מזרן האבן | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מזרן האבן

מזרן האבן

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 42

תשע מעשיות שחושפות את הצדדים הגרוטסקיים אך המענגים־ברשעותו של המין האנושי.

ב”אלפינלנד”, הראשונה מבין שלוש מעשיות מקושרות, אנו פוגשים סופרת פנטזיה אשר קולו של בעלה המנוח מנחה אותה בערב חורף סוער. ב”לוסוס נאטוריי”, אישה צעירה אשר עוברת שינוי־צורה מפלצתי בשל פגם גנטי, נחשדת בטעות לערפדה. ובסיפור שעל שמו נקרא האוסף, אישה שהרגה ארבעה בעלים מגלה הזדמנות לנקום בגבר הראשון שעשה לה עוול.

מזרן האבן – אוסף מותח, מצחיק ומעורר מחשבה – מאשש את מעמדה של מרגרט אטווד כבוראת המילים הגדולה ביותר שלנו וכמתעדת נוקבת של דחפינו האפלים ביותר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מזרן האבן”

אריאנה מלמד על מזרן האבן באתר “הארץ”

אַלְפִינְלֶנְד

 

הגשם הקפוא נבזק מהשמים, חופנים של אורז נוצץ שהשליך חוגג עלום כלשהו. בכל מקום שהוא פוגע, הוא מתגבש לכיסוי קרח גרגירי. הוא נראה כל כך יפה לאור פנסי הרחוב: כמו כסף פֵיות, קונסטנס חושבת. אבל לא מפתיע שהיא חושבת ככה; היא נוטה מדי להיקסם. היופי הוא אשליה, ואזהרה בצדה: יש צד אפל ליופי, כמו לפרפרים רעילים. היא צריכה לחשוב על הסכנות, על הסיכונים, על הצער שסופת הקרח הזאת תגרום לאנשים רבים; שהיא גורמת כבר עכשיו, לדברי החדשות בטלוויזיה.
זאת טלוויזיית HD שטוחה שיואן קנה כדי לצפות במשחקי הוקי ופוטבול. קונסטנס היתה מעדיפה לחזור לטלוויזיה הישנה והמטושטשת, עם האנשים הכתומים המוזרים והנטייה להבליח ולדעוך: דברים מסוימים אינם מוצלחים ב־HD. היא מתרעמת על הנקבוביות, על הקמטים, על שערות האף, על השיניים המולבנות במידה בלתי אפשרית — שנתקעים לך בפרצוף, ואת לא יכולה להתעלם מהם כפי שהיית עושה בחיים האמיתיים. כאילו מכריחים אותך לשמש עבור מישהו מראת אמבטיה, מראה מגדילה: לא חוויות נעימות בדרך כלל, המראות הללו.
למרבה המזל, החזאים בטלוויזיה לא עומדים קרוב מדי. הם עסוקים במפות שלהם, בתנועות הידיים הרחבות, כמו מלצרים בסרטי הזוהר משנות השלושים, או קוסמים שעומדים לחשוף את הגברת המרחפת. הסתכלו! יריעות עצומות של לובן מכסות כנוצות את פני היבשת! ראו כמה רחבות ידיים הן!
השידור עובר החוצה. שני פרשנים צעירים — בחור ובחורה, שניהם במעילים מרופדים שחורים אופנתיים עם הילות פרווה חיוורת סביב פניהם — משתופפים תחת מטריות נוטפות בעוד מכוניות חולפות על פניהם בטרטור איטי, מַגבֵיהן עמלים. הם נלהבים; הם אומרים שבחיים לא ראו דבר כזה. מובן שלא, הם צעירים מדי. עכשיו עוברים לתמונות מאסונות: תאונת שרשרת של כמה מכוניות, עץ קורס שריסק חלק מבית, סבך חוטי חשמל שנגרר מטה מכובד הקרח ומהבהב בזדוניות, שורת מטוסים מכוסים גשם מעורב בשלג שקורקעו בנמל תעופה, משאית־ענק שהתקפלה והתהפכה נחה על צדה ועשן עולה ממנה. אמבולנס הגיע למקום, רכב כיבוי אש, קבוצת פועלים במעילי גשם: מישהו נפצע, מחזה שתמיד מאיץ את הדופק. שוטר מופיע, וגבישי קרח מלבינים את שפמו; הוא מבקש מהציבור בקול חמור להישאר בבתים. זאת לא בדיחה, הוא אומר לצופים. אל תחשבו שתוכלו להסתדר בחוץ! מצחו מקומט, וגבותיו העוטות כפור אציליות, כמו בכרזות המעודדות רכישת איגרות מלחמה משנות הארבעים. קונסטנס זוכרת אותן, או חושבת שהיא זוכרת. אבל אולי היא נזכרת רק בספרי היסטוריה או בתצוגות מוזיאון או בסרטי תעודה: קשה מאוד לפעמים לדייק בתיוג הזיכרונות.
ולסיום, פאתוס קל: כלב אשפתות מוצג על המסך, קפוא־למחצה, עטוף בשמיכת ילדים ורודה. תינוק קפוא היה עדיף, אך בהיעדר כזה נסתפק בכלב. שני הפרשנים הצעירים עושים פרצופים של אווו חמוד; הבחורה מלטפת את הכלב, והוא מכשכש חלושות בזנבו הרטוב. “היה לו מזל,” אומר הבחור. אלה עלולים להיות אתם, כך משתמע, אם לא תתנהגו יפה, רק שאתכם אף אחד לא יציל. הבחור פונה אל המצלמה וכופה על פניו להרצין, אף שברור שהוא עושה כיף חיים. זה לא נגמר, הוא אומר, כי עיקר הסערה בכלל עוד לא הגיע! המצב גרוע יותר בשיקגו, כמו שקורה לעתים קרובות. הישארו עמנו!
קונסטנס מכבה את הטלוויזיה. היא חוצה את החדר, מעמעמת את המנורה ומתיישבת מול החלון הקדמי, משקיפה אל החשכה המוארת בבוהק פנסי הרחוב, צופה בָּעולם הופך ליהלומים — ענפים, גגות, קווי חשמל, כולם מתנוצצים ומבהיקים.
“אַלְפִינְלֶנְד,” היא אומרת בקול.
“את תצטרכי מלח,” יואן אומר, היישר באוזנה. בפעם הראשונה שהוא דיבר אליה היא הופתעה, אפילו נבהלה — מאחר שיואן כבר לא היה חי־במובהק לפחות ארבעה ימים — אבל עכשיו היא רגועה יותר איתו, עד כמה שהוא בלתי צפוי. נפלא לשמוע את קולו גם אם אינה יכולה לצפות לשיחה כלשהי. ההתערבויות שלו נוטות להיות חד־צדדיות: אם היא עונה, הוא אינו משיב. אבל זה תמיד היה פחות או יותר ככה.
היא לא ידעה מה לעשות בבגדיו, לאחר מכן. תחילה היא השאירה אותם תלויים בארון, אבל היה מכאיב מדי לפתוח את הדלת ולראות את הז’קטים והחליפות שלו מסודרים על המתלים, ממתינים באלם לגופו של יואן שיחליק לתוכם על מנת שיוכלו לצאת לטיול. חליפות הטוויד, סוודרי הצמר, חולצות העבודה המשובצות… היא לא היתה מסוגלת למסור את הבגדים לעניים, הצעד ההגיוני לעשות. היא לא היתה מסוגלת לזרוק אותם: לא זאת בלבד שזה יהיה בזבוז, זה גם יהיה פתאומי מדי, כמו לתלוש פלסטר. אז היא קיפלה אותם ואיחסנה אותם בארגז בקומה השלישית, בנפטלין.
בשעות היום זה בסדר. לא נראה שאכפת ליואן, וקולו, כאשר הוא מגיח, נשמע תקיף ועליז. קול צועד בסך, קול מוביל בראש. קול של אצבע מושטת, מצביעה. לכי לשם, קני את זה, עשי את זה! קול לעגני מעט, מקנטר, מקטין: כך הִרבּה לנהוג בה לפני שחלה.
אבל בלילות העניינים מורכבים יותר. היו לה חלומות רעים: בכי מתוך הארגז, תלונות אבלוֹת, תחינות להשתחרר. גברים זרים שמופיעים על סף דלתה ומפזרים הבטחות על כך שהם יואן, אבל אינם. במקום זאת יש בהם משהו מאיים, במעיליהם השחורים הארוכים. הם דורשים משהו משובש שקונסטנס אינה מצליחה להבין, או גרוע מזה, מתעקשים לראות את יואן, נדחקים בכוח על פניה בכוונות רצחניות בבירור. “יואן לא בבית,” היא מתחננת, על אף הקריאות המעומעמות לעזרה הבוקעות מהארגז בקומה השלישית. בעודם מתחילים לעלות במדרגות בהלמות צעדים, היא מתעוררת.
היא שקלה לקחת כדורי שינה, אף שהיא יודעת שהם ממכרים ומובילים לנדודי שינה. אולי כדאי שתמכור את הבית ותעבור לדירה. הילדים לחצו בכיוון זה בזמן ההלוויה, הילדים שאינם עוד ילדים ושגרים בניו זילנד ובצרפת, רחוקים למרבה הנוחות מכדי שיבקרו אותה לעתים קרובות. הם קיבלו גיבוי מלא מרעיותיהם הענייניות אך מלאות הטקט, והמצליחות מאוד מקצועית, המנתחת הפלסטית ורואת החשבון המוסמכת, כך שזה היה ארבעה נגד אחת. אבל קונסטנס עמדה על שלה. היא לא יכולה לנטוש את הבית, כי יואן נמצא בו. אבל היא היתה חכמה מספיק לא לומר להם את זה במפורש. ממילא הם תמיד חשבו שהיא קצת גבולית בגלל אלפינלנד, אף שברגע שמיזם כזה מכניס הרבה כסף, הניחוח הקל של שיגעון שאופף אותו נוטה להתפוגג.
“דירה” היא שפה נקייה לבית אבות. קונסטנס לא נוטרת להם על כך: הם רוצים את הטוב ביותר בשבילה, לא רק את הפשוט ביותר בשבילם, ואפשר להבין מדוע נמלאו דאגה למראה הבלגן שמצאו, הן בקונסטנס עצמה — אף שהביאו בחשבון שבכל זאת היא אבֵלה — והן, לדוגמה, במקרר שלה. היו במקרר הזה פריטים שלא ניתן למצוא להם שום הסבר שפוי. איזו בִּיצה, היא יכלה לשמוע אותם חושבים. בּוֹטוּליזם בכל פינה, מדהים שהיא לא חלתה מזה. אבל מובן שלא, כי היא אכלה מעט מאוד באותם ימים אחרונים. קרקרים, פרוסות גבינה, חמאת בוטנים היישר מהצנצנת.
הרעיות התמודדו עם המצב בדרך העדינה ביותר. “את רוצה את זה? ואת זה?” “לא, לא,” ייללה קונסטנס. “אני לא רוצה שום דבר מזה! תזרקו הכול!” שלושת הנכדים הקטנים, שתי בנות ובן, נשלחו למעין ציד אוצרות, לחפש אחר כוסות תה ושוקו חצי מלאות שקונסטנס השאירה פה ושם ברחבי הבית, ושהיו מכוסות כעת קרום אפור או ירקרק בשלבים שונים של צמיחה. “תראי, אמא! מצאתי עוד אחת!” “איכס, מגעיל!” “איפה סבא?”
בית אבות יספק לה חברה, לפחות. והוא יסיר מכתפיה את העול, את האחריות, כי בית כמו שלה מצריך תחזוקה, הוא דורש תשומת לב, ומדוע שתמשיך להכביד על עצמה בכל המטלות הללו? זה הרעיון שהציגו הכלות בפירוט מסוים. קונסטנס תוכל לשחק ברידג’, או שבץ־נא, כך הציעו. או שש־בש, אומרים שהוא שוב חזר לאופנה. לא משהו מלחיץ או שמרגש מדי את המוח. משחק חברתי נעים.
“עדיין לא,” הקול של יואן אומר. “את עדיין לא צריכה לעשות את זה.”
קונסטנס יודעת שהקול הזה אינו ממשי. היא יודעת שיואן מת. מובן שהיא יודעת! אנשים אחרים — אנשים שאיבדו גם הם מישהו לא מזמן — עברו את אותה החוויה, או חוויה דומה לה. הזיות שמיעתיות, זה נקרא. היא קראה על זה. זה נורמלי. היא לא משוגעת.
“את לא משוגעת,” יואן אומר כמנחם. הוא מסוגל להיות עדין כל כך כשנראה לו שהיא מתייסרת.
הוא צודק לגבי המלח. היא היתה צריכה לאגור משהו להמסת הקרח מוקדם יותר השבוע אבל שכחה, ועכשיו אם לא תקנה קצת, היא תהיה אסירה בתוך ביתה שלה, כי מחר הרחוב כבר יהיה לזירת החלקה. מה אם שכבת הקרח לא תימס במשך ימים על גבי ימים? עלול להיגמר לה האוכל. היא עלולה להפוך לחלק מהסטטיסטיקה — מתבודדת מבוגרת, היפותרמיה, מוות ברעב — כי כמו שיואן כבר ציין קודם לכן, היא לא יכולה לחיות מאוויר.
היא תיאלץ להעז ולצאת החוצה. אפילו שק אחד של תערובת מלח יספיק למדרגות ולשביל, וכך אנשים אחרים לא ייהרגו, ודאי שלא היא. חנות הנוחות שבפינה היא הבחירה ההגיונית ביותר: היא נמצאת במרחק שני רחובות בלבד. היא תצטרך לקחת את עגלת הקניות שלה בעלת שני הגלגלים, האדומה והחסינה למים, כיוון שהמלח יהיה כבד. יואן לבדו נהג במכונית שלהם; תוקף הרישיון שלה פג לפני עשורים, משום שברגע שהפכה מעורבת כל כך באלפינלנד, היא הרגישה שדעתה מוסחת מכדי לנהוג. אלפינלנד הצריכה מחשבה רבה. היא דחקה את רגליהם של פרטים שולִיים, כגון שלטי “עצור”.
סביר להניח שכבר עכשיו חלקלק מאוד בחוץ. אם תצא להרפתקה הזאת היא עלולה לשבור את המפרקת. היא עומדת במטבח, מהוססת. “יואן, מה לעשות?” היא שואלת.
“קחי את עצמך בידיים,” יואן אומר בתקיפות. קשה לומר שזה מועיל במיוחד, אבל כך נהג לענות כשלא רצה להתחייב. איפה הייתָ, כל כך דאגתי, קרתה לך תאונה? קחי את עצמך בידיים. אתה באמת אוהב אותי? קחי את עצמך בידיים. אתה מנהל רומן?
בתום חיטוט קל היא מוצאת שקית ואקום גדולה במקרר, זורקת מתוכה את שלושת הגזרים המצומקים, הזיפניים, וממלאת אותה באפר באמצעות יעה הפליז של האח. היא לא הדליקה אש מאז שיואן חדל להיות נוכח בדמות גלויה לעין, כי זה לא נראה לה בסדר. הדלקת אש היא פעולה של התחדשות, של התחלה, והיא לא רוצה להתחיל, היא רוצה להמשיך. לא: היא רוצה לחזור.
עדיין יש ערימת עצי הסקה וקצת חומרי הצתה; בתוך האח יש שני בולי עץ שרופים חלקית מהפעם האחרונה שהדליקו שם אש. יואן שכב על הספה ולצדו כוס של משקה ההזנה הדוחה ההוא בטעם שוקולד; הוא היה קירח בעקבות הכימותרפיה וההקרנות. היא הידקה סביבו את שמיכת הצמר המשובצת וישבה לצדו, אוחזת בידו, והדמעות זולגות חרש על לחייה, כשראשה מוסב הצדה על מנת שלא יראה. מיותר שהוא יתייסר מייסוריה.
“זה נחמד,” הוא הצליח לומר. הוא התקשה בדיבור: קולו הפך חלוש כל כך, כמו כל השאר בו. אבל עכשיו קולו שונה. עכשיו קולו חזר למצבו הרגיל: זה הקול שלו מלפני עשרים שנה, קול עמוק ומהדהד, בעיקר כשהוא צוחק.
היא לובשת מעיל ונועלת מגפיים, מוצאת את הכפפות ואת אחד מכובעי הצמר שלה. כסף, גם מזה היא תצטרך. מפתחות הבית: יהיה טיפשי להינעל בחוץ ולהפוך לגוש קרח על סף ביתה. כשהיא כבר בפתח עם עגלת הקניות, יואן אומר לה, “קחי את הפנס.” אז היא גוררת רגליים במגפיה אל חדר השינה למעלה. הפנס נמצא על הארונית בצד שלו של המיטה; היא מוסיפה אותו לתיק שלה. יואן כל כך טוב בתכנון מראש. היא עצמה לעולם לא היתה חושבת על פנס.
מדרגות המרפסת הקדמית כבר מכוסות קרח לחלוטין. היא מפזרת עליהן אפר משקית הוואקום, תוחבת את השקית לכיס ומתקדמת בהליכה צִדית, צעד אחרי צעד, כשהיא נאחזת במעקה וגוררת את עגלת הקניות מאחוריה ביד אחת, בומס בומס בומס. ברגע שהיא מגיעה למדרכה היא פותחת את המטרייה, אבל זה לא ילך — היא לא מסוגלת להתנהל עם שני החפצים האלה בו־זמנית — אז היא שבה וסוגרת אותה. היא תשתמש בה כמקל. היא יורדת בזהירות אל הכביש — יש עליו פחות קרח מאשר על המדרכה — ומתקדמת מתנודדת במרכזו, כשהמטרייה משמשת לה לאיזון. אין מכוניות ברחוב, אז לפחות לא ידרסו אותה.
בחלקים התלולים יותר של הכביש היא מפזרת עוד אפר, מותירה מאחוריה שביל שחור קלוש. במקרה הכי גרוע, אולי היא תוכל לעקוב אחריו הביתה. זה מסוג הדברים שעשויים לקרות באלפינלנד — שביל של אפר שחור, מסתורי, קוסם, כמו אבנים לבנות קורנות ביער, או פירורי לחם — רק שבאפר הזה יהיה משהו מיוחד. משהו שתצטרכי לדעת לגביו, שורה משיר או צירוף מילים שצריך לבטא על פי הסדר הנכון כדי לרסן את כוחו של האפר, שאין ספק שחורש רעות. אבל לא מעפר באת; לא משהו שקשור בטקסים אחרונים. יותר כמו קסם רוּנות.
“אפר, עופר, תפר, טופר,” היא אומרת בקול רם בעודה עושה את דרכה על פני הקרח. היא תצטרך לשלב את האפר בסיפור העלילה, או באחת העלילות: באלפינלנד יש גודש מהבחינה הזאת. מילְזְרֶת אדום־היד הוא המקור הסביר ביותר לאפר המכשף הזה, בהיותו בריון מעוות וערמומי. הוא אוהב לתעתע בעוברי אורח בחזיונות משנֵי־תודעה, לפתות אותם לרדת מהשביל הבטוח, לכלוא אותם בכלובי ברזל או לכבול אותם לקיר בשלשלות זהב, ואז לשסות בהם שֵדְרוּלים שעירים וציאנוֹגוֹגים וחֲזִירשוֹנים. הוא אוהב לצפות בזמן שבגדיהם — חלוקי המשי, המלבושים הרקומים, הגלימות המרופדות פרווה, הרעלות המבהיקות — נקרעים לגזרים, והם מתחננים ומתפתלים בתנועות מלבבות. היא תוכל להשלים את הפרטים כשתחזור הביתה.
למילזרת יש פרצוף כמו לבוס שלה לשעבר מהתקופה שעבדה כמלצרית. הוא היה מטוֹפחֵי־הישבנים. היא תוהה אם יצא לו לקרוא את הסדרה.
היא הגיעה אל קצה הרחוב הראשון. ייתכן שהיציאה הזאת לא היתה כזה רעיון מבריק: הפנים שלה רטובות ונוטפות, כפות הידיים שלה קפואות, ומי שלגים זולגים על צווארה. אבל היא כבר בדרך, עליה להמשיך עד הסוף. היא שואפת את האוויר הקר; רסיסי קרח שנסחפו ברוח מצליפים בפניה. הרוח מתחזקת, בדיוק כפי שחזו בטלוויזיה. ובכל זאת, יש משהו מאושש בהימצאוּת בחוץ בזמן סופה, משהו ממריץ: זה מפריח את קורי העכביש, זה גורם לך לשאוף עמוקות.
חנות הנוחות פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, עובדה שהיא ויואן העריכו מאוד מאז עברו לאזור הזה לפני עשרים שנה. אבל השקים של ממיס הקרח אינם נמצאים במקומם הרגיל בחוץ. היא נכנסת פנימה, גוררת אחריה את עגלת הקניות שלה.
“נשאר מלח?” היא שואלת את האישה שמאחורי הדלפק. זאת מישהי חדשה. קונסטנס מעולם לא ראתה אותה; התחלופה כאן רבה. יואן נהג לומר שבטח מלבינים פה כספים, כי לא ייתכן שהם מרוויחים משהו בהתחשב בתנועת הקונים הדלילה ובמצב החסוֹת שלהם.
“לא, חמודה,” האישה אומרת. “היתה התנפלות קודם. להיות מוכנים, כנראה זה הרעיון.” המשתמע מדבריה הוא שקונסטנס כָּשלה בזה ואינה מוכנה, והאמת שזה נכון. זה כישלון שמלווה אותה כל חייה: היא מעולם לא היתה מוכנה. אבל כיצד תתעורר בך תחושת פליאה אם את מוכנה לקראת כל דבר? מוכנה לקראת שקיעת השמש. מוכנה לקראת זריחת הירח. מוכנה לקראת סופת הקרח. איזה קיום תפל.
“אה,” קונסטנס אומרת. “אין מלח. מזלי הרע.”
“לא כדאי שתסתובבי ככה בחוץ עם כל זה, חמודה,” האישה אומרת. “חלק מאוד!” אף שיש לה שיער צבוע אדום שמגולח בעורף בסגנון חתרני, נראה שהיא צעירה מקונסטנס רק בכעשר שנים, ושמנה ממנה בהרבה. לפחות אני לא מתנשפת, קונסטנס חושבת. ועדיין, מוצא חן בעיניה שקוראים לה “חמודה”. קראו לה כך כשהיתה צעירה בהרבה, ואז זה פסק לזמן רב. כיום זאת מילה שהיא שומעת לעתים קרובות.
“זה בסדר,” היא אומרת. “אני גרה שני רחובות מכאן.”
“שני רחובות זה הרבה במזג אוויר כזה,” האישה אומרת. על אף גילה יש לה קעקוע שמציץ מעל לצווארון. זה נראה כמו דרקון, או גרסה שלו. עוקצים, קרניים, עיניים בולטות. “תקפא לך הצורה לגמרי.”
קונסטנס מסכימה איתה ושואלת אם היא יכולה להשאיר את עגלת הקניות והמטרייה ליד הקופה. ואז היא מתחילה לשוטט במעברים עם עגלת מתכת של החנות. אין לקוחות אחרים מלבדה, אף שבאחד המעברים היא נתקלת בבחור צעיר וצנום שמסדר על מדף פחיות של מיץ עגבניות. היא לוקחת את אחד העופות בגריל שמסתובבים על שיפוד מאחורי זכוכית, יום אחרי יום, כמו חיזיון מהגיהינום, וחבילת אפונה קפואה.
“חול לחתולים,” הקול של יואן אומר. האם הוא שופט את מה שבחרה לקנות? הוא לא אהב את העופות האלה — הוא אמר שהם בטח מלאים כימיקלים — אבל אכל אותם בשמחה אם קנתה אחד בשעתו, כשעוד אכל.
“מה זאת אומרת?” היא עונה. “כבר אין לנו חתול.” היא גילתה שעליה לדבר אל יואן בקול רם, כי רוב הזמן הוא אינו מסוגל לקרוא את מחשבותיה. אבל לפעמים כן. היכולות שלו באות והולכות.
יואן לא מרחיב — הוא כזה קנטרן, לעתים קרובות הוא מכריח אותה למצוא את התשובות בעצמה — ואז היא מבינה: הוא מתכוון שתקנה את החול לחתולים עבור מדרגות הכניסה, במקום מלח. זה פחות יעיל, זה לא ימיס שום דבר, אבל לפחות יספק חיכוך מסוים. היא גוררת שק לעגלה שלה ומוסיפה שני נרות וקופסת גפרורים. זהו. היא מוכנה.
עם חזרתה לקופה היא מחליפה דברי נימוסים עם האישה לגבי העוף המצוין — האישה אוהבת אותו בעצמה, כי מי רוצה לטרוח לבשל בשביל אדם אחד, אפילו שניים — ומכניסה את הרכישות לעגלת הקניות שלה. היא עומדת בפיתוי לשאול על קעקוע הדרקון. הנושא הזה עלול לסטות עד מהרה לכיוונים מסובכים, כפי שלמדה מניסיונה עם השנים. יש דרקונים באלפינלנד, ויש להם אינספור מעריצים עם רעיונות מבריקים רבים שהם להוטים לחלוק עם קונסטנס. איך היתה צריכה לעשות את הדרקונים אחרת. איך היו עושים את הדרקונים לו היו במקומה. תת־זנים של דרקונים. שגיאות שעשתה לגבי הטיפול בדרקונים והאכלתם, וכן הלאה. מדהים כמה מעורבים רגשית עשויים אנשים להיות לגבי דבר שאינו קיים.
האם האישה שמעה אותה מדברת אל יואן? סביר להניח שכן, וסביר להניח שזה לא הטריד אותה. לכל חנות שפתוחה עשרים וארבע שעות ביממה מגיעים בוודאי אנשים שמדברים אל בני לוויה בלתי נראים. באלפינלנד, הפרשנות להתנהגות כזאת תהיה אחרת: לאחדים מתושביה יש מלווים מעולם הרוחות.
“איפה בדיוק את גרה, חמודה?” האישה קוראת אחריה כשקונסטנס כבר עם רגל אחת בחוץ. “אני יכולה לסמס לחברים, לארגן לך ליווי הביתה.” איזה מין חברים? אולי היא שייכת לכנופיית אופנוענים, קונסטנס חושבת. אולי היא צעירה מכפי שחשבה קונסטנס; אולי היא פשוט שחוקה.
קונסטנס מעמידה פנים שלא שמעה. זאת עלולה להיות מזימה, ופתאום חבר כנופיה עם כוונות פריצה יעמוד מחוץ לדלת עם המסקינגטייפ מוכן בכיס. הם אומרים שהמכונית שלהם התקלקלה ואם יוכלו להשתמש בטלפון שלך, ומתוך טוב לבך את מכניסה אותם, ולפני שאת מבינה מה קורה את מוצמדת במסקינגטייפ למעקה, והם מכניסים לך סיכות מתחת לציפורניים כדי להוציא ממך את הסיסמאות שלך. קונסטנס יודעת הכול על עניינים כאלה: יש תכלית בצפייה בחדשות בטלוויזיה.
שביל האפר כבר חסר תועלת — הוא כוסה בקרח, היא אפילו לא יכולה לראות אותו — והרוח התחזקה. האם לפתוח את שקית החול לחתולים כבר כאן, באמצע המסע? לא, היא תצטרך סכין או מספריים; אם כי בדרך כלל יש להם חוט לפתיחה במשיכה. היא מציצה עם הפנס אל תוך עגלת הקניות, אבל כנראה הסוללה כמעט התרוקנה, כי האור מעומעם מכדי לראות משהו בפנים. היא עלולה לקפוא עד העצמות אם תנסה להיאבק בשקית; מוטב למהר הביתה. אם כי “למהר” אינו התיאור המדויק.
נדמה שהקרח התעבה פי שניים מאז תחילת המסע. השיחים בגינה הקדמית נראים כמו מזרקות, עלוותם הבוהקת גולשת במפלים חינניים אל הקרקע. פה ושם ענף עץ שנשבר חוסם חלקית את הכביש. כשקונסטנס מגיעה הביתה, היא משאירה את עגלת הקניות על המדרכה וגוררת את עצמה במעלה המדרגות החלקלקות על ידי היאחזות במעקה. למרבה השמחה האור במרפסת דולק, אף שהיא לא זוכרת שהדליקה אותו. היא נאבקת במפתח ובמנעול, פותחת את הדלת וצועדת למטבח ברקיעת רגליים, משירה מים. ואז, עם מספרי המטבח בידה, היא חוזרת על צעדיה, יורדת במדרגות אל עגלת הקניות האדומה, גוזרת את השקית של חול החתולים ומפזרת ברוחב יד.
זהו זה. עגלת הקניות במעלה המדרגות, בומס בומס בומס, ואל תוך הבית. הדלת נעולה מאחוריה. המעיל הרטוב נפשט, הכובע והכפפות הרטובים מונחים להעלות אדים על הרדיאטור, המגפיים חונים במסדרון. “המשימה הושלמה,” היא אומרת, רק למקרה שיואן מאזין. היא רוצה שיֵדע שהיא חזרה בשלום; אחרת הוא עלול לדאוג. הם תמיד השאירו פתקים זה לזה, או הודעות במשיבון, לפני כל המכשירים הדיגיטליים. ברגעים קיצוניים בודדים במיוחד היא חשבה להשאיר ליואן הודעות בתא הקולי. אולי הוא יוכל להאזין להן דרך החלקיקים החשמליים או השדות המגנטיים, או מה שזה לא יהיה שמשמש אותו להישמע מעל גלי האתר.
אבל זה אינו רגע בודד. זה רגע טוב יותר. היא מרוצה מעצמה על כך שהשלימה בהצלחה את משימת המלח. והיא רעבה. היא לא היתה רעבה כל כך מאז שיואן חדל להיות נוכח בארוחות: לאכול לבדה היה מדכא מדי. אבל עכשיו היא תולשת באצבעותיה חתיכות מהעוף בגריל וזוללת אותן. זה מה שאנשים עושים באלפינלנד לאחר שהצילו אותם ממקום כלשהו — מצינוקים, מביצות, מכלובי ברזל, מסירות סחופות בזרם: הם אוכלים בידיים. רק למעמדות הגבוהים מאוד יש מה שאפשר לכנות סכו”ם, אם כי כמעט לכל אחד יש סכין, אלא אם מדובר בחיה מדברת. היא מלקקת את אצבעותיה, מנגבת אותן במגבת הכלים. אמורות להיות מגבות נייר, אבל אין.
עדיין נשאר קצת חלב, אז היא גומעת אותו היישר מהקרטון ולא שופכת כמעט כלום. אחר כך היא תכין לעצמה משהו חם לשתות. היא להוטה לחזור אל אלפינלנד בגלל שביל האפר. היא רוצה לפצח אותו, היא רוצה להתיר אותו, היא רוצה לעקוב אחריו. היא רוצה לראות לאן יוביל.
אלפינלנד חיה כיום במחשב שלה. במשך שנים רבות היא נפרשה בעליית הגג, שהפכה למעין חלל עבודה שלה ברגע שאלפינלנד הכניסה די כסף לממן שיפוץ. אבל למרות הרצפה החדשה והחלון שפתחו בקיר, והמזגן ומאוורר התקרה, עליית הגג נותרה קטנה ומחניקה כדרכן של הקומות העליונות בבתי הלבֵנים הוויקטוריאניים הישנים האלה. אז כעבור זמן־מה — כשהבנים כבר למדו בתיכון — אלפינלנד היגרה אל שולחן המטבח, שם נגללה במשך כמה שנים על מכונת כתיבה חשמלית, שנחשבה פעם שיא החדשנות, וכיום חלף זמנה. המחשב היה לביתה החדש, והמעבר לא היה נטול סכנות — דברים נעלמו ממנו פה ושם באופן מרתיח — אבל המחשבים השתפרו עם הזמן, וכיום היא כבר התרגלה לשלה. היא העבירה אותו לחדר העבודה של יואן אחרי שכבר לא היה דמות גלויה לעין.
היא לא אומרת “אחרי שמת” אפילו בינה לבין עצמה. היא לא משתמשת במילת המ”ם כלל לגביו. הוא עלול לשמוע בטעות ולהיפגע או להיעלב, או אולי להתבלבל, אפילו לכעוס. זאת אחת האמונות הלא לגמרי מנוסחות שלה, שיואן לא מודע לכך שהוא מת.
היא מתיישבת אל שולחן העבודה של יואן, עטופה בחלוק האמבטיה שלו העשוי קטיפה שחורה. חלוקי אמבטיה מקטיפה שחורה היו שיא התחכום לגברים, מתי? בשנות התשעים? היא קנתה לו את החלוק הזה בעצמה, כמתנה לחג המולד. יואן תמיד התנגד לניסיונותיה להפוך אותו לשיא התחכום, לא שהניסיונות הללו נמשכו הרבה מעבר לחלוק; היא איבדה עניין באופן שבו יואן נראה בעיני אחרים.
היא לובשת את החלוק הזה לא לשם החמימות אלא לשם הניחומים: הוא גורם לה להרגיש כאילו יואן עדיין עשוי להימצא בבית באופן פיזי, ממש מעבר לפינה. היא לא כיבסה את החלוק מאז מותו; היא לא רוצה שיהיה לו ריח של אבקת כביסה במקום של יואן.
אוי, יואן, היא חושבת. היה לנו כל כך טוב יחד! הכול עבר עכשיו. למה כל כך מהר? היא מנגבת את העיניים בשרוול הקטיפה השחור.
“קחי את עצמך בידיים,” יואן אומר. הוא לא אוהב שהיא מושכת באף.
“אתה צודק,” היא אומרת. היא זוקפת כתפיים, מסדרת את הכרית בכיסא הארגונומי של יואן, מדליקה את המחשב.
שומר המסך עולה: זה שער שצייר לה יואן, שהיה ארכיטקט לפני שעבר לעבודה הרציפה יותר של מרצה באוניברסיטה, אף שמה שלימד לא נקרא “ארכיטקטורה” אלא “תיאוריות של חלל מובנה” או “בריאת נוף אנושי” או “הגוף המוכל”. הוא נותר מוכשר מאוד באיור, ומילא את הצורך הפנימי הזה בציור תמונות מצחיקות עבור הילדים ואז הנכדים. הוא צייר לה את שומר המסך כמתנה, וכדי להראות לה שהוא מתייחס לדבר הזה שלה — הדבר הזה שבואו נודה באמת, קצת הביך אותו בחוגים האינטלקטואליים היותר־מופשטים שהשתייך אליהם — להראות שהוא מתייחס לדבר שלה ברצינות. או שהוא מתייחס אליה ברצינות, שני דברים שהיתה לה סיבה לפקפק בהם מפעם לפעם. וגם שסלח לה על אלפינלנד, על האופן שהזניחה אותו בגללה. איך שהיתה מסתכלת עליו בלי לראות אותו.
יש לה תחושה ששומר המסך היה מתנה מתוך הכאה על חטא, לפצות אותה על משהו שסירב להודות שעשה. אותה תקופה של היעדרות רגשית שבמהלכה היה כנראה יואן מועסק — אם לא פיזית אז רגשית — באישה אחרת. בפנים אחרות, בגוף אחר, בקול אחר, בניחוח אחר. מלתחה שאינה שלה, על החגורות והכפתורים והרוכסנים הזרים. מי היתה האישה הזאת? חשדהּ במישהי היה מתעורר, ואז היתה מגלה שטעתה. דמות הצללים נהגה ללעוג לה חרש מהחשכה נטולת השינה של שלוש בלילה, ולהסתלק בחשאי. היא לא הצליחה לשים אצבע על שום דבר מדויק.
כל אותו זמן היא הרגישה כאילו הפכה לגוש עץ מעיק. היא הרגישה משעממת, ורק חצי בחיים. היא הרגישה מאולחשת.
היא מעולם לא לחצה עליו לגבי אותו פרק ביניים, מעולם לא התעמתה איתו. הנושא היה כמו מילת המ”ם: הוא נמצא שם, הוא ריחף מעליהם באיום כמו בלון פרסומת ענק, אבל לדבר על כך במפורש יהיה כמו להפר לחש. זה יהיה סופני. יואן, יש לך קשר עם מישהי אחרת? קחי את עצמך בידיים. תחשבי בהיגיון. למה שאצטרך לעשות דבר כזה? הוא היה פוטר אותה בזלזול, מקטין את השאלה.
קונסטנס היתה יכולה להעלות בדעתה סיבות רבות לכך שיצטרך לעשות דבר כזה. אבל היא חייכה וחיבקה אותו, ושאלה אותו מה ירצה לאכול לארוחת ערב, וסתמה את הפה.
השער של שומר המסך עשוי אבן, מקומר כמו קשת רומית. הוא קבוע במרכז חומה ארוכה וגבוהה שצריחים בראשה, משולשי דגלים אדומים מתנופפים עליהם. סורג כבד ניצב פתוח. מעבר לו נגלה נוף שטוף־שמש, צריחים נוספים מבצבצים במרחק.
יואן טרח לא מעט על השער הזה. הוא הצליל בקִווקוּוים, הוא צבע בצבעי מים; הוא אפילו הוסיף סוסים רועים בשדה רחוק, אך ידע שמוטב לא להתעסק בדרקונים. הציור יפה, מאוד ויליאם מוריס או אולי יותר אדוארד בֶּרן־ג’ונס, אבל הוא מחמיץ את העיקר. השער והחומה נקיים מדי, חדשים מדי, מטופחים מדי. אף שיש באלפינלנד כיסים של מותרות, בדי משי וטפטה, אריגים רקומים ופמוטים מעוטרים, ברובה היא עתיקה ומטונפת ומתפוררת־חלקית. לעתים קרובות נזרע בה הרס, והתוצאה היא עיי חורבות רבים.
מעל לשער שומר המסך ישנו כיתוב חקוק באבן, באותיות כאילו־גותיות פרה־רפאליטיות: אלפינלנד.
קונסטנס נושמת נשימה עמוקה. ועוברת בשער.
מהעבר האחר של השער אין נוף שטוף שמש. יש שם דרך צרה, כמעט שביל. הדרך מתפתלת במורד עד שהיא מגיעה לגשר, אשר מואר — כיוון שלילה עכשיו — באורות צהבהבים שצורתם כביצים או כטיפות מים. מעבר לגשר ישנו יער אפל.
היא תחצה את הגשר ותתקדם בחשאי ביער, דרוכה לכל סימן למארב, וכשתצא מהעבר האחר היא תמצא את עצמה בצומת דרכים. ההמשך תלוי בדרך שבה תבחר. כולן חלק מאלפינלנד, אך כל אחת מובילה לגרסה אחרת שלה. אף שהיא הבוראת, אדונית הבובות, יד הגורל, קונסטנס לעולם אינה יודעת להיכן בדיוק תגיע.
היא התחילה עם אלפינלנד לפני זמן רב, שנים לפני שפגשה את יואן. היא חיה בשעתו עם גבר אחר, בדירת שני חדרים בבניין נטול מעלית, עם מזרן גבשושי על הרצפה ושירותים משותפים במסדרון, קומקום חשמלי (שלה) וכירה חשמלית (שלו), שרשמית אסור היה להם להחזיק. לא היה מקרר בדירה, והם החזיקו את המזון במכלים על אדן החלון, שם קפא בחורף והתקלקל בקיץ, אף שזה לא היה כל כך נורא באביב ובסתיו, מלבד עניין הסנאים.
הגבר שאיתו חיה היה אחד המשוררים שנהגה להסתובב איתם מתוך המחשבה התמימה והמתוקה שגם היא משוררת. שמו היה גאווין, שם חריג אז אבל לא כיום: הגאווינים התרבו בינתיים. קונסטנס הצעירה הרגישה שהתמזל מזלה שנבחרה על ידי גאווין, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים והכיר משוררים רבים נוספים, והיה רזה ואירוני ואדיש למוסכמות ונוטף סאטירה קודרת, כמנהגם של משוררים בתקופה ההיא. אולי הם עדיין כאלה, קונסטנס זקנה מכדי לדעת.
גם להיות מושא לאחת מהערותיו האירוניות או הסאטיריות הקודרות — לדוגמה, שהתחת המהפנט של קונסטנס הוא חלק חשוב בהרבה בה מאשר שירתה, שאם להודות בכנות לא ממש מרשימה — היה ריגוש מעורפל עבורה. היא גם זכתה בכבוד להופיע בשיריו של גאווין. לא בשמה, כמובן: מושאי תשוקה נשיים כונו בשירים “הגבירה”, או “אהובתי האחת”, במחווה לאבירוּת ולשירי עם — אבל היה קסם רב ביכולת לקרוא את שיריו הארוטיים יותר של גאווין ולדעת שבכל פעם שהוא כותב “הגבירה” — או טוב מזה, “אהובתי האחת” — הכוונה אליה. “אהובתי האחת שרועה פרקדן על כרית”, “קפה ראשון של בוקר שותה אהובתי האחת” ו”אהובתי האחת מלקקת את צלחתי” היו מחממי לב, אבל “אהובתי האחת מתכופפת קדימה” היה החביב עליה. בכל פעם שהרגישה שגאווין קצר רוח כלפיה, היא היתה שולפת את השיר הזה וקוראת אותו שוב.
נוסף על גורמי המשיכה הספרותיים הללו היה גם הרבה סקס נמרץ, ספונטני.
ברגע שקשרה את חייה ביואן, קונסטנס ידעה שמוטב לא לחשוף בפניו את פרטי חייה המוקדמים. אם כי מדוע יש סיבה לדאגה בעצם? החיים עם גאווין היו חוויה רבת־עוצמה, אבל הוא גם היה חרא קטן; כך שהוא בבירור לא היווה תחרות ליואן, שבהשוואה אליו היה האביר על הסוס הלבן. ופרק החיים המוקדם הזה נגמר רע מאוד, בצער ובהשפלה עבור קונסטנס. אז למה להזכיר בכלל את גאווין? לא היה בזה שום טעם. יואן מעולם לא שאל אותה על גברים אחרים בחייה, כך שקונסטנס מעולם לא סיפרה. היא בהחלט מקווה שאין ליואן גישה כלשהי לגאווין עכשיו, דרך מחשבותיה־שבשתיקה או בכל אופן אחר.
אחד מיתרונות אלפינלנד הוא האופן שבו היא מאפשרת לקונסטנס להעביר את הפריטים היותר מטרידים מעֲבָרהּ מבעד לשער האבן ולאפסן אותם שם על פי דגם ארמון הזיכרון שהיה נפוץ מאוד בשימוש ב… מתי זה היה? במאה השמונה־עשרה? את משייכת את הדברים שאת רוצה לזכור לחדרים דמיוניים, וכשאת רוצה להיזכר באופן מלא את נכנסת לאותו חדר.
ולכן יש לה באלפינלנד יקב נטוש בשטחי המבצר שמחזיק בו כרגע זימרי נחוש־האגרוף — בעל ברית שלה — אך ורק למטרות גאווין. וכיוון שאחד הכללים של אלפינלנד הוא שיואן מעולם לא הורשה לעבור בשער האבן, הוא לעולם לא ימצא את היקב הזה או יגלה מה הצפינה בתוכו.
גאווין חתום בחבית עץ אלון ביקב. הוא לא סובל, אף שאובייקטיבית ייתכן שהיה מגיע לו לסבול. אבל קונסטנס השקיעה אנרגיות בניסיון לסלוח לגאווין, ולכן אסור לענות אותו. במקום זאת הוא שמור במצב של חִיוּת מושהית. מפעם לפעם היא עוברת ביקב ומעניקה לזימרי שי להידוק הברית ביניהם — כד בהט מלא קיפודי־ים קסאניים בדבש, קולר טופרי ציאנוגוגים — ומדקלמת את הלחש שפותח את מכסה החבית על מנת להציץ פנימה. גאווין נם שם בשלווה. הוא תמיד היה נאה כשעיניו עצומות. הוא לא הזדקן ביום אחד מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. עדיין מכאיב לה להיזכר ביום ההוא. ואז היא מחזירה את המכסה למקומו ומדקלמת את הלחש מהסוף להתחלה, וחותמת את גאווין בפנים עד שיתחשק לה להציץ בו שוב.
בחיים האמיתיים גאווין זכה בכמה פרסים על השירים שכתב והתקבל למשרה קבועה בלימוד כתיבה יוצרת באוניברסיטה במניטובה, אף שמאז הפרישה הוא עבר לוויקטוריה שבבריטיש קולומביה, עם נוף מקסים אל השקיעה באוקיינוס השקט. הוא שולח לקונסטנס כרטיס ברכה לחג המולד כל שנה; למעשה, הכרטיס הוא ממנו ומאשתו השלישית הצעירה ממנו בהרבה, ריינולדס. ריינולדס, איזה שם מטופש! זה נשמע כמו מותג סיגריות משנות הארבעים, כשסיגריות עדיין התייחסו אל עצמן ברצינות.
ריינולדס חותמת על הכרטיסים בשם שניהם — גאווי וריי, ככה הם קוראים לעצמם — ומצרפת מכתבים שנתיים עליזים ומעצבנים על החופשות שלהם (מרוקו! איזה מזל שהם ארזו אימודיום! אף שבזמן האחרון: פלורידה! כל כך טוב לברוח מהגשם!) היא שולחת גם דיווח שנתי על מועדון הקריאה שלהם — רק ספרים חשובים, רק ספרים אינטליגנטיים! כרגע הם מתמודדים עם בולניו, עבודה קשה אבל כל כך שווה את זה אם מתמידים! חברי המועדון מכינים חטיפים ברוח הספרים שהם קוראים, אז ריי לומדת להכין טורטיות מאפס. כזה כיף!
קונסטנס חושדת שריינולדס מגלה עניין לא בריא בנעוריו הבוהמייניים של גאווין, ובמיוחד בקונסטנס עצמה. וכיצד לא תגלה? קונסטנס היתה האישה הראשונה שגאווין גר איתה, בתקופה בחייו שהיה כל כך חרמן שבקושי היה מסוגל להשאיר את הרוכסן סגור כשקונסטנס נמצאה ברדיוס קילומטר ממנו. כאילו קרנה טבעת של חלקיקי קסם; כאילו הטילה לחש שאין לעמוד בפניו, כמו פֶרוֹמוֹניה תכולת־המחלפות באלפינלנד. אין שום דרך שריינולדס תוכל להתחרות בזה. היא בטח צריכה להשתמש בעזרי מין עם גאווין בהתחשב בגילו. אם היא טורחת בכלל.
“מי אלה גאווין וריינולדס?” יואן היה שואל כל שנה.
“הכרתי אותו בקולג’,” היתה קונסטנס משיבה. זה היה נכון חלקית. למעשה היא נשרה מהקולג’ כדי להיות עם גאווין, כל כך מוקסמת היתה ממנו ומהשילוב של התבדלות ושאפתנות. אבל יואן לא היה שמח במידע הזה. זה היה עלול לעורר בו עצב, או קנאה, או אפילו כעס. למה לערער אותו?
עמיתיו המשוררים של גאווין — וזמרי העם ונגני הג’ז והשחקנים, שהיו חלק מקבוצה משתנה־תדיר וחסרת צורה מוגדרת של נוטלי־סיכונים אמנותיים — בילו הרבה מזמנם בבית קפה בשם “סירת הנהר” ברובע יורקוויל של טורונטו, שהפך באותה תקופה משכונת חצי־עוני פרוורית לאזור פּרֶה־היפי מגניב. מ”סירת הנהר” לא נשאר דבר כיום, מלבד אחד מאותם שלטי ברזל יצוק היסטוריים מדכאים שמציין את המקום, בחזית מלון “צ’יצ׳י” שהוקם במקומו. הכול ייעלם, מכריזים השלטים הללו, ומוקדם משאתם חושבים.
לאף אחד מהמשוררים ומזמרי העם ומנגני הג’ז ומהשחקנים לא היה גרוש על הנשמה, וגם לקונסטנס לא היה, אבל היא היתה צעירה דיה למצוא זוהר בעוני. “לה בוהם”, זאת היתה היא. היא התחילה לכתוב את סיפורי אלפינלנד כדי להרוויח מספיק כסף לתמוך בגאווין, שראה בתמיכה כזאת חלק מתפקידה של אהובתו האחת. היא כתבה את הסיפורים המוקדמים ההם במכונת הכתיבה הידנית הרעועה שלה, מאלתרת תוך כדי כתיבה; ואז הצליחה — להפתעתה, תחילה — למכור אותם, אף שלא בהרבה כסף, לאחד ממגזיני התרבות המחתרתית של ניו יורק, שחיפש סוג כזה של פנטזיה קיטשית. אנשים עם כנפיים שקופות על הכריכות, חיות מרובות־ראשים, קסדות ארד ומותניות עור, קשתות וחצים.
היא היתה מוכשרת בכתיבת הסיפורים הללו, או לפחות מוכשרת דיה עבור המגזינים. כילדה היו לה ספרי מעשיות עם איורים של ארתור רקהם ודומיו — עצים מסוקסים, טרולים, עלמות על־טבעיות עם גלימות מתבדרות, חרבות, חגורות אלכסון, תפוחי הזהב של השמש. כך שאלפינלנד היתה רק עניין של הרחבת הנוף הזה, התאמת התלבושות והמצאת השמות.
היא גם עבדה כמלצרית באותם ימים, במקום בשם “סנאפי” שנקרא על שם דמות מצוירת של בּוּר כפרי ושהתמחה בלחם תירס ובעוף מטוגן; חלק מהתשלום היה כמה עוף מטוגן שהיתה מסוגלת לאכול, וקונסטנס נהגה להבריח הביתה חתיכות עוף נוספות עבור גאווין ולצפות בו בהנאה בעודו זולל אותן. העבודה היתה מתישה והמנהל שלח ידיים, אבל הטיפים היו לא רעים, ויכולת להרוויח יותר אם עבדת שעות נוספות, כמו קונסטנס.
בנות עשו דברים כאלה אז — קרעו את התחת כדי לתמוך בגבר שחשב שהוא גאון. מה עשה גאווין כדי לתרום את חלקו לשכר הדירה? לא הרבה, אם כי היא חשדה שהוא מוכר גראס מהצד. פה ושם הם אפילו עישנו קצת מזה, אם כי לא לעתים קרובות, כי זה גרם לקונסטנס להשתעל. כל זה היה רומנטי מאוד.
המשוררים וזמרי העם צחקו לה, כמובן, על סיפורי אלפינלנד שלה. ולמה שלא יצחקו? היא צחקה עליהם בעצמה. יעברו עוד עשורים רבים עד שסיפורת מהסוג שניפקה בקצב, ושנחשבה לא ספרותית, תזכה במעמד של כבוד כלשהו. היתה קבוצה קטנה שהודתה בקריאת “שר הטבעות”, אף שהיית חייב להצדיק את זה בעניין בנורדית עתיקה. אבל לתפיסתם של המשוררים היו יצירותיה של קונסטנס נחותות בהרבה מהרמה הטולקינאית, ואכן — חייבים להודות — כאלה היו. הם נהגו לקנטר אותה ולומר שהיא כותבת על גמדי גינה, והיא היתה צוחקת ואומרת כן, אבל הגמדים מצאו היום כד מלא מטבעות זהב ויקנו לכולם בירות. הבירה בחינם מצאה חן בעיניהם, והם הרימו כוסות לחיים: “לחיי הגמדים! האצילים בנוודים! בכל בית מכובדים!”
המשוררים לא ראו בעין יפה כתיבה לשם כסף, אבל קונסטנס זכתה בפטור כיוון שבניגוד לשירה שלהם, אלפינלנד נועדה להיות זבל מסחרי, וממילא היא עשתה את זה למען גאווין כמעשה גבירה אמיתית, ובנוסף היא לא היתה טיפשה מספיק לקחת את השטויות האלה ברצינות.
מה שלא הבינו היה שלמעשה — יותר ויותר — היא כן לקחה את זה ברצינות. אלפינלנד היתה שלה לבדה. היא היתה המחסה שלה, היא היתה המצודה שלה; לשם יכלה ללכת כשהעניינים עם גאווין היו מעורערים. היא יכלה לעבור ברוחה בשער הבלתי נראה ולשוטט ביער האפלולי ובשדות הבוהקים, לכרות בריתות ולהביס אויבים, ואיש לא נכנס לשם ללא רשותה, כיוון שלחש חמישה־ממדי הגן על הכניסה.
היא התחילה לבלות שם יותר ויותר זמן, בעיקר לאחר שנעשה ברור־למחצה שלא כל “גבירה” בשיריו החדשים של גאווין מתייחסת אליה. אלא אם הוא היה מבולבל ביותר לגבי צבע עיניה של הגבירה, שתיאר פעם כ”כחולות כמְכַשפות” ו/או כ”כוכבים רחוקים”, ועכשיו היו אפלות כדיו. “ישבן גברתי אינו כלל כירח” היה מחווה לשייקספיר — זה מה שגאווין אמר. האם שכח שיר מוקדם יותר — מעט מחוספס, אבל מעומק הלב — שהכריז שישבן גברתו כמוהו כירח: לבן, עגול, בוהק מעדנות בחשכה, מפתה? אבל הישבן האחר הזה היה מהודק ושרירי; הוא היה אקטיבי ולא פסיבי, מסעיר ולא מקסים; דומה יותר לנחש חנק, אם כי צורתו אחרת, כמובן. בסיוע מראת יד בחנה קונסטנס את אחוריה. לא היה ניתן לתרץ זאת באופן סביר כלשהו: פשוט לא היה מקום להשוואה. הייתכן שבעוד קונסטנס קורעת את ישבנה שנקשרו לו פעם שירים בעבודת המלצרות ב”סנאפי” — עבודה שוחקת כל כך שהיא רצתה לישון יותר משרצתה לעשות סקס — גאווין התגלגל על המזרן הגבשושי שלהם עם אהובתו האחת החדשה, הרעננה ושופעת המרץ? עם תחת מסעיר?
גאווין תמיד הפיק הנאה מסוימת מהשפלתה של קונסטנס בפומבי, בהערות עוקצניות ואירוניות שהיו מומחיותו הפואטית: זה היה סוג של מחמאה, כך הרגישה, כיוון שהוא מיקד את כל תשומת לבו בה. הוא התפאר בה מבחינה מסוימת, וכיוון שזה הדליק אותו, היא שיתפה פעולה בצייתנות עם ההשפלה. אבל עכשיו הוא הפסיק להשפיל אותה. עכשיו הוא התעלם ממנה, וזה היה גרוע בהרבה. כשנמצאו לבדם בדירת שני החדרים השכורה שלהם, הוא כבר לא נישק את צווארה או קרע מעליה את הבגדים והשליך אותה על המזרן שלהם בהפגנה ראוותנית של תשוקה חסרת שליטה. במקום זאת הוא התלונן על גב תפוס והציע — ויותר מזה, דרש — שהיא תפצה במציצה על הכאב ועל חוסר הניידות שלו.
זאת לא היתה מהפעילויות האהובות עליה. היא לא היתה מתורגלת בזה, ונוסף על כך, היתה רשימה ארוכה של דברים אחרים שהיתה מעדיפה להכניס לפה.
באלפינלנד, לעומת זאת, איש מעולם לא דרש מציצה. מצד שני, לאיש באלפינלנד גם לא היו שירותים. לא היה צורך בשירותים. למה לבזבז זמן על תפקודים גופניים שגרתיים כאלה כשעקרבי ענק פולשים לטירה? באלפינלנד כן היו אמבטיות, או ליתר דיוק בריכות רבועות שקועות בגנים מבושמי־יסמין שחיממו מעיינות תת־קרקעיים. אחדים מתושבי אלפינלנד היותר מושחתים טבלו בדם שבוייהם, שנכבלו ליתדות סביב הבריכה לצפות בחייהם אוזלים בהדרגה אל בין הבועות הארגמניות.
קונסטנס הפסיקה ללכת למפגשי הקבוצה ב”סירת הנהר” כי האחרים הסתכלו עליה במבטים מלאים רחמים, וגם שאלו שאלות מלאות משמעות, כגון: “לאן גאווין הלך? הוא היה כאן לפני דקה.” הם ידעו יותר ממנה. היה ברור להם שהעניין מגיע אל סופו.
התברר ששמה של הגבירה החדשה מרג’ורי. שם שנעלם כמעט לגמרי, קונסטנס חושבת עכשיו: המרג’וריות הולכות ונכחדות, וברוך שפטרנו מבחינתה. מרג’ורי היתה מנהלת חשבונות מתנדבת במשרה חלקית ב”סירת הנהר”, כהת־שיער, כהת־עיניים וארוכת־רגליים, עם נטייה לבדים אפריקניים ססגוניים הכרוכים סביב מותניה, לעגילי חרוזים משתלשלים עבודת־יד, ולנעירת צחוק שהזכירה אתון עם ברונכיטיס.
לפחות היא הזכירה זאת לקונסטנס; מתברר שלא לגאווין. קונסטנס תפסה את גאווין ומרג’ורי בשעת מעשה, בלי שום זכר לגב תפוס. כוסות יין היו זרועות על השולחן, בגדים זרועים על הרצפה, ושערה של מרג’ורי זרוע על הכרית: הכרית של קונסטנס. גאווין נאנק, מאורגזמה או משאט נפש על התזמון הגרוע. מרג’ורי, לעומת זאת, נערה, על קונסטנס או על גאווין או על המצב באופן כללי. זאת היתה נעירה של לגלוג. לא היה בה טוב לב, והיא צרבה.
מה כבר יכלה קונסטנס לומר מלבד, אתה חייב לי חצי משכר הדירה? אבל היא מעולם לא קיבלה את הכסף; גאווין היה קמצן, מאפיין של כל המשוררים בשעתו. זמן קצר לאחר שעזבה את הדירה ולקחה איתה את הקומקום החשמלי שלה, היא חתמה על חוזה ראשון לספר אלפינלנד. ברגע שהשמועה על העושר — היחסי — שהביאו לה הגמדים עשתה לה כנפיים ב”סירת הנהר”, גאווין הופיע בדירת שלושת החדרים החדשה שלה — דירה עם מיטה אמיתית שחלקה עם אחד מזמרי העם, אף שגם זה לא שרד הרבה זמן — במטרה להתפייס. מרג’ורי היתה חריג, הוא אמר. תאונה. לא משהו רציני. זה לא יקרה שוב. אהובתו האחת האמיתית היא קונסטנס: ודאי גם היא מבינה שהם נועדו זה לזה!
זה היה צעד מלוכלך בלשון המעטה, וקונסטנס אמרה לו את זה. אין לו שום בושה, שום כבוד? הוא מבין איזה עלוקה היה, כמה חסר יוזמה, כמה אנוכי? בתגובה גאווין, שנדהם תחילה מהלוחמנות שהפגינה מי שהיתה עד כה עלמת הירח נעימת ההליכות שלו, התאושש סרקסטית ואמר לה שהיא מטורללת, שהשירים שלה מחורבנים, שהמציצות שלה עלובות, שאלפינלנד המטופשת שלה היא קשקוש ילדותי, ושיש לו יותר כישרון בחור התחת שלו משיש לה בכל מוח הנקבה שלה.
ממש אהובתו האחת.
אבל גאווין מעולם לא הבין את החשיבות הפנימית של אלפינלנד. זה היה מקום מסוכן, ומבחינות מסוימות — אכן — מגוחך, אבל הוא לא היה בזוי. לתושביו היו סטנדרטים. הם הבינו אבירות מהי, ואומץ לב, ונקמה.
ולכן מרג’ורי אינה מאוחסנת ביקב הנטוש שם נשמר גאווין. במקום זאת היא מוקפאת בלחשי רונות בתוך כוורת אבן של פְרֶנוֹזְיה ריחנית־המחושים. גובהה של חצי־אֵלה זאת שני מטרים וארבעים, גופה מכוסה שערות זהובות זעירות, ויש לה עיניים מורכבות. למרבה המזל היא חברה טובה של קונסטנס, ולכן שמחה לסייע לה בתוכניותיה ובתחבולותיה בתמורה ללחשי החרקים שקונסטנס מסוגלת להרעיף. כל יום בשעה שתים־עשרה בצהריים בדיוק, מאה דבורים בצבעי אזמרגד ואינדיגו עוקצות את מרג’ורי. עוקציהן הם כמו מחטים מלובנות טבולות ברוטב צ’ילי חריף, והכאב מייסר להחריד.
בעולם שמחוץ לאלפינלנד, מרג’ורי נפרדה מגאווין ומ”סירת הנהר” כאחד כדי ללמוד בבית ספר לעסקים, והתקבלה לתפקיד כלשהו בחברת פרסום. כך על פי השמועות. הפעם האחרונה שקונסטנס ראתה אותה היתה בשנות השמונים, צועדת ברחוב בּלוּר בחליפת מנהלים בצבע בז’ עם כתפיים מרופדות. החליפה היתה מכוערת להדהים, וכך גם הנעליים המגושמות שצורפו אליה.
אבל מרג’ורי לא ראתה את קונסטנס. או שהעמידה פנים שאינה רואה אותה. וטוב שכך.
ישנה גרסה אלטרנטיבית ששמורה בארון התיוק הפנימי של קונסטנס, ובה קונסטנס ומרג’ורי זיהו זו את זו ביום ההוא בקריאות שמחה, והלכו לשתות קפה ולנעור בקול גדול על גאווין ועל השירים שלו ועל חשקו למציצות. אבל זה מעולם לא קרה.
קונסטנס יורדת במשעול, חוצה את גשר המנורות העמומות שצורתן כביצים ונכנסת ליער האפל. ששש! חשוב להתהלך בשקט. הנה שביל האפר לפניה. עכשיו הלחש. קונסטנס מקלידה:
דבר־שפר, דף־ספר
נתלש־נקרע התפר;
שיני הזמן הנוראות
הופכות הכול לאפר.
אבל זה תיאור, היא מחליטה; זה לא לחש. צריך כאן משהו שמזכיר יותר כישוף:
נוֹרְג, סְמיתֶרְט, זוּרְפּאש,
טֶלְדָרין־הכפור,
צאו ובואו, גלו האור,
הָניסו הרֶשע מזה האפר.
בדמו הסגלגל של…
הטלפון מצלצל. זה אחד הבנים, זה שגר בפריז; או ליתר דיוק, זאת אשתו. הם ראו את סופת הקרח בטלוויזיה, הם דאגו לקונסטנס, הם רצו לוודא שהכול בסדר.
מה השעה אצלכם? היא שואלת אותם. למה אתם ערים בשעה מאוחרת כל כך? ברור שהיא בסדר! זה בסך הכול קצת קרח! אין סיבה להילחץ. נשיקות לילדים, עכשיו לכו לישון. הכול בסדר גמור.
היא מנתקת מהר ככל האפשר: היא ממורמרת על ההפרעה. היא שכחה את שמו של האל שדמו הסגלגל יעיל כל כך. למרבה המזל, במחשב שלה יש רשימה של כל האלים של אלפינלנד ותכונותיהם ומילות ההשבעה שלהם, מסודרת על פי סדר אלפביתי לנוחות החיפוש. בשלב הזה כבר יש אלים רבים; הם הצטברו עם השנים, והיא נאלצה להמציא כמה נוספים עבור הסדרה המצוירת לפני עשור, ועוד כמה — גדולים יותר, מפחידים יותר, אלימים במיוחד — עבור משחק המחשב שגומרים ללטש בימינו. לו היתה מתארת לעצמה שאלפינלנד תשרוד כל כך הרבה זמן ותצליח כל כך, היא היתה מתכננת אותה טוב יותר. היא היתה מעניקה לה צורה, מבנה מוגדר יותר; היא היתה מתווה לה גבולות. במצבה הנוכחי היא צמחה כמו התפשטות של עיר.
ויותר מזה, היא לא היתה קוראת לה אלפינלנד. השם נשמע יותר מדי כמו אֶלְפינלנד, כשלמעשה חשבה על הנהר המקודש אַלְף מתוך שיר של קולרידג’, על מערותיו האינסופיות. זה ואלפא, האות הראשונה באלפבית. מראיין צעיר ומתחכם שאל אותה פעם אם “העולם המובנה” שלה נקרא אלפינלנד כי הוא מלא בכל כך הרבה זכרי אלפא. היא ענתה בצחוק מסתורי מעט, שטיפחה למטרות התגוננות מרגע שעיתונאים מהסוג המתחכם הזה החליטו שהיא שווה ראיונות. זה היה בתקופה שכל הספרים שגובבו יחד תחת הכותרת “ספרי ז’אנר” התחילו לזכות לתשומת לב מהעיתונות. או לפחות רבי־המכר שבהם.
“לא, לא,” היא אמרה לו. “אני לא חושבת. לא זכרי אלפא. זה פשוט קרה ככה איכשהו. אולי כי… תמיד אהבתי את דגני הבוקר האלה. ‘אלפַּיין’?”
היא נשמעה מטומטמת בכל ריאיון שהוא, וזאת הסיבה שהפסיקה להתראיין. היא גם הפסיקה ללכת לכנסים: היא ראתה די והותר ילדים מחופשים לערפדים ולארנבים ול”מסע בין כוכבים”; ובעיקר לנבלים היותר מרושעים של אלפינלנד. היא באמת לא תוכל לסבול עוד חיקוי עלוב של מילְזְרֶת אדום־היד — עוד יצור תמים וסמוק־לחיים המחפש אחר רשעותו הפנימית.
היא גם לא אוהבת להתעסק במדיה החברתית, למרות הבקשות החוזרות ונשנות מצד המוציא לאור שלה. אין טעם שיגידו לה שזה יגדיל את מכירות אלפינלנד וירחיב את קהל המותג. היא לא צריכה עוד כסף, כי לְמה כבר ישמש אותה? כסף לא הציל את יואן. היא תוריש הכול לבנים, כפי שנשותיהם מצפות שתעשה. ואין בה רצון לאינטראקציה עם קוראיה הנאמנים: כבר עכשיו היא יודעת עליהם יותר מדי, עליהם ועל הפירסינג שלהם והקעקועים והפטיש לדרקונים. ויותר מכול, היא לא רוצה לאכזב אותם. הם יצפו למכשפת ששערה ככנף העורב, עם צמיד נחש במעלה זרועה וקישוט שיער ארוך וחד, ולא לבלונדינית־לשעבר דקה כנייר וחרישית־דיבור.
היא בדיוק פותחת את תיקיית הקבצים של אלפינלנד במסך שלה כדי לעיין ברשימת האלים, כשקולו של יואן אומר, היישר באוזנה ובקול רם מאוד: “תכבי את זה!”
היא קופצת בבהלה. “מה?” היא אומרת. “לכבות את מה?” האם השאירה שוב את הגז דולק מתחת לקומקום? אבל היא עדיין לא הכינה לה משהו חם לשתות!
“תכבי את זה! את אלפינלנד! תכבי את זה מיד!” הוא אומר.
כנראה הוא מתכוון למחשב. נסערת כולה היא מסתכלת מעבר לכתפה — הוא היה ממש כאן. ואז היא לוחצת על כפתור הכיבוי. בעוד המסך מחשיך נשמע קול חבטה כבד ועמום, והאורות כבים.
כל האורות. גם פנסי הרחוב. איך הוא ידע מראש? האם יואן מסוגל לחזות את העתיד? מעולם לא היתה לו יכולת כזאת.
היא מגששת את דרכה במורד המדרגות ולאורך המסדרון עד דלת הבית, פותחת אותה בזהירות: מימין, במרחק רחוב משם, יש בוהק צהוב. כנראה עץ נפל על חוט חשמל ותלש אותו. אלוהים יודע מתי יגיעו לתקן את זה. זאת בטח הפסקת חשמל אחת מבין אלפים.
איפה היא השאירה את הפנס? הוא בתיק שלה, שנמצא במטבח. היא גוררת רגליים ומגששת את דרכה לאורך המסדרון, ממששת בתוך התיק. סוללות הפנס כמעט ריקות, אבל האור מספיק לה להדלקת שני הנרות.
“תסגרי את ברז המים הראשי,” יואן אומר. “את יודעת איפה הוא נמצא, אני הראיתי לך. ואז תפתחי את הברז במטבח. את צריכה לרוקן את הצנרת, את לא רוצה שהצינורות יתפוצצו.” זה הנאום הארוך ביותר שנשא מזה זמן־מה. הוא ממלא אותה תחושה חמימה, מטושטשת: הוא באמת דואג לה.
ברגע שהיא משלימה את משימת הברז, היא מארגנת אוסף של פריטים מבודדים — השמיכה מהמיטה, כרית, גרבי צמר נקיים ושמיכת הצמר המשובצת — ומכינה לה קן מול האח. ואז היא מדליקה אש. כאמצעי זהירות היא מכסה את חזית האח בסבכת המתכת: היא לא רוצה לעלות באש באמצע הלילה. אין מספיק עצי הסקה ליום שלם, אבל הם יספיקו עד השחר בלי לקפוא למוות. ודאי ייקח לבית שעות להתקרר. בבוקר היא תחשוב על האפשרויות העומדות בפניה; אולי בינתיים הסערה תשכך. היא מכבה את הנרות: אין טעם להסתכן בשריפה.
היא מתכרבלת בשמיכה. הלהבות מרצדות באח. חמים ונעים לה במידה מפתיעה, לפחות לעת עתה.
“כל הכבוד,” יואן אומר. “זאת קונסטנס שלי!”
“אוי, יואן,” קונסטנס אומרת. “אני באמת קונסטנס שלך? תמיד הייתי? היה לך רומן, אז?”
אין תשובה.
שביל האפר מוביל הלאה ביער, מתנוצץ באור הירח, באור הכוכבים. מה היא שכחה? משהו לא בסדר. היא מגיחה ממחסה העצים: היא נמצאת ברחוב קפוא. זה הרחוב שבו היא מתגוררת, שבו גרה עשורים, והנה הבית שלה, הבית שבו היא מתגוררת עם יואן.
הבית לא אמור להיות כאן, באלפינלנד. הוא נמצא במקום הלא נכון. הכול כאן לא נכון, אבל היא בכל זאת ממשיכה לעקוב אחר שביל האפר, במעלה מדרגות הכניסה ומבעד לדלת. שרוולים חובקים אותה, שרוולי בד שחור. מעיל ארוך. הוא לא של יואן. יש פֶּה, שנצמד אל צווארה. יש טעם שאבד מזמן. היא כל כך עייפה, היא מאבדת כוחות; היא מרגישה שהם אוזלים ממנה מבעד קצות אצבעותיה. איך גאווין נכנס לכאן? למה הוא לבוש כמו קברן? היא נמסה אל בין זרועותיו באנחה; ללא מילים, היא שוקעת אל הרצפה.
אור הבוקר מעיר אותה, שוטף מבעד לחלון שכוסה זגוגית שנייה של קרח. האש כבתה. גופה נוקשה מהשינה על הרצפה.
איזה לילה. מי היה מאמין שהיא מסוגלת לכזה חלום ארוטי, בגילה? ועוד עם גאווין: כמה מטופש. היא אפילו לא מכבדת אותו. איך הוא הצליח להיחלץ מהמטאפורה שם שימרה אותו כל השנים הללו?
היא פותחת את דלת הבית, מציצה החוצה. השמש זורחת, המרזבים צימחו גדילי קרח נוצצים. חול החתולים על המדרגות שלה עשה בלגן שלם; בעוד הכול נמס, הוא יהפוך לחימר לח. הרחוב נתון בערבוביה: ענפים בכל מקום, קרח בעובי חמישה סנטימטרים לפחות. זה מפואר.
אבל בתוך הבית קר, והולך ונעשה קר יותר. היא תצטרך לצאת אל המרחב המסנוור הזה כדי לקנות עוד עצים, אם יש. או שתמצא מחסה מסוג כלשהו: כנסייה, בית קפה, מסעדה. מקום שעדיין יש בו חשמל וחום.
זה אומר שתצטרך לעזוב את יואן. הוא יישאר לבדו כאן. זה לא יהיה טוב.
לארוחת בוקר היא אוכלת יוגורט וניל בכפית ישר מהמכל. בזמן שהיא אוכלת, יואן מכריז על נוכחותו. “קחי את עצמך בידיים,” הוא אומר בחומרה רבה.
היא לא מצליחה להבין על מה הוא מדבר. היא לא צריכה לקחת את עצמה בידיים. היא לא מהססת, היא בסך הכול אוכלת יוגורט. “לְמה אתה מתכוון, יואן?” היא אומרת.
“לא היה לנו טוב?” הוא שואל, כמעט בתחינה. “למה את הורסת את זה? מי היה האיש הזה?” עכשיו קולו נשמע עוין.
“למי אתה מתכוון?” היא שואלת. יש לה הרגשה לא טובה. לא יכול להיות שיש ליואן גישה לחלומות שלה.
קונסטנס, היא אומרת לעצמה. את משתגעת לגמרי. למה שלא תהיה לו גישה לחלומות שלך? הוא רק בתוך הראש שלך!
“את יודעת,” יואן אומר. הקול שלו בוקע מאחוריה. “האיש ההוא!”
“אני לא חושבת שיש לך זכות לשאול,” היא אומרת ומסתובבת. אין שם אף אחד.
“למה לא?” יואן שואל, בקול קלוש יותר. “קחי את עצמך בידיים!” האם הוא מתפוגג?
“יואן, היה לך רומן?” היא שואלת. אם הוא באמת רוצה להיכנס לזה, שניים יכולים לשחק את המשחק.
“אל תחליפי נושא,” הוא אומר. “לא היה לנו טוב?” משהו מצרצר בקולו עכשיו, משהו מכני.
“אתה זה שתמיד החליף נושא,” היא אומרת. “פשוט תגיד לי את האמת! כבר אין לך מה להפסיד, אתה מת.”
אסור היה לה לומר את זה. היא עשתה את זה לגמרי לא נכון, היא היתה צריכה להרגיע אותו. אסור היה לה להשתמש במילה הזאת, היא נפלטה לה מרוב כעס. “לא התכוונתי!” היא אומרת. “יואן, אני מצטערת, אתה לא באמת…”
מאוחר מדי. יש פיצוץ זעיר, שבקושי נשמע, כמו פרץ אוויר. ואז דממה: יואן איננו.
היא מחכה: שום דבר. “תפסיק עם הברוגז!” היא אומרת. “צא מזה!” היא כועסת לרגע.
היא יוצאת לקנות אוכל. על אחת המדרכות, נשמה מלאת התחשבות פיזרה חול. חנות הנוחות פתוחה כבדרך נס: יש להם גנרטור. יש שם עוד אנשים, כולם עטופים וצרורים: גם אצלם התנתק החשמל. האישה עם השיער הצבוע והקעקוע הציבה סיר חשמלי וחיממה מרק. היא מוכרת את העוף בגריל חתוך לחלקים על מנת שיהיה מספיק לכולם. “בבקשה, חמודה,” היא אומרת לקונסטנס. “דאגתי לך!”
“תודה רבה,” קונסטנס אומרת.
היא מתחממת, אוכלת עוף ומרק, שומעת מהאחרים סיפורים על סופת הקרח. אנשים שנחלצו בעור שיניהם, בהלות גדולות, מחשבה זריזה. הם אומרים זה לזה איזה מזל יש להם, שואלים זה את זה כיצד יוכלו לעזור. חברוּתי כאן, ידידותי, אבל קונסטנס לא יכולה להישאר זמן רב. עליה לחזור לבית, כי יואן בוודאי מחכה לה.
כשהיא חוזרת הביתה היא מתגנבת מחדר קר לחדר קר וקוראת בקול שקט כמו אל חתול מפוחד: “יואן, תחזור! אני אוהבת אותך!” קולה שלה מהדהד בתוך ראשה. בסופו של דבר היא עולה במדרגות אל עליית הגג ופותחת את הארגז עם הנפטלין. אלה סתם בגדים. הם נחים שם, משוטחים, דוממים. יהיה יואן היכן שיהיה, כאן הוא איננו.
היא תמיד חששה להעלות את השאלה הזאת, שאלת הרומן. היא לא היתה מטומטמת, היא ידעה מה הוא עושה, אם כי לא עם מי: היא הריחה את זה עליו. אבל היא היתה מבועתת מכך שיואן יעזוב אותה כפי שעשה גאווין. היא לא היתה שורדת את זה.
ועכשיו הוא עזב אותה. הוא השתתק. הוא הסתלק.
אבל אף שהוא הסתלק מהבית, לא ייתכן שהסתלק מהיקום, לא לגמרי. היא לא מוכנה לקבל את זה. הוא חייב להימצא איפשהו.
היא מוכרחה להתרכז.
היא הולכת לחדר העבודה, מתיישבת בכיסא של יואן, בוהה במסך החשוך של המחשב שלה. נראה שיואן רצה להציל את אלפינלנד; הוא לא רצה שהיא תישרף בעווית חשמלית. לכן הורה לה לכבות את המחשב. אבל מה היתה הסיבה לכך שעשה זאת? אלפינלנד אינה השטח שלו: בסתר לבו הוא שנא את הפופולריות שלה, הוא חשב שהיא מטופשת, הרדידות האינטלקטואלית שלה היתה משפילה עבורו. הוא נטר לאופן המוחלט שקונסטנס שקעה בה, גם אם כלפי חוץ שיתף פעולה. ואין לו גישה לשם, לעולם הפרטי שלה: סורגים בלתי נראים מונעים ממנו להיכנס. הם תמיד מנעו ממנו להיכנס, מאז שנפגשו. הוא לא יכול להיכנס לשם.
ואולי כן? אולי הוא יכול. אולי כללי אלפינלנד כבר אינם בתוקף, כי האפר המקולל עשה את שלו והלחשים העתיקים הופרו. בגלל זה גאווין הצליח לפתוח את מכסה החבית שלו בלילה הקודם ולהופיע בביתה של קונסטנס. ואם גאווין יכול לצאת מאלפינלנד, הגיוני שיואן יכול להיכנס. או יכול להישאב פנימה, ולו בשל פיתוי האיסור.
כנראה לשם הוא הסתלק. הוא עבר בשער שבחומה עטורת הצריחים, הוא נמצא שם עכשיו. הוא הולך בדרך המעומעמת, המתפתלת, הוא חוצה את הגשר לאור הירח, הוא נכנס ליער הדומם, המסוכן. עד מהרה הוא יגיע לצומת המוצלל, ולאיזה כיוון יפנה? לא יהיה לו מושג. הוא ילך לאיבוד.
הוא כבר הלך לאיבוד. הוא זר באלפינלנד, הוא לא מכיר את סכנותיה. הוא נטול רונות, נטול כלי נשק. אין לו בעלי ברית.
או ליתר דיוק, אין לו בעלי ברית מלבדה. “חכה לי, יואן,” היא אומרת. “חכה איפה שאתה!” יהיה עליה להיכנס ולמצוא אותו.

מרגרט אטווד, ילידת 1939, היא סופרת קנדית. היא חיברה יותר משלושים ספרי פרוזה, חמישה־עשר ספרי שירה וכן ספרי ילדים, מאמרים ומסות.

 

יצירותיה זיכו אותה בפרסים יוקרתיים, ובהם פרס בוקר ( 2000) על המתנקש העיוור; פרס גילר הקנדי על לטענת גרייס (שניהם ראו אור בהוצאת כנרת); פרס ארתור סי קלארק לספרות מדע בדיוני; פרס פסטיבל הספרים הבינלאומי באדינבורו, על תרומתה לספרות ולהגוּת העולם; ופרס דן דוד לשנת 2010, המוענק על מצוינות ותרומה לאנושות.

 

היא נשואה לסופר גרים גיבסון ואם לבת.

X