לפעמים הבית הוא רוצח | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

לפעמים הבית הוא רוצח

לפעמים הבית הוא רוצח

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 198
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65
- 20
- 20

מועמד לפרס ספיר, 2016!

קיץ לוהט. שריפת קוצים מאיימת להגיע אל בתי יישוב בגליל שבו מתגוררים אורי ונעמה. הוא מוזיקולוג והיא פסיכולוגית. האש שמגיעה עד סמוך לבית העלמין הצבאי שבו טמון בנם, שספק התאבד ספק נהרג בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי – מעירה בהם את האובדן ששכך מעט. זה קורה ערב נסיעתה או שמא מנוסתה של בתם לטיול ארוך שבו תחקור בין היתר את זהותה המינית.

בקצב פנימי מדויק ובגוון השפה הצלול והייחודי לו, מלווה שמעון צימר את סיפור התפוררותה של המשפחה, שיחידיה מבקשים לגעת  ולהשתייך אך נסים זה מזה פעם אחר פעם, כי כמו שכותבת הילדה לאביה, “לפעמים הבית הוא רוצח שיש לנוס ממנו. (סלח לי אבא.)”

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לפעמים הבית הוא רוצח”

בקרוב…

אש

 

 

אורי

היה קיץ מושמץ, חביב רק על המציתים, ובחוץ שוב בער ההר. גבר ואשה עמדו על גג הבית וצפו באש. אלונים ועצי זית עתיקים נלפתו בלשונות האש וקרסו לאפר. חזיר בר פרץ מתוך הסבך הבוער ושעט במורד, אל עבר מישור הבטון של בית העלמין הצבאי שבתחתית ההר, מחריד מסעודתם צמד שפני סלע, שכרסמו צמחים מערוגות הקברים. מטוס בוכנה מכריס הגיח מכיוון הים של נהריה, פער את בטנו, שפך מיליון כוסות מים ונסק. ובראש ההר, על רקע שמי גיהינום אדומים, ניצב כבאי בודד, אוחז זרנוק, מטפורה לאפסותו של האדם מול הטבע.

הגבר אמר: “הם שורפים לנו את כל המדינה. עוד מעט הם יגיעו לנדב.”

האשה שתקה ואז אמרה: “זה בטח רק כמה ילדים שעישנו סיגריה בין השיחים.”

פיו של הגבר התעקם בגיחוך: “את נאיבית. הם מנסים לשרוף אותנו כבר מאה שנה.”

בעיניו נלכד הבהוב האש, וקולו הפך ללחישה זועמת, ארסית: “אם הייתי תופס את המציתים הייתי שורף אותם בלהביור. אחד אחד.”

האשה נרעדה וחזרה לשתוק.

האיש חשב: השביל שהקימו לזכרו של הילד, עם פינת המנוחה המוצלת, הברזיות ומרפסת העץ המשקיפה על הוואדי, כל זה בטח הפך לפחם ולאבק שחור. מחר יעלה לקבר וישטוף את הפיח מהמצבה, ואחר כך יהיה עליהם לשתול עצים חדשים ולשקם את המתקנים.

מכונית כיבוי אש עברה ברחוב הסמוך, וקול דובר ברמקול קרא לדיירים לסגור את החלונות ולהימנע מהדלקת מזגנים כדי למנוע חדירת עשן.

הם ירדו מהגג, קיבצו בחנייה המקורה את השולחנות וכיסאות הפלסטיק ששכרו לקראת מסיבת יום ההולדת של הילדה, ואת אלה שלא מצאו להם מקום, כיסו בברזנט. לילה ירד. האישה נכנסה אל תוך הבית והגבר הפעיל את הממטרות כדי להקל על הצמחים והדשא את חום האש.

כשנכנס לחדר השינה מיהרה האישה להרכיב את משקפי הקריאה, לקחה מהשידה הסמוכה למיטה את “ספר המתים והחיים הטיבטי” והתחזתה לקוראת.

כבר יותר מחודש שהיא מנסה לקרוא את הספר ולמצוא בו את הנחמה המובטחת, שעליה שמעה רבות מכמה מחברותיה, אבל בכל פעם היא מצליחה לקרוא עמודים ספורים בלבד, מהם מצטייר לה המוות כמו ממלכת עונשין שאליה מוגלות הנשמות לנצח שלפניהן, ובמקום הקלה היא נתפסת למועקה גדולה יותר. האיש פתח את הטלוויזיה. על המסך שודרו חדשות הלילה. הוא חיכה לידיעה על ההצתה, אבל לא היתה כזאת. הוא קילל את אנשי מערכת החדשות של הערוץ.

האשה החזירה את הספר לשידה, כיבתה את מנורת הקריאה, סובבה את גבה לגבר ועצמה את עיניה.

שמה של האשה היה נעמה, שמו של הגבר אורי.

באור המרצד של הטלוויזיה בחן אורי את קימור האגן הרחב של נעמה, דמיין מתוך הרגל איך הוא מפשיל את כתונת השינה, לופת את אחוריה וחודר אליה מאחור. אז נזכר בניתוח להוצאת הרחם שעברה לאחרונה ותשוקתו נעכרה והפכה לחמלה. נעמה דיברה וגנחה מתוך חלום. הוא ראה בדמיונו בטן ריקה, כוס פצוע ופועם וכתמי דם הנספגים בסדין, ומיהר להעביר לאחד מערוצי האוכל. בלונדינית גבוהה עם רווח פוטוגני בין השיניים הקדמיות מרטה עלי טימין ופיזרה אותם על תבנית ובה דג ותפוחי אדמה מוקרמים. הכניסה לתנור והוציאה, צבטה תפוח אדמה, הכניסה לפיה, ליקקה את האצבעות, עצמה את עיניה והשמיעה גניחה עמומה של תענוג שהזכיר לו תענוג אחר.

הוא חשב: הסתיימו חיי המין שלי, מוקדם מהצפוי. הוא עצם את עיניו ושקע בשינה.

הכלב, מגזע מעורב, שפרוותו הכסיפה והקריחה מפטרייה, חגור בחיתול, קם ממקום רבצו במסדרון. על פי הילוכו ניכר עליו גילו. הוא חלף על פני תיקן הפוך, רחרח אותו והמשיך הלאה, נכנס אל חדר השינה, ניגש למיטה, הזדקף על רגליו האחוריות, טיפס ביגעות על המיטה, דחק את חוטמו אל תוך צווארו של אורי והשמיע יבבה קצרה.

אורי פקח עיניים הלומות משינה שנקטעה ואמר: “די לודוויג. לך מכאן. תן לישון.” אבל הכלב, עיקש בכוונתו לומר את שברצונו לומר, דחק שוב את חוטמו אל צווארו והשמיע יבבה ארוכה של צער.

נעמה הזדקפה ואמרה: “נראה לי שהוא עוד פעם בהתקף חרדה. הווטרינר אמר שאפשר לתת לו וליום. טפל בו בבקשה. בקושי ישנתי ויש לי טיפולים על הבוקר.”

אורי שקל מריבה אבל לבסוף אימץ את כוח רצונו והתיישב. עיניו של הכלב נדרכו וזנבו כשכש, הוא ניתר בקלות שכוחה מהמיטה, רץ אל דלת הכניסה, השמיע צמד נביחות רועמות, חזר אל אורי ושוב רץ אל עבר הדלת כמנסה להסב את תשומת לבו למשהו שנמצא מעבר לה.

אורי דשדש ברגליים ישנות אל הדלת לראות מה מטריד את הכלב, תוהה אם זו השריפה הסמוכה שהגיעה כבר עד ליישוב או רק השלפוחית הזקנה שמבקשת שוב להתרוקן, או שיש שם מישהו זר, עובר אורח או כלב משוטט. הוא פתח את הדלת וקפא. מעל לוואדי שמעבר לרחוב היה תלוי ירח ענקי וקדום, מלא וחלמוני, כמו בלילה ההוא, שבו צלצול עיקש בפעמון העיר אותם משנתם, וצמד שוטרים ניצבו שם ובפיהם הבשורה המרה.

פתאום אחזה בו תחושה מוזרה, חסרת היגיון. הוא חשב: משרד הביטחון עשה הסכם עם מלאך המוות. הם מחזירים להם את הילד. הוא נזכר במעמד מהסרט “מפגשים מהסוג השלישי.” של שפילברג, שבו חללית נוחתת ומתוכה יוצאים כל החטופים על ידי החייזרים שנחשבו למתים, וביניהם היה כעת נדב, לבוש בג’ינס ובטישרט החביבה עליו של פסטיבל מוזיקת האינדי פרימוורה בברצלונה, ופניו היפים נקיים מהכוויות הנוראות של תאונת הדרכים.

הוא עמד כך עוד רגע ארוך והביט דרוך בוואדי האפל הרוחש חיים נסתרים, באורות הכפר הערבי שמעבר לו ובירח שנדמה לו כעת בהיר ושטוח, צלחתי, כמו כלי טייס מכוכב אחר. קטנוע עבר ברחוב הסמוך, השמיע שיעול שחפני ונשף עשן כחלחל. זוג צעירים בבגדי ספורט חלף במדרכה הסמוכה לבית וצחקק, לועג לדמיונותיו. הכלב השמיע נביחה רועמת לעברם ותלה בו עיניים מביעות תחינה ודחיפות. הוא הוריד לו את החיתול, והכלב רץ, זרזף שתן על ביתן פח האשפה ומיהר לחזור הביתה.

אז זה כל העניין, חשב, להשתין כמו בימים הטובים.

הוא סגר את דלת הבית והלך אל חדר האמבטיה כשהכלב בעקבותיו. הוא לקח כדור וליום של 0.5 מיליגרם, ריסק אותו בקת של אחד מסכיני המטבח, הטמין את האבקה בנתח שניצל שהתיישן במקרר והאכיל את הכלב.

כשגמר לאכול ניגש הכלב אל קערית המים וליקק אותם בלהיטות במשך דקות ארוכות, כאילו הכדור הצמיא אותו במיוחד. אז חזר לפינתו, הצטנף ועצם את עיניו.

אורי הביט בשעון הקיר. מחוגיו הורו חצות וחצי.

מקומת המרתף, מכיוון חדרה של הילדה, נשמעו צלילי מוזיקה עמומים וטורדים של להקת קראוט רוק, ששמה חוזר ומשתבש בזיכרונו. תערובת של קולות מתכתיים, רפטטיביים, קצובים, שהזכירו לו הלמות מגפיים של מצעד נאצי, ולצדם צלילים אלקטרוניים, צרחות רקע וכינור דקיק. לפנות צהריים היא הקדימה לבוא מתל אביב לסוף שבוע בחברת אחת מחברותיה לקראת יום ההולדת שלה והנסיעה המשותפת שלהן לחו”ל. היא הכניסה את הכבסים המלוכלכים למכונה, החליפה כמה מילים איתו ועם אמה והסתגרה בחדר. כבר שבועות רבים שלא ישב ודיבר איתה כשם שנהגו בעבר, כשסיפרה לו ברצון על קשיי הלימודים במגמה לעיצוב תעשייתי ועל חוויותיה בקמפוס התל אביבי ובעיר הגדולה. לעתים גם הקשיבה לו באורך רוח כשהוא נסחף לאחת מאותן טרוניות מתארכות על מאבקי הכוח בסמינר למוזיקה שבו הוא מלמד, ועל ניסיונותיה של הרקטורית לדחוק בו להקדים את יציאתו לפנסיה ועל סבלותיה של היצירה המוזיקלית החדשה, שהוא כותב.

צחקוק רך, מתמסר וכבוש של התמזמזות או של עישון גראס עלה מחדרה. רק כעת עלה על דעתו שמזמן לא באה בחברת חבר או ידיד, והוא תהה אם זה רק עניין של הפוגה מגברים, שבמהלכה תבשיל רגשית ואחר כך תמצא קשר בוגר ויציב יותר, או שהיא הגיעה למסקנה שהיא לסבית, וזו אם כך הסיבה שהיא באה בחברת חברתה לנסיעה, שהיא גם בת זוגה, כדי לבשר להם במהלך יום ההולדת על העדפותיה המיניות. שהרי אין מתאימה יותר ממסיבת יום הולדת לשבור את לב ההורים.

התמונה המביכה שלה ושל חברתה, עירומות ומתגפפות, נדחקה אל ראשו. בתו שכובה על גבה ורגליה פשוקות וראשה של חברתה שקוע בין רגליה. ככל שחשב על כך התחזק בהרגשתו שהבחורה הנערית, קצרת השיער ומוצקת הסנטר, שיש לה פירסינג באף וקעקוע של אותיות יפניות על האמה, שמדברת בחיתוך מילים תקיף ושלחיצת היד שלה מסויגת וקרירה כאילו נודע לה מהילדה על התעללות רגשית או פיזית בילדותה — היא לסבית ודאית, אולי אף לסבית מהסוג הגברי הנקרא בוצ’ית, ושהיא מזיינת את בתו.

שמעון צימר הוא סופר ישראלי.

כתב שירים ומחזות, שחמישה מהם הועלו על במות שונות. קובץ סיפורים שלו, “אמא להשכיר”, ראה אור ב- 1995 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הרומן הראשון שלו “אומללות ראויה לרומן” פורסם ב-1999 בהוצאת בבל.

בתשס”ו זכה בפרס היצירה לספרות ע”ש לוי אשכול.

X