מאחורי הדלתות הסגורות: המארז המלא | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

מאחורי הדלתות הסגורות: המארז המלא

מאחורי הדלתות הסגורות: המארז המלא

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 700
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 90
- 90

שלושת חלקי הטרילוגיה במארז אחד: ילדות, הכחשה, חרטה

 

קתרין קארמייקל ביצעה את הרצח המושלם, בהיותה בת חמש-עשרה בלבד. היא רצחה את אביה מסיבה שידועה לה, ולה בלבד. היא הצליחה לתעתע ברשויות החוק ולגרום לכולם להאמין שמדובר בהתאבדות. קתרין קארמייקל היום, נאלצת להתמודד עם רגש האשמה המכרסם בה, על הפשע שביצעה באדם שהיה האהוב עליה ביותר.”מאחורי הדלתות הסגורות” הוא סיפור זיכרונותיה ואהבותיה של ד”ר קתרין קארמייקל, שנוצלה מינית על ידי אביה. הוא גם סיפור ההצלחה שלה – כיצד יצאה ממעגל הניצול.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    האם אפשר לקנות את הטרילוגיה מודפסת?

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרולוג
יום יפה היום, חשבתי לעצמי. היום אצא קצת להתאוורר בשמש האביבית של ניו-יורק, כך חשבתי. כן, אני קצת אנשום אוויר של האוקיינוס במקום לנשום את חומרי החיטוי של בית החולים, שהפך בחמש השנים האחרונות לבית הראשון שלי, שם אני מבלה את רוב זמני. רק לא לחשוב, רק לעבוד, המנטרה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. רק לשכוח שהייתי בת חמש-עשרה ועשיתי מעשה שלא ייסלח לי, שאני לא אסלח לעצמי על שאיבדתי צלם אנוש, ושעכשיו אני עובדת את נשמתי לדעת כדי לכפר כלפי הבורא, כלפי האנושות וכלפי עצמי – על העוול שגרמתי, שביצעתי בשתי כפות ידי.
לקחתי לי תיק קטן עם כריך ומים מוגזים, ארנק וז’קט. את הטלפון הנייד פשוט השארתי בבית. לא בא לי שסבתא שלי תציק לי או שיתקשרו אליי ויזעיקו אותי לבית החולים. היום אני חייבת להתאוורר. המעבורת לסטייטון איילנד עמדה לצאת, ואני חשבתי לעצמי שבפעם האחרונה שהייתי כאן היית בת ארבע-עשרה – טיילתי לי לבד בעוד שאבא שלי היה בפגישות עסקים ברחבי העיר בעסקי הביטוח שלו.
עליתי לסיפון, חיכיתי למעבורת שתצא לדרכה. השמים מעליי היו ממש בצבע תכלת, לא היה אפילו ענן נוצה ששט לו בשמי ניו-יורק. התבוננתי אל עבר האופק, אל המקום שבו השמים והמים מתחברים. הציפורים מעל השמיעו קולות ציד. הנשימות שלי היו קצובות ואטיות. המעבורת החלה את דרכה ליעדה. שוב התפעלתי מהנוף, ולפתע הרגשתי לידי נוכחות של מישהו שנראה מוכר. הפניתי את מבטי לעבר הגבר הגבוהה והקירח שעמד לידי. שיט! בפעם האחרונה שראיתי אותו הייתי בת חמש-עשרה. זה היה כשהוא הגיע לעצור אותי והוביל אותי לתחנת המשטרה של סן דייגו.
“מיס קארמייקל, או שהיום אני צריך לקרוא לך ד”ר קארמייקל?” הוא פנה אליי.
הסתובבתי אליו וסקרתי אותו מכף רגל עד ראש. בחנתי את הלבוש הרשמי שלו. החליפה הלא ממש יקרה שלו בצבע כחול נייבי, חולצה לבנה ועניבת פסים אלכסוניים בצבעים בגוני כחול ותכלת. הייתי ממש מופתעת לראות אותו. חשבתי שבחיים לא אראה עוד את האדם הזה. בהיתי בו, ולא יצאו לי מילים מהפה. הוא בטח בא לעצור אותי על מה שעשיתי לפני שלוש-עשרה שנה. נבהלתי.
לאחר מה שנראה לי כמו נצח, הצלחתי לחלץ משפט מהפה שלי.
“הבלש מרטין, מה שלומך? מה אתה עושה בניו-יורק? החלטת לעשות קרוז ולראות את הליברטי?” שאלתי, וחשבתי לעצמי, תיזהרי במה שאת אומרת לו, הוא קורא את שפת הגוף שלך, הוא טוב בעבודה שלו. כמו שאמר לי עורך הדין שלי אז, כשהייתי בת חמש-עשרה.
“לא, למען האמת באתי במיוחד מסן דייגו לראות אותך. הייתי בבית החולים שאת עובדת בו, ואמרו לי שאת בחופשה היום, אז הלכתי לדירה שלך וראיתי אותך בדיוק יוצאת. עקבתי אחרייך. אני מבין שלא לקחת את הטלפון שלך איתך, כי ניסיתי לאתר אותך באמצעותו.” אמר וחייך אליי בחיוך מרושע. “מה שלום הסבתא המיליונרית שלך, זאת שמוציאה אותך מכל דבר בזכות הכסף שלה? היא עדיין גרה בבוסטון או שהיא כאן איתך בניו-יורק?” הוא המשיך לגחך. הוא ממש שעשע את עצמו.
“היא בסדר, היא עדיין בבוסטון,” עניתי לו.
הוא בא לחקור אותי. בטח קרלה שוב משגעת אותו, חשבתי. עכשיו הוא ישאל אותי את השאלות המעצבנות שלו ושל השותפה הדהויה שלו. הייתי מבוהלת.
“בואי שבי לידי, ד”ר קארמייקל. אני רוצה לדבר איתך.”
הוא התיישב על הספסל שהיה על הסיפון, ניקה את המושב לידו וסימן לי להתיישב. צעדתי בהיסוס ובחשש כבד לעבר המושב. לבסוף התיישבתי והזכרתי לעצמי להיזהר ממנו.
הבלש מרטין לא הסתכל עליי. הוא בהה בשמים. כנראה גם הוא היה התלהב מהשמים הכחולים שהופיעו אחרי שבועיים של גשם. לא, הוא מסן דייגו, שם היינו רגילים לשמים כאלה.
“את יודעת עברו כמעט שלוש-עשרה שנים מאז שאביך נפטר. החוקר הפרטי של חברת הביטוח של אבא שלך, וקרלה כמובן, לא מפסיקים לטעון את אותן הטענות – שרצחת את אבא שלך בשביל פוליסת הביטוח. בכל זאת, קיבלת שישה מיליון דולר.” הוא השתתק לרגע, ואני חשבתי לעצמי, ידעתי שקרלה עדיין משגעת אותו.
“תגיד לי, היא עדיין נשואה לבוב, הבחור ההוא? או שהיא נפטרה ממנו? היא הייתה משחקת איתו ועם אבא שלי… כמו שתי בובות על חוט הם היו בשבילה.” ניסיתי להוציא גיחוך מאולץ שיישמע טבעי, ושמתי לב שהוא חייך בחצי פה.
“אז לטענתך היה לה רומן עם אבא שלך? כי היא הכחישה את זה.”
“ראית את הבן הקטן שלה, עכשיו הוא צריך להיות בן שש-עשרה בערך. כשהוא היה קטן, ואבא שלי היה משחק איתו, הייתי יכולה לראות את הדמיון כאילו שיבטו את אבא שלי. אני בטוחה שהוא אח שלי. וגם הבן הגדול שלה. וכל הפעמים שהיא ישנה אצלנו כשבוב היה מחוץ לעיר וכשהיא הייתה נוסעת עם אבא שלי מחוץ לעיר לרגל עסקים ופגישות, הייתי שומעת אותה גוחנת מחדר השינה שלו.” חייכתי. “טוב, היא רצתה להישאר נשואה לבוב שלה אחרי שאבא שלי מת. אחרי שהיא נפנפה אותו כל יומיים.” כל כך כעסתי עליה שהיא עשתה את זה. רציתי לחנוק אותה. הרגשתי שכל הצרות שלי היו בגללה לפעמים, בגלל שלא רצתה להתחתן איתו.
ג’ון מרטין ממש בחן אותי והסתכל לי בעיניים. “אני אמרתי לה שהיה לך אליבי מוצק, שבילית את הלילה עם בריאן ג’ונס. אבל היא שוב ושוב טענה שגלולות השינה היו שלך ולא של אבא שלך, ד”ר קארמייקל.” הוא עצר לרגע. “איך שאני לא הופך את זה. את מי שאני לא שואל, המוות שלו לא הגיוני. התנוחה שלו במיטה, שעת המוות שלו – שום דבר לא היה הגיוני, לפי מה שאמרו לי הפרמדיקים. כל כך הרבה דברים לא מסתדרים לי. בכל פעם אני חוזר לאותה נקודה, קייטי.”
הוא אף פעם לא קרא לי קייטי. רק מי שהכיר אותי על בסיס אישי קרא לי קייטי.
“למה את נראית המומה?” הוא שאל.
“אני לא רגילה שמישהו שההיכרות שלי איתו כל כך פורמלית קורא לי קייטי, בלש מרטין.”
הוא המשיך לבחון אותי. “מה שלום האליבי שלך? מה שלום מר ג’ונס הצעיר?” הוא בטח יודע יותר טוב ממני מה שלום בריאן. הוא הסנדק שלו.
עניתי לו במבוכה, “אני לא יודעת, הקשר בינינו נותק לפני שנים.”
בלש מרטין שאל, “מה קרה, הייתם שתי ציפורי אהבה.” הוא באמת ציפה לתשובה.

רג’ינה אוזנן על עצמה ועל הספר: “כמשפטנית, יצא לי לקרוא פסקי דין בהם הואשמו והורשעו אבות בניצול בנותיהם, ומכאן נולדה הטרילוגיה שלי. חשבתי איך הופכת מערכת יחסים שאמורה להיות מגוננת – לניצול. לאחר שחקרתי, בדקתי וראיינתי פסיכולוגים ופסיכיאטרים, הגיבורה קיבלה קווים לדמותה.”

X