מעבר לקיר. אהבה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מעבר לקיר. אהבה

מעבר לקיר. אהבה

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37
- 37

היא חולמת לאהוב אך חוששת לצאת מהקונכייה שלה. הקולות מבית השכן מושכים אותה אך גם גורמים לה להרגיש בודדה יותר.

יום אחד רקפת, עיתונאית גרושה, פוגשת את אורי השכן בחדר המדרגות. כנגד כל הסיכויים, הם מתאהבים. זה לא פשוט לה. גם לו. אחרי סערות, עליות וירידות, הם מחליטים להישאר יחד.  אורי הוא אב לילדה שאמה גוססת. מגרושה ללא ילדים היא הופכת בין לילה לבת זוג ואם במשרה מלאה.

היא מאמצת את הילדה, נעמי, אך כשהיא רוצה להיכנס להיריון בעצמה, היא מגלה שזה לא פשוט. לאחר מספר הפריות שהעמידו אותה בסכנת חיים, היא  לא מוכנה לוותר על רצונה בעוד ילד. רקפת, אורי ונעמי בתם מאמצים תינוקת מאודסה, אוקראינה.

גם האימוץ אינו תהליך פשוט, פיזית ורגשית, אך בסופו של דבר, בסוף המסע, הם הופכים למשפחה של ארבע נפשות שצריכות ללמוד לחיות יחד. הספר מתאר את נפתולי מערכות היחסים, ההפריות ותהליכי האימוץ.

אביבה רוזן  אימצה עם בעלה לשעבר את קרן אור, בתה האחת והיחידה, באודסה, לאחר ניסיונות הפריה קשים ומתסכלים שכמעט עלו לה בחייה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מעבר לקיר. אהבה”

בקרוב…

סופה

 

 

חמש בבוקר, האור נעשה אפור, ולאט מתערבבים בו גוונים של כתום וצהוב.
החזאי בישר סופה. ניצנים של גשם עדיין אינם נראים, אך באוויר יש משהו מאיים. עוד מעט יתחילו ברקים ורעמים, בינתיים שקט.
אני מתעוררת מתוך שינה לא נוחה. שוב נרדמתי על הספה, מול הטלוויזיה. את קולה המעומעם אני שומעת בשנתי, והוא דווקא מרגיע אותי. איברי מתוחים וכואבים.
הבטחתי לעצמי ששוב לא אירדם על הספה, שכשארגיש עייפות אשתרע לי במיטה הגדולה שבחדר השינה, ולא עמדתי בהבטחתי. בינתיים התמלא הצד השני של המיטה בעיתונים וניירות שלא היה לי כוח לסלקם משם, והם כבשו את המיטה.

הקולות שאני שומעת מפעם לפעם מחדר השינה הסמוך של השכן שלי מרחיקים אותי מחדר השינה שלי. לפעמים אני מדמיינת את עצמי בזרועותיו, אבל כשאני שומעת קולות וצחקוקים מדירתו אני חשה צביטה שמפוררת לי את הדמיון.
אני מרחיקה את עצמי מהקולות שמחזקים לי את בדידותי.
בהיסח הדעת אני מעבירה תחנות בטלוויזיה, מחפשת, אולי יש משהו מעניין. לשווא. כרגיל, שאריות של לילה. טראח. מחלק העיתונים שוב קלע את העיתון בזריקה מדויקת למטרה. העיתון שנגח בדלת פילח את דממת הבוקר.
אני מתיישבת, מיישרת את הגוף, ומסתכלת בשמיים שפיסה מהם אני מצליחה לראות ממקומי. עכשיו הם שחורים-אפורים-כתומים. טיפות גדולות של גשם משאירות סימנים על החלון.
אני קמה, מתמתחת, מתבוננת באצבעות נטולות הטבעות ובציפורניים הערומות מצבע.

הדירה היפה הזאת, שנצבעה ורוהטה מחדש לפני שהתחתנתי בצבעים פסטלים וחמים והרבה תשומת לב, חונקת אותי כמו כלא. לפני הנישואין סידרתי את הבית ומילאתי אותו בחפצים אהובים. אחרי הגירושין, סילקתי הרבה דברים. בכל יום שעובר, אני זורקת עוד שריד של הגבר שהסתובב בדירה הזאת במשך ארבע שנים כמעט, ובעוד יומיים תמלא שנה לעזיבתו את הבית.

אני ממלאה מים בקומקום החשמלי. כשהמים רותחים נשמעת שריקה. אני מוזגת קצת חלב לתוך הספל שלי, ומטילה פנימה כפית סוכר חום שטוחה, זאת שאני לא יכולה לוותר עליה בקפה של הבוקר, גם לטובת דיאטה שמתחילה כל בוקר ונגמרת אחר הצהריים.
בדרך חזרה לספה אני פותחת את הדלת ומציצה אל הדלת ממול, הצצה שכבר הפכה להרגל בשבועות האחרונים, ואוספת את העיתון פנימה. תוך כדי לגימת הקפה, אני מעלעלת בעיתון, מקווה למצוא היום משהו מעניין ולא מצליחה להתמקד בדבר.
כשאני שמה את כוס הקפה בכיור, אני שומעת את המים זורמים מהברז שלו. אני שומעת קולות, ומקווה שזה רק הרדיו או הטלוויזיה, שאין שם מישהי אחרת.
אני מקנאה למישהו שעדיין לא החלפתי אתו שלושה משפטים רצופים, אני חושבת. טיפשה.
מעלעלת בעיתון, כמו בכל יום, כאילו אכפת לי באמת ממה שנעשה עכשיו בארץ ובעולם. ומה היה קורה, אני שואלת את עצמי, אם הייתי מתרחצת עכשיו, מתלבשת ונוסעת לאיזה בית קפה לשתות קפה של בוקר? אבל אני נשארת בבית, מהדקת את הפוך אל גופי וחוזרת לעלעל בעיתון.

אני נזכרת במיקי ובקפה שהיינו שותים יחד, שנינו שקועים בחלקים שונים של העיתון. אני בחלק של התרבות והוא בחלק של הכלכלה. לעתים הצלחנו לא להחליף מילה עד שיצא לעבודה.
איך נדבקתי בו, במיקי, שהתגרש ממני אחרי שלוש שנות נישואין, אני שואלת את עצמי. זה גמולי על כך שמעולם לא ידעתי ללכת עם מי שבאמת רציתי. עם אלה שבכלל לא רציתי לא היה לי קשה. היה לי קל לדבר עם גברים שלא משכו אותי. היה לי קל לחייך אליהם, שמחתי להיות מחוזרת, וגמלתי להם בכך שניסיתי לדמות את עצמי מאוהבת בהם, ולפעמים אפילו הצלחתי.
אחרי הנישואין נתקפתי בפחד. הרגשתי בודדה מאי פעם. כאילו נתתי הבטחה שלא הייתי מסוגלת להגשים, וככל שחשבתי יותר איך אוכל להגשים אותה, הבנתי שזה לא לפי כוחותיי.
כבר ידעתי שזהו גורלי, להיכשל בזוגיות.

לעתים קרובות חשתי כעס. עליו, על עצמי. ככל שניסיתי לשפר ולתקן את הדברים הם נעשו מסובכים יותר, עד שהפסקתי לנסות.
כשהוא אמר שהוא הולך, ניסיתי להבטיח לו שדברים ישתנו. פחדתי להישאר לבד, אבל זה כבר לא הספיק לו. הוא אמר שהפעם הוא מאוהב באמת, באחרת, הוא יודע שזה יהיה לתמיד, ועזב.
אחרי שהלך הסתכלתי פעם באלבום התמונות מהחתונה שהשאיר לי, לפני שסילקתי אותו לפינה אפלה בבית. זה היה אלבום עם כריכת עץ מהודרת. הכיתוב נעשה באותיות ברונזה, ‘רקפת ומיקי, סיפור אהבה’.
הייתי כלה יפה, עם תלתלים בהירים ושמלה לבנה הדוקה ומחמיאה, שנצמדת לגוף ואינה משאירה מקום רב לדמיון. מסוג השמלות שלא הייתי מסוגלת ללבוש ביומיום, למרות שרציתי לפעמים. חששתי להפגין את עצמי בבוטות רבה מדי.
בתמונות ראיתי שהוא היה חתן נאה. כן, הודיתי בפני עצמי, הוא היה גם איש נחמד ונדיב למדי. הוא עשה מחוות קטנות של חיבה ושל התחשבות, היה מביא לי כוס קפה למיטה, קנה לי מתנות יפות, כשנסע חזר תמיד עם בושם יקר או צעיף משי או תכשיט שלא ענדתי.
שנינו עבדנו קשה, ובכל יום, כשחזרתי מהעבודה, נעשיתי יותר בודדה. הוא עבד במשרד ייעוץ בינלאומי גדול ונסע פעם או פעמיים בחודש לחו”ל. כשלא היה פה, הייתה לי הבדידות יותר נוחה. כשהוא נסע, הבית היה כולו שלי, לא הייתי צריכה להתחלק בדבר. לא היו כוסות קפה שהושארו ברישול בסלון להתרגז עליהן, או מכסה אסלה מורם לרתוח בגללו בשקט.
מספיק עם הרחמים העצמיים, אמרתי לעצמי. הגיע הזמן להתחיל יום חדש.
במקלחת המים החמים זורמים עלי, ואני מכוונת את זרם המים כך שהם יצליפו עלי בכוח, בקילוח דק וחזק. המים החמים מעסים את גופי ומעירים אותו לחיים. הסבון הנוזלי שבחרתי הפעם מפיץ ריח עדין ולימוני. היום בלי בושם, אני אומרת לעצמי. אין צורך.

לפני חמש שנים, כשהתחלתי לעבוד במגזין הלכתי וקניתי לעצמי הרבה בגדים חדשים, שיתאימו לכתבת הרצינית ששאפתי להיות. הקפדתי ללבוש את הבגדים המתאימים. גם היום לבשתי מכנסיים מחויטים וחולצה בגוון האפרסק האהוב עלי. בגדים שקיוויתי שיאמרו עלי שאני עיתונאית רצינית ואישה נחשקת. נו טוב, לפחות את הראשון.
בחרתי את השפתון הכתום הבהיר שמקרין מין שמחה של קיץ, כהתרסה כנגד מזג האוויר.

כשנעלתי מאחורי את דלת הדירה, הוא יצא מדירתו. האם יש אתו מישהי? לא. שמחתי. הוא חייך אלי ואני ניסיתי לחייך חזרה.
‘איזו סופה מחכה לנו!’ הוא אמר, ואני הנהנתי. הרגשתי שהאוויר עוזב את גופי ואת מחזור הדם שלי גועש לכל אורכו. החיוך האומלל שלי התעקם עוד יותר.
שכחתי משהו בבית, למלמתי. סובבתי את המפתח חזרה, ונכנסתי הביתה. כדי לשכנע את עצמי שבאמת הייתי צריכה לחזור הביתה, חיפשתי משהו, ובכל זאת התזתי על עצמי קצת בושם לפני שיצאתי.
נו באמת, שכחתי משהו בבית. אין לך משהו קצת יותר מתוחכם לומר? כשירדתי למטה מהקומה השמינית, ראיתי שמכוניתו כבר לא נמצאת בחנייה, קצת הצטערתי וקצת רווח לי.
בדרך לעבודה חשבתי עליו, על אורי, השכן שלי.
אחרי שאני יוצאת מהבית קל לי יותר לארגן את מחשבותיי שמתפזרות ומרחפות בחלל הדירה.
הערב אני אלך אליו ואבקש משהו. קפה, סוכר, חלב. משהו. אני אתלבש יפה ואראה טוב ואחייך אליו, אולי הוא יזמין אותי להישאר, לשתות אצלו את כוס הקפה. אולי תתפתח שיחה, אולי משהו מסעיר יקרה, חשבתי.
ואז כיוונתי את מחשבותיי, בכוח, לישיבת הצוות באחת עשרה. צריך לחשוב על נושאים מעניינים לכתבות. הנושאים זורמים אלי כל הזמן. אנשי יחסי הציבור מתקשרים כל היום, וגם שולחים במייל הצעות לכתבות עטופות וארוזות יפה, אבל רובן לא מעניינות במיוחד.

הגשם מתחיל לרדת בטיפות גדולות שמתנפצות לי על החלונות. אני מפעילה את המגבים ומדליקה את האורות, ליתר בטחון.
אני מנסה לחשוב מהר, אבל כרגע, שום דבר לא עולה. אני נזכרת בכתבת השער שלי מהשבוע האחרון. יורם, העורך שלי, היה מרוצה. גם אני. שמי שוב היה מרוח על השער, לצד תמונתה של המרואיינת הראשית שלי, עדינה כץ, שחקנית במחזה חדש שמעלה תיאטרון השרון. לעדינה סיפור חיים מרתק, של ילדה שנזנחה והצליחה כנגד כל הסיכויים, ועכשיו היא המטאור החדש של התאטרון.
לא, שום דבר לא עולה כרגע במחשבתי, שחוזרת בחוסר צייתנות משווע אל חיוכו של אורי, עד שאני מחליטה להיכנע לה ומצליחה הפעם לחייך אליו חיוך מלא וכובש. חבל שהוא לא פה עכשיו, אני חושבת.
הגשם הולך ומתגבר, ואני מאיצה את מהירות תנועתם של המגבים. הפקקים בדרך לעבודה מחלישים את עצבי. מישהו מנסה לחתוך אותי וזוכה למנת קללות עסיסית שהוא לא שומע, כיוון שהחלונות סגורים ממילא. אחר כך אני כועסת על עצמי על שהתעצבנתי.
אני נכנסת. ‘בוקר טוב, רקפת’, אומרת יאירה מזכירת המערכת, ‘מה שלומך הבוקר?’ קולה חלוד עדיין מחוסר שימוש בשתיים עשרה השעות האחרונות. גם לה אין למי לפתוח את הפה, עד שהיא מגיעה לעבודה.
‘טוב, תודה’, אני משיבה, והחיוך הקבוע שלי, זה שמיועד לעולם העבודה, כבר מורכב היטב על פני. ‘יש הודעות?’ אני שואלת, כמו בכל בוקר. כאילו שמישהו כבר חיפש אותי בשעה מוקדמת זאת.
‘יורם ביקש אתמול שתכנסי אליו בדחיפות, אבל הוא עדיין לא הגיע’. גם היא מחייכת את החיוך שלה, חיוך בוסרי של בוקר. כנראה שרק שתינו פה, אני חושבת, מנפנפת בידי לשלום ופורשת לחדרי.
אני נכנסת לחדר ובוחנת היטב את הנעשה על השולחן. לעתים קרובות נערמות עליו ערימות בלתי אפשריות, עד שאני ממיינת וזורקת לפח כמעט כל מה שהצטבר. הערימות הבוקר גבוהות כל כך, שמתחשק לי לזרוק הכול. אבל אני אדם אחראי, לכן אני פשוט דוחפת את הערימה הצידה. חלק מהדפים מוטלים לתוך מגירה ריקה.
תוך כמה דקות יש לי שלושה נושאים, ביניהם אחד שקושר בין פוליטיקה לתאטרון. יורם בוודאי יאהב את זה.
אני מביטה בשעון. יורם עדיין לא הגיע? מעניין. בדרך כלל הוא מגיע בתשע. עכשיו תשע וחצי כמעט. זמזום הטלפון הפנימי מודיע לי שהוא נכנס ברגע זה.
‘הוא יקרא לך עוד מעט’, מודיעה לי יאירה בחשיבותה העצמית הרגילה. פעם אתקע לה סיכה בבלון הנפוח שלה, אני חושבת לעצמי, רגע לפני שאני מרכיבה רשימה של מרואיינים אפשריים לכתבה שבחרתי.
מדוע הוא רוצה לדבר אתי לפני ישיבת המערכת? אני נזכרת ששמעתי לחשושים על קשיים כלכליים, על מספר המנויים שירד, ואתו מספר המודעות, לחששו שאולי יפטרו אנשים.
יד קרה תופשת אותי. ומה יהיה אם הוא יודיע לי פתאום שהוא מפטר אותי? לא, לא יכול להיות, אני מנסה להרגיע את עצמי. יש רשימה ארוכה של אנשים שניתן לפטר לפני. איך אני אחיה בלי העבודה הזאת? אני שואלת את עצמי. מה יהיה אם הוא יודיע לי פתאום שסוגרים את המגזין? איך אשרוד? מה נשאר לי עכשיו, מלבד העבודה?
כשהוא מזמזם ומבקש שאכנס אליו, אני מנסה להתאושש. אני נכנסת לרגע לחדר השירותים, מסתכלת על עצמי בראי, מסדרת את השיער, מורחת עוד קצת מהשפתון עם טעם הקיץ, מסדרת לי חיוך נעים, לא מוגזם ולא לחוץ.
כשנקשתי בדלת חדרו הוא שוחח בטלפון וסימן לי לשבת. כרגיל רפרפתי במבטי על פני החדר, ותמיד עצרתי באותה נקודה. התבוננתי בתמונה של יורם עם רינה, אשתו. הם חיו הרבה שנים יחד ולא נולדו להם ילדים. חשבתי שאולי זאת הסיבה לכך, שהם מטפלים זה בזו כמו בילדים. חייכתי לתמונה.
הוא סיים את השיחה וחייך אלי. ‘כתבה לא רעה. קצת ארוכה מדי, נאלצתי לחתוך פה ושם, אבל בסך הכול תוצאה טובה’. החיוך שלי התרחב והעמיק. תמיד אהבתי מחמאות ויורם ידע לתת אותן, כפי שידע למתוח ביקורת.
‘תודה’, אמרתי, במין צניעות מזויפת. ‘יש לי כמה נושאים חדשים ומעניינים’, התחלתי לפרוש את דף הנייר שלפני, אבל יורם עצר אותי בתנועת ידו.
‘קראתי לך לפני הישיבה כיוון שיש משהו שאני רוצה שתחשבי עליו. לדעתי את בשלה להתקדם. מה דעתך להיות עורכת המשנה שלי?’ שאל יורם, כשהוא בוחן אותי היטב במבטו. לזה לא ציפיתי.
‘מה עם מוטי שני?’ שאלתי על עורך המשנה, שאני מכירה מיום שהתחלתי לעבוד במגזין.
‘מוטי עוזב אותנו’, ענה יורם בקצרה ולא הסביר. הבנתי שלא כדאי לשאול שאלות נוספות.
‘אני צריכה לחשוב על זה’, אמרתי אחרי הפסקה קצרה. ‘אתה יודע שאני אוהבת לכתוב. הכתיבה הרבה יותר מעניינת אותי מעריכה’.
‘אני יודע’, אמר יורם, ‘ואני רוצה שתמשיכי לכתוב. חשבתי שאולי נוכל למצוא סידור שבו תוכלי לעזור בעריכה וגם תמשיכי לכתוב. לא הייתי רוצה לוותר עלייך ככותבת. מצד שני, אני חושב שיש לך הרבה מה לתרום בצד הרעיונות’. שוב אותו מבט חקרני.
‘אני תורמת גם כך, בלי תואר של עורכת’. אמרתי בלי לחשוב.
‘נכון’, אמר יורם, ‘אבל אני רוצה שזה ייעשה בצורה מסודרת ושהראייה שלך תהייה יותר רחבה. תישני על זה כמה ימים. את יכולה להחליט שזה לא מתאים לך, אבל אני אצטער על זה מאוד’.
זאת הייתה דרכו של יורם ללחוץ עלי. הוא יודע שקשה לי לסרב לו, ובכל זאת ידעתי בתוכי שאני לא רוצה לעבור עכשיו לעריכה. שאלתי את עצמי האם ראה זאת על פני.
כשחזרתי לחדרי, שאלתי את עצמי מדוע אני נוטה לסרב.
אין לי כוחות נפשיים להתמודד עכשיו עם תפקיד חדש, אמרתי לעצמי, והעריכה לא מעניינת אותי כמו הכתיבה. אני אוהבת אתגרים עיתונאיים, אני אוהבת כשיורם מציב לי מטרות ומעלה את הרף. הייתי גם צריכה להכיר באמת הלא נעימה: חברי לעבודה לא יאהבו את זה. אני אצטרך להתמודד עם קנאה וחוסר שיתוף פעולה שלא יאפשרו לי לתפקד ויפריעו לי לישון בלילה. את זה חששתי לומר ליורם.
כדי להרגיע את עצמי, כתבתי את הטור האישי שלי, שהקדשתי הפעם לקשרים שבין אמנות לכלכלה. תורם עשיר ביקש לקרוא לאגף גדול של המוזיאון על שם אביו, איש עסקים שהסתבך בעבר בפלילים, ועולם האמנות בארץ היה כמרקחה. בסופו של דבר הנדיב לא תרם וכל הצדדים נפגעו. הרהרתי על כך, שבמקום לקבל תמיכה ממשלתית ראויה מוסדות האמנות בארץ נאלצים לחזר על הפתחים, וגם מכשירים שרצים לרוב, בתנאי שהשרצים לא מוכרים כמו האב הפלילי.
יאירה זמזמה לי כמה דקות לפני השעה אחת עשרה. ‘ישיבת מערכת, רקפת’. רגע אחר כך צלצל הטלפון ואחד ממרואייני בכתבה מלפני שבועיים, אלדד אלנקווה, פוליטיקאי עולה, היה על הקו. הוא רצה לדבר אתי על הריאיון. ‘אני מכיר את הדעות שלך, אבל בדרך כלל את הוגנת’, הוא אמר, ואני פירשתי שהוא מרגיש שנראה טוב בראיון, אבל הרשיתי לעצמי לקבל את דבריו. אחר כך נכנסנו לוויכוח על שיטות ההתמודדות עם הטרור. סופו של הוויכוח היה ידוע מראש וניכרה עייפות מסוימת בניהולו. אלדד, שיצא לו שם של רווק הולל, שאל אם נפגש לקפה בקרוב, ואני עניתי בהחלטיות שאין לי זמן בקרוב.
כשהצלחתי לסיים את השיחה, מיהרתי לחדר הישיבות הצפוף. כיוון שנכנסתי אחרונה ובאיחור של כמה רגעים, זכיתי למבט נרגז מצד יורם, שרגיל לדייקנותי, וגם לכיסא הגרוע ביותר. את רשימת הנושאים שכחתי בחדר. לכמה רגעים הרגשתי קצת טיפשית והתנתקתי לגמרי מהעולם סביבי.
יורם דיבר על מומחה בעל שם עולמי ליחסים בינלאומיים שמגיע לארץ והסכים להתראיין למגזין. נאורה ביקשה לראיין אותו. היא הרגישה את עצמה מומחית ליחסים בינלאומיים. אני הייתי מנומנמת ולא מעוניינת.
‘לא’, שמעתי את יורם אומר, ‘רקפת תראיין אותו’. הרמתי את ראשי, מופתעת. העדפתי שנאורה תראיין אותו. רציתי קצת שקט. ראיתי גם את המבטים של חברי לעבודה, שהביעו את אשר הרגישו, שאט נפש מחביבת העורך. רונן הביע את דעתו. ‘נאורה יותר מתאימה’, הוא פלט, למרות שבדרך כלל הקביעה של יורם הייתה סופית ולא היה טעם להתווכח אתו.
‘רקפת תראיין אותו’, חזר יורם על דבריו. ‘אגב, הצעתי לרקפת להחליף את מוטי כעורכת המשנה, אני מקווה שהיא תסכים ושכולכם תשתפו אתה פעולה, לטובת המגזין’. כך בישר יורם את ההצעה ולא השאיר לי פתח לנסיגה, אבל גם המחיש לי שהוא יודע מהו המכשול האמתי לפני.
למרות זאת, לא הרגשתי שהאבן ירדה מלבי. להפך. הרגשתי את הטינה של עמיתיי לעבודה, שהצטרפה לאי הנוחות שחשתי ממילא. במשך שנים ניסיתי לשכנע את עצמי שלא אכפת לי שהם לא אוהבים אותי. לפתע זה היה לי קשה.
כשהישיבה הסתיימה, כולם יצאו החוצה. רק אני נשארתי בחדר הישיבות הגדול. יורם יצא מוקף בכתבים ואני רציתי להיעזב לנפשי.
אחרי כמה דקות נכנסתי לחדרי, שפופה. כמעט גררתי את עצמי. שם חיכתה לי נורית, כתבת חדשה, שישבה ליד שולחני וחייכה אלי. נאחזתי בחיוך הגדול שלה.
‘יורם שלח אותי אליך’, אמרה לי. ‘הוא אמר שאת תוכלי לכוון אותי קצת במערכת. אני רוצה ללמוד ממך’.
הייתי מופתעת. יורם מעולם לא שלח אלי כתבים חדשים. לרגע חשבתי שהיא רק תגזול ממני זמן שאין לי, אבל אחר כך שמחתי. ‘ספרי לי קצת על עצמך ונראה במה אני יכולה לעזור’, שמעתי את עצמי אומרת עוד לפני שחשבתי עד הסוף. שמחתי לבת ברית, אפילו כתבת חדשה שאין לה כוח של ממש.
כשהתיישבתי מולה נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם יורם, עורך בעל שם. הייתי אז עיתונאית מתחילה שכתבה בעיתון סטודנטים ובעיתון יומי טור קטן על סטודנטים, שהתפרסם במקרה הטוב פעם בחודש.
לפני שנכנסתי אליו, אחזה בי בחילה חזקה ורגלי כמעט רעדו. החיוך שאתו קיבל אותי עזר לי להירגע. סיפרתי לו על לימודי ועל המרצה שלי לאמנות הרנסנס, פרופ’ רונן, שאהב להגיד ‘רינשיימנטה דל אנטיקיטה’ והתלהב כמו ילד בכל הרצאה מחדש. הוא סיפר לי שהוא מכיר אותו ושנינו חייכנו לזיכרונות המשותפים.
שקענו בשיחה על אמנות ופוליטיקה ובסופו של דבר, כשנפרדנו אחרי שעה וחצי כמעט, אמרתי לו בבהלה, שהוא לא ראיין אותי בכלל. ‘לא נורא, התקבלת. את מתחילה ביום ראשון הבא’, הוא אמר לי באותו חיוך שהרגיע אותי בתחילת השיחה. ‘אל תשכחי להביא את הטפסים מביטוח לאומי וממס הכנסה’.
כבר בחמש הדקות הראשונות של שיחתנו הבנתי שנורית היא בחורה צעירה שאפתנית מאוד. היה לי ברור שהיא תצליח ותתקדם בתחום כלשהו. נותר רק לברר את כישוריה העיתונאיים. ככל שהיא ניסתה לפאר את מה שכבר הספיקה לעשות לפני שהגיעה למגזין, הבנתי שהיא לא עשתה דברים בעלי ערך עיתונאי רב. היא בעיקר ישבה בכיסא מולי ושידרה בטחון עצמי רב.
הסברתי לה איך אני מעלה נושאים חדשים ומרכיבה רשימת מרואיינים מתאימה. סיפרתי לה על הנושא עליו חשבתי הבוקר, ועל רשימת המרואיינים שכבר החלטתי עליה.
נורית הקשיבה קשב רב, חייכה אלי ושאלה: ‘את מוכנה שאני אעזור לך בכתבה הזאת, שאהיה מין נושאת כלים שלך, ואולי תוכלי לתת לי לראיין כמה אנשים?’
הבנתי את כוונתה. היא יודעת שרוב הכתבות שלי הן כתבות שער, והיא תשמח לראות את שמה מופיע לצד שמי על שער המגזין. בכל זאת הסכמתי. אני צריכה לצבור בני ברית, אמרתי לעצמי. אצטרך למצוא את הדרך ללמד אותה, לעזור לה וגם להחזיק אותה תחת שליטה. לפני שיצאה מהחדר, הסכמתי גם לאכול אתה ארוחת צהריים במסעדה שליד המערכת.
נזכרתי שעדיין לא קיבלתי את אישורו של יורם לכתבה, וכבר אני מתחילה לעבוד עליה. ‘יורם, אני יכולה להיכנס אליך?’ זמזמתי לו בטלפון הפנימי. ‘כן, בואי בשתיים וחצי’, הוא ענה לי קצרות.
מצאתי לי זמן לסדר את ערימת הניירות שהצטברה על שולחני. לחלק מההצעות לכתבות אצטרך לענות, לשלוח מייל או להתקשר.
שלחתי מיילים בנוסח שחזר על עצמו: ‘ההצעה ששלחתם מאוד מעניינת, אבל לא מתאימה לי כרגע. נסו לעניין כתב אחר. תודה, רקפת אהרוני’. מיילים, כידוע, אין צורך לתייק. הם אפילו לא תופשים מקום בפח הזבל שמתחת לשולחן.
רציתי לשמור על יחסים טובים עם אנשי יחסי הציבור, כדי שיתנו לי בלעדיות כשאבקש. חוץ מזה, אמרתי לעצמי, אם לא אענה להם הם הרי יתקשרו שוב ושוב.
שמרתי שלוש הצעות מעניינות, ואת כל דפי הראיונות תייקתי בקלסר לפי נושאים. השולחן היה נקי ומסודר. בעוד שבוע הכול שוב ייערם, אבל כרגע הסדר שימח אותי.
נורית נקשה בדלת והופיעה עוד לפני שעניתי, עם חיוך גדול. ‘אני כל כך שמחה שהכרתי אותך. כבר סיפרתי לאבא שלי עליך והוא ביקש להזמין אותך אלינו’.
‘באמת?’ שאלתי בלי עניין רב, ‘ומי זה אבא שלך?’ הסתבר שאביה הוא איש עסקים עשיר מאוד. היא לא התביישה לספר שבאמצעות קשריו הצליחה להגיע למקומות רבים.
הבנתי כמה היא שונה ממני. אף פעם לא הגעתי למקום כלשהו בזכות קשרים שממילא לא היו לי, ובכל זאת חיבבתי אותה. היא קצת שטחית אבל היא אדם ישר, אמרתי לעצמי.
הלכנו לאכול צהריים יחד. ישבנו ליד שולחן בכניסה, במקום שאני לא רגילה לשבת בו, המקום לראות ולהראות. היא ביקשה את השולחן הזה כשנכנסנו, והייתה קלילה וקשקשנית. היא סיפרה על חבריה ומחזריה וצחקה הרבה. הרגשתי שאני נעשית קלילה ואוורירית יחד אתה. אך כששאלה אותי על עצמי, הרגשתי את הכובד שהתרגלתי אליו חוזר אלי.
‘אני יודעת שהתגרשת לא מזמן’, אמרה. ‘את יוצאת הרבה?’ עיניה סקרו אותי ואמרו לי, נו, תני את הפרטים, אבל לא רציתי לשתף אתה פעולה בזה. מצב הרוח שלי השתנה. הרגשתי שוב את האבן הכבדה מושכת אותי יותר ויותר למטה.
‘לא’, עניתי בקצרה. ‘אני לא יוצאת בזמן האחרון. אין לי זמן וחשק לזה’.
‘קשה לך?’ שאלה, והייתה אמפטיה בקולה. לא רציתי לספר על חיי העלובים, במיוחד כשחשבתי על חייה הזוהרים ועמוסי המסיבות והבילויים. לא רציתי שהיא תשאל אותי על ענייני הפרטיים ביותר. ‘אין לי כרגע חשק לצאת ולבלות. אני צריכה פסק זמן’, עניתי בקצרה.
היא כאילו לא שמעה. ‘אני אזמין אותך, טוב? יש מסיבה ביום ששי, רוצה לבוא?’
‘לא, אני לא חושבת שזה יסתדר לי’, עניתי לה, וחשבתי על כך שאני לא רוצה להיות אבלה בין חתנים באיזו מסיבה של יפים ויפות.
‘אני אזמין אותך שוב. תני לי את הטלפון שלך’. ומיד, בחריצות, היא תקתקה את מספר הטלפון שלי לסלולרי שלה.
כשהבטתי בשעון ראיתי בבהלה, אך גם בהקלה, שהשעה כבר שתיים ורבע. ‘יש לי פגישה עם יורם בעוד רבע שעה, אני רצה’, אמרתי לנורית, כשאני משאירה שטר של חמישים שקלים על השולחן. ‘את מעליבה אותי’, היא אמרה, ודחפה את השטר חזרה לתיקי. ‘אני מזמינה הפעם’.
הלכתי למערכת עם השטר בתיקי וחשבתי לעצמי שהנה, בארוחת צהריים אחת היא מצליחה להשתלט עלי לגמרי.
יורם היה תכליתי כדרכו. ‘יש לך תשובה בשבילי?’ שאל. הוא חושב שכבר הספקתי לגבש החלטה, אמרתי לעצמי.
‘לא עדיין לא. אגב, ברור לך שלא יהיה לי קל להשיג את שיתוף הפעולה של שאר הכתבים’, חיפשתי את הדרך הנכונה להעלות את אחד הנושאים שהציקו לי.
יורם חייך. ‘רקפת, אני יודע בדיוק מה קורה במערכת. אני יודע שלא כולם מפרגנים לך. הם יצטרכו להתמודד. ברגע שתכנסי לתפקיד הם יחליפו את עורם ויתחילו להתייחס אליך בכבוד רב. יש הרבה יתרונות לתפקיד’. כרגיל, יורם ידע לתמצת את הדברים.
‘וגם הרבה אחריות’, אמרתי, כשאני חושבת על ויכוחים עם הכתבים סביב נושאים ופסילתם, קיצור כתבות ובקשה להרחבות דקה לפני הדד־ליין. אצל יורם תמיד הכול נשמע רציונלי כל כך, והרי אני יודעת מגוף ראשון עד כמה בני אדם הם לא רציונליים.
‘כן, אני חושב שאת מסוגלת לקחת על עצמך את האחריות, אחרת לא הייתי מציע’. הוא נשמע נחרץ, והחזיק בעט המוזהבת שלו, עם ההקדשה האוהבת מאשתו, כמו בסימן קריאה.
‘תן לי עוד זמן לחשוב. שבוע’, ניסיתי להתמקח.
‘עד סוף השבוע’, אמר יורם. ‘את מסוגלת’, אמר בנימה של ציווי.
כשיצאתי נזכרתי שעדיין לא ביקשתי אישור לכתבה. כשביקשתי הוא הסכים. ‘את רואה, כשתהיי עורכת, לא תצטרכי לבקש אישורים’. הוא חייך לפרידה ואני חייכתי חזרה, וכך החזרנו את מערכת היחסים בינינו לקדמותה.
נכון, חשבתי כשיצאתי מחדרו, אולי לא אצטרך לבקש אישורים, אבל לא יהיה לי מספיק זמן לכתוב את כל הכתבות שאני רוצה. פתאום הרגשתי שוב שאני הולכת על חבל דק וחוששת ליפול, תחושה שחוזרת אלי בחודשים האחרונים.

למרות הכול, יצאתי אחר הצהריים הביתה כשאני מעודדת. ניסיתי לחשוב רק על הדברים הטובים שקרו לי היום. הצעתו של יורם חיממה אותי, ההכרות עם נורית שימחה אותי, חיוכו של אורי מהבוקר שפך על הכול אור נעים.
אמרתי לעצמי שאפילו הסערה המשתוללת לא תכניע אותי הפעם. הרגשתי שהרוח הודפת את המכונית. המכונית השאירה אחריה שובלי מים והרטיבה הולכי רגל חפים מפשע. ברכתי את עצמי על כך, שהמכונית לא שקעה במים ונאבקתי באדים שמילאו אותה מבפנים. ריח הטחב שעלה ממנה הבהיר לי שהשארתי חלון פתוח מעט.

היום, חשבתי, היום אני אתלבש יפה ואלך אליו, לאורי שכני, אצלצל בפעמון הדלת ואבקש משהו. אני אחייך אליו והוא יישבה בקסמיי.
כשחשבתי עליו הרגשתי את גופי המתוח מהמלחמה עם הגשם והרוחות מקבל חיים חדשים.
כשהגעתי הביתה הייתה עלטה גמורה בחוץ, ושמחתי שהשארתי אור נעים ומזמין. החושך הפחיד אותי. ובכל זאת, כמה דקות אחרי שנכנסתי הרגשתי את התחושות המוכרות מתחילות להזדחל אלי. הרגשתי שוב כאילו הלכתי בסמטאות אפלות כשאיני יודעת לאן אני הולכת ואיך אגיע לשם.
הפעם התנערתי. אני לא אכנע היום. היום אני אלך אל אורי.
אל תשקעי, אל תפתחי את הטלוויזיה, אל תתיישבי על הספה.
התרחצתי במים חמים מאוד שהאדימו את עורי, חפפתי את שערי, מרחתי מסיכה על פני. לאחר מכן התאפרתי בקפידה. הוצאתי את כל תכשירי האיפור שלי, ואחרי שניסיתי על עצמי את שלל הסוגים והצבעים הבטתי בראי, שהראה לי שהבלילה שמרחתי על פרצופי לא הטיבה עמו.
שטפתי הכול היטב ומרחתי קצת מהשפתון האפרסקי שלי, קצת על השפתיים וקצת על הלחיים. בחרתי לעצמי שמלה שחורה קטנה ומחמיאה, וכשלבשתי אותה נוכחתי לדעת שהיא אכן מחמיאה, אבל גם מוגזמת לגמרי. מה חשבת לעצמך, זאת שמלה לנשף, לא שמלה שמתאימה כדי ללכת לשכן ולבקש ממנו כוס סוכר. חיפשתי בארון משהו מתאים יותר, ובסופו של דבר החלטתי לבחור בטרנינג אדום. הבטתי בראי והייתי שבעת רצון למדי.
מצוידת בכל אלה יצאתי לפרוזדור, הרמתי את ראשי ונקשתי בדלת. היה שקט מקפיא בפנים.
חזרתי הביתה. שמונה בערב, הדלקתי בכל זאת את הטלוויזיה. אני חייבת לצפות בחדשות, אמרתי לעצמי. החדשות החליקו על אוזני שהיו קשובות כל העת לדלת שמול דלתי. כל קול מבחוץ הקפיץ אותי. אחרי החדשות הייתה תכנית אירוח, ואחר כך זפזפתי ומצאתי סרט ישן כלשהו, עם מוזיקה שנתנה לי אנרגיות חדשות. רוק, רוק, אראונד זה קלוק, שרתי לעצמי. ואז שמעתי משהו. הדלת שלו נפתחה. גופי התעורר לחיים. זהו. אני אחכה כמה דקות ואלך אליו. הבטתי בשעון. השעה הייתה עשר וחצי. זאת לא בדיוק שעה מתאימה לבקש סוכר מהשכן, חשבתי, אבל אמרתי לעצמי, זה עכשיו או לעולם לא. אחרי חמש דקות צלצלתי בפעמון הדלת.
בחורה יפה וגבוהה פתחה לי את הדלת. לבושה לא הותיר מקום לספק. למרות החורף, היא הייתה לבושה בחולצת בטן שחשפה פופיק עם עגיל ואת קצהו של קעקוע שנראה כמו נחש. הלכתי צעד אחד אחורה ומלמלתי משהו על כך שרציתי לבקש כוס סוכר.
מבטה היה ידעני. אותה לא אבלבל עם סוכר או קפה, אמר המבט. ‘חכי רגע’, הותירה אותי בחוץ. ‘אורי באמבטיה, הוא מתרחץ’, נידבה לי מידע חיוני, ונכנסה לחדר האמבטיה. עמדתי מאובנת אבל בכל זאת הצצתי פנימה, וראיתי סלון מעוצב בקפידה בצבעים קרירים, וחלקי לבוש גברי מושלכים פה ושם, גרביים, חולצה, נעליים.
רציתי להימלט אבל הרגשתי מטופשת עוד יותר, לכן חיכיתי. היא יצאה מהאמבטיה, כיוונה את דרכה לארון המטבח המתאים ושלפה משם חבילת סוכר. כשהושיטה לי את חבילת הסוכר אמרה ‘זה בסדר, את לא צריכה להחזיר. יש לו עוד’.
כשלתי הביתה והשלכתי את חבילת הסוכר לפח. שטפתי את האיפור מפני. בראי ראיתי פרצוף מסכן וחיוור.
החלפתי בגדים ונכנסתי למיטה. כעבור זמן לא רב שמעתי את הצחקוקים והקולות שעלו מחדר השינה שלו, הצמוד לשלי. טיפשה שכמותך, איך העלית בדעתך שהוא ימצא בך עניין, חשבתי. לבחור היפה הזה יש נשים צעירות ויפות ובשבילו את השכנה הזקנה שעתידה מאחוריה. הם בוודאי צוחקים על השכנה המסכנה שבאה לחפש לה גבר בדירת השכן.
בחמת זעם הלכתי לסלון עם שמיכת הפוך שלי והדלקתי את הטלוויזיה. כשנרדמתי מולה השעה הייתה כמעט אחת בלילה, וקולה לא הצליח לגבור על הקולות בראשי, הקולות של אורי והאישה שאתו בחדר השינה.

בימים הבאים שקעתי בכתבות שלי ובהחלטות שנאלצתי לקבל. יצאתי בבקרים קצת מאוחר מהרגיל, ונזהרתי מאוד כשפתחתי את הדלת. חששתי להיתקל בו ולראות את לעגו.
יורם לא לחץ עלי, עדיין, והניח לי לקבל את ההחלטה שלי. ניסיתי, בזהירות, להתייעץ עם נורית, אבל היא הייתה נלהבת לכך שאקבל את התפקיד מסיבותיה שלה. הבנתי שהיא לא תוכל לסייע לי לקבל החלטה שמתאימה לי באמת.
חברים אחרים שהתקשרתי אליהם כדי להתייעץ עמם התלהבו גם הם. חברתי חגית, כתבת היומון הנפוץ, סברה שבשביל הסטטוס, כדאי להקריב את הכתיבה. לא השתכנעתי עדיין שאני יכולה להודיע על ההחלטה הנכונה בשבילי.

במשך היום הייתי בעיני עצמי אדם מלא חיים וחזק, אבל כל ערב חזרתי הביתה לבדידות ולאפלה, אותה ניסיתי להאיר באור מנורות, ולשם כך קניתי בכל פעם מנורות חזקות יותר. השארתי אור חזק דלוק גם כשלא הייתי בבית, כדי שלא אצטרך להיכנס לחושך. לפעמים הותרתי גם רדיו מנגן בשקט.
בוקר אחד, למרות זהירותי, פגשתי אותו שוב בחדר המדרגות. יצאתי כשאני מחזיקה ערימת קלסרים בזרועותיי, ואפילו לא שמתי לב כשנתקלתי בו. ‘היי, שכנה. אני יכול לעזור לך?’ בלי לחכות לתשובה הוא לקח ממני את הקלסרים. למרות שהוסר ממני משא, הרגשתי שאני מתקשה לנשום. לא יכולתי לברוח.
‘מה שלומך? אני מבין שאת חייבת לי סוכר. מה דעתך להחזיר לי אותו בכוס קפה, כדי שנכיר קצת?’
‘טוב’, עניתי חלושות וקצרות, נזכרת לרגע באותו ערב משפיל ודוחקת בכוח את הזיכרון. ‘את בבית הערב? אני אוכל להיכנס?’
‘כן, אני חושבת שכן’, עניתי שוב, קצת נדהמת, מביטה בו נושא את הקלסרים שלי בקלילות ומלכסן אלי מבט.
להכיר? מה יש להכיר? האם הגבר החטוב מהדירה שליד באמת רוצה להכיר אותי? על מה אדבר אתו? מיהו בכלל? ובכל זאת הייתי נרגשת. היה בו משהו מאוד מעורר גופנית.
כשהניח את הקלסרים על המושב האחורי של מכוניתי הייתי קצת יותר מאוששת. חייכתי אליו כשהודיתי לו. ‘שמחתי לעזור’, הוא אמר והלך, מותיר אותי בציפייה נרגשת.

גנבתי כמה דקות מהעבודה. קניתי עוגיות וקפה משובח ביותר בבית הקפה האלגנטי שבפינת הרחוב. באותו יום לא חשבתי על ההחלטה שאני צריכה לקבל ועשיתי את עבודתי בשמחה. במוחי שוטטו מחשבות על מה שיהיה הערב, ואיך אוכל להיות במיטבי.
בערב הכנתי את עצמי וחיכיתי. לבשתי את השמלה האדומה שהחמיאה לי, שמלה אלגנטית, אבל לא אלגנטית מדי, וניסיתי להתאים את גופי לממדי הדוגמניות שלו, עם נעלי העקב הגבוהות ביותר שהיו בארוני, אלה שכמעט לא יכולתי ללכת בהן.
מרקתי את עצמי, מרטתי את שערות הרגליים ובית השחי, השערות שבחורף הבודד מתרבות להן באין מפריע, מרחתי על עצמי שמן תינוקות והתבשמתי בבושם החדש, החמצמץ-לימוני, וחיכיתי. בשעה תשע שמעתי קול מדירתו, וחשבתי שמיד יבוא. אבל לא, זה היה רק צלצול הטלפון, שהתמשך והתמשך, והבהיר לי שהוא לא בבית.
בשעה עשר כבר אמרתי לעצמי שבוודאי לא יבוא, אבל המשכתי לחכות. אולי עוד מעט יבוא, יתנצל על האיחור ויחייך את חיוכו הכובש.
בעשר וחצי ידעתי שכבר לא יבוא. שאלתי את עצמי מדוע לא בא, ואפילו לא מצא לנכון להודיע לי שלא יגיע.
ועדיין חיכיתי למפתח שיסתובב בדלת שליד דלתי, אבל הוא לא הסתובב. בחצות הלכתי לישון, מאוכזבת, אבל בתחושת הקלה כלשהי. הוא לא בשבילך, אמרתי לעצמי. הוא יפה מדי. הנשים שלו יפות מדי. את לא מתאימה שם.

בערב שלמחרת, קצת לפני תשע, הוא נקש בדלת.
הוא מצא אותי בבגדי השינה המהוהים שלי, עם שיער רטוב של אחרי מקלחת ובפנים נקיות מאיפור. דווקא היום התכוונתי ללכת לישון בשעה מוקדמת. מזל שאני לא ישנה בפיג’מה של ממש, אלא במין בגדי טריקו נוחים שהפכתי לבגדי שינה. פתחתי את הדלת יחפה, והוא התמר מעלי.
‘את יפה כשהשיער שלך רטוב’, הוא אמר, ומבטו אמר שאכן הוא חושב כך.
אהה, חשבתי לעצמי, כך הוא מצליח לכבוש אותן בקלות כזאת. אבל הוחמאתי בכל זאת, וחייכתי חיוך עמוק שעושה לי קצת גומות.
‘בוא, תכנס’, עניתי לו.
‘מצטער על אתמול, שכחתי שכבר קבעתי משהו, ולא היה לי הטלפון שלך. אולי אני באמת אקח אותו עכשיו, אתקתק אותו לסלולארי שלי?’ וכך, כמעט בדלת, הכתבתי את מספר הטלפון שלי לטלפון הנייד שלו.
‘אז מה, יש לך סוכר עכשיו?’ הזכיר לי שוב, בחיוך, את אותו ערב.
‘כן’, אמרתי, ‘בשפע. אפשר להכין לך כוס קפה?’ החיוך שלו העיר אצלי חיוך משלי ועזר לי לקבור את הזיכרון המריר.
‘אני לא שותה קפה בלילה’, הוא אמר, ‘אבל תה אשתה ברצון’. הצגתי בפניו את כל סוגי התה שהיו לי. ‘את יודעת מה, אני אשתה תה רגיל, הכי פשוט שיש לך’. הוא הרגיש מאוד בנוח. אני הרגשתי קצת כמו זרה בביתי, מנסה למצוא חן, אבל בד בבד, מרגישה יותר נוח בעורי שהוחמא על ידי מבטיו.
הכנתי את התה והוצאתי את העוגיות מן השקית. ‘אני מקווה שאתה אוהב כאלה’, אמרתי, ופיזרתי אותן על צלחת.
‘עוגיות? לא, אני מעדיף לאכול עכשיו ארוחת ערב הגונה. אם זה מתאים לך, התלבשי ונלך למקום נחמד’. הנוכחות שלו מילאה את הסלון. הוא התיישב ואני הסתכלתי עליו מביט עלי, ותהיתי לדעת מה הוא חושב. הצורך להחליף בגדים וללבוש את האיפור שלי כבר בער בי, אבל המחשבה שנעים לראות אותו יושב שם על הספה עברה גם היא בראשי. כאילו הוא שייך לכאן. לא, תיקנתי את עצמי. כאילו הסלון שלי שייך לו. גם כשישב וחייך ולא אמר דבר, הייתה בו עוצמה שיצרה גלים של אנרגיות מסביבו. הוא לקח עיתון בידו כשיצאתי מהחדר.
‘טוב’, אמרתי, ‘זה ייקח לי כמה דקות’. הייתה להיטות בקולי שלא רציתי להפגין.
‘אני אחכה’ הוא אמר, עם אותן אנרגיות שלו, מרים את עיניו לרגע ומשפיל אותן חזרה אל העיתון. בשבילי הוא אחד ויחיד, בשבילו אני אחת מאלף, עברה מחשבה בראשי. הכול בא לו בקלות, ואני מתאמצת כל כך.
עמדתי מיואשת מול ארון הבגדים שלי. שום דבר שם לא התאים לפגישה עם נער זוהר שרציתי להותיר עליו רושם בל יימחה.
בסופו של דבר מצאתי שוב את השמלה האדומה, מוטלת על כיסא. אותה שמלה שלבשתי אתמול, לקראת הפגישה שלא הייתה. בקשר לנעליים לא הייתה לי התלבטות. הנעליים הכי אלגנטיות, הכי שחורות, עם העקב הכי גבוה, אלה שאי אפשר לצעוד בהן יותר מעשר דקות. כשחזרתי לבושה ומאופרת, הוא כבר סיים את התה ואפילו כרסם עוגייה לקינוח.
‘את זריזה’, אמר לי בהערכה. ‘אני לא מכיר הרבה נשים שיכולות להתלבש כל כך מהר’.
משום מה, הובכתי. ‘תודה. הן טובות, לא?’, החוויתי אל העוגיות.
‘יש לך בעיה עם מחמאות’, ציין כאילו לעצמו. ‘בסדר. העוגיות באמת מצוינות, אבל אני רעב, בואי’.
בדרך הניח ידו על כתפי לרגע. זה דווקא מצא חן בעיני, ובגופי ניצתה מעין הכנה, קצת רעב. רציתי שימשיך לנגוע בי, אבל הוא כבר אסף את ידו אליו.
המסעדה שלקח אותי אליה, ליד הסינמטק, באזור המסעדות של רחוב הארבעה, הייתה בעיני יקרה באופן מוגזם, נוצצת מאוד. פה ושם הסתובבו פרצופים מוכרים שאמרו שלום והעניקו חיוכים.
המלצר שניגש אלינו הושיב אותנו בשולחן פינתי. זה היה שולחן אידיאלי שנתן תחושה של אינטימיות. הכול במסעדה הזאת היה אסתטי כול כך, עד הפרט האחרון. המפות, כוסות היין. לא ידעתי האם השלמות של המסעדה היא שמקשה עלי לנשום, או שמא זהו בן זוגי שנראה נאה ומרשים עוד יותר במקום הזה, ובולט על רקע שאר הגברים שישובים שם. ראיתי גם את מבטי ההערכה של נשים אחרות.
גיליתי אצלו מין גינונים ונימוסים שלא ניחשתי שיש בו. כשסיפר עלי לאחד ממכריו, וגם פירט לגבי הכתבה האחרונה שלי, הוחמאתי באמת. כבר הייתי נינוחה יותר.
‘לא ידעתי שאתה יודע עלי כל כך הרבה’, אמרתי. ‘מנין אתה יודע שאני עיתונאית?’, ניסיתי לחטט בזיכרוני שמא אמרתי לו אי פעם משהו על עיסוקי ולא הצלחתי להיזכר.
‘מדברים בבניין’, חייך אלי. ‘חוץ מזה, זאת לא בושה, להיות עיתונאית’, אמר.
‘ומה אתה?’ שאלתי אותו לפני שנגסתי בפרוסה, כדי לא לדבר בפה מלא ולהראות מחונכת כפי שלימדה אותי אמי הייקית.
‘את לא מדברת עם אנשים בבניין?’ שאל כשסיים ללעוס, גם הוא מקפיד על כללי הטקס.
‘כמעט שלא’, הודיתי, ממהרת לבלוע.
‘את גרה שם כבר די הרבה שנים, לא?’, בחן אותי במבטו וגרם לי לתחושה קלה של אי נוחות.
‘כן, אני גרה שם כבר יותר מעשר שנים. ובכל זאת, מי אתה?’
‘אני אורי לביא, דוגמן לשעבר ואיש עסקים בהווה’, חייך חיוך קטן.
‘איזה עסקים?’ שאלתי, וכרסמתי בסלט החסה שהוגש לי במהירות שלא ציפיתי לה.
סלט. לא בחירה טובה לפגישה ראשונה. החסה צצה מכל מיני כיוונים לא מתאימים. ניסיתי לחתוך אותה לחתיכות קטנות ולא הצלחתי.
‘עסקים חובקי עולם’, חייך שוב. ‘סוכן אמנים, דוגמנים, ועוד כל מיני דברים קטנים’.
‘זאת הסיבה לכך שמסתובבות אצלך הרבה יפהפיות’, קשרתי את הקצוות.
‘נכון’, ענה והישיר מבט לעיני. ‘את מקנאה?’
הרגשתי שהוא מתגרה בי, ועניתי בלי לחשוב. ‘במה יש לי לקנא, רק הכרנו, עוד לא קרה בינינו כלום ואולי גם לא יקרה’.
הוא אחז לרגע בידי וכשהוא מביט לתוך עיני אמר לי, ‘אבל יקרה, חמודה שלי, עוד יקרה’, ואז הרפה.
גופי הגיב בחוזקה למגע ולמילים, וכבר תיארתי לעצמי שהלילה גם אני אמצא את עצמי במיטה לידו, נאנחת, מרוצה. ומה יהיה אחר כך, שאל אותי מוחי הקודח. אחרי הלילה, מה יהיה? את תעמדי בזה, כשמחר הוא יביא מישהי אחרת למיטתו? אולי עדיף לצאת מהעניין עכשיו, לפני שתצטערי מאוד. סוכן דוגמניות חטוב זאת מיטה מאוד חולה. אבל משהו בגופי עדיין רעד, וזה היה מסעיר ומענג.
היה הרבה זוהר באוויר. אנשים באו והלכו, ואני חשבתי לעצמי, שזה לא בדיוק העולם שלי, והוא קצת רחוק ממני. הרגשתי שיש בעולם שלו קצב שהוא מהיר מדי בשבילי, שאני לא בטוחה שאוכל לעמוד בו גם אם ארצה, שאצטרך להעמיד פנים שאני מי שאני לא.
בחנתי אותו. הוא היה עוד יותר נאה ומושך מאשר היה בחדר המדרגות.
הוא הגיב לתחושותיי, ‘נחמד כאן, נכון?’
‘כן’, נאלצתי להודות. ‘אמנם אני לא טיפוס של עולם הזוהר, אבל די נעים פה’. הבטתי מסביבי וראיתי עוד כל מיני סוגים של מפורסמים, אליהם נד מדי פעם בראשו. המלצרית באה והמנה של אורי בידה. היא ערכה אותה לפניו ברוב טקס, בחיוך נבוך שהעיד על כך שזיהתה אותו והשתדלה במיוחד. היא סקרה גם אותי בהיחבא ואני תהיתי לדעת מהו גזר דינה.
‘נעים לך להיות אתי כאן?’ שאל כשהלכה, מישיר מבטו לתוך עיני ומציע לי ממנת הדג. נדתי בראשי לשלילה לדג, הייתי מעט נבוכה אבל חייכתי. חשבתי לעצמי שכבר זמן רב לא פלרטטתי פלירטוטים של התחלה.
‘אתה רוצה הודאה באשמה, או סתם מחמאה?’ שאלתי בנימת קול מתגרה משלי.
‘תפסיקי רקפת, זה לא מתאים לך’. הבעתו הרצינה. הופתעתי מתגובתו.
‘מה לא מתאים לי?’ המשכתי באותה נימה מתגרה. הרי הוא לא מכיר אותי בכלל.
‘להתחכם ככה’. המבט שלו היה בוחן, מעמיק לפתע. הוא חצה את מתווה הפגישה הראשונה וניסה לפרוץ את הגבולות שלי. נרתעתי. מה הוא רוצה ממני.
‘איזה תשובה אתה רוצה על השאלה, אם נעים לי אתך?’ ניסיתי לגייס לעזרי נימת קול פלרטטנית אבל לא הייתי בטוחה שהצלחתי.
‘תשובה כנה. אני רוצה לדעת אם נעים לך אתי’. למה הוא לא מרפה, שאלתי את עצמי. תעזוב את זה כבר.
‘אתה מלחיץ אותי. כן, נעים לי אתך. אבל למיטב זכרוני, זה לא סוג השאלות ששואלים’, ניסיתי לדייק ככל האפשר בתשובתי.
‘לא ידעתי שיש סוגים של שאלות ששואלים. אולי תשאלי אותי כמה שאלות כאלה?’ נימת קולו התרככה. הוא משנה לי את הכללים, אמרתי לעצמי. חיטטתי במוחי.
‘אורי, עבר זמן רב מאז שהייתי בפעם האחרונה בפגישה ראשונה עם גבר, ואני לא כל כך זוכרת איך זה. המצב הזה קצת מוזר לי. נעים, אבל מבלבל’, אמרתי והבטתי בו, לראות את תגובתו.
הוא שוב חייך מולי, חיוך שניקה את האווירה.
‘אני מצטער. הבכתי אותך ולא התכוונתי לזה. רוצה לטייל קצת?’ הסתכלתי בצלחתו, שהייתה כמעט מלאה, אבל הוא כבר שילם את החשבון וקם. רציתי לשלם את חלקי. הוצאתי את ארנקי והוא נענע בראשו לשלילה.
‘בפעם הבאה..’ התחלתי להגיד, ועצרתי את עצמי. אף פעם אי אפשר לדעת בפגישה ראשונה אם תהיה עוד פגישה. הוא היה קשוב למשפט שנקטע אבל לא אמר דבר, רק בדק אותי במבטו.
הייתה רוח חזקה בחוץ, וכמעט רציתי לומר, לא, זה לא ערב לטיולים, אני רגישה ומצטננת בקלות, אבל לא רציתי לסיים את החלק הזה של הערב, כי חששתי ממה שיבוא אחר כך. האם ייקח אותי הביתה וילך, או שירצה להיכנס? עוד לא ידעתי מה אני רוצה, לכן הסכמתי לטייל.
יצאנו החוצה, לרחוב התל אביבי עם פחי הזבל הפזורים מסביב. חתול אחד נהם עלי והרתיע אותי. התקרבתי לאורי בלי משים, גופי התחכך לרגע בגופו. חשבתי שהוא ייקח את ידי. קיוויתי וחששתי, אבל הוא לא עשה זאת. דיברנו. הוא סיפר לי על עצמו, על עבודתו, שנראית רבת זוהר אבל היא למעשה עבודה קשה ולעתים קרובות יש בה גם צדדים מאוד לא זוהרים. עברנו ליד הסינמטק והמשכנו ללכת לכיוון אבן גבירול.
‘לא נעים לי כשאני צריך לאכזב אנשים, אבל זה קורה לעתים כל כך קרובות, שכבר התרגלתי’, אמר כשהוא מסתכל קדימה וגומע מרחקים גדולים ברגליו הארוכות, עד שראה שאני מדדה אחריו ומתאמצת, והתאים את פסיעותיו לשלי.
‘אני מנסה לעשות את זה בנועם, אבל בצורה חד משמעית, כדי להבהיר שזהו זה, זה סופי. בהתחלה לא ידעתי להסביר לאנשים, במיוחד לבחורות צעירות ויפות שמאוד רוצות להתפרסם, שהן לא מתאימות. אחר כך הבנתי שאם אני לא אומר דברים בצורה מפורשת, הן מטפחות תקוות’.
כן, אמרתי לעצמי, מעניין האם גם במערכות היחסים הרומנטיות שלו הוא כזה, יודע להעמיד את הדברים על דיוקם. אבל לא העזתי לשאול, לכן המשכתי לצעוד לצדו, תוהה האם הפרשי הגובה בינינו אינם מגוחכים, ושאלתי איך נעשה דוגמן.
‘טוב, הייתי מאוד צעיר וכולם אמרו תמיד כמה שאורי חתיך. גדלתי באילת, במשפחה מאוד חמה ואוהבת, עם הרבה חברים, עד שיום אחד צילמו על החוף קטלוג לבגדי ים. הייתי אז בן שבע עשרה, ושאלו אותי אם אני מעוניין. החברים אמרו לי, תנסה. אולי יש בזה כסף. ניסיתי ואחר כך היו פניות. בזמן הצבא התפרנסתי מעבודות דוגמנות מזדמנות, אחר כך, כשעברתי לתל אביב, בזמן הלימודים, הפכתי את זה למקצוע’.
עצרתי לרגע ליד ספסל. הוא החווה עליו ושנינו התיישבנו. ‘למדת באוניברסיטה?’ שאלתי, והוא חייך.
‘למדתי במכללה. תצחקי. דווקא תקשורת וניהול, ואהבתי את זה’. הוא בחן אותי לתגובתי.
‘למה לצחוק? זה נראה לי מאוד מתאים למה שאתה עושה היום’. עלים וכמה פיסות נייר רקדו מסביבנו ברוח, ריקוד מורכב שהפנט אותי לרגע. אורו של פנס הרחוב האיר את פניו, והקסם עבר מהעלים המחוללים לעיניו של אורי. עיני ננעצו בעיניו ולא יכלו להשתחרר.
הוא המשיך לדבר עוד כמה רגעים, אבל שטף דיבורו הואט. הוא המשיך להביט בי. ‘את כנראה צודקת. למרות שהמציאות תמיד שונה ממה שלמדנו. התיאוריות שלומדים באקדמיה עושות הכול הגיוני ומוחלט והחיים הם אף פעם לא כאלה’. הוא עצר לרגע את דיבורו ושנינו חזרנו להסתכל במחול המורכב של הרוח. לרגע היה לי קל יותר לנשום. אחר כך הוא פנה אלי.
‘את יודעת, אני מרגיש שאת מראיינת אותי’. היה משהו במבטו, משהו שגרם לי להזיז שוב את מבטי. ‘טוב, זה סיכון מקצועי, לא?’ עניתי כשהחזרתי אליו את עיני, מנסה לייצב אותן.
שנינו צחקנו ואז הוא הרצין ואמר כשהוא מביט בפני, ‘גם אני רוצה לדעת עליך’. מבטו נגע בפני.
‘מה אתה רוצה לדעת? נראה לי שאתה כבר יודע די הרבה’, החזרתי לו מבט מתריס קמעא. הייתי נבוכה תחת מבטו הבוחן.
‘אני יודע שאת עיתונאית ושיש לך חיוך מתוק. חוץ מזה, אני לא יודע מי את, מה את כשאת לא עיתונאית? איזו אישה את, איזו ילדה היית?’
חשבתי, איזה מין שאלה זאת לפגישה ראשונה. הוא התבונן בי, מצפה לתשובה. ‘איזו ילדה הייתי? סתם ילדה. לא משהו מיוחד. אולי תלמידה קצת יותר טובה מאחרים. המורים תמיד אהבו אותי, כי הייתי חרוצה ושקטה. לא היו לי הרבה חברים. לא הייתי ילדה מאושרת במיוחד’.
‘למה?’ שאל, והתעניינותו נשמעה לי כנה. הרגשתי אי נוחות.
‘סתם ככה. לקח לי זמן ללמוד את החיים ואיך אפשר ליהנות מהם’. הוא הבין שאני מתחמקת ובמהירות החליף את הנושא.
‘ומתי נעשית יפה?’ חשבתי על התקופה המבלבלת ההיא, כשנהניתי להיות פתאום מושא לתשומת לב ולא כל כך ידעתי מה לעשות אתה.
‘פתאום. בין היסודי לתיכון, כשהלכתי ברחוב ראשים התחילו להסתובב אחרי והבנים התחילו לחזר אחרי. לא ידעתי בדיוק מה לעשות עם תשומת הלב הזאת. הרי הייתי עדיין ילדה קטנה בפנים, מאוד לא בשלה למשחקים של מבוגרים. בנים חיזרו אחרי ואני לא ידעתי איך להגיב והייתי כרגיל, לבד. החרוצה של הכיתה’.
‘אהבת ללמוד?’
‘כן, אהבתי ללמוד. הייתי חייבת להצטיין אבל באמת אהבתי ללמוד. אהבתי במיוחד להכין עבודות בביולוגיה ובאמנות’. נזכרתי ברצינות שבה התייחסתי אז לחיים. בעצם, לא השתניתי הרבה.
‘למה היית חייבת להצטיין?’ שאל ברצינות כשהוא מביט לתוך עיני. הרגשתי שהוא מתעניין בי באמת.
‘כי רק לזה ציפו ממני. בעיקר אימא שלי’, אמרתי קצת במרירות. אבל גם לשם לא רציתי לפנות, לא רציתי להרוס את הקלילות של הערב הזה.
‘בוא נעזוב את זה, טוב?’ רציתי לספר לו על עצמי, ולא הבנתי מדוע עולים לי דווקא הערב הנושאים הקשים הללו. אולי בגלל ההבדלים בין הילד שהוא היה, אהוב ורצוי, ובין הילדה שהייתי, שנלחמה על מקומה ואף פעם לא הצליחה לכבוש אותו, שבאה תמיד מעמדת נחיתות, הילדה בלי האבא. הרגשתי שהוא חושף את הקרביים שלי, שלא רציתי לחשוף. עדיין לא.
‘אני רוצה שתספרי לי על עצמך’, ביקש כשהוא לוקח לרגע את ידי.
‘אני אספר לך, אבל זה כבד לי עכשיו. בוא נדחה את זה לפעם אחרת’. ידו הייתה לי רצויה אבל גם ממהרת מדי. באותו רגע, לא ידעתי מה לעשות בה והוא הרגיש בכך ולקח אותה חזרה.
‘ותהיה פעם אחרת?’ שאל, כאילו גם הוא זקוק להבטחה. הייתה אי ודאות במבטו.
באותו רגע הבנתי שלא רק בתוכי צורבת תחושה של חוסר ודאות, והידיעה הזאת הייתה טובה. היה לי הרבה יותר קל לחייך. הרגשתי את הקלילות שהייתה עצורה בתוכי זמן רב מדי מתחילה להישפך החוצה, אל סביבותיי.
‘למה לא’, אמרתי וצחקתי, הסתכלתי בו במבט פלרטטני ונגעתי בכתפו, כביכול כדי להסב את תשומת לבו למשהו בצד הדרך, אולי כלב עובר. משהו, רק כדי לגעת שוב וכדי להבהיר לו, שגם אני רוצה לגעת.
תגובתו הייתה מידית. מבטו נדרך והוא עקב אחר כל מילה שאמרתי בתשומת לב מרובה. היה מין קסם באוויר, של גבר ואישה שמתחילים להתערבב, שרוצים לגעת, ברוח ובגוף. כן, היה לי פתאום מאוד נעים. המשכנו ללכת, מתואמים בקצב הליכתנו.
לא דיברתי על שום דבר חשוב או משמעותי, כדי לא להסתבך במילים שהיו לי כבדות מדי באותו רגע. השתמשתי במילים קצרות ובהרבה חיוכים קטנים. והוא נענה לי.
הלכנו קרובים יותר, התחככנו זה בזו מדי פעם, צחקנו. ידי היו קרות ואני חיככתי אותן בפניו, כדי שירגיש את הכפור. באותה שנייה, משהו דילג בינינו. עיניו הירוקות אפורות היו מהורהרות לרגע. ואז הוא חייך אלי, והחיוך שלו היה פתאום מוכר וקרוב.
‘קר לך? את רוצה ללכת הביתה?’ אפילו קולו ליטף אותי.
‘לא, מאוד נעים לי דווקא’, ניסיתי להחזיר לו ליטוף בקולי ותהיתי האם הרגיש בכך.
למרות הקור והרוח החזקה שנשבה, לא היה לי באמת קר. למרות העקבים הגבוהים והמחודדים של נעלי, לא היה לי קשה ללכת.
כשהתחלנו לחזור הרוח התגברה. הוא כרך ידו סביב כתפי בנגיעה לא מכבידה, ואני נשענתי עליו קלות, בדיוק במידה הנכונה, המידה שמראה על משיכה אבל לא על המתמכרות. זאת שאומרת, אתה מוצא חן בעיני, אתה מושך אותי, אבל לא אומרת שאתה יכול לכרוך אותי סביב אצבעך.
הייתי מרוצה. נסענו יחד לביתנו, מדברים, צוחקים, מידי פעם גם נוגעים קצת. הייתי בטוחה שנבלה את הלילה יחד, שנתמכר לרגע ונשביע זה את זו רצון.
הגענו למגרש החנייה. הוא החנה את מכוניתו והושיט לי את ידו, כדי לעזור לי לרדת מהמושב הגבוה. עלינו יד ביד, מחייכים זה לזו. רציתי לנשק אותו בדרך אבל לא העזתי, שמא מישהו יראה.
ליד הדלת, הוא נשק על לחיי. להפתעתי, הוא לא הזמין אותי אליו ולא הזמין את עצמו אלי. הוא ראה את הפגיעה בפני, בארשת החמוצה שלא הצלחתי להסתיר, אפילו בחיוך שעטיתי רגע לאחר מכן.
‘אתך זה לא יהיה ככה’, הוא אמר לי, ואני לא הצלחתי לפענח את נימת קולו.
הוא הלך לפני שהספקתי לשאול איך זה ככה ומה יהיה אחרת. כשנכנסתי הביתה הלכתי לחדר השינה שלי, הצמוד לשלו, והשלכתי את העיתונים על השידה. הצעתי את המיטה, פרשתי מצעים חדשים לגמרי, פריכים, וחשבתי עליו שוכב שם, מהצד השני של הקיר. רציתי ללחוש לו שיבוא. שכבתי כך, בחושך, מתגעגעת למגע שלו, שעדיין לא הכרתי, במשך שעות, עד שנרדמתי.
יומיים לא שמעתי ממנו דבר. התגעגעתי. חיכיתי. הרגשתי את המתח בכל תא בגופי, ושאלתי את עצמי האם הוא משחק אתי משחקים, או שהייתי עוד פרח שרפרף אליו לרגע.
כמה פעמים רציתי לדפוק על הדלת אבל נסוגותי.
מדי פעם הסתכלתי על המקום שבו ישב על הספה וחשבתי על נוכחותו שם ואיך הרגשתי שהוא שייך ושוב רציתי לראות אותו כאן. בינתיים היה מין הולוגרמה על הספה שלא רציתי למחות את שאריותיה. השארתי את הצלחת עם העוגיות שנותרו על השולחן עד שהפכו קשות ולא נעימות ללעיסה.
חיפשתי את מספר הטלפון שלו ב-144, חייגתי וניתקתי עוד לפני שהצלצול נשמע. חשבתי על עיניו ועל הבעותיו, על תנועות גופו שבו רציתי לגעת, ועל כל מילה שנאמרה בינינו, כל חיוך שהחלפנו, על הנשיקה ליד הדלת ועל הנגיעות הקלות שהיו בינינו בטיול. ואז הרצתי הכול חזרה במוחי ונזכרתי שוב באותן הבעות, מחוות, תנועות, התקרבות.
הקשבתי בלי הפסקה, אפילו מתוך שינה, לקולות שמעבר לקיר. לאן הוא נעלם, שאלתי את עצמי, למה הוא לא בא, או מתקשר לפחות. הרי עכשיו יש לו כבר את מספר הטלפון שלי.
בגעגוע התחיל להימהל כעס. למה השלה אותי. למה אמר שזה יהיה אחרת.
אחרי יומיים שיקעתי את עצמי בעבודה. הריאיון המיועד הלך והתקרב, איסוף החומר היה בעיצומו. במקביל עבדתי על שתי כתבות נוספות שאחת מהן סחפה אותי לתוכה, כתבה על יחסי יהודים וערבים בתחום הכלכלי, וקראתי לה ‘אהבה ושנאה בימי האינתיפאדה’. ראיינתי יהודים שמנסים לעשות עסקים למען כיסם ולקידום הבנה עם ערבים במדינת ישראל, וערבים שמנסים לעשות אותו דבר מצדם, והבנתי את גודל הקשיים העומדים בפניהם. אחד מהם הסביר לי בצורה ציורית עד כמה קשה לו להגיע לכפר ערבי ולהתנהג שם בצורה המתאימה, גם אחרי שנתיים של עבודה משותפת.
הטלתי על נורית לראיין שניים, ערבי ויהודי, אלה שחשבתי שיהיה קל יותר לראיין. כתבתי לה רשימת שאלות ושלחתי אותה לדרכה, בתקווה שלא תזיק יותר משתועיל. כשחזרה, הביאה עמה שני ראיונות דלים. הבנתי שאין בה את החומרים להיות עיתונאית דגולה, אפילו לא עיתונאית בינונית. אמרתי לה שהחומרים לא טובים דיים, אבל היא עוד תלמד. שאלתי את עצמי למה אני משלה אותה ואחר כך הבנתי שאני זקוקה לה. היא הפכה לי לעוגן.
נורית הייתה מאוכזבת לרגע, אבל עד מהרה התאוששה, צחקה, והבטיחה שהיא תלמד ממני בחריצות. אחר כך הביטה בי ושאלה ‘רקפת, למה את עצובה?’ שקעתי עמוק יותר בתוך כיסאי וחיכיתי שהיא תלך כבר. עשיתי את עצמי בוחנת כמה דפים שהיו פזורים לפני וניסיתי להתחמק מהשאלה. ‘אני לא עצובה, אני פשוט עמוסה ולחוצה. יש לי המון עבודה’.
נורית הביטה בי שוב ואמרה, ‘לא, זה לא זה. זה משהו אחר. ענייני גברים, אולי?’ האם אני שקופה כל כך, שאלתי את עצמי והרגשתי שלא אתחמק ממנה. פתאום גם לא רציתי להתחמק. רציתי לדבר.
‘כנראה שאת צודקת. יש מישהו. אני לא מבינה בדיוק מה קורה. יצאנו פעם אחת והיה נחמד מאוד, הרגשתי שאנחנו מתקרבים, וכבר יומיים שהוא לא התקשר’. בניגוד לכל היגיון, קיוויתי שיהיה לה משהו מעודד להגיד לי, שתפתור לי את החידה.
נורית חייכה. יחסי יהודים וערבים אולי לא היו התחום שלה, אבל יחסים בין גברים לנשים היו, לדעתה, ממש הממלכה שלה. היא התיישבה בנוחות על השולחן שלי והתחילה לפרש לי את ההתנהגות הגברית. למרות היותה צעירה ממני בעשור כמעט, חשבתי לעצמי שהיא אכן מבינה טוב ממני בנושא הזה.
‘אז ככה’, פתחה נורית. ‘יש כמה סיבות לכך שגברים לא מתקשרים. אולי זה לא היה באמת משהו מיוחד כפי שנראה לך והוא לא חושב שכדאי להשקיע מאמצים. במקרה הזה, הוא כנראה לא יתקשר יותר ולא כדאי לחכות לו.
אולי הוא לא רוצה להראות להוט מדי. ואולי הוא חושב שאת יכולה להתקשר אליו’. מה היא מקשקשת, שאלתי את עצמי. תקוותי דעכה.
‘אה, כן’, אמרתי, ושאלתי את עצמי האם הוא מחכה שאבוא אליו. אבל נורית סירבה להניח לי לקטוע את רצף דיבורה.
‘ואולי הוא לא יודע מה הוא רוצה. זאת הסיבה הכי שכיחה. מערכת יחסים רצינית? רומן קצר? אולי יש עוד עניינים ואולי גם עוד נשים בחיים שלו…’.
‘מה את מייעצת לי לעשות?’ שאלתי לבסוף, כשניסיתי להבין מכל הסיבות האלה מה מניע את אורי והגעתי למסקנה שאין לי קצהו של חוט להבין מה מתחולל בראשו. האם הוא לא יודע מה הוא רוצה בעצם מהקשר הזה? למה הוא לא מתקשר?
‘אם הוא מוצא חן בעיניך, תתקשרי, ותהיי מוכנה לדחייה’.
‘ומה אם קשה לי להתמודד עם דחייה?’ שאלתי בהיסוס.
‘אז אל תתקשרי’, היא אמרה בפסקנות.
לא התקשרתי. בלילה הייתי קשובה לקולות, לרדיו העולה מהדירה הסמוכה, לפכפוך המים בברזים, עד שהגברתי את קולות הטלוויזיה, כדי שלא אוכל לשמוע דבר, ועדיין הייתי קשובה ודרוכה.
ניסיתי להתנתק מאורי ומההבטחה המרומזת שלו, שיהיה בינינו משהו אחר. טעיתי, אמרתי לעצמי. למזלי, לא קרה שום דבר ממשי. לא אמרתי מילים של קרבה, גם הוא לא אמר לי. לא שכבנו. זה יעבור לי.
ובכל זאת הרגשתי צביטה של אכזבה. לרגעים נזכרתי איך כמעט הייתי אתו, איך כבר התחיל קסם בינינו.
טוב שלא קרה דבר, עניתי לעצמי. את תמשיכי בדרכך והוא בשלו. ואז, ממעמקי האופל שלי, קול בוגדני שאל אותי: ומה הדרך שלך? לשבת לבד בחושך?
כששמעתי קולות מדירתו וידעתי שהוא נמצא בבית, כמה מטרים ממני, הרגשתי שכל תזוזה מהדירה הסמוכה צורבת אותי. רציתי ללכת אליו, רציתי להרגיש את זרועותיו כרוכות סביבי. אבל לא הרשיתי לעצמי אפילו להתקרב לדלת.
בבוקר שלאחר מכן הוא התקשר. כאילו כלום לא קרה, כאילו לא נעלם ליומיים. ‘היי, זה אורי’, אמר. ‘את פנויה הערב?’ קולו היה רגוע. מבחינתו הכול היה בסדר.
לבי קפץ אל פי, ולמרות זאת הצלחתי להישמע קרירה ולא מעוניינת. ‘לא’, עניתי בקול צונן, ‘אני מוזמנת הערב לחברים’. מוללתי בידי את הבגד שהתכוונתי ללבוש לעבודה עד שכמעט התפרק.
‘ומחר?’ בחנתי היטב את הבגד כדי שלא אזכר איך הוא נראה ועד כמה רציתי לראות אותו.
‘גם מחר אני לא פנויה’. קולי נשמע שברירי. אולי רציתי שינסה לשכנע אותי.
‘חמודה, אנחנו שכנים, את לא יכולה לברוח ממני רחוק מדי’, הוא אמר לפני שנפרד וניתק.
כל היום הייתי נרגשת. לא מצאתי לי מקום נוח. לא זכרתי מתי הייתי כל כך מוטרדת בגלל גבר. כל היום ניסיתי להעסיק את עצמי בענייני עבודה, לחשוב על משהו אחר ולא הצלחתי. בדמיוני הנחתי את ראשי על כתפו והרגשתי בבית.
היום עבר בעצלתיים ובכל זאת הייתי צריכה להעסיק את עצמי בחוץ עד שעה מאוחרת. הולכתי את עצמי לקניות מאוחרות בסופרמרקט, והצלחתי להתגנב הביתה לקראת עשר בערב. ישבתי בבית בחושך ובשקט, כדי שלא יידע שחזרתי.
למחרת קבעתי עם נורית לאחר העבודה, כדי שיהיה שמץ של אמת במה שאמרתי לו. כאילו שזה היה חשוב. ישבנו בבית קפה קטן קרוב למערכת, פטפטנו על גברים ועל כתבות. היא, שכבר הייתה מעורה ביחסים שבתוך המערכת, סיפרה לי על רומן שנרקם בין שגיא לבין נועה, שני כתבים ותיקים, ואני לא ידעתי על כך דבר. ניסיתי להיות קלילה ולא לגמרי הצלחתי, אבל היא מילאה את חלקה בשיחה בהצלחה רבה כל כך, שלא שמה לב בכלל לחלקי הכבד והעגום בה.
‘אפרופו, מה שלום החתיך שלך, כבר התקשר?’ אמרתי לה שלא, הוא עדיין לא התקשר וכנראה שגם לא יתקשר יותר, ומיד הצטערתי על כך שסיפרתי לה משהו. היה לי ברור, שכפי שהיא סיפרה לי על שגיא ונועה, היא בוודאי מספרת עלי, יושבת ומחכה לטלפון ממישהו שלא טורח להתקשר. אני לא אערב אותה יותר בענייני, החלטתי.
הזמנתי סלט ומשהו בטעם הזכיר לי את הסלט שאכלתי עם אורי. כל דבר הזכיר לי אותו.
הרגשתי כמו קפיץ מתוח שרוצה להשתחרר ולהיירות חזרה הביתה, ובכל זאת משכתי את הזמן. בדרכי הביתה הבטתי בשעון. השעה הייתה עשר. ישבתי עם נורית למעלה משלוש שעות.
הדרך הייתה נעימה לי. נסעתי בכביש הפתוח והסתכלתי בריצודי האורות של העיר, אורות שתמיד מעוררים אותי ומכניסים בי אנרגיות טובות. הגברתי את קול הרדיו ושרתי בקולי קולות עם ליאונרד כהן, הללויה, הללויה. אנשים ממכוניות אחרות הסתכלו בי וחייכו, ואני חייכתי אליהם חזרה. הנהיגה המהירה בשעות המאוחרות ואורות העיר תמיד הזריקו לי חיים.
כשהגעתי הביתה הייתי שמחה והוא חיכה לי, כאילו הפעם עמד הוא, והאזין למפתח שסובב בפתח. הרגשתי את הדם זורם בגופי בשצף קצף. רציתי שייעלם, ורציתי שייקח אותי בזרועותיו. עמדתי ולא ידעתי מה לומר.
הוא יצא מביתו וסגר את הדלת. ‘רוצה לצאת קצת?’ הסתכלתי עליו. הוא נראה רענן, מגולח ולבוש היטב. שאלתי את עצמי האם זה לכבודי. רציתי להושיט יד ולגעת, ואז נזכרתי ביומיים שחיכיתי.
‘רק עכשיו חזרתי’, מחיתי בקול קצת מרוגז, מנסה להתרחק.
‘זהו, את לבושה, מאופרת, נראית מצוין, זה זמן נהדר לצאת’.
נעם לי לשמוע את הדברים שאמר, אבל עדיין לא רציתי להיענות לו. ‘אתה אולי חיית לילה, אני לא. אני הולכת הביתה’, אמרתי בקול הכי צונן שיכולתי להפיק באותו רגע.
‘אפשר לבוא אתך?’ התעניין, מבלי להתייחס לנימת קולי.
‘לא! אני עייפה, אני הולכת לישון’. פתחתי את הדלת.
‘אפשר לישון אתך?’ הוא עמד לידי.
‘השתגעת? פה, בחדר המדרגות, אתה שואל אותי שאלות כאלה?’.
‘אני יכול לשאול אותך אותן שאלות בבית, שלך או שלי, לבחירתך’. אמר, כאילו לא הבחין בפליאה שבקולי.
‘חשבתי שאתי זה יהיה אחרת’, לא הצלחתי לעצור בעצמי, מביטה הרחק ממנו.
‘נכון, זה באמת לגמרי אחרת’, אמר כשנכנס אתי הביתה, בצורה שלא יכולתי לסרב לה וכבר לא רציתי.
‘אורי, זה לא מתאים לי’, אמרתי, אבל כשהסתובבתי הוא לקח אותי בזרועותיו ונישק אותי. נשיקה ארוכה שהשכיחה ממני כל מחשבה. נשיקה שטבעתי בתוכה ולא רציתי להפסיק.
אחרי חמש דקות של נשיקה כבר היינו במיטה, אני הובלתי אותו לשם, והוא הלך אחרי.
במיטתי שכבה שוב ערימת עיתונים גבוהה, שהשלכתי לרצפה ומשכתי אותו לצדי. מה את עושה, שאלתי את עצמי לרגע. מה שאני רוצה, עניתי לעצמי. שקט. עכשיו זה הזמן לא לחשוב.
הוא היה מתוק ומפנק ומנשק, ומגעו היה עדין ולא פולש. הוא נענה לי ואני נעניתי לו, במין הרמוניה מושלמת שמתרחשת לעתים נדירות בפעם הראשונה, אבל יכולה להתרחש רק בפעם הראשונה, עם ההתרגשות והמבוכה והגישושים הראשונים, עם תשוקה שנמזגת בה במפתיע מין התאהבות ששולחת אצבעות החוצה ובודקת, האם היא יכולה לצאת ולהישאר.
הוא לא מיהר לשום מקום ובכל פעם שניסיתי להאיץ הוא מיתן אותי.
ליטופיו העלו אותי לפסגות החושים. היה בהם חום שלא חשתי כמוהו כבר זמן רב מדי. התמוססתי בזרועותיו והוא נשק לי בלי הפסקה, לא נותן לי להתרחק ממנו לרגע, ‘בואי אלי, בואי אלי’, קרא לי, וגופי שמח להימס בגופו כאילו היו שייכים יחד. הוא ליטף אותי בלי הפסקה, וכל ליטוף אמר לי שאני חשובה לו ויקרה לו. מדי פעם הרגשתי שאני רוצה לבלוע אותו, ושמחתי על כך שהוא לא ממהר כמוני, שהתחושות הולכות ומתעצמות, שהקרבה נעשית אינסופית והרעב שלי אליו רק הולך וגדל. כל כך הרבה זמן חיכיתי, אמרתי לעצמי, ולא יכולתי לשבוע.
לאט לאט הוריד ממני את בגדי, במה שנדמה כשעות, ולא הרשה לי לעזור לו, ואז, כשהתפשט בעצמו התכרבלתי עם כול גופי בתוך גופו ורציתי להישאר כך ימים, שבועות, שנים. ידעתי שמעולם לא הרגשתי כל כך בטוח עם גבר.
‘כל כך נעים לי’, אמרתי, כשכבר יכולתי לדבר, והתקרבתי אליו יותר ויותר, עד קצה גבול היכולת, ועוד קצת. במשך שעות נגענו בלי הפסקה. ‘גם לי’, הוא אמר.
‘אני לא רוצה לשכב אתך עדיין’, אמרתי וחשבתי על האבסורד שבכך. אני הבאתי אותו למיטה ועכשיו אני אומרת שאינני רוצה לשכב אתו.
‘בסדר’, אמר. ‘את תגידי מתי’, כאילו לא ראה בכך משהו מוזר. היינו כמו שני בני עשרה שמגששים את דרכם זה לזו, עם הראשוניות וההתלהטות.
אחרי כמה שעות ביקשתי ממנו שיבוא אלי. ‘תהיה עדין’, ביקשתי, למרות שידעתי שאני לא צריכה לבקש. הוא הביט לתוך עיני בזמן שהיה בתוכי במין מבט של אהבה שאף פעם לא ראיתי קודם, מלטף את פני ואת גופי עד שהביא אותי למקומות חדשים שלא ביקרתי בהם אף פעם.
אחרי שעות, אני שרגילה להיות לבד במיטה, מתכנסת לי בפוך שלי, הרגשתי לרגע שלא נשארו לי מספיק מקום ואוויר. שכבתי בקצה המיטה, במקום שהיה לח ודביק, ומשכתי אלי קצת שמיכה, ואז חשבתי, איך יכולנו להיות כל כך לא זהירים. ואז הוא הסתובב אלי ומשך אותי אליו, ליטף את פני ושערי וחייך אלי.
‘אורי…’ אמרתי, קצת כמו ילדה.
‘כן, מתוקה’. כינוי חיבה ראשון אחרי התעלסות ראשונה, חשבתי.
‘זה לא בסדר’. פחדתי לפרום את ההרמוניה אבל הרגשתי שאני חייבת לומר.
‘לי דווקא היה מאוד בסדר’, הוא הסתכל בי, דאוג. כמה הגברים רגישים פתאום כשמדובר בסיפוק הגופני של אישה, למה הם לא תמיד כאלה כשמדובר בסיפוק הרגשי שלנו, עלתה בי מחשבה מהירה.
‘לא, אני לא מתכוונת לזה. זה היה נפלא, נהדר. אני מתכוונת לזה שלא נזהרנו. זה מפחיד’.
‘אני לא מפחד’, אמר ומשך אותי עוד קצת אליו. לא הבנתי למה הוא לא חושש, אפילו קצת. חשבתי על המון הנשים שהיה אתן.
‘זה עוד יותר מפחיד אותי, שאתה לא מפחד. אפילו לא התעניינת אם אני לוקחת גלולות. אגב, אני לא לוקחת כרגע’. הייתי חייבת לומר לו, גם אם קצת באיחור.
‘כרגע אני לא מפחד מכלום. בואי אלי, אני רוצה ליהנות מהרגע הזה אתך’. הוא התחיל ללטף אותי שוב, וגופי שוב נענה לו.
המגע שכבר הכרתי עורר בי רעב הולך ומתגבר. הוא נשק לי בכל מקום, ואני הרשיתי לו לגעת בי גם במקומות שלא הרשיתי מעולם לאחר. גם אני רציתי לגעת ולנשק אותו בכל מקום, ואפילו, למרות החשיכה, גיליתי נקודת חן קטנה ומתוקה בשיפולי בטנו וחזרתי אליה שוב ושוב. כשהיה בתוכי לא רציתי להרפות ממנו, וכבר לא היה לי אכפת, רק הוא בתוכי ואני נטמעת בתוכו כל הלילה.
ובכל זאת, לפנות בוקר, לרגע, משהו בפנים לא נתן לי מנוח. לא הפסקתי לחשוב על כך שמחר אישה אחרת אולי תצחקק במיטתו, ואחרי מה שקרה בינינו, אני בוודאי אתפרק לרסיסים.
ואז הוא אמר לי פתאום, ‘מקסימה שלי, אני רוצה אותך כל כך’. זה נשמע כמעט אפשרי, ולמרות זאת, הייתי חייבת לצחוק. אולי רציתי להגן על עצמי. אל תגיד את זה, אמרתי לעצמי, בבקשה, אל תגיד. אל תטפח תקוות למשהו ענק שתיכף יתנפץ, אתה לא מתכוון. אל תגיבי, הפצרתי בעצמי. ובכל זאת לא יכולתי לעצור.
‘אורי, דון ז’ואן שכמותך, אתה אומר את המשפט הזה לכל אישה. אחרי הפעם הקודמת שנפגשנו נעלמת לי ליומיים. הרגשתי נורא’. התרחקתי ממנו מעט, ממש מעט.
‘אני אומר לך מה שאני מרגיש. כשראיתי אותך ומצאת חן בעיני, לא הייתי בטוח שזה הדבר הנכון להתחיל משהו עם שכנה כשאנחנו נמצאים כל כך קרוב, אבל בפעם האחרונה שראיתי אותך כבר לא יכולתי להתגבר על עצמי. למה נעלמתי? כי כנראה לא רציתי ללכת מהר מדי. לא רציתי להרוס. גם היום רציתי שנצא ונדבר ונכיר אחת את השני, והנה נסחפנו ואנחנו במיטה. כל כך טוב לי אתך עכשיו. אני רוצה להישאר אתך ולא ללכת’. הוא חיבק אותי ולא נתן לי להתרחק.
‘אורי, שמעתי אותך עם נשים אחרות וברור לי שאתה יודע לכבוש נשים. אתה נראה לי מאלה שצריכים כל לילה אישה אחרת. אני מתקשה להאמין לך. אל תגיד לי שאתה רוצה אותי אם אתה לא מתכוון לזה’. הפסקתי לרגע כשראיתי את ההבעה הנבוכה על פניו, ואז המשכתי. ‘אתה אמרת לי שאתה יודע להגיד לבחורות שבאות אלייך כשהן לא מתאימות ואתה יודע לחתוך כשצריך וזה לא מפסיק להדהד לי בראש’. התרחקתי רק עוד קצת, בכמה מילימטרים, אבל הקרבה התנפצה.
‘אני תמיד מתכוון למה שאני אומר. אני לא מטפח תקוות שווא אף פעם. אני גם יודע להגיד כשאני מעוניין, אבל זה לא קורה לעתים קרובות. את לא צריכה להאמין. את יכולה להיווכח’. קולו היה שונה, פחות רך, והוא ניסה לנשק אותי, אבל אני לא הייתי מוכנה עדיין להרפות.
‘ומה יקרה מחר, ומחרתיים ובעוד שבוע? מתי אשמע עוד אישה בחדר השינה שלך? אני מפחדת אפילו לחשוב על מה שארגיש אם זה יקרה’. היה לי קר פתאום ומשכתי אלי את השמיכה.
‘אם תישארי אתי, אני מבטיח לך שלא תשמעי אחרות בחדר השינה שלי. כל זמן שנהיה ביחד, אני מבטיח שלא תהיה מישהי אחרת. אני לא יכול להבטיח שנהיה ביחד כל החיים, זה תלוי גם בך. אבל אני רוצה שתפסיקי לפחד’.
‘אתה באמת יודע להיות נאמן?’ שאלתי ובו ברגע חשבתי עד כמה השאלה הזאת טיפשית.
‘אני יכול להיות נאמן. אם נוכל לעשות שיהיה לנו טוב ביחד, אני לא אלך לשום מקום’. התשובה שלו הייתה צפויה כל כך, ובכל זאת רציתי להאמין בה. ואז חשבתי על עוד משהו.
‘אנחנו חיים בעולמות שונים לגמרי, עולם הזוהר שלך הוא לא העולם שלי’, אמרתי ומשכתי שוב קצת את השמיכה.
הוא קם ושחרר לי את השמיכה עליה ישב. ‘אני מוכן לחלוק אתך את העולם שלך. ספרי לי על העולם שלך, אני רוצה להכיר אותך. בכל פעם שאת מתחילה לספר משהו את קוטעת את עצמך. אל תפחדי ממני. ספרי לי. אני רוצה לדעת’, עזר לי לעטוף את עצמי בשמיכה.
‘יש לי עבודה. אולי קריירה. יש לי קצת משפחה וקצת חברים. זה העולם שלי. אני אספר לך על עצמי. רק תן לי זמן. עכשיו, אולי ננסה לנמנם קצת?’
הוא עטף אותי בשמיכה וברוך שלו, נמנמנו קצת, מחובקים, ואחר כך המשכנו לדבר. נפתח משהו בינינו, הטפטוף הפך לזרם.
צחקנו משטויות, שתינו קצת יין שנותר לי מפעם, מאיזה אורח מזדמן, התלטפנו והמשכנו לדבר. הרגשתי שעברנו מכשול כלשהו, שעדיין לא היה לי ברור מהו ומה משמעותו לגבי הקשר שיכול להיות בינינו. המכשול הזה גרם לי להבין שנוצר קשר, מין נבט שאולי לא ייעלם כשהוא יקום וילך הביתה, אל מעבר לקיר.
לפנות בוקר אפילו חשבתי, שאני יכולה לשתף אותו בהתלבטויות שלי לגבי העבודה, והוא נתן לי את העצה הנכונה.
‘מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?’ הוא שאל, כשהוא מישיר עיניו לתוך עיני ומלטף את פני.
‘אני הכי אוהבת לכתוב. לראיין, לחשוב, להפוך את הכול לבצק, להכניס לתנור של המחשבות ולאפות את הרעיונות והציטטות למאפה אחד. אני אוהבת את היצירתיות שהעבודה מאפשרת לי’.
‘ומה תעשי כשתהיי עורכת משנה?’
חשבתי לרגע ואז עניתי. ‘אני אצטרך להעלות רעיונות יצירתיים לכתבות ולגיליונות נושא, לקבל הצעות מכתבים ולהחליט מה מעניין ומה לא, לקבל מהם את הכתבות, להחליט על כותרות וכותרות משנה, לשנות ניסוחים וגם לפסול כתבות, לעמד ולפקח על התוצאה הסופית. בקיצור, לקבל הרבה החלטות וגם להתווכח עם כתבים וכל מי שמעורב בתהליך העשייה של העיתון’.
‘ואת תאהבי את זה?’ הוא שאל בפשטות. חשבתי שוב.
‘לא’, עניתי בסופו של דבר. ‘נראה לי שרוב הזמן אני לא אהנה מזה, בוודאי שלא אהנה מזה כמו מהכתיבה’. גם אני ליטפתי את פניו בקצה אצבעי וראיתי שהוא מתמכר למגע כמו חתלתול שעוצם את עיניו ומגרגר.
‘אז למה לך לקבל את התפקיד? יש בזה יותר כסף, יותר כבוד?’, הוא שאל כשעיניו עצומות עדיין.
‘יש בזה קצת יותר כסף, הרבה יותר כבוד, אבל בעיקר, אם אני לא אקח את זה יורם שחר, העורך שלי, יתאכזב מאוד’, המשכתי לטייל עם אצבעי על הגבעות והמורדות של פניו.
‘וזאת הסיבה העיקרית, את מפחדת לאכזב את יורם?’, הוא פקח עיניו ואני הולכתי את אצבעותיי אליהן כדי שיעצום אותן שוב.
‘כן, בסופו של דבר, נראה לי שאני לא רוצה לאכזב את יורם. אתה מבין, יורם הוא הפטרון שלי. הוא הפך אותי לכתבת הראשית, הוא מעריך אותי ומקדם אותי. אני לא רוצה לפגוע בו’. ציירתי ציורים על לחיו בהיסח הדעת, עיגולים ולבבות.
אורי משך אותי אליו וחיבק אותי. ‘אני חושב שזה מאוד יפה מצדך, שאת לא רוצה לאכזב אותו. מצד שני, אני חושב שבעוד כמה חודשים, אם התפקיד הזה לא מתאים לך ולא תאהבי אותו, שניכם תהיו מאוד מאוכזבים’. עכשיו היה קולו רציונלי ובוגר ולא נותר בו שמץ של התפנקות.
באותו רגע חשבתי שהוא מאוד חכם, וחיבקתי אותו חזק חזרה. כעבור רגע הוא היה שוב בתוכי.
לא ישנו כל הלילה, ובבוקר קמנו מאושרים.

כן, במקום עמוק וסגור, הייתי מאושרת. היו לי רעידות קטנות בבטן, כאלה של שביעות רצון טיפשית. אבל עדיין הרגשתי צורך להגן על עצמי. עדיין זכרתי את הרגע שבו אישה אחרת פתחה את דלתו, ולעגה לי על ניסיון החיזור שלי. זכרתי את היומיים שבהם חיכיתי שיבוא והוא לא בא.
ברגעים של הטלת הספק, חשבתי שהוא יודע לדבר. הוא דון ז’ואן אמתי. הוא יסחף אותך, הוא ישבור את לבך וימשיך בדרכו כאילו דבר לא קרה, הזהרתי את עצמי.
אבל בבוקר כשהתעוררתי והוא היה לידי, מתעורר באותו רגע שפקחתי את עיני, מהדק אותי אליו, מלטף, קם בלי להתבייש בגופו, הרגשתי מדקרה של אושר.
‘קומי, אני רוצה לראות אותך’.
‘אני לא… אני לא בעלת בטחון עצמי כזה שלך’, מלמלתי.
‘זאת בדיוק הדרך לפתח בטחון עצמי’, ענה.
‘אבל אני לא מושלמת כמוך’, עניתי וקיוויתי שלא חשפתי אי בטחון רב מדי.
‘אני לא מושלם ואני לא מצפה ממך לשלמות, אבל אם את צריכה עוד זמן, גם זה בסדר’, הוא אמר, הסתובב באחת ויצא מן החדר. חיכיתי לשמוע את דלת הכניסה נסגרת מאחוריו אבל במקום זאת שמעתי רחשים מן המטבח. כשהלכתי להתרחץ הייתי בטוחה שתיכף ילך.
כשיצאתי מהמקלחת, קצת רטובה עדיין, הוא חייך אלי.
‘הכנתי לנו ארוחת בוקר’. המטבח היה מלא ריח של חביתות וירקות חתוכים ולחם קלוי, כל מה שאני לא אוכלת בבקרים, והבוקר עשה לי הרגשה של בית. כשיצאנו יחד מהבית, אחרי ארוחה והרבה התלטפויות, כיביתי את כל האורות.
בימים הראשונים שלנו יחד הייתי עדיין מלאת ספקות בכוונותיו, אבל מסופקת, מתאהבת לעתים מעל הראש ושוב לרגעים מפקפקת כמה זמן זה יכול להמשך. עוד יום, עוד יומיים, והוא ילך.
אבל אחרי שבוע ימים של תשומת לב, ארוחות בוקר משותפות, לילות מלאי אהבה ובקרים של חיבוקים, לא יכולתי לפקפק יותר שהתחיל בינינו משהו שיכול להישאר.
חיי נותרו חשאיים לחלוטין. כל מה שקרה, היה בין אורי לביני. לא הכנסתי אף אחד לעולם הקטן שיצרנו לנו. לא רציתי לצאת ולחשוף אותנו לחור השחור שיכול לבלוע אותנו בחוץ. כשנורית שאלה אותי שוב האם האביר התקשר, אמרתי לה בקצרה שלא.
מבטה אמר שהיא לא מאמינה. ‘את נראית מאושרת’. ‘כן’, אמרתי ולא הוספתי, והיא הבינה ממבטי שלא אומר דבר נוסף. העברתי נושא במהירות ושאלתי אותה האם יש לה רעיונות לכתבות חדשות.
ביקשתי לדבר עם יורם. בשיחתנו חזרתי, פחות או יותר, על הדברים עליהם דיברתי עם אורי. ‘אני לא אהיה מאושרת כעורכת משנה. אני מסוגלת לעשות את זה, אבל ארגיש החמצה. אני מעדיפה לכתוב.
אם אקח את התפקיד הזה על עצמי, שנינו נהיה מאוכזבים. אני אהיה מאוכזבת מכך שאני עושה דברים שאני לא ממש אוהבת, ואתה תהיה מאוכזב מכך שאני לא עושה את עבודתי בלב שלם’.
יורם קיבל את דברי בקלות רבה מזאת שציפיתי. ‘אביא עורך משנה מבחוץ’, בישר לי. ‘יש כמה אנשים שעשויים להתאים. בכל מקרה, ארצה שתצטרפי לישיבות שלנו ותתרמי רעיונות’.
‘את זה אני אעשה בשמחה’, אמרתי והרגשתי שאבן נגולה מלבי. יכולתי להמשיך ליהנות מעבודתי כפי שאהבתי אותה.
אחרי שבוע ימים עם אורי התחלתי להשתחרר ואפילו הרשיתי לעצמי להיות מאושרת, קרנתי זוהר על סביבתי, החיוכים שלי נעשו אמתיים. הזדקפתי ונשאתי את עצמי כמו נסיכה ולבי היה מלא שמחה. בכל רגע פנוי אחרי העבודה, היינו בבית, שלי ושלו, במרחק של כמה מטרים, ולא התרחקנו לרגע זה מזו.
אחרי כמה ימים, הגוף החלוד שלי נתפס כולו, והכול כאב. זה הזמן לנוח, הוא אמר, שנינו ננוח קצת, ואני הסכמתי. מה זה אומר לנוח? סתם, נרבוץ ולא נעשה דבר. כמובן שקל היה יותר להבטיח מלבצע.
עדיין לא יכולנו להרפות זה מזו. ‘אני מזדקנת’, אמרתי לו בדאבה בוקר אחד. ‘אני מתחילה לחרוק’. הוא שכב לידי, ובשמש החורפית שחדרה מבעד חרכי התריסים ראיתי גם את שערות השיבה הראשונות שלו, בתוך שערו החום הבהיר. העברתי את ידי על הקמטוטים הראשונים, והם עשו אותו עוד יותר יפה בעיני.
‘כן, גם אני מזדקן’, הוא אמר. ‘את מסתכלת על השיער ועל הקמטים שמתחילים אצלי, זה משהו שאנחנו יודעים שיבוא, ובכל זאת, עכשיו כשזה מגיע, זה מפתיע. כל כך הרבה שנים הצלחתי להישאר צעיר, שסירבתי להאמין שזה באמת יגיע’.
הסתכלתי בעיניו, שהיו פתאום תכולות מאוד, ואמרתי לו שהוא עוד יותר יפה ככה, וכך באמת חשבתי. ‘אתה יותר גבר, פחות נער זוהר. זה מוצא חן בעיני הרבה יותר’.
‘אני שמח שאת רואה בזה יתרונות’, הוא אמר לי, מפקפק.
‘קשה לך עם זה?’ שאלתי בעדינות.
‘כנראה שכן, במידה מסוימת. במשך שנים ההילה שלי סבבה סביב המראה החיצוני. זה קצת קשה, אבל לא ממש נורא. את לעומת זאת עדיין נראית כמו ילדה’, סקר את פני ואני שמחתי.
‘אני מאוד שונה מכפי שהייתי לפני עשר שנים ואפילו לפני חמש שנים. הייתי הרבה גמישה והרגשתי הרבה יותר טוב עם המראה שלי’, הודיתי. אבל מה זה משנה, אמרתי לעצמי. עכשיו יש לי אותו ואני שוב מתחילה להרגיש יפה ומושכת.
‘לא הכרתי אותך לפני עשר שנים, אבל לדעתי את קורנת, ויש בך גם לא מעט גמישות’, חייך.
‘בוא הנה!’ פקדתי עליו, אבל הוא לא בא. ‘הבטחתי לך מנוחה ואני לא חוזר בי. נחכה קצת, זה לא יזיק’. ביקשתי, התחננתי, אבל הוא לא חזר בו. הוא חיבק, נישק וליטף. ‘חוץ מזה, אני לא רוצה להיות רק המאהב שלך. אני רוצה יותר מזה’. צחקנו.

יום אחד, במערכת, אמרתי לעצמי שבעצם, אם אורי לביא יכול לברר עלי, יש לי גם דרכים לברר עליו. כשהקשתי את שמו בגוגל הרגשתי כמו גנבת, למרות שישבתי לבדי ליד המחשב שלי, עליו תקתקתי לפני רגע עוד טור אישי.
לא הייתי מוכנה למספר האזכורים שקפצו מן המחשב. מאות אזכורים, רובם ממדורי רכילות, מיעוטם ממדורי כלכלה ועסקים. אורי לביא נראה עם הדוגמנית הזאת, עם הזמרת ההיא, עם השחקנית היפהפייה ועם סתם סלבריטאיות. איך אני נכנסת לקטגוריה הזאת, קבוצת החברות של אורי לביא, שאלתי את עצמי. כל כך הרבה יפהפיות ידועות. איך אני משתלבת שם?
פתאום הייתי פחות שמחה. החלטתי להתקשר לחברתי חגית, עיתונאית ביומון, שכתבה במדורי החברה של העיתון. היא תכיר אותו, חשבתי. שאלתי את עצמי איך לא זיהיתי אותו. אמנם אני לא נוהגת לקרוא טורי רכילות, אבל הייתי צריכה לדעת עליו משהו.
חגית שמחה לשמוע ממני, כך אמרה. היא רצתה לשמוע מה שלום הגרושה העליזה, אמרה וקולה המתקתק גרם לי לבחילה פתאומית.
אמרתי שזה לא היה כל כך קל, תודה. די קשה להתגרש ולהישאר עליזה. חשבתי על הלילות הבודדים שלי ותהיתי האם ניתן לחשוב שאפשר להיות עליז במצב הזה. אלה לא היו דברים שיכולתי או רציתי לחלוק עם חגית.
בין המילים השוצפות שלה ניסיתי להשחיל משפט מדי פעם. חשבתי איך לשאול אותה על אורי מבלי להסגיר פרטים. זה לא היה קל, לבסוף החלטתי פשוט לשאול, וזהו. ‘מה לך ולאורי לביא’, התפלאה. ‘הוא ממש לא הטיפוס שלך. את אינטלקטואלית, את צריכה מישהו יותר מתוחכם. אותו רואים כל הזמן עם היפהפיות הגדולות, הוא עובר מאחת לשנייה. איפה פגשת אותו?’
‘הוא שכן שלי, אנחנו מדברים לפעמים בחדר המדרגות’, ניסיתי להתחמק.
‘אל תחשבי עליו אפילו לרגע’, הזהירה אותי. ‘את רוצה שאכיר לך מישהו יותר מתאים?’
‘תודה על הרצון הטוב, חגית, אבל כרגע זה לא מתאים לי’, הנחתי את השפופרת.
למרות שהשעה הייתה רק שלוש, החלטתי שזהו, היום שלי נגמר עכשיו. אמרתי שאני לא מרגישה טוב, ויצאתי. עוד שמעתי לחשושים מאחורי גבי, על כך שאני מרשה לעצמי יותר מדי. ‘תודיעי ליורם שהוא יכול למצוא אותי נחה, בבית’, הודעתי ליאירה. ‘אני אמשיך לעבוד מהבית ואעביר לו אחר כך את הטור’.
הייתי נסערת בפנים.
בשעה חמש התקשרתי לאורי. ‘אתה יכול לחזור מוקדם היום?’ קולי כנראה לא בישר לו טובות.
‘יש לי כמה פגישות, אבל אשתדל. קרה משהו?’
‘אני אחכה’, אמרתי, וניסיתי לסיים את הטור שלי בזמן שחיכיתי לו, אבל הסערה שחשתי חיבלה בכתיבה. פעמיים כתבתי את הטור ופעמיים מחקתי את הקובץ.
כאשר הקיש בדלת עדיין ישבתי ובהיתי במסך המחשב. ‘את לא נראית טוב’, אמר לי, דאוג. ‘אני בסדר. אבל אני חייבת לדבר אתך’. היה מתח בקולי שלא ניסיתי להסוות.
הוא התיישב על הספה וחיכה לי, שאתיישב לצדו. התיישבתי מולו.
‘כן, אני כבר מנחש שזאת שיחה מהסוג שלא ימצא חן בעיני’. האם הוא חושש? לא ראיתי זאת במבטו. האם אני רוצה לקלקל מה שקורה בינינו, שאלתי את עצמי, אבל כבר לא יכולתי לעצור.
‘כנראה. אני פשוט חייבת לפרוק את זה מעלי. דיברתי היום עם חגית לוי, מהיומון’. דיברתי מהר.
‘כן, אני מכיר אותה. היה לה הרבה מה לספר לך’. קולו היה שלוו.
‘כן, היה לה מה לספר לי. מה שהיא אמרה לי, מאוד בקיצור, זה שאין לי מה לחפש אתך, שאתה יוצא רק עם יפהפיות בעלות שם’. מה בעצם את רוצה ממנו, שאלתי את עצמי.
הוא קם והתקרב אלי. התרחקתי. ‘אם לא תתני לי לחבק אותך, אני הולך’, הזהיר, ואני הנחתי לו לחבק אותי, קצת ללא רצון, כאילו, אבל כשחיבק אותי כבר נרגעתי מעט.
‘חלק מהדברים נכונים וחלק לא. חלק הם יוזמה של יחסי ציבור, חלק הם פשוט שטויות של רכילאים. לפעמים אני פוגש במקרה מישהי בבית קפה ומחליף אתה כמה מילים וזה בעיתון למחרת. יצאתי עם דוגמניות, שחקניות, זמרות, יצאתי גם עם ספרנית אחת, שתי מורות, מרצה אחת באוניברסיטה ועוד כמה נשים שאני לא זוכר בדיוק מה מקצוען.
בסך הכול, היו לי מעט חברות רציניות, שלוש או ארבע בכל ההיסטוריה שלי. גם אהבתי כמה פעמים. פעם התאהבתי בשחקנית אחת, יצאתי אתה במשך חודשיים אבל לא הייתי מה שהיא חיפשה’. ניסיתי להבין האם יש עצב בקולו, אבל שמעתי רק נימה עניינית.
‘מי זאת הייתה?’ לא התאפקתי.
‘לא אגיד לך אף פעם. אני לא רוצה שבכל פעם שתראי אותה תחשבי על זה’, המשיך באותה נימה מרוחקת.
אבל אז חיבק אותי עוד יותר חזק. ‘בכל אופן, היא חיפשה דברים אחרים, אני לא עניתי על צרכיה ועכשיו יש לה מה שהיא צריכה עם גבר אחר וזה בסדר. כאב לי, אבל התגברתי. חוץ מזה לא הייתה לי אהבה גדולה עם שום זמרת, דוגמנית או שחקנית אחרת. אם עדיין לא הבנת, אני מעדיף נשים אמתיות. עם חזה וישבן וקצת בשר כמו שיש לך, לא יותר מדי אבל הרבה יותר ממה שיש לדוגמניות. אה כן, ורוב הזמן אני לבד, אם לא סופרים לילה אחד פה ושם’.
את הלילות האלה אני דווקא מכירה, חשבתי.
‘אני לא יודע אם זה מקל עלייך או לא, אבל זאת האמת, ואני לא מתכוון לשקר לך. גם אני מקנא לפעמים, וגם לך היו לא מעט גברים’, השיב לי. יפה, חשבתי. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
‘כן, אבל את הגברים שלי לא תמצא במדורי הרכילות’, זרקתי מהר חזרה. גם אני יודעת לשחק את המשחק.
‘בואי נצא קצת, נתאוורר. נעשה כאן קצת מחניק’, אמר כשהוא קם ולוקח את ידי בידו.

יצאנו והשארנו את המועקה מאחורינו. הוא לקח אותי ללונה פארק. בתחילה התנגדתי. ‘אני כבר מבוגרת מדי בשביל זה’, אמרתי, אבל בסופו של דבר הסכמתי, ונהניתי. חוץ מהסחרחרה, שתנודותיה העלו בי קבס. ובכל זאת, הצלחתי לאכול אחר כך נקניקיה בלחמנייה עם הרבה חרדל וגם לנשק את אורי תוך כדי האכילה, כי לא יכולתי להרפות ממנו לרגע.
אכלנו יחד שערות סבתא, האכלנו זה את זו וצחקנו בלי הפסקה. אפילו כשהייתי ילדה לא הייתי כל כך ילדה, חשבתי.

מראשו של גלגל הענק יכולנו לראות את נוף הארץ, את תל אביב והים. ישבתי מולו, קצת מפוחדת אבל משולהבת. ברוח ראיתי את שפתיו נעות מבלי לשמוע את המילים. ראיתי אותו אומר לי בפעם הראשונה ‘אני אוהב אותך’.
הבנתי שבעצם, כבר ידעתי את זה, אבל שמחתי. הרגשתי שהיה לו קל יותר לומר זאת שם, כך שאשמע ולא אשמע. רציתי שיאמר זאת שוב. ‘מה?’ צעקתי ושמעתי את המילה מתפזרת ברוח, עפה לכל הכיוונים. הוא רק חייך.
כשירדנו, רגלי כושלות מעט והוא מתייצב מהר על הקרקע כדי להושיט לי יד, אמרתי לו: ‘גם אני’. הוא חייך, חיוך של אושר, ואז חיבק אותי חזק. ‘אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך’, הוא לחש לשערי.
המשכנו ללכת יחד, יד ביד, המתקנים שסביבנו כבר לא עניינו אותנו, רצינו להגיע כבר הביתה, להיות לבדנו, להתלטף ולאהוב בין ארבע קירותינו.
כשהגענו הביתה היה קסם אחר באוויר, המילה הזאת, אהבה, כישפה אותנו. כל נגיעה, כל נשיקה, כל מילה שאמרנו, הייתה מלאה בהצהרה הזאת שהצהרנו, שאנחנו אוהבים. ניסינו להגיע לירח ולכוכבים, הרגשנו שהכול אפשרי עבורנו.
כשעשינו אהבה הרגשתי שאני מתמוססת לתוכו, רציתי יותר ויותר ממנו, רציתי לעצור את העולם, להבטיח שדבר לא ישתנה, כי דבר לא יכול להיות טוב ממה שיש לי כרגע. במבטו ראיתי שטוב לו ואז צללתי לתוכו והרגשתי לראשונה בחיי, אחת עם מישהו אחר. הרגשתי ששנינו רוצים ויכולים להתחבר.
באותו לילה, לא היה בי פחד. וכשהוא ישן לידי, רגלו מונחת על רגלי, הסתכלתי בפניו, חשבתי לעצמי, ובכל זאת, הוא כאן, לגמרי שלי, הגבר היפה הזה, למרות הזמרות, השחקניות, והנשים שבמדורי הרכילויות.

אביבה רוזן היא עיתונאית (לשעבר גלובס), סופרת שכתבה עד כה ששה ספרים, בהם ספרי ניהול וספרי ילדים, תסריטאית ומחזאית (השד לא נורא כל כך, צוותא) וכן מאמנת אישית.

עלילת הספר כוללת את ניסיונה בהתמודדות עם הפריות ואימוץ.

X