מיתרי לבי | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מיתרי לבי

מיתרי לבי

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 468
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 85
- 25

“החיים הם פאזל של אינספור חלקים שונים. בפאזל שלי לעולם יהיה חסר חלק. הוא לעולם לא יהיה מושלם. החלק החסר ילווה אותי בכל צעד שאני אעשה. החלק הזה עיצב אותי למי שאני היום.”

קוראים לי ליבי, בגיל 20 חשבתי שהחיים כמו שאני מכירה הם הטובים ביותר שבחורה יכולה לחלום עליהם.

האמנתי באנשים ובאהבה עד ליום בו ניסיתי לעשות עסקה עם ‘השטן’ .

נכשלתי! הפסדתי בגדול!

היום, עשר שנים מאוחר יותר, טעמה המר של אותה עסקה מלווה אותי, ‘השטן’ שפגשתי חוזר אליי מדי לילה ופולש לחלומותיי, מזכיר לי שוב ושוב שחלק גדול ממני נשאר מאחור.

קוראים לי עומר, בגיל 21 האמנתי באהבה ובמשפחה עד לטרגדיה המטלטלת שפקדה אותי.

היום בגיל 30, אני מנהל עסק עצמאי ובטוח שהחיים שלי, אותם תכננתי בקפידה, לא יכולים להשתנות ודבר כבר לא יפתיע אותי. לא תיארתי לעצמי שמפגש אקראי עם ליבי, אישה שנראית כמו אלילה ומתגלה כשדה עוקצנית, יסיטו אותי ממסלולי.

לא חשבתי שדווקא היא תצליח לקלף ממני את שכבת האדישות שניסיתי להתכסות בה אחרי שהפסקתי להאמין.

מיתרי לבי הוא רומן מתח סוחף שנקרא בנשימה אחת, עלילתו עשירה, מפותלת ובלתי צפויה עד סופה. הספר מגולל סיפור חיים מטלטל של שתי נשמות אבודות ונוגע במיתרים החבויים בלבו של כל אחד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מיתרי לבי”

לחיים יש מסלול משלהם, ולא תמיד יש לנו שליטה על הנתיב שבו הם מובילים אותנו. אני רוצה להאמין שהנתיב בו אני פוסעת הוא הנכון, שסוף סוף, לראשונה בחיי, הצעדים שאני עושה יביאו אותי למקום הנכון.
החיים שלנו בנויים מאלפי רגעים קטנים, ממיליון תמונות שנחרטו עמוק בלב והפכו לזיכרונות רחוקים. החיים הם פאזל של אינספור חלקים שונים. בפאזל שלי לעולם יהיה חסר חלק. הוא לעולם לא יהיה מושלם. החלק החסר ילווה אותי בכל צעד שאני אעשה. החלק הזה עיצב אותי למי שאני היום.
מוזיקה נשמעת מרחוק, מנגינה נעימה שמטיילת ללא מפריע ומשרה בי רוגע, פורטת על מיתרים שלא היו מכוונים כל כך הרבה זמן, מפעילה את קסמיה ואני כמרחפת מעל האדמה. אני הולכת אליו.
אני צועדת במסדרונות הווילה הגדולה כשחיוך גדול מתוח על שפתיי ואורות עמומים מאירים את דרכי. “אנחנו חייבים לדבר” לחשתי לאוזנו לפני שהוא ירד מהבמה, אני רוצה לדבר, להסביר.
באוזניי מצטלצל רעש עקבי נעליי הגבוהות על רצפת השיש ואת ראשי מעסיק הצורך. אני רוצה אותו, אני רוצה לנסות, אני רוצה שזה יצליח. שמלתי הארוכה מתנופפת סביב רגליי, מקשה עליי למהר כשאני נעה במסדרונות הארוכים ומנסה למצוא אותו. אני מציצה אל כל אחד מהחדרים, אך הוא לא נמצא. ראיתי אותו ממהר פנימה וניסיתי לעקוב אחריו, אך הוא נעלם. אני נחושה למצוא אותו.
אני אוחזת בשולי שמלתי, מרימה אותה מעט שלא תסתבך בנעליי ומחישה את צעדיי. זה חייב להיות עכשיו. אני מרגישה כמעט כמו סינדרלה עם השמלה בקצות אצבעותיי, ומשהו בתוכי מאותת לי למהר, לתפוס את הרגע לפני שאהפוך שוב ללכלוכית. אני מדמיינת את ההלם בפניו כשהוא ישמע אותי, ואת מגע ידיו על זרועותיי החשופות. צמרמורת קלה עוברת בגופי. האם אני עושה את הדבר הנכון?
קולות עמומים מגיעים לאוזניי כשאני מתקרבת אל הדלת האחרונה במסדרון הארוך מדי. מי בנה את הבית הזה, לעזאזל, אני חושבת. אני ממהרת להתקרב לדלת החצי פתוחה, עם מי הוא מדבר, אני תוהה לעצמי. דבר לא יעצור אותי. לקח לי יותר מדי זמן להבין מה אני רוצה ואני לא מוכנה לפספס את ההזדמנות להיות מאושרת שוב, אולי לראשונה בחיי.
אני עוצרת ליד הדלת ונושמת עמוק. זה לא הולך להיות פשוט. מעולם לא חשפתי את עצמי בצורה כזו. הוא הצליח לסדוק את החומות המקיפות את הלב שלי ואני רוצה לספר לו את זה, ללחוש לו באוזן שגם אני רוצה. ראשי נדחק לרווח שבין המשקוף לדלת והלם מטלטל את גופי. בפינת החדר הגדול והמעט חשוך עומדים שלושה גברים, שניים מהם אני מזהה במהירות. עומר עומד במרכז, לבוש בחליפה שחורה שמחמיאה לגופו, כאילו נתפרה במיוחד בשבילו. מולו עומד לא אחר מאשר בעלי אמיר ולצדם, בגבו אליי, עומד גבר נוסף שאני לא מצליחה לזהות, לבוש בחליפה מהודרת וידיו מונחות על מותניו. פחד לא ברור עובר בגופי כשריקה חרישית המבשרת רעות. אני לא מעזה לנשום, מסתתרת מאחורי הדלת הכבדה ומנסה להקשיב למלמולים החרישיים.
“אין מצב שאתן לך לדבר,” צועק עומר על אמיר. הוא מתנפל עליו ושניהם מתגלגלים על הרצפה. עומר חובט פעמיים באגרופו בפניו של אמיר עד שהגבר השלישי מנסה למשוך אותו ממנו ולוחש משהו לאוזנו. ראשי סחרחר. אני כל כך מבולבלת מהסצנה המוזרה שמתחוללת לנגד עיניי ורגליי נטועות חזק ברצפה, לא מצליחות לנוע, לא קדימה ולא לאחור.
“עומר, חכה לפני שאתה מחסל אותו,” הגבר השלישי מדבר ודמי קופא בעורקיי. הקול שלו. אני מנערת את ראשי בתסכול כדי לנסות להיזכר. עומר מנער את היד האוחזת בו ומטיח את ראשו של אמיר ברצפה. “עומר,” הגבר עדיין בגבו אליי והקול שלו מעלה בחילה בגרוני. הוא מושיט את ידו קדימה ואני מבחינה באקדח. ידי נשלחת אל פי להחניק את הזעקה שמאיימת לפרוץ מגרוני.
הכול קורה כל כך מהר. עומר מניף את ידו לאחור ומעיף את האקדח מידו של הגבר, האקדח מתעופף הרחק ונוחת לצד עקב הנעל שלי. אני עוצרת את נשימתי ולא זזה, שלא יראו אותי. אמיר מנצל את הרגע ודוחף את עומר מעליו. פניו חבולות והדם הנוזל מאפו מכתים את חולצתו הכחולה. הוא מתרומם על רגליו וצועק, “בן-זונה.” הוא מנגב את פיו בגב כף ידו ונועץ מבט בשני הגברים שמולו. אישוניו מתרוצצים מצד לצד בהפתעה והוא שואל את השאלה שמנקרת בראשי, “אני לא מבין, אתם מכירים?”
ידו של הגבר טופחת על כתפו של עומר בחוזקה והוא פורץ בצחוק. “ברור שאנחנו מכירים,” הוא ממלמל ומסתובב אליי. דמי קופא וגופי משתתק; הלב שלי צונח לרצפה ומושך אחריו את כל איבריי כאבן גדולה שנוחתת על ראשי. הגבר מתקרב לעומר שעומד באגרופים קפוצים וחזהו עולה ויורד במהירות, ולוחש משהו לאוזנו. עומר דוחף אותו בכעס.
ברכיי רועדות. זה לא יכול להיות, זאת טעות. עומר לא מכיר את השטן שפולש כל לילה אל חלומותיי; הקול שחודר דרך החומות שבניתי מסביבי, התמונות שניסיתי בכל כוחי למחוק. אני מפסיקה לחשוב ומתכופפת מעט, מרימה את האקדח ואצבעותיי ננעלות עליו ברעד קל. מה את עושה ליבי? אני אומרת לעצמי ולא מצליחה לחשוב ברור. אני לא יכולה להיות עם האיש הזה באותו חדר שוב ללא הגנה, אסור לי להיות שוב חלשה. פולסים של כאב חולפים בגופי בקצב שהולך וגובר, ונשמע כמו זמזום טורדני. הקול חלש אך נחוש ועקבי, כזה שמסרב להפסיק, שמערפל את כל המחשבות ומאיים להכריע אותי. אני נשענת לרגע על הדלת החצי פתוחה והיא חורקת בחוזקה, מקפיצה אותי ואת שלושת הגברים שמסתובבים באחת ועיניהם ננעצות בי.
האקדח כבד בין אצבעותיי. אני מכוונת אותו אל הגברים שנמצאים מולי. שלושתם עומדים במקומם ושותקים, בוחנים אותי והלם בפניהם. מבטי עובר ביניהם כשרגליי מובילות אותי צעד אחר צעד אל מרכז החדר.
השטן מעברי, האיש שממלא את לילותיי בסיוטים, האיש שגזל את החלומות שרקמתי מיום שנולדתי.
אמיר, בעלי בהווה, האיש שחשבתי שאוהב אותי.
עומר, האיש שחשבתי שיהיה העתיד שלי.
עבר, הווה ועתיד מתקבצים כולם בחדר אחד.
עומר עושה צעד לכיוון שלי וצעקה משתחררת מגרוני. צעקה שחיפשה את הדרך החוצה, שנבנתה בתוכי כגוש גדול שטיפס ועלה מעמקי נשמתי. “אל תזוז,” אני מכוונת את האקדח אליו ובזווית עיני רואה את הסיוט שלי מחייך.
“ליבי, תורידי את האקדח, תני לי להסביר.”

יהודית ציפורי, נשואה ואימא לשלושה ילדים, מנהלת כספים במקצועה, כתבה למגירה מאז הייתה ילדה. בשנת 2014 היא הגשימה חלום והוציאה לאור ספר ביכורים.
מיתרי לבי הנו ספרה החמישי. קדמו לו: “הכחול שבעינייך” – הוצאה עצמית,  “אבודה בזמן”  ו”זמן שנשאר” – הוצאת א(ה)בות,  “הכחול שבעינייך – החיים שאחרי” – הוצאת בוקטיק.

X