מנהרת היונים | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מנהרת היונים

מנהרת היונים

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 42

“התחמקות והולכת שולל היו כלי נשק חיוניים עבורי בילדותי. בגיל ההתבגרות כולנו נהפכים לסוג של מרגלים, אך אני כבר הייתי מרגל ותיק. כשהעולם החשאי דרש אותי, הרגשתי שאני חוזר הביתה.”
משנות שירותו במודיעין הבריטי בזמן המלחמה הקרה אל קריירת כתיבה שסחפה אותו אל רחבי העולם, ג’ון לה קארה תמיד כתב מלב הזמנים המודרניים.

 

בספר הזיכרונות שלו, המשעשע והמענג להפליא, הוא חושף את שלל האירועים ההזויים והמפוארים שהיה עֵד להם במהלך חייו. בין שהוא כותב על התוכי במלון בביירות שמחקה במדויק ירי מנשק אוטומטי ואת הצלילים הראשונים מהחמישית של בטהובן; על ביקורו במוזיאונים של המתים שלא נקברו לאחר רצח העם ברואנדה; על חגיגות ערב השנה החדשה 1982 עם יאסר ערפאת ומפקדיו הבכירים; על ריאיון עם טרוריסטית גרמנייה בכלא המדברי שלה בנגב; על דברי החוכמה של הפיזיקאי הדגול, מתנגד המשטר, זוכה פרס הנובל אנדריי סחרוב; על פגישותיו עם שני ראשי קג”ב לשעבר; ועל התבוננותו באלק גינס מתכונן לשחק בתפקידו של המרגל הנודע ג’ורג’ סמיילי — לה קארה מעורר חיוך ומזמין אותנו לראות בעיניים חדשות את העולם שסביבנו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מנהרת היונים”

“מסופר בלהט של מספֵּר סיפורים אמן — דרמטי ומצחיק לסירוגין, מקסים, נוקב ומלנכולי.”
הניו יורק טיימס

 

“דיוויד קורנוול חושף את סודותיו בפנינו כאילו במהלך ארוחת ערב, ואחר כך עמוק אל תוך הלילה על כוסות ברנדי, או — כשהוא מגולל זיכרונות מרוסיה — כוסות של וודקה.”
אסושיאייטט פרס

 

“מסע מענג אל תוך התהליך היצירתי של לה קארה, המציע עלילות מתח חובקות עולם מסוג שונה, אך לא פחות מרתקות מאלה המוכרות מספריו.”
יו אס איי טודיי

הקדמה

 

אני יושב ליד שולחן הכתיבה שלי במרתף הבקתה השוויצרית שבניתי בכפר הררי בָּרווחים מהספר “המרגל שחזר מן הכפור”, תשעים דקות נסיעה ברכבת מברן, העיר שאליה ברחתי בגיל שש־עשרה מבית הספר הפרטי האנגלי, ושבה נרשמתי לאוניברסיטת ברן. בסופי השבוע היתה חבורה גדולה שלנו הסטודנטים, בנים ובנות, רובם מברן, מציפה את הכפר כדי לנפוש בבקתות שבהרים ולעשות סקי בלי סוף. היינו מופת לצניעות: בנים בצד אחד, בנות בצד אחר, ולמיטב ידיעתי, שתי החבורות לא נפגשו מעולם. ואם כן, אני לא הייתי שם.
הבקתה נמצאת מעל לכפר. דרך החלון שלי, כשאני מביט מעלה בזווית תלולה, אני רואה את פסגות האייגֶר, המונק והיונגפראו, והיפים מכול, הסילבֶּרהוֹרן והקליינֶה־סילברהורן חצי צעד מתחתיו: שני גביעי קרח מחודדים במתיקוּת, שלפעמים נכנעים לָאפרוריות ברוח הדרומית החמה שנקראת פֶן, וכעבור כמה ימים מגיחים שוב בכל תפארתם כמו כלה ביום חתונתה.
עם הפטרונים הקדושים שלנו נכללים המלחין הפורה מנדלסון — עִקבו אחר החִצים בסיור מנדלסון; המשורר גתה, אף שנראה כי הגיע רק עד מפלי לָאוּטֶרבּרוּנֶן; והמשורר ביירון שהגיע עד לוֶונגֶרנאלפּ שאותו שנא, והכריז שמראה היערות מוכי הסערה שלנו “מזכיר לי את עצמי ואת משפחתי”.
אך הפטרון הקדוש שאנו מוקירים יותר מכול הוא ללא ספק אחד בשם ארנסט גֶרטש, שהביא לכפר פרסום והון כאשר חנך את מרוץ הסקי של לאוברהורן בשנת 1930 וניצח בו בסלאלום. פעם אחת הייתי מספיק משוגע להשתתף בו, ושילוב של חוסר יכולת ופחד טהור הביאו לכישלון המפואר הצפוי. עוזרי המחקר שלי אומרים שכיוון שלא הסתפק בתואר אבי מרוצי הסקי, העניק לנו ארנסט את שולי הפלדה למגלשי הסקי ואת פלטפורמות הפלדה לבַּיינדינגס, ועל כך כולנו צריכים להיות אסירי תודה.
מאי עכשיו, ומזג אוויר של שנה שלמה הגיע בשבוע אחד: אתמול ירד כחצי מטר שלג טרי, ולא היה אפילו גולש אחד שייהנה ממנו; היום השמש יקדה ללא הרף, והשלג כמעט נעלם שוב, ופרחי האביב חזרו לזירה. והערב ענני סערה בצבע אפור־כחול עמוק עומדים להתקדם במעלה עמק לאוטרברונן כמו הצבא הגדול של נפוליאון.
מן הסתם בעקבותיהם, ובשל היעדר ביקוריה בימים האחרונים, רוח הפן תשוב, ושמים, אחו ויערות יאבדו את צבעם, הבקתה תחרוק ותתנועע, ועשן העצים יתגלגל מהאח ומעל השטיח ששילמנו עליו הרבה יותר מדי באותו אחר צהריים גשום באינטרלאקן בחורף הלא מושלג אי־אז, וכל נקישה וצפירה שמגיעות מהעמק יהדהדו כמו קריאת מחאה זועפת, וכל הציפורים ירותקו לקִניהן מלבד הזָגים, שלא מקבלים פקודות מאף אחד. במהלך הפן אל תנהג במכונית, אל תציע נישואים. אם יש לך כאב ראש או דחף להרוג את שכנך, תתעודד. זה לא הנגאובר, זה הפן.
בשמונים וארבע שנות חיי הבקתה תופסת מקום שאינו פרופורציונלי לגודלה. בשנים לפני שבניתי אותה הגעתי לכפר הזה כילד, בתחילה כדי לגלוש על מגלשיים מעץ מילה או אגוז, בעודי נעזר בעור כלב ים כדי לעלות בהר וברצועות עור כדי לגלוש מטה שוב, ובהמשך כדי לטייל בהרים בקיץ עם המנטור החכם שלי מאוקספורד ויוויאן גרין, שלימים מוּנה לרקטור של לינקולן קולג’, ואשר העניק לי בדמותו את חייו הפנימיים של ג’ורג’ סמיילי.
אין זה צירוף מקרים שסמיילי, כמו ויוויאן, אהב את האלפים השוויצריים, או שכמו ויוויאן מצא נחמה בנופים, או שכמוני קיים כל חייו קשר בלתי פתור עם המוזה הגרמנית.
ויוויאן הוא שסבל את הדיבורים הבלתי פוסקים שלי על אבי ההפכפך רוני; וכאשר רוני נקלע שוב לאחת מפשיטות הרגל המרהיבות שלו, ויוויאן הוא שמצא את הכסף הדרוש וגרר אותי חזרה כדי שאסיים את לימודי.
בברן התוודעתי לנצר של משפחת בעלי המלונות הוותיקה ביותר באוברלנד. ללא השפעתה לעולם לא היו מתירים לי בהמשך לבנות את הבקתה במקומה הראשוני, כי אז כהיום אסורה לזרים הבעלוּת על אפילו מטר רבוע אחד של אדמת כפר.
בברן גם צעדתי את צעדי הינקות הראשונים שלי בנתיב המודיעין הבריטי, בהעברה של דברים לא ידועים לאנשים לא ידועים. בימים אלה עוברים עלי הרבה רגעי תהייה מוזרים, איך חיי היו נראים לולא ברחתי מבית הספר הפרטי, או אילו ברחתי לכיוון אחר. נדמה שכל מה שקרה בהמשך חיי מקורו באותה החלטת נעורים אחת לצאת מאנגליה בדרך המהירה ביותר ולאמץ את המוזה הגרמנית כאֵם מחליפה.
לא הייתי כישלון בבית הספר, רחוק מכך: קפטן של קבוצות, עטור פרסים, נער זהב בפוטנציה. וזו היתה בריחה מאוד דיסקרטית. לא ייללתי וצרחתי. רק אמרתי, “אבא, אתה יכול לעשות לי מה שתרצה, אני לא חוזר לשם.” ומן הסתם, האשמתי את בית הספר בצרותי — ואיתו את אנגליה —שעה שהמניע האמיתי שלי היה לברוח מאבי בכל מחיר, ואת זה לא יכולתי לומר לו. מאז, כמובן, צפיתי בילדַי שלי עושים את אותו הדבר, ביתר אלגנטיות ובהרבה פחות טרחה.
אבל דבר מכך לא עונה על השאלה המרכזית — לאיזה כיוון אחר היו חיי פונים. בלי ברן, האם היו מגייסים אותי כנער שליחויות למודיעין הבריטי, לעשות בלשון המקצוע קצת מזה וקצת מזה? עדיין לא קראתי אז את ספרו של סומרסט מוהם “אשנדן”, אבל קראתי את “קים” של קיפלינג וכמה סיפורי הרפתקאות שוביניסטיים מאת ג”א הנטי ודומיו. דורנפורד ייטס, ג’ון בוקאן וריידר הגרד לא יכלו לטעות.
וכמובן, ארבע שנים בלבד אחרי תום המלחמה הייתי הפטריוט הבריטי הגדול ביותר בחצי הכדור. בחטיבת הביניים הפכנו אנו, הבנים, למומחים בזיהוי מרגלים גרמנים בין שורותינו, ואני נחשבתי לאחד מסוכני הריגול הנגדי הטובים ביותר שלנו. בבית הספר הפרטי היה הלהט הלאומני שלנו נטול גבולות. קיימנו אימונים צבאיים במדים פעמיים בשבוע. המורים הצעירים שלנו חזרו שזופים מהמלחמה, ובימי החַיִל ענדו את סרטי המדליות שלהם. המורה שלי לגרמנית חווה מלחמה מסתורית להפליא. יועץ הקריירה המקצועית שלנו הכין אותנו לשירות לכל החיים במוצבים רחוקים של האימפריה. המנזר בלב העיירה שלנו היה מעוטר בדגלים גדודיים שנורו לגזרים במלחמות קולוניאליות בהודו, בדרום אפריקה ובסודן, והקרעים שוחזרו לתהילתם על גבי רשת דייגים בידי נשים אוהבות.
אין זה מפתיע, אם כן, שכאשר “הקריאה הגדולה” הגיעה אלי בדמותה של גברת אימהית למראה בשם וֶנדי ממחלקת האשרות של השגרירות הבריטית בברן, התלמיד האנגלי בן השבע־עשרה, שנאבק בלימודים באוניברסיטה זרה, עבר לדום ואמר: “לשירותך, גברתי!”
קשה יותר להסביר מדוע אימצתי אל לבי בסיטונאות את הספרות הגרמנית בתקופה שבה רבים ראו במילה גרמנימילה נרדפת לרוע שאין שני לו. אך כמו המנוסה שלי לברן, עיצב אימוץ זה תקופה שלמה מאוחרת יותר בחיי. אילולא הוא, לעולם לא הייתי מבקר בגרמניה בשנת 1949 עקב התעקשותו של המורה שלי לגרמנית, שהיה פליט יהודי; לעולם לא הייתי רואה את הערים של חבל הרוהר ששוטחו לחלוטין; ולא הייתי שוכב חולה כמו כלב על מזרן ורמאכט ישן בבית חולים שדה מאולתר בתחנת הרכבת התחתית של ברלין; או מבקר במחנות הריכוז דכאו וברגן בלזן כשהצחנה עדיין מתמהמהת בצריפים, ואז חוזר לשלווה הרגועה של ברן, לתומאס מאן ולהרמן הסה. ודאי לא הייתי מקבל משימות מודיעיניות באוסטריה הכבושה בתור השירות הלאומי שלי, או לומד גרמנית וספרות גרמנית באוקספורד, או מלמד נושאים אלה באיטון, או מוצב בשגרירות הבריטית בבון בכיסוי של דיפלומט זוטר, או כותב ספרים בעלי תמות גרמניות.
המורשת של ההשתקעות המוקדמת הזאת בכל מה שגרמני ברורה לי כעת. היא העניקה לי חלקה משלי בטריטוריה אקלקטית; היא הזינה את הרומנטיות חשוכת המרפא שלי ואת אהבתי לליריות; היא נטעה בי את הרעיון שמסעו של אדם מהעריסה לקבר הוא מסע חינוכי מתמשך — רעיון לא ממש מקורי הנתון כנראה בוויכוח, ואף על פי כן. וכשלמדתי את הדרמות של גתה, לנץ, שילר, קלייסט ובוכנר, גיליתי שאני מתחבר באופן זהה לסגפנותם הקלאסית ולהגזמה הנוירוטית שלהם. דומה שהסוד הוא להסוות את זו בזו.
הבקתה כמעט בת חמישים. בכל חורף היו הילדים באים לכאן לסקי, וכאן בילינו את הימים הכי טובים שלנו יחד. לפעמים היינו באים גם באביב. כאן גם בחורף 1967 דומני, במשך ארבעה שבועות מבדחים, הסתגרתי עם סידני פולאק — הבמאי של “טוטסי”, “זיכרונות מאפריקה” והאהוב עלי ביותר, “הם יורים גם בסוסים” — כדי לעבד לתסריט את ספרי “עיר קטנה בגרמניה”.
השלג באותו החורף היה מושלם. סידני מעולם לא עשה סקי ומעולם לא היה בשווייץ. מראה הגולשים העליזים החולפים ביעף בשוויון נפש על פני המרפסת שלנו היה יותר מדי בשבילו. הוא היה חייב להיות אחד מהם, וברגע זה. הוא רצה שאלמד אותו לגלוש, אך תודה לאל שקראתי למרטין אֶפּ: מורה לסקי, מדריך טיולי הרים אגדי, ודומני הראשון שעלה לבדו אל החלק הצפוני של האייגר.
הבמאי המפורסם מסאותבנד, אינדיאנה, ומטפס ההרים המפורסם מארוֹסה התחברו מיד. סידני מעולם לא עשה חצי עבודה. בתוך ימים ספורים הוא הפך לגולש סקי כשיר. הוא גם נתקף תשוקה עזה לעשות סרט על מרטין אפ, ועד מהרה היא התעלתה על תשוקתו לצלם את “עיר קטנה בגרמניה”. הר האייגר יגלם את תפקיד הגורל. אני אכתוב את התסריט, מרטין ישחק את עצמו, וסידני יירתם גבוה במעלה האייגר ויצלם אותו. הוא התקשר לסוכן שלו וסיפר לו על מרטין. הוא התקשר לפסיכולוג שלו וסיפר לו על מרטין. השלג נותר מושלם וגבה מחיר מהאנרגיות של סידני. החלטנו שהזמן הטוב ביותר לכתוב הוא בערבים, אחרי אמבטיה חמה. כך או כך, אף אחד מהסרטים מעולם לא התממש.
לימים, להפתעתי במידת־מה, סידני השאיל את הבקתה לרוברט רדפורד לצורך סיור היכרות לקראת סרטו “גלישה מסחררת”. לצערי, מעולם לא פגשתי אותו, אבל במשך שנים לאחר מכן לכל מקום שבו הלכתי בכפר, דבקה בי הילת החבר של רוברט רדפורד.
אלה סיפורים אמיתיים שמסופרים מהזיכרון — והקורא זכאי לשאול, מהי האמת ומהו הזיכרון אצל סופר שנמצא, אם לומר בעדינות, בערוב ימיו. לעורך הדין האמת היא עובדות לא מיופות. האם עובדות כאלה בנמצא בכלל, זה כבר סיפור אחר. לסופר היצירתי העובדה היא חומר גלם. היא לא נוגשת בו. היא כלי הנגינה שלו, ותפקידו לגרום לה להתנגן. האמת האמיתית טמונה, אם בכלל, לא בעובדות אלא בניואנסים.
האם היה אי־פעם זיכרון טהור? אני בספק. גם כאשר אנו משכנעים את עצמנו שהננו לא־אכפתיים, נצמדים לעובדות העירומות ללא ייפוי או השמטות אינטרסנטיות, הזיכרון הטהור נותר חמקמק כמו סבון רטוב. כך זה לפחות אצלי אחרי חיים שלמים של ערבוב ההתנסות והדמיון.
פה ושם, כשהסיפור הצדיק זאת, השתמשתי בקטעים משיחות ומתיאורים שכתבתי בזמנו במאמרים בעיתונים בשל הרעננות שלהם, ומשום שהזיכרון המאוחר יותר לא סיפק את אותה החדות: למשל, התיאור שלי את ואדים בָּקָטין, מפקד הקג”ב לשעבר. במקרים אחרים הותרתי את הסיפור פחות או יותר כלשונו אז, רק סידרתי אותו פה ושם עם נגיעות אקראיות כך שייעשה ברור או מעודכן יותר.
איני רוצה להניח שהקורא שלי יודע לא מעט על עבודתי, וליתר דיוק, שהוא יודע עליה דבר־מה, ומכאן קטעי ההסבר במהלך הדרך. אך הֱיו בטוחים, בשום מקום לא בדיתי אירוע או סיפור. הסוויתי בעת הצורך, בהחלט. אך לבדות דברים — לא ולא. ובכל מקום שבו הזיכרון שלי התנודד, הקפדתי לומר זאת. ספר שפורסם לאחרונה על חיי מספק גרסאות ממוזערות של סיפור או שניים, כך שבאופן טבעי אני נהנה לזכות מחדש בבעלוּת עליהם, לספר אותם בקולי שלי ולמהול בהם ככל האפשר את רגשותי שלי.
אפיזודות אחדות קיבלו משמעות שלא הייתי מודע לה בזמנו, אולי בשל מותו של שחקן ראשי. במשך חיי הארוכים לא כתבתי יומן, מלבד רשימות אקראיות על מסעות או שורות דיאלוג חסרות תחליף: למשל, על הימים שביליתי עם יאסר ערפאת, יושב ראש אש”ף, לפני שגורש מלבנון; ולאחר מכן על ביקורי הכושל במלון הלבן שלו בתוניס, אותה העיר שבה כמה שבועות לאחר עזיבתי התנקשה חוליית חיסול ישראלית בחייהם של כמה מחברי הפיקוד העליון שלו, שהתגוררו רק קילומטרים ספורים בהמשך הדרך.
גברים ונשים בעמדות כוח משכו אותי בשל מעמדם זה, ומשום שתהיתי מה מפעיל אותם. אבל במבט לאחור כל שעשיתי בנוכחותם היה להנהן בכובד ראש, לנענע בראשי במקומות הנכונים ולנסות לספר בדיחה או שתיים כדי להפיג את המתח. רק לאחר מכן, בחדר המלון שלי, הוצאתי את המחברת המרופטת שלי וניסיתי להבין מה שמעתי וראיתי.
השרבוטים האחרים ששרדו את נסיעותי מקורם לא בי אישית, אלא בדמויות הדמיוניות שנשאתי איתי להגנתי שעה שיצאתי לשטח. הם נכתבו מנקודת מבטן שלהן, לא שלי, ובמילים שלהן. כאשר מצאתי את עצמי מכווץ בתוך שוחה ליד נהר המקונג, ולראשונה בחיי שמעתי כדורים פוגעים בגדת הבוץ מעלַי, לא היתה זו ידי הרועדת שסיפרה בחשאי את הזעם שלי למחברת מרושלת, אלא ידו של הגיבור הדמיוני האמיץ שלי, כתב החזית ג’רי וֶסטֶרבּי, שלחטוף כדורים היה חלק מסדר היום שלו. חשבתי שאני יוצא דופן בכך עד שפגשתי צלם מלחמות ידוע, שהתוודה שרק כאשר הציץ דרך עדשת המצלמה שלו, הפחד עזב אותו.
ובכן, הוא מעולם לא עזב אותי. אבל אני מבין למה הוא התכוון.
אם אי־פעם יתמזל מזלך להצליח כסופר בתחילת דרכך, כפי שקרה לי עם “המרגל שחזר מן הכפור”, חייך יתחלקו עד סופם לתקופה שלפני ואחרי הנפילה. אתה מביט לאחור על הספרים שכתבת לפני שהזרקור הופנה אליך, שנקראים כמו ספרי התמימות שלך; והספרים שאחר כך, ברגעים הרעים שלך, הם כמאמץ נואש של אדם העומד למשפט. “מתאמץ מדי,” צועקים המבקרים. מעולם לא חשבתי שאני מתאמץ מדי. אני מניח שבזכות ההצלחה הוצאתי מעצמי את המיטב, וטוב או רע ככל שהיה המיטב הזה, זה מה שעשיתי.
ואני אוהב לכתוב. אני אוהב לעשות את מה שאני עושה כעת, משרבט כמו אדם במחבוא ליד שולחן רעוע בבוקר מוקדם וחשוך במאי, הגשם מן ההר זולג על זגוגית החלון, ואין לי כל תירוץ לכתת את רגלי אל תחנת הרכבת תחת מטרייה כיוון שהניו יורק טיימס הבינלאומי יגיע רק בצהריים.
אני אוהב לכתוב על הדרך, במחברות בזמן שוטטות, ברכבות ובבתי קפה, ואז למהר הביתה לבדוק את השלל שלי. כשאני בהמפסטד, יש ספסל שאני אוהב בפארק, חבוי תחת עץ רחב־ענפים ומרוחק מספסלים אחרים, ושם אני אוהב לשרבט. תמיד כתבתי בכתב יד. אולי זו יוהרה, אך אני מעדיף להישאר עם המסורת בת מאות השנים של כתיבה לא ממוכנת. המעצב הגראפי החבוי שבי נהנה לצייר את המילים.
יותר מכול אני אוהב את הפרטיות של הכתיבה, ולכן אינני משתתף בפסטיבלים של ספרות, ומנסה כמיטב יכולתי להתרחק מראיונות, גם אם הרקורד שלי מראה אחרת. לפעמים, בעיקר בלילות, אני אומר, הלוואי שלא הייתי מתראיין כלל. בהתחלה אתה ממציא את עצמך, ואז אתה מתחיל להאמין בהמצאה שלך. תהליך זה לא הולך יד ביד עם הכרה עצמית.
במסעות לצורך תחקיר אני מוגן חלקית בַּשֵם השונה שלי בחיים האמיתיים. אני יכול להירשם בבתי מלון בלי לתהות בחרדה אם יזהו את שמי: וכאשר לא מזהים אותו, אני תוהה בחרדה מדוע לא. כאשר עלי להתוודות בפני אנשים שאני רוצה ללמוד מניסיונם, התוצאות מגוונות. האחד מסרב לבטוח בי ולו במקצת. האחר מקדם אותי לתפקיד ראש השירות החשאי, וכשאני טוען במחאה שחייתי את הצורה הזוטרה ביותר של חיים חשאיים, הוא עונה שברור שזה מה שאגיד. ואז הוא ממשיך למסור לי סודות שאני לא רוצה לדעת, לא יכול להשתמש בהם ולא אזכור, בהנחה שגויה שאעביר אותם הלאה — לאתם יודעים מי. נתתי כמה דוגמאות לדילמה הרצינית־קומית הזאת.
אך רוב הנפשות חסרות המזל שתקפתי בצורה כזו בחמישים השנה האחרונות — החל במנהלים מדרג ביניים בתעשיית התרופות וכלה בבנקאים, שכירי חרב ושלל גוונים של מרגלים — נהגו בי בסבלנות ובנדיבות. הנדיבים מכולם היו כתבי המלחמות והכתבים הזרים שלקחו את כותב הספרים הפרזיט תחת כנפם, זקפו לזכותו אומץ שלא היה לו, והניחו לו להצטרף אליהם.
אינני יכול לדמיין את עצמי יוצא למסעותי בדרום־מזרח אסיה ובמזרח התיכון בלי העצה והליווי של דיוויד גרינוֵויי, הכתב מעוטר השבחים שסיקר את דרום־מזרח אסיה עבור הטיים מגזין, הוושינגטון פוסט והבוסטון גלוב. אף טירון ביישן לא היה יכול לבקש לעצמו כוכב נאמן כזה כמלווה. בבוקר מושלג אחד בשנת 1975 הוא ישב ליד שולחן ארוחת הבוקר בבקתה זו ונהנה מהפוגה קצרה מהחזית, כאשר צילצלו אליו מהמשרד בוושינגטון לומר לו שהעיר הנצורה פנוֹם פֶּן עומדת ליפול לידי החמר רוז’. אין כביש המוביל מהכפר שלנו לעמק, רק רכבת קטנה שלוקחת אותך לרכבת גדולה יותר שלוקחת אותך לרכבת גדולה עוד יותר, ואז לנמל התעופה של ציריך. בהרף עין הוא החליף את ציוד השלג שלו במדים משופשפים של כתב מלחמה ותיק ובנעלי זמש ישנות, נישק לשלום את אשתו ובנותיו וטס במורד הגבעה לתחנה. אני טסתי אחריו עם הדרכון שלו.
כידוע, גרינוויי היה אחד העיתונאים האמריקנים האחרונים שחולצו בטיסה משגרירות ארצות הברית הנצורה בפנום פן. בשנת 1981, כאשר חטפתי דיזנטריה בגשר אלנבי שמחבר בין הגדה המערבית לירדן, גרינוויי סחב אותי דרך גוש של נוסעים קצרי רוח שחיכו בתור, ובעזרת כוח רצון נחוש חצה את נקודת הביקורת והעביר אותי לצדו השני של הגשר.
בקריאה חוזרת של כמה מהאפיזודות שתיארתי, מתחוור לי שמתוך אנוכיות או לטובתו של סיפור חד יותר לא הזכרתי מי עוד היה בחדר בזמנו.
אני חושב על השיחה שלי עם הפיזיקאי והאסיר הפוליטי אנדריי סחרוב ואשתו ילנה בּוֹנֶר במסעדה במקום שאז עדיין נקרא לנינגרד, בחסותו של ארגון לזכויות אדם, אשר שלושה מחבריו ישבו איתנו לשולחן וסבלו את אותן הפרעות ילדותיות של אנשי הקג”ב, שהתחזו לצלמי עיתונות והתהלכו במעגל סביבנו, מבזיקים במצלמות הנורה הישנות שלהם לתוך פנינו. במקומות אחרים, אני מקווה, כתבו חברים אחרים של הארגון בעצמם דיווחים על אותו יום היסטורי.
אני חושב על ניקולס אליוט, החבר והעמית הוותיק של הסוכן הכפול קים פילבי, שעמד בסלון ביתנו בלונדון עם כוס ברנדי בידו, ומאוחר מדי אני נזכר שגם אשתי היתה נוכחת שם, ישובה בכורסה מולי, ומוקסמת כמוני.
ובעודי כותב את זה, אני נזכר בערב שבו הביא אליוט את אשתו אליזבת לארוחה אצלנו, ארוחה שנכח בה גם אורח איראני אהוב, שדיבר אנגלית מושלמת עם פגם דיבור קל ואלגנטי. כשהוא עזב, אליזבת פנתה לניקולס בעיניים נוצצות ואמרה בהתרגשות:
“שמת לב, יקירי? בדיוק כמו קים!”
הפרק הארוך על אבי רוני מופיע בסופו של הספר ולא בתחילתו, כפי שוודאי היה מעדיף, שכן לא רציתי שהוא יפלס לו במרפקיו את הדרך לעמוד השער. למרות כל שעות הייסורים שלי בגללו הוא נותר תעלומה, וכמוהו גם אמי. אלא אם כן ציינתי אחרת, הסיפורים טריים מזיכרוני. פה ושם לקחתי סיפור ישן והלבשתי אותו בלבוש מודרני רחב יותר. כשהתעורר הצורך, שיניתי שמות. ייתכן שהשחקן הראשי מת, אך יורשיו ומוטביו עלולים שלא להבין את הבדיחה. ניסיתי להתוות נתיב מסודר בחיי בַּמובן הנושאי ולאו דווקא הכרונולוגי, אך כמו החיים עצמם הנתיב מסתעף לחוסר קוהרנטיות, וכמה סיפורים פשוט הפכו לְמה שהם נותרו עבורי: אירועים בלתי תלויים העומדים בפני עצמם, אשר אינם מצביעים לשום כיוון שאני מודע לו, והם מסופרים בשל המשמעות שקיבלו עבורי, ומשום שהם מבהילים או מפחידים או מרגשים אותי, או מעירים אותי באמצע הלילה וגורמים לי לצחוק בקול רם.
עם הזמן מקצת המפגשים שתיארתי קיבלו בעיני מעמד של פיסות היסטוריה קטנות שנתפסו על חם. מן הסתם, כך חשים כל האנשים המבוגרים. כשאני קורא אותם שוב בשלמותם, מפארסה לטרגדיה ובחזרה, הם נראים לי חסרי אחריות במידת־מה, ואינני בטוח למה. אולי אלה הם חיי שלי שאני מוצא חסרי אחריות. אבל עכשיו מאוחר מכדי לעשות משהו בעניין.
ישנם דברים רבים שאיני רוצה לכתוב עליהם לעולם, כמו בחייו של כל אדם. היו לי שתי נשים נאמנות ומסורות מאוד, ואני חב לשתיהן תודות ללא גבול, וגם לא מעט התנצלויות. לא הייתי בעל למופת או אב למופת, ואני לא מבקש להתקבל ככזה. האהבה הגיעה אלי מאוחר, אחרי מצגי שווא רבים. את החינוך המוסרי שלי אני חב לארבעת בּנַי. על עבודתי עבור המודיעין הבריטי, שבוצעה בעיקר בגרמניה, אין ברצוני להוסיף דבר מעבר למה שאחרים כבר דיווחו עליו בחוסר דיוק במקומות אחרים. אני מחויב לכך בשל שרידי הנאמנות המיושנת שלי לשירותִי בעבר, ובשל ההבטחה שנתתי לנשים ולגברים שהסכימו לשתף איתי פעולה. הוסכם בינינו שהבטחת הסודיות היא ללא הגבלת זמן, ושהיא תחול גם על ילדיהם ומעבר לכך. העבודה שבה עסקנו לא היתה מסוכנת או דרמטית, אך היא היתה כרוכה בחשבונות נפש כואבים בקרב מי שהסכימו לעשותה. בין שאנשים אלה חיים היום ובין שמתים, הבטחת החשאיות נותרה בתוקף.
הריגול נכפה עלי מלידה באותה הדרך, מן הסתם, שבה הים נכפה על ס”ס פורסטר, או שהודו נכפתה על פול סקוט. את העולם החשאי שפעם הכרתי, ניסיתי להפוך לתיאטרון עבור העולם הרחב שאנו מאכלסים. ראשית בא הדמיון, לאחריו החיפוש אחר המציאוּת. ואז בחזרה לדמיון, ולשולחן שלידו אני יושב כעת.

ג’ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, יליד 1931, למד באוניברסיטאות ברן ואוקספורד, לימד באיטון ושירת במודיעין הבריטי במהלך המלחמה הקרה.

בחמישים השנים האחרונות הוא חי מכתיבת ספרים.

X