגליה וניסתה להיאחז בשמץ כלשהו של כבוד עצמי. “אני חושבת שאלך עכשיו.”

מאט חייך, וטס היתה כה מבולבלת מהחיוך הזה שהיא נותרה נטועה במקומה, מתנדנדת כאילו רגליה שכחו איך לתפקד.

“יש בך להט. זה מוצא חן בעיניי. את תזדקקי לחלק מהלהט הזה כדי להתמודד עם הבת שלי.”

“מ – ה?”

הוא נופף בידו כדי להושיבה בחזרה בכיסא שלה, ואז נשען אחורה בכיסאו. “זה בריא מאוד לשמוע קצת דברי ביקורת מדי פעם. אני כבר לא יכול לזכור מתי לאחרונה העז מישהו להרים את קולו בנוכחותי.” ובעיקר, הוא היה יכול להוסיף, כשהרמת הקול הגיעה מצדה של איזו אישה. וכאילו שאיזה סוויץ’ קפץ בראש שלו, הוא הבחין פתאום בסומק הנמוג מלחייה. שערה צנח קדימה והיה פרוש על כתפיה כעת, וגלש כמו קורים של משי על שדיה, כמעט עד למותניה. היא הצליחה להשיב לעצמה חלק משליטתה העצמית, אבל שדיה עוד הוסיפו להתרומם ולצנוח בכבדות.

הוא היה המום מהתגובה הפתאומית אשר התעוררה בחלציו. אלוהים, הרי יש לו בכלל חברה! חברה נבונה ביותר, ורבת עוצמה. כזאת שמבינה לגמרי את אילוצי העבודה שלו, בגלל שהם דומים לאלו שחלים עליה! הם משדרים על אותו התדר. היא בדיוק ההפך המושלם מהיצור הקסום עם העיניים הענקיות והירוקות אשר יושב מולו כרגע. ויקי בארנס היא בחורה ממוקדת, שאפתנית, עם תארים אקדמיים מהמעלה הגבוהה ביותר.

אז למה, לעזאזל, הוא תוהה איך טס קלי הזאת תיראה ללא בגדיה, כשרק שערה נותר לכסות על תומתה?

הוא רשם מספר על דף נייר, והחליק אותו על השולחן לכיוונה.

טס נשענה קדימה, ועיניו הופנו, ממש מעצמן, לעבר המחשוף שהתגלה בעת שהיא שלחה את ידה אל הנייר.

באנחה של תסכול מוחלט, מאט שפשף את עיניו והסתובב בכיסאו כך שפניו הופנו כעת לעבר החלון הענקי של משרדו, שהיה מעוטר משני צדדיו בווילונות קטיפה כבדים. זה היה מראה הרבה יותר בטוח מהמראה אליו בחרו עיניו הסוררות להימשך.

“זה יותר מדי, מר סטריקלנד. בשום פנים אני לא יכולה להסכים לסכום כזה.”

“אל תהיי מגוחכת!” מלא בכעס על עצמו, על אובדן שיקול הדעת הלא אופייני והרגעי הזה, מאט דיבר בקול שהיה נוקשה יותר מכפי שהוא רצה. הוא שב בחוסר רצון ופנה להביט לעברה. “זה סכום הגיוני לגמרי. את מתבקשת למלא תפקיד אחראי וחשוב ביותר, ובתמורה לכסף הזה… טוב, תחשבי על עצמך כעל מי שעומדת לשנות את הגישה שלה בנוגע לכל מה שקשור לשעות נוספות. יש רק דבר אחד נוסף. את תצטרכי להתלבש בהתאם לתפקיד.” סומק כהה עלה בפניו למראה התמיהה שהופיעה על פניה. “בגדים רפויים יותר. זה מעשי יותר בחום הנוכחי, בעיקר אם את עומדת לעסוק ב… אה… פעילויות מחוץ לבית…”

“אבל אין לי שום בגדים רפויים.”

“אז את תצטרכי ללכת ולקנות בגדים כאלה. זאת לא בעיה בלתי פתירה, טס. את תקבלי גישה לחשבון הוצאות עבור כל מה שיידרש לך למילוי התפקיד שלך. נצלי אותו.” הוא קם ממקומו, שולט שוב בגופו המורד, והמתין עד שגם היא התרוממה וקמה, ואספה את תיק היד שלה אותו היא הטילה על כתפה.

“ועכשיו הגיע הזמן שתפגשי את הבת שלי. היא למעלה, בחדר השינה שלה. אני אוביל אותך אל המטבח. את תוכלי להתוודע אליו, להכין לעצמך ספל קפה או משהו, בזמן שאני אביא אותה למטה.”

טס הינהנה. אחרי הראיון התובעני הזה, שהותיר אותה לגמרי מסוחררת, המחשבה על הפגישה עם סמנתה כבר לא היתה מפחידה כמו שהיא חששה שתהיה. מה כבר יכול להיות נורא יותר משהיה אביה של הילדה?

הדירה, שהשתרעה לכל הכיוונים, תפסה במלואן את שתי הקומות העליונות של הבניין. מאט הוביל אותה אל המטבח, אשר היה מודרני במידה מדהימה, בדיוק כשם שכל שאר הדירה היה עתיק ומפואר. משטחי גרניט ממש בהקו והיו חפים לגמרי מכל הבלגן הנורמלי שיש במטבחים בבתים שאנשים גרים בהם. טס כבר צפתה שיהיו לה בעיות אם היא תנסה לבשל בחברתה של הילדה שתהיה בפיקוחה. היא תפחד נורא להרוס את מראה “הבית לתצוגה” של המקום.

“תרגישי כמו בבית,” הוא התעקש, בעוד שהיא הוסיפה להביט סביב בהבעה אבודה, כמו מישהו שהועבר לפתע למקום לגמרי זר.

למשך כמה שניות, מאט הביט בה במידה נדירה של שעשוע. “זה לא ינשוך אותך,” הוא אמר, וטס הסמיקה. “יש תה וקפה באחד הארונות, ובמקרר…” הוא החווה לעבר משהו שהיה מוסווה והתחזה לעוד חלק סתמי מהמטבח “… אמור להיות חלב. עוזרות הבית שלי דואגות שהבית יהיה מצויד היטב תמיד, בעיקר עכשיו, כשסמנתה נמצאת פה. עם קצת מזל, אולי תוכלי למצוא גם כמה ביסקוויטים באיזשהו מקום.”

“אתה רוצה לומר לי שאתה לא יודע איפה נמצאים הדברים במטבח שלך?”

מאט גיחך, וטס זכתה להצצה מטלטלת אל איך שהגבר הזה יכול להיראות ללא מעטה היהירות שלו. לא רק יפה-תואר, אלא גם סקסי במידה ממש מסוכנת.

היא השפילה את עיניה, ותחושה חדשה ומעקצצת עירערה שוב מחדש את שליטתה העצמית, שלא היתה עדיין מלאה לגמרי.

“נורא, נכון?” הוא הוסיף עדיין לגחך, ובנועו לעבר דלת המטבח, הוא הרים את גבותיו. “אולי תוכלי לשלב את זה בהטפת המוסר הבאה שלך בקשר למגרעות שלי.”

טס חייכה חיוך קלוש, אך איפשהו, עמוק בפנים, היא כבר הבחינה בפעמוני האזעקה המצלצלים – אם כי, מה זה אמר בדיוק, לא היה לה שום מושג.

בקרוב…

X