מחר אולי תשתני | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מחר אולי תשתני

מחר אולי תשתני

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 272
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 42

שלוש נשים נפגשות ב”סדנה לאנשים תקועים”.

דגנית, גרושה יפה מדי, כלואה במערכת יחסים סוערת ומתסכלת עם גבר חובב תנוחות מפתיעות. היא ממש, אבל ממש, לא סובלת את בתה המתבגרת המחוצפת ותוהה איזו צרה מבין השתיים משבשת את חייה יותר.

תמי, רווקה מלאת חיים, שפעם נדפקת ופעם זורקת גברים משונים מדייטים הזויים, מסתירה מנעוריה סוד ענק שממרר לה את החיים, את המשקל ואת היחסים המשפחתיים.

הדרה, נשואה ואם לילדים, ננטשה על ידי הוריה, אבל הצליחה להגשים לכאורה את חלום המשפחה המושלמת. עד שלילה אחד נטרפים כל הקלפים.

בסדנה הן מחטטות, נזכרות, מכחישות, מתקלפות, בוכות וצוחקות,  ובאחווה נוגעת ללב עוזרות לעצמן, ולא פחות מכך זו לזו, להיחלץ כל אחת בדרכה.

על רקע העיר ראשון לציון, מגישה סיגל בר־קובץ סיפור שנון ומצחיק, מרגש ונבון, על הרצון להשתנות ולהיפטר מהדפוסים המעיקים. מתחת לחזותו הקלילה, הוא עוסק בכנות, באומץ ובהרבה חמלה בסוגיות המעסיקות כל אחד ואחת מאיתנו: הכמיהה לקשר, משברי הזוגיות, פחדי ההורות, תסכולי האימהות, תפקיד המשפחה, משמעות העבודה, והילדים שצללו אל בועת האייפון.

מחר אולי תשתני נוגע בפער בין מי שחשבנו שנהיה למי שהפכנו להיות. ומי יודע, אולי מחר נשתנה גם אנחנו. קצת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מחר אולי תשתני”

בקרוב…

1.

תמי

 

 

היה זה אחד הדייטים המיותרים שהיו לה, לא ברור אפילו למה. המקום היה נחמד, הקפה בסדר, השיחה סבירה, אפס טעויות אבל גם אפס תחושה.
לבחור, עמוס משהו, בדיוק ברח לה שם המשפחה, היה שיער שחור בלי שמץ של סימני התקרחות, והוא הדיף נוכחות של אפטרשייב מתאמץ ממבצעי ‘קנה אחד קבל שניים’. הוא סיפר לה שהשתחרר בדרגת סרן, שהוא רגיש ללקטוז, לכן הוא שותה את הנס שלו עם חלב סויה, ושהעונה הגשומה מהווה זרז להשרצת דגיגים. כן, דגים הם התחביב שלו מאז היה נער. כמה מקסים.
אהה, היא הינהנה ובלבה חשבה, TMI. עוד בחור מאגודת הטו מאץ’ אינפורמיישן, אלה שתוך שתי דקות חושבים שאת אחותם, מתוודים על גיזום שערות מהאוזניים, מפרטים את מצבם הרפואי וגם מספרים לך למה התגרשו וכמה זה עלה להם.
אין לה כוח עוד. אין לה כוח לפגישות האלה, לצקצוקים, למשפטי הפתיחה והסיום, לתחושה שעוד אירוע של בזבוז זמן מחסל את הערב שלה, בעוד הביציות שלה מזדקנות וצועקות הצילו. ובכל זאת, פעם אחרי פעם היא מוצאת את עצמה נענית לצו הקיומי: לנסות למצוא זוגיות. להתחתן. להקים משפחה. ילד. כלב. דירה מרוהטת. חופשה שנתית בלונדון. או לפחות בטבריה.
הכרטיס שלה בג’יי־דייט מצטיין בתואר ראשון, בהומור שנון ובתמונה עדכנית, אבל רק אלוהים יודע מה הם מחפשים, הבחורים האלה. לפעמים נדמה שהם חיים באתר, גרים בו, מכלים את זמנם בניתורי קנגורו מכרטיס לכרטיס ומשוכנעים שבמפגש הבא מחכה להם משהו מוצק ומפתה יותר, עם אופי טוב של 90-60-90.
ומיודענו עמוס? לדעתה, לפי מבט העיניים, הוא דווקא היה בעניין. אולי בזכות החולצה האדומה שלה, פעורת הכפתורים, שבאה בטוב במפתח המרפסת. כן, למה לא, היא הרוויחה את זה ביושר ובהחלט ראויה לתשואות. רק אלוהים והיא ומד־המשקל האלקטרוני יודעים שבחודשיים האחרונים היא לעסה מלפפונים ונחנקה מגמבות כדי להיפרד משלושה קילו ו־450 גרם, נכון לטקס השקילה האחרון בשומרי משקל. אהה. ככה זה בעולם הכרטיסים המקוטלגים של הפנויים והפנויות, כל קילו פחות זה צ’אנס אחד יותר.
כשהמלצרית שאלה אם ירצו עוד משהו, היא הרחיקה מעט את ספל הקפה ההפוך ממנה והלאה ואמרה, ‘לא, תודה, אני צריכה לקום מוקדם בבוקר,’ והוא, שעשה לכבודה את הדרך מפתח תקווה לראשון לציון, כבר הבין שכשרווקה בת 34 מדווחת על מצב צבירה עייף בשעה תשע וחצי בערב, סימן שנפלה ההחלטה לוותר על שירותיו הטובים.
אין ספק שיש נשים שהיו קופצות על שירותיו, שעשויים להיות דווקא די איכותיים. בכל זאת, בחור טוב ומסודר מאם המושבות, עם דירת שלושה וחצי חדרים ‘בבעלותו’, כפי שטרח לציין מיד בתחילת האירוע, ומשרה ניהולית נכבדה בחברת כבלים, שזה סוג של יתרון: אם אחת התקלות השכיחות צצה דווקא כשהחלטת לבהות בעונה שלמה של סדרה ארוכה מהנצח, עדיף שיהיה איזה מקורב שיספק לך תגבורת טכנית רגע לפני שתרצחי את המוקדן.
אבל למרות שלל היתרונות, איכשהו זה תמיד קורה לה, תחושת הבטן שפוסקת במקומה שזה לא זה. אם הבחור בעצמו לא מביע סימני הסתייגות, מבריז, נעלם או סתם מתנהג כמו מניאק, כמו ההוא שעצר לידה את הרכב, שאל, ‘את תמי?’ ומיד שם גז ונסע, אז היא, במו ידיה, מגייסת את מילות הקוד הקבועות: זה לא זה.
גם הפעם היא החליטה, שלוש דקות אחרי שהתיישב מולה, שזה לא זה. כל מה שקרה אחר כך רק התאמץ לאשש את הכרעת הדין. הבנאדם סיפר בהתלהבות נרחבת ובפירוט מוגזם על רביית דגים כאילו מדובר בתרופה חדשה לסרטן הערמונית. כאילו, מה? נגמרו התחביבים הנורמליים בעולם?
הלילה היה הביל וחם, היא גררה את עצמה בכבדות של עייפת־קיץ אל הסוזוקי, וכל מה שרצתה זה להגיע אל הדירה שלה, כדי שסוף־סוף תוכל להפעיל את המזגן בטמפרטורה מקפיאת עצמות של 19 מעלות, להניח רגליים על השולחן ולבהות בתמונות עם אפס חשיבות זזות על המרקע. כשהבחור שאל אם ללוות אותה אל האוטו, ענתה, ‘לא, תודה, אני חונה קרוב,’ ואפילו לא ניסתה להסתיר את צליל הדחיפות להיפטר ממנו תכף ומיד. היא ידעה שלא היתה לה שום סיבה אמיתית לגלגל אותו מכל המדרגות, הוא היה יותר נחמד מנחמד ויותר בסדר מבסדר, אבל הקול הפנימי שלה, זה שמוודא הריגה של כל דייט ראשון, וגם מבטיח שאף אחד לא יקבל הזדמנות שנייה, היה חזק מן ההיגיון.
היא חצתה את הלובי המפואר ולחצה על כפתור הקומה השנייה במעלית. כשנכנסה לדירה השכורה שלה, במערב החדש של ראשון לציון, מיד הדליקה, כהרגלה, את הטלוויזיה כדי לגרש את השקט שהיא אוהבת ומתעבת בו־זמנית. כבר שלוש שנים שהיא גרה כאן, בשלושה חדרים, מרוהטים בקולקציית איקאה דלילה, משעממת ובעיקר ארעית. המון פעמים הבטיחה לעצמה שתחליף, שתעבור, שתשנה, כי משנה מקום, כמו שאומרים, משנה מזל, אבל אפילו השותף לדירה שעזב אותה והותיר את חדרו ריק ומיותם, לא גרם לה לקיים.
היא פתחה את כפתורי החולצה, השליכה אותה לסל הכביסה והשתרעה על הספה, לבושה בחזייה המושקעת ובתחתונים התואמים שבחרה בקפידה לפני שיצאה מהבית. מה באמת הקטע המטומטם שלנו, הנשים, שמתהדרות בלנז’רי של ליל כלולות לפגישה ראשונה?
אמנם כבר היו לה בחיים שפע של פגישות עיוורות, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו כבר לא סופר, אבל את אלו שהתחילו ב’נעים מאוד’ ונגמרו מיד, על הפעם הראשונה, בלי תחתונים, אפשר למנות על כף יד אחת, ועוד לקבל עודף. מכולם היא זוכרת בעיקר את השקרן הנאלח ההוא, אריאל או איך שלא קראו לו, שהציג את עצמו באתר כ’איש עסקים שמחפש קשר רציני עם בחורה שאוהבת את החיים’.
למרות ש״אוהבת את החיים״ הוא לא בדיוק הביטוי שהיה תפור למידותיה באותם ימים, היא נתנה לו את מספר הטלפון שלה, והוא קבע איתה בפאב נחמד ב’מתחם הרובע’ באזור התעשייה בראשון לציון, בלב אזור הבילויים של צעירי העיר, והיא, שמקפידה להיפגש בבתי קפה סולידיים, מעוטרים באווירת שמרנות גריאטרית, נהנתה לרגע מהשינוי המרענן. היא נכנסה לפאב בשמלה קצרה מדי והדוקה מדי, כי אם כבר שוברים שגרה והולכים על רוח צעירה, אז עד הסוף, וכשהתיישבה לצדו על הבר, הוא המטיר עליה ארטילריה כבדה של דברי שבח והלל ופינק אותה בליטופי אגו, שאל בלארג’יות מה תרצה לאכול והתעקש שישתו יין, והיא, שמקפידה להזמין תמיד רק קפה הפוך דל שומן, החליטה לזרום איתו, לא ברור למה, ומה קרה שם בכלל.
הם ישבו זה לצד זה על הבר, התאורה היתה אפלולית, אדמדמה ומפתה, והמוזיקה צועקת ורוגשת, וחמש דקות להיכרותם הוא כבר קרא לה ‘בייבי’, וצליל המילה דיגדג אותה, כמעט כמו ידו החמימה והמטופחת שצלחה את קו השמלה וטיילה אל פנים הירכיים שלה בוודאות מופגנת, כאילו הוא יודע בדיוק לאן הוא מוליך אותה
ואותו ואותם, כאילו יש באמת איזה ‘אותם’ בפאב ההוא, והיא
שכחה לרגע את עצמה ואת הכעס ואת הסודות שחונקים לה את
הגרון, ואחרי שעה כבר היתה אצלו בבית, במיטה, עירומה, שתויה ומבולבלת, ולמרות שהיתה באחת מאותן תקופות שמנות שלה לא
היה אכפת לה, והוא ליקק את הפטמות שלה בלשון מתעגלת ומתגלגלת ואמר בקול מתפעל וצרוד, ‘וואו, איזה שדיים עצומים,’ כן, נדמה לה שזאת היתה המילה שבה הוא השתמש, ‘עצומים’, ואז הוא שאל אם אפשר בלי קונדום, והיא אמרה, ‘כן, אפשר,’ והוא התעכב עוד רגע לפני שטיפס עליה ושאל, ‘את על גלולות?’ והיא אמרה, ‘כן, בטח,’ למרות שחוץ מאדוויל שום גלולה לא באה אל פיה בשנה האחרונה, וכשהוא גמר בתוכה היא שכבה לרגע נרגשת בלי תנועה, כאילו נבראה בה איזו תגלית חדשה, ואז התלבשה בדחיפות ונסעה הביתה.
למחרת הוא לא התקשר, וגם לא ביום שאחריו, כנראה שכח שחיפש ‘קשר רציני’, ולמרות שבנוהל הקבוע היא מוחקת אותם מהטלפון מיד אחרי הפגישות — כי מי צריך את המשקל העודף הזה בזיכרון הסלולרי, תודה רבה, יש לה מספיק עודפים משל עצמה — הפעם היא שמרה את מספר הטלפון שלו בשם ‘אריאל הזין’, וכשדמיינה לעצמה איך תתקשר ותבשר לו שהיא בהיריון, דגדוג קל של התרגשות עבר בעורפה. כמה ימים אחר כך צבע המחזור החודשי את כל התוכניות הגדולות בכתם מדמם, ו’אריאל הזין’ הושמד ממאגר השמות כשם שצורף אליו.
מאז, כמה טיפשי, היא מקפידה על תחתונים וחזיות מצודדים במחירי טרפת לא שפויים, כאלה שעלו כמו דירה בבבלי רק בגלל שבר רפאלי לבשה אותם באיזה קמפיין פרובוקטיבי, ואת זה, בשיא טמטומה, היא עושה למרות שהחליטה שתימנע שוב מסטוצים בדייט הראשון, שתמיד יש בהם את הפוטנציאל להשאיר אותה ריקה או אבודה או מצוידת במחלת מין.
היא פתחה את דלת המקרר, הוציאה יוגורט דל שומן בטעם תות וחזרה אל הספה, לזפזפ בין הערוצים ולחפש את עדכוני החדשות. אולי צרות כבדות של אנשים אחרים יסיטו ממנה את העגמומיות שדבקה בה כמו זפת ואת המועקה שלה, שמרימה את ראשה שוב ושוב בעקשנות בלתי נסבלת, מציקה ומכבידה ומטרידה.
על השיש במטבח נח הפתק שקרעה בזריזות מלוח המודעות הגדול שקבוע על הקיר ממש מול המשרד שלה במכללה למִנהל. כבר שש שנים שהיא עובדת במכללה, מנהלת את מחלקת ‘שיווק וקשרי קהילה’. שפע של קורסים והרצאות לקהל הרחב עושים את מסלולם מהמשרד שלה לזרועות הקהל הרחב. היא זאת שבוחרת, מזמינה, מארגנת ומפיקה מפגשי אקדמיה בכל צבעי הקשת — אמנות וכלכלה, תקשורת ומשפחה, שפת גוף והעצמה, כל כך הרבה דוקטורים ופרופסורים היא בוררת ומזמינה, כמו גנרלית של למדנות והשכלה. בתחילתו של כל אירוע היא מציגה אותם במיומנות מול קהל השומעים החופשים, ‘קבלו במחיאות כפיים את…’ היא מחווה בידה כמתורגלת, וככה, בזכותה, הררי גרפים ומסקנות פותחים את שעריהם לשומע הממוצע. רק חבל שלמרות כל אוצרות הידע, למרות המחקרים העדכניים והתובנות העמוקות, למרות שהיא נמצאת שם, שומעת וגומעת בשורה הראשונה, ממש מול הבמה, היא לא מצאה אף פעם תשובה פשוטה והגיונית בשביל עצמה.
‘גם אתם מרגישים תקועים?’ נכתב בכותרתה של פיסת הנייר שנתלשה בחטף, ‘לעבודת סמינר דרושים מתנדבים המעוניינים להשתתף בסדנה בנושא שינוי בחיים’. את הפתק חתמו השם מיכל, התואר סטודנטית בחוג לפסיכולוגיה ומספר הטלפון.
‘תקועים’ זאת מילה טובה, היא חשבה לעצמה. מילה ממצה ומדויקת. כמו פקק תנועה, רק עמוק בתוך הנפש. שככה יהיה לה טוב, היא באמת מנסה לגבור על העצבות וללכת בכל פעם צעד אחד קדימה, אבל התוגה מחזירה אותה שניים אחורה בטנגו מתסכל, וככה היא פוגשת, נפרדת, מרזה, משמינה, מחליטה, מתחרטת, באה, הולכת, וכל הזמן מתחבטת בשאלות החורקות, הבלתי נסבלות, על מה היה קורה אילו. על איך דברים היו נראים אם רק היה לה האומץ, לפני 18 שנה, לנהוג אחרת.
היא בהתה בפתק והצמידה אותו במגנט של שמשון האינסטלטור שיצא צדיק אל דלת המקרר, תוך שהיא מציצה במספר הטלפון. קומי, זוזי, תעשי משהו, היא אמרה לעצמה, את הרי משתגעת. היא פתחה את דלת המקרר, סגרה אותה, פתחה שוב, לקחה עוד יוגורט דל שומן, הפעם בטעם אפרסק, והעלימה אותו לתוכה בשלוש בליעות חסרות מנוח. אחר כך גררה את כיסא העץ מהמטבח, הצמידה אותו לשיש, טיפסה עליו לכיוון מדף הארון העליון ושלפה משם חבילת שוקולד פרה. העטיפה האדומה נקרעה בבהילות, ואחריה נייר הכסף השברירי, כאילו מדובר במשימת פיצוי דחופה ומיידית. השורה הראשונה שנמסה על הלשון היתה יותר ממוצדקת, אין כמו שוקולד חלב בסיומו של יום מדכדך. השורה השנייה הדגישה את הטעם. אחר כך נעלמה חצי חבילה כלא היתה. ואז שלושת רבעי. ואז כבר לא משנה כמה. תם ונשלם. חבל לה על הזמן אם אימא שלה היתה רואה את כל הדבר הזה נדחס לתוכה.
ולא רק אימא שלה. גם בשומרי משקל ממש לא ישמחו כשהמחוג יזנק כמו בגרף בורסה בימי שגשוג ופריחה. היא כבר מכירה בעל פה את כל התורות, הכללים וחוקי הנקודות. כל המנחות המנוסות, שהתכווצו בייסורים אל רזונן, מחלקות לה מתכונים צנומי קלוריות וטיפים מארץ הגבינות הכחושות. כשהיא יורדת יפה במשקל היא זוכה למחיאות כפיים, ואז, כמו במנגינת אקורדיון ידועה מראש, הישבן שלה מקבל חיים משל עצמו, הג’ינס מסרב להירכס בקו המותן, ורק השדיים, שיהיו בריאים השדיים האלה, נראים כאילו זה עתה היא ילדה תאומים, והם דרוכים ונכונים למשימת הנקה לבית יולדות שלם.
היא כבר מכירה את הפרצוף של מילכה, המנחה בעלת מתכוני הברוקולי ומשפטי המפתח הדיאטתיים, שירדה 25 קילו לפני חמש שנים ומאז עשתה מזה קריירה. בסוף השבוע, בטקס השקילה, היא תביט בתוגה על המחוג הסורר ותגיד לה, כמו תמיד, ‘מה קרה, תמי, היה לנו שבוע קשה?’
לפני כמה חודשים, אחרי שבוע של עליות חדות במדדים, היא אמרה לה בארבע עיניים מאוכזבות אישית, כאילו מדובר בתבוסתה שלה, ‘תמי, חמודה שלי, יפה שלי, לא חבל? ירדת כל כך יפה, אז למה לקלקל?’ ותמי ניסתה להסביר משהו על פיתוי בלתי נסלח של עוגת שוקולד שנקרתה בדרכה, תמיד המילה שוקולד משתרבבת איכשהו למילון התירוצים השלם, ומילכה אמרה, ‘אין בעיה עם קוביית שוקולד או עם פרוסת עוגה קטנה, אבל לפעמים נדמה לי שאת מענישה את הגוף שלך על משהו, כי בכל פעם שנראה שהצלחנו, ואנחנו עולות על המסלול,’ ככה, ‘עולות’, בלשון רבים, כאילו שהשומן המקולקל הזה משותף להן באחדות גורל, ‘את לוקחת צעד אחורה ומחליטה להרוס הכול.’
מגיל 16 היא נאבקת במשקל. כבר 18 שנים שהחיים שלה מסתובבים סביב ‘מה קרה שהשמנת’, ‘כמה רזית’ ומה שביניהם, כאילו מדובר בעניין החשוב ביותר עלי אדמות. לפעמים נדמה לה שלכל האנשים שמכירים אותה אין עניינים חשובים יותר להתעסק בהם, אין איום איראני, אין חיזבאללה, אין מצוקת דיור, רק הקילוגרמים שלה ניצבים על הפרק, וכל אחד נותן לעצמו דרור לחדור אל רקמות השומן שלה, המותרות לכל דורש. לכל אחד יש מה להגיד על המכנסיים שמרזים אותה, על השמלה שמנפחת לה את התחת ועל המחטב, כמובן, המחטב־חמצן־קיומנו, ועל החוצפה שלה לדלג על הצו האופנתי להיחנק בתוכו.
רק אביתר לא היה כזה. רק לו לא היה אכפת מהמשקל המתנדנד ומהגלידות שחוסלו ומהמתוקים שנטרפו בהגזמה. רק הוא חייך בקבלה משועשעת כשהתוודתה שהיא חולה בשקלדת, אבל לא סתם חולה. מתה. מכורה ממש. על לבן, על מריר, על חלב, עם מילוי ובלעדיו. היא אוהבת אותו סולו־נטו, וגם בעוגות, בוופלים, בקרמבו, עם אגוזים, עם פירות, עם גלידה, עם בננות וקצפת, עם כל מה שמשמין ומנחם ומושחת. העיקר שיהיה שוקולד על שלל טעמיו וצורותיו. ‘גברים נורא נבהלים מזה, הם ישר מדמיינים אותך במשקל של סבתא שלהם, כבדה ומוצקה,’ היא גילתה לו, אבל אביתר לא היה אחד מהם. הוא סירב להתרגש ממתקפות פרלינים בימים ומהסתערויות בן אנד ג’ריז בלילות. וכנראה דווקא בגלל אותו שוויון נפש, דווקא בגלל שראה אותה אחרת, את האישה שמבעד למשקל, זה היה בעיניה כל כך שונה ומבלבל ומבהיל.
היא הכירה אותו לפני שלוש שנים, כששכרה את הדירה שמול המכללה ותלתה על לוח המודעות, בחזית המשרד שלה, את הפתק ‘לדירת שלושה חדרים דרוש שותף’.
לאביתר היה מראה של חנון אשכנזי. היא בהתה בו, במטר שישים וקצת שלו, בעור הסבוני, במשקפיים הממושמעים ובסנדלים התנ”כיים המיושנים שאף אחד כבר לא מעז לנעול. היא השכירה לו את החדר השלישי בדירה וסגרה איתו על חלוקה בתשלומי הארנונה, החשמל והמים ועל שני מדפים לכל אחד במקרר. ‘הפרטיות מאוד חשובה לי,’ הוא אמר לה, והיא הינהנה מיד בהסכמה והוסיפה, ‘גם לי,’ שלא יחשוב שהיא רווקה זקנה שרוצה ללכוד חתן, או סתם איזו ציידת שמחפשת, באמצעים נדל”ניים, מישהו שישעשע אותה או שינענע אותה.
בהתחלה הם נפגשו רק בסלון בשעות הערב לחילופי דברים מנומסים. אביתר, שלמד במכללה במסלול משולב של כלכלה ומשפטים, היה חוזר הביתה, מכבס בחטף כמה בגדים, חוטף כריך רזה ומדולדל כמוהו, מנקה אחריו יפה יפה את השיש, ואז מתבצר בחדר להמשך למידה. הדלת שלו היתה תמיד סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, אף אשכנזייה בגוני יוגורט דנונה לא נצפתה בסביבתו, ורק מדי פעם חבר אליו סטודנט אפרפר ולחשני כמוהו, ששינן איתו בצוותא פסקי דין אל תוך הלילה.
אחר כך התחילו השיחות במטבח. קטנות כאלה, בשעות משונות של אחרי כיבוי אורות. הוא שתה נס קפה חלשלוש עם חלב עזים והיא תה עם נענע, בלי התה, רק עם הנענע. הוא דיבר על הילד השקדן שתמיד היה, על הספרים שאימץ לעצמו במקום חברים, ועל הוריו שתמיד היו עסוקים מדי בשבילו. היא דיברה על סבתא עיישה, שהקובה שלה היתה שם דבר בכל שכונת שיכון המזרח, הסבתא מחוללת הנפלאות שהצליחה לרפא עם עראק, כורכום ודבש כל מיחוש, עד שחטפה את ה’מחלה’ ותוך חודשיים הלכה לעולמה.
כשאביתר ליטף בפעם הראשונה את לֶחייהּ היא היתה מופתעת. היו לו אצבעות חיוורות של פסנתרן, ציפורניים שנכססו בעצבנות עד קצה גבול היכולת, ומגע עדין, מרפרף, כמעט נשי. היא אף פעם לא הכירה גברים כמוהו, שנראו חכמים, רגישים ומבוהלים מדי, היא תמיד העדיפה אותם גבוהים, כהים, רחבי כתפיים, מצוידים בקול חזק וסמכותי שמרעיד את החדר ובחברים שצופים במשחקי כדורגל עם בירה ופיצוחים. ‘גבר צריך להיות גבר,’ אמרה לה סבתא עיישה, ‘ותיזהרי לך את מאלה שאצלם הכול דיבורים.’
תורתה של סבתא עיישה, הקשישה שהמציאה את האסרטיביות עוד לפני שהמונח נולד בסדנאות העצמת נשים, הונחלה היטב בבית. לשטויות של פמיניזם וקִדמה לא היה מקום בפילוסופיית החיים שלה. אצלה הכול היה פשוט. חלוקת התפקידים היתה ברורה, בלי בלבולי מוח של נשים ששוכחות מה זה אישה ומה זה גבר. אולי בגלל זה תמי לא יכולה לשכוח את רעידת האדמה ההיא, כשהיתה בת 14 והגיעה לעשות בייביסיטר על הילדים של השכנים בבית משפחת איצקוביץ’. היא זוכרת איך עיניה נפערו בתדהמה כשנכנסה לדירה המבולגנת וראתה את בעל הבית, בסינר צבעוני ובחיוך רחב, עומד מול הכיור ומדיח את הכלים, ואת הגברת הראשונה של הבית שרועה על הספה, ציפורניה צבועות בלק אדום, רגליה החשופות פשוטות קדימה, ובקולה החינני היא מבקשת, ‘מאמי, תביא לי כוס מים.’ עד אז לא היה לה מושג שיש דברים כאלה, גברים בסינרים שמגישים כוסות מים. אצלם בבית החלוקה נראתה אחרת, ברורה לחלוטין והרבה יותר הגיונית. מאז יצא לה לפגוש בהזדמנויות שונות תקלות דומות לתקרית שהתחוללה בבית איצקוביץ’, אבל לא היה לה מושג שגם לה יקרה דבר כזה, ושלתוך עולמה יצנח חבר מכוכב אחר, ששוטף כלים ועושה כביסה וספונג’ה.
עוד באותו הלילה, שבו אצבעו הרזה ליטפה בהיסוס את לֶחייה הסמוקה, הם הגיעו למיטה. אביתר הפשיט אותה בנימוס, ליטף את גופה באדיבות רכה וחדר לתוכה באטיות, כאילו גם זיון צריך להתבצע קודם כול בדרך ארץ.
מאז אותו הלילה הם שכבו לפעמים אצלו, לפעמים אצלה ומדי פעם במקלחון הצר, בין הסבון שלו, השמפו שלה ואריחי הגרניט פורצלן המשודרגים של בעל הבית. הם לא שאלו את עצמם אם הם זוג, אם זה רציני ולאן מוביל הקשר, הם פשוט יצאו מדי בוקר ושבו מדי ערב לדירתם המשותפת, שהתעטפה בשלוות שגרה חדשה, נוחה ומנחמת. הם המשיכו לחלוק את תשלומי החשמל, המים והארנונה שווה בשווה, ורק מדפי המקרר שתכולתם התערבבה זו בזו, ואנחות הסקס השקטות שהפרו את מנוחת הסדינים, העידו על ההתפתחות החדשה בעלילה.
***
אחר כך באה ההתרחקות. בהתחלה היא הזדחלה לתוכם בשקט, כמו צלצול עמום ורחוק שמיד נפסק, ואתה אפילו לא בטוח ששמעת את הדהודו. אבל אז, לילה אחד, הוא אמר לה שזה לא מה שהוא מחפש, שהוא רוצה יותר מזה, קשר עמוק, נפשי, לא רק גופני, ושהיא תמיד נשארת אי־שם, רחוקה ומסויגת, עטופה במגננות, בשכבות של פצפצים כדי שלא תיסדק, לא לוקחת ולא נותנת, מזדיינת אבל לא עושה אהבה, והוא לא יכול ככה, עם החומה הזאת שיש ביניהם, שתמיד מתרוממת מולו כתמרור של דרך ללא מוצא, בעיקר ברגעים שבהם נדמה לו שהם מתקרבים.
כשהוא סיים לדבר היא אמרה לו, ‘בסדר,’ וביקשה שיפנה את הדירה בהקדם האפשרי, והוא אמר, ‘את רואה, לא אכפת לך, את אפילו לא נלחמת,’ והיא אמרה לו, ‘בטח שאכפת לי, אני מצטערת, אבל זה מה שאני יכולה לתת,’ והוא ביקש לדעת למה, לעזאזל, היא לא יכולה לתת יותר, ומה היא מסתירה, אבל היא קמה, הלכה לחדר, סגרה את הדלת והרגישה שהצדק נעשה. היא שוב באה על עונשה.
מאז אותו היום היא פתחה לעצמה כרטיס חדש בג’יי־דייט וחזרה לשגרת הפגישות העיוורות שלא מובילות, תודה לאל, לשום מקום. הנוהל היה קבוע: מפטרלים ברשת, מתקשרים, קובעים, באים, הולכים, נגמר הסיפור. לרוב היא חיכתה שהם יפנו אליה, שיעשו את הצעד הראשון כנהוג בעולם של שפיות מגדרית, אבל מדי פעם היתה זו היא שקרצה ראשונה לכרטיס שלהם. בפועל לא יצא מזה כלום. היא ידעה שלא יוצא מזה כלום. אבל לפחות אף אחד לא היה יכול להאשים אותה שהיא לא מנסה.
מספר הטלפון של מיכל, הסטודנטית שמחפשת אנשים תקועים למטרות מחקר, קרץ לה מן הפתק. האמת, היא לא פריקית גדולה של פסיכולוגיה. כבר הרבה פעמים המליצו לה ללכת לברר את עצמה לדעת על איזו ספה קלינית ראויה, אבל היא תמיד ביקשה שיעזבו אותה בשקט, כי אין לה כוח לחפירות פרוידיאניות שידוגו את הפאקים שלה מסיפורי הילדות.
סדנה, לעומת זאת, נשמעה לה קלה ומהירה יותר לעיכול. וגם הטיימינג, עושה רושם, מדויק. עוד מעט ימלאו 18 שנה לאירוע, ושעון השיגעון שלה מתקתק בטירוף. היא חייבת לעשות משהו, לדבר עם מישהו. עכשיו.
״שלום, מדברת תמי,״ היא אמרה אל תוך הנייד בשקט אבל בהחלטיות, ״אני מתקשרת בקשר למודעה. מתי מתחילה הסדנה?״

סיגל בר־קובץ (+דינר+ירון), ראשל”צית פטריוטית, עורכת במקומוני ידיעות אחרונות, קופירייטרית, אופטימית עד כדי נישואים בשנית, מכבסת לשני חיילים קרביים, מאפסנת שני תארים, מבינה באהבות ואוהבת אנשים.

מחר אולי תשתני הוא ספרה הרביעי.

X