מחיר החטא | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מחיר החטא

מחיר החטא

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 400
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 44

תמיד הייתי ילד רע.

אבל אז פגשתי את מדיסון – מדיסון המתוקה, הפגיעה, התמימה. היא גורמת לי להרגיש שיש לי תקווה. שאולי אוכל להיות גבר טוב. אני זקוק לה יותר מאוויר לנשימה.

יש רק בעיה אחת: ג’ולייט. הפתיינית שמסרבת לקבל תשובה שלילית. אם לא אשתף פעולה, היא תנצל את הסוד המלוכלך שלנו ותהרוס את כל מה שיש לי עם מדיסון. אני לא רוצה לאבד את מדיסון, אבל האם באמת אוכל להשתנות?

זאת ההזדמנות שלי להוכיח שאני יכול. אבל זאת תהיה חתיכת דרך. מוכנים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מחיר החטא”

בקרוב…

עכשיו…
“איך יכולת?” מתנשפת הבחורה שאת הלב שלה בדיוק שברתי לרסיסים.
“אני יכול להסביר.” אבל אני לא יכול. אין הסבר שיוכל לתרץ בהיגיון למה אני כאן.
“נו?” הדמעה היחידה שזולגת לאטה במורד לחי החרסינה שלה מדגישה איזה חלאה אני.
“א־אני…” פאק! מה אני מנסה לומר בכלל? מאיפה להתחיל? מתי היה הרגע המדויק שהכול התחיל להיהרס?
“ככה חשבתי.” היא מסתובבת וממהרת לעבר הדלת.
“מדיסון, חכי! בבקשה תקשיבי.”
“למה, דיקסון? אלה סתם יהיו עוד שקרים!”
“מדי, בבקשה,” אני מתחנן. אני מושיט יד ונאחז בידה בנואשות.
“לא!” היא צורחת ונרתעת. נראה שהמגע שלי דוחה אותה.
“אל תעשי את זה. בבקשה אל תעשי את זה.”
קולי החלוש מסגיר עד כמה אני מפחד. אבל לא אכפת לי. הדבר הטוב וההגון היחיד בחיי עומד לצאת מהם, ולא אוכל להאשים אותה אם היא לא תחזור לעולם. אני אתרפס, אתחנן לרגליה אם יידרש, אבל החלק החכם בי יודע שזה היה צפוי מראש.
“לא לעשות מה?” היא צועקת, ואצבעותיה רועדות כשהיא מסיטה את שׂערה הארוך.
זה מגיע לי.
אני זונה ממין זכר.
ופחדן.
אני לא ראוי לאהבה של האנג’לו היפהפייה הזאת. מעולם לא הייתי ראוי לה. אבל כל כך רציתי בה, שהחלטתי לשים זין על התוצאות. רק שעכשיו, עכשיו הרסתי הכול.
“אני מצטער. זה לא מה שאת חושבת.” אבל זה כן.
אני באמת נפגשתי בַּמלון סוג ז’ הזה עם אחותה — אחות שבאמת מייצגת חטא.
“אני מקווה מאוד שזה לא מה שאני חושבת, כי אם זה כן, אין לי מושג מי אתה.”
מעולם לא נאמרו לי מילים מכאיבות מאלה.
“אני אותו אדם שהייתי הבוקר. אני אותו אדם שאוהב אותך יותר מאת החיים עצמם. זה לא השתנה. זה לעולם לא ישתנה,” אני מתעקש ומתקרב אליה. אני חייב לגעת בה. אבל היא נסוגה, ובעיניה יש רק גועל.
“תגיד לי רק דבר אחד… מה אתה עושה כאן?”
יכולתי לשקר. הרי לא הפסקתי לשקר לרגע. אבל כשאתה כבר לא מסוגל להבדיל בין השקרים שאמרת לבין האמת, הגיע הזמן להתוודות.
השתיקה שלי מאשרת שאני אשם.
“תגיד לי שזה לא מה שאני חושבת שזה, ואני אשכח שראיתי אותך כאן.”
כל פרט ופרט ברגע הזה מודגש — השעון התלוי על הקיר הדהוי מתקתק לקצב לבי הדוהר, נשימתי הכבדה מתואמת עם הרוח המשתוללת בחוץ, אבל יותר מכול, שטף הדמעות הזולג על הלחיים של מדיסון תואם את נשמתי הטובעת.
“דיקסון?” השפה התחתונה שלה רועדת כשהיא מחכה שאתקן את המצב.
כל סנטימטר בגופי אומר לי לשקר, אבל אני לא יכול. אני עושה את הדבר ההגון היחיד בכל חיי.
אני שותק.
“ככה חשבתי,” היא לוחשת בקול שבור אחרי דקה של שתיקה.
עיניה הירוקות היפהפיות אינן מביעות אלא את היותה נבגדת כשהיא פותחת בכוח את הדלת. “שלום, דוקטור מתיוס. תודה שהיית הדבר שאני הכי מתחרטת עליו בחיים שלי,” היא מתייפחת בקול משתנק.
אני רוצה לומר דברים רבים כל כך, אבל לא עושה את זה. אני פשוט עומד בהכנעה ומסתכל על הדבר הכי טוב בחיי עוזב אותי. ולשם שינוי, אני עושה את הדבר הנכון.
אני נותן לה ללכת.

מוניקה ג’יימס מתגוררת במלבורן, אוסטרליה.

ההשראה שלה מגיעה מחיי היומיום, וספריה הם רבי־מכר באמזון ארצות הברית, בריטניה, קנדה ואוסטרליה.

X