ללא מחר | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ללא מחר

ללא מחר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 83
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 26
- 26

נובלה ארוטית המספרת בגוף ראשון את חוויותיו של גבר צעיר העושה את צעדיו הראשונים בעולם האהבה. אישה נשואה מקסימה אותו, מעניקה לו ליל אהבים אגדי ומשתמשת בו כדי לחפות על המאהב האמיתי שלה.

הנובלה הליבֶּרטינית הזאת היא פנינה ספרותית קלאסית אַל-זמנית. הגבר הצעיר והחושני נסחף בזרם של תשוקה, מהופנט במִקסם האהבה, ואף שהוא מבין שהוא משמש כלי משחק בידי אישה נשואה, מתוחכמת ומנוסה – הוא אינו מתחרט על דבר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ללא מחר”

בקרוב…

“כִּי הָאוֹת יָמִית וְהָרוּחַ יְחַיֶּה”

 

 

אהבתי את הרוזנת דה*** עד אובדן חושים, הייתי בן עשרים, הייתי תמים, היא בגדה בי, אני כעסתי, היא נטשה אותי. הייתי תמים, התגעגעתי אליה, הייתי בן עשרים, היא סלחה לי. ובהיותי בן עשרים וכה תמים — עדיין נבגד אך לא עוד ננטש — חשבתי לתומי שאני המאהב הנאהב ביותר ולכן המאושר באדם.

היא הייתה ידידתה של מאדאם דה ת’, שהיו לה ככל הנראה תוכניות לגבי, אך בלי שיוטל דופי בכבודה. כפי שניווכח, מאדאם דה ת’ הייתה אשת עקרונות וקפדנית בנוגע לצִנעה ולחשאיות.

יום אחד, בדרכי לתא־התיאטרון של הרוזנת כדי להמתין לה, אני שומע שקוראים לי מהתא הסמוך. האין זו אותה מאדאם דה ת’ המהוּגנת?

“מה! כבר?” אומרים לי, “איזו בטלנות! בוא, שב לידי!”

כלל לא ציפיתי שיצמח סיפור או משהו יוצא דופן ממפגש זה. דמיונן של נשים סוחף אותנו על נקלה; ובאותו רגע שרתה רוח מיוחדת במינה על מאדאם דה ת’.

“עלי להציל אותך מהגיחוך הטמון בבדידות שכזאת,” היא אומרת לי, “כיוון שצצת פה, צריך… הרעיון מעולה. נראה שיד אלוהית הובילה אותך לכאן. האם יש לך במקרה תוכניות להערב? אני מזהירה אותך — הן לא יתגשמו. שום שאלות, שום התנגדות… קרא נא למשרתַי. אתה מקסים!”

אני קד קידה… דוחקים בי לרדת.

אני מציית.

“גש אל ביתו של האדון,” אומרים לאחד המשרתים, “תודיע שהוא לא יחזור הביתה הערב…”

אחר כך לוחשים משהו על אוזנו ומְשלחים אותו לדרכו.

אני רוצה להעז לומר כמה מילים, האופרה מתחילה, מהסים אותי. מאזינים, או משׂימים עצמם מאזינים.

המערכה הראשונה אך זה הסתיימה, ואותו משרת מביא פתק למאדאם דה ת’ ואומר לה שהכול מוכן. היא מחייכת, מבקשת שאושיט לה את ידי, יורדת, מכניסה אותי לכרכרה שלה והנה אני נמצא כבר מחוץ לעיר, בטרם הספקתי להתוודע למה שמבקשים לעולל לי.

בכל פעם שהעזתי לשאול שאלה, נעניתי בפרץ של צחוק. אלמלי ידעתי היטב שהיא אישה בעלת תשוקות עזות ושבאותו רגע עצמו היא חשה משיכה, משיכה שלא יכלה שלא לדעת שאני מודע לה — הייתי מתפתה להאמין שהמזל לצִדי. בה בעת היא ידעה על אהבותַי, כיוון שהרוזנת דה*** הייתה, כפי שכבר ציינתי, ידידת נפש של מאדאם דה ת’. נמנעתי אפוא מכל מחשבה יומרנית וציפיתי לַבּאות.

החלפנו סוסים ויצאנו לדרך במהירות הבזק. זה החל להיראות לי יותר רציני. שאלתי ביתר תוקף עד לאן תוביל אותי המהתלה הזאת.

“היא תוביל אותך למקום יפה מאוד, אבל נחֵש לאן? הו! גם אם תנסה אלף פעמים, לא תצליח לנחש… אל בעלי… אתה מכיר אותו?”

“כלל וכלל לא.”

“אני חושבת שתהיה מרוצה. מפייסים בינינו. זה שישה חודשים שנושאים ונותנים בָּעניין, וכבר חודש אנחנו מתכתבים. דומני שזה מעשה יאה למדי מצִדי לנסוע אליו.”

“כן, אבל בבקשה ממךְ, מה אעשה שם, אני? במה אוכל להיות לעזר?”

“זה ענייני שלי. חששתי שמפגש בארבע עיניים יהיה מביך. אתה חביב, ואני שמחה מאוד לארח אותך.”

“נראה לי מוזר לבחור דווקא ביום ההתפייסות כדי להציגני. אַת עלולה לגרום לי לחשוב שאין לי כל חשיבות. הוסיפי לכך את החזות הנבוכה הנלווית לְמפגש ראשון. לאמיתו של דבר, אינני רואה שעתיד לצמוח דבר נעים למישהו משלושתנו בעקבות הצעד שאת עומדת לעשות.”

“אה! בלי הטפת מוסר, אני משביעה אותך. אתה מחטיא את מטרת תפקידך. אותי צריך לשעשע, לבדר, לא לנזוף בי ולא להטיף.”

בראותי אותה כה נחושה בדעתה החלטתי לנהוג כך גם אני, לפחות כמוה. התחלתי לצחוק מעצמי ונהיינו עליזים מאוד.

* * *

שוב החלפנו סוסים. הלפיד המסתורי של הלילה האיר שמים צחים ופרשׂ סביבו אפלולית חושנית ביותר. התקרבנו למקום שהפגישה בארבע עיניים הייתה עתידה להסתיים בו. ביושבנו בכרכרה התבקשתי מעת לעת להתפעל מיְפי הנוף, משלוות הלילה, מהדומייה המרגשת של הטבע. כדי להתפעל יחדיו כראוי רָכַנּוּ לעבר אותו חלון, בעוד תנועת הכרכרה מקרבת את פניה של מאדאם דה ת’ אל פנַי עד כדי נגיעה. בטלטלה לא צפויה היא לחצה את ידי, ואני, תוך שאני מסתכן בסכנה הגדולה ביותר בעולם, חיבקתי אותה בזרועותַי. במצב זה איני יודע מה ביקשנו לראות. דבר אחד זכור לי בבירור — כאשר נחלצה ממני בחטף ובתקיפות והשליכה עצמה לעומק הכרכרה הכול התערפל מול עינַי.

“האם כוונתך,” נאמר לי בתום בְּהִייה ארוכה למדי, “לשכנע אותי שהמעשה שאני עומדת לעשות הוא מעשה לא זהיר?”

השאלה הביכה אותי.

“כוונות… לגבייךְ… איזה תעתוע! את תבחיני בהן ממרחקים. אבל משהו מקרי, הפתעה… זה נסלח.”

“דומני שעל כך הִשלכת את יהבךָ.”

בנקודה זו לא חשנו כמעט שנכנסנו לחצר הקדמית של הטירה. הכול היה מואר, הכול בישר שמחה — מלבד ארשת פניו של בעל הבית, שהתעקש להסתייג ממנה.

פניו הדואבות לא הסגירו כל צורך בהתפייסות אלא מסיבות משפחתיות בלבד. ובכל זאת, הנימוס מביא את מאדאם דה ת’ עד דלת הכניסה.

מציגים אותי, הוא מושיט את ידו, וכך גם אני, מהרהר בדמותי בעבר, בהווה ובעתיד. אני חולף על פני סלונים מפוארים מעוצבים בטוב טעם, שכן בעל הבית הקפיד על כל ההדר והמותרות. הוא אילץ את עצמו להֲחיות את חיוניותו של גוף כבוי באמצעות תמונות עגבים. כיוון שלא ידעתי מה לומר, התחמקתי בהבעת התפעלות. האֵלָה ממהרת להלל את המקדש — וכך זוכה למחמאות.

“עוד לא ראית דבר. עלי להביא אותך לחדריו של האדון.”

והאדון אומר: “גברתי, חלפו כבר חמש שנים מאז ציוויתי להרוס אותה…”

“אה! אה!” היא אומרת.

בארוחת הערב היא מחליטה להציע לאדון עגל נחלים[2] ואילו האדון משיב לה: “גברתי, זה שלוש שנים אני אוכל רק דברי חלב.”

“אה! אה!” חוזרת היא ואומרת.

שַוו נא בנפשכם שיחה בין שלוש בריות כה מופתעות להימצא במחיצה אחת!

* * *

ארוחת הערב הסתיימה. חשתי בלבי שנשכב לישון בשעה מוקדמת, אך הַשערתי התבררה כנכונה רק באשר לבעל, שבהיכנסו לסלון אמר: “אני אסיר תודה לך, גברתי, על שדאגת להביא את האדון. הערכת שאני לא במיטבי הלילה, וצדקת, שכן אני פורש.” ואז, מסב את פניו אלי, הוסיף בנימה אירונית: “יואיל נא אדוני למחול לי וליטול על עצמו לבקש את סליחתי מהגברת.”

הוא עזב אותנו.

הבטנו זה בזה וכדי להסיח את דעתנו ממחשבות יתֵרות הציעה לי מאדאם דה ת’ לצאת לטייל על הגזוזטרה עד שהמשרתים יסיימו לאכול.

הלילה היה מרהיב. הוא איפשר לנו להבחין בסובב אותנו ונראה שלא ציעֵף דבר אלא כדי לאפשר לדמיון להרקיע שחקים. הטירה, וכמוה הגנים שנשענו על צלע הר, ירדו כמדרגות עד גדות הסֵן שפיתוליו הרבים יצרו איים קטנים, כפריים וציוריים, שגיוונו את המַראות והעצימו את קסמו של המקום היפה הזה.

תחילה טיילנו על הטֶראסה הארוכה ביותר, שצמחו עליה עצים עבותים. נרגענו מהלגלוג העוקצני שספגנו זה עתה, ובעודנו מטיילים חלקה עמי כמה מסודותיה. גילוי סודות גורר גילוי סודות — וגם אני גיליתי כמה משלי — והסודות היו לאינטימיים ולמעניינים יותר ויותר. צעדנו זמן ממושך. בתחילה היא הושיטה לי את זרועה, לאחר מכן נכרכה הזרוע הזאת בזרועי — איני יודע כיצד — בעוד שזרועי שלי הרימה אותה וכמעט מנעה אותה מלגעת באדמה. התנוחה הזאת הייתה נעימה אך עם הזמן מעייפת, והיו לנו עוד דברים רבים לומר זה לזה. תלולית דשא מזדמנת לנו, אנחנו מתיישבים עליה בלי לשנות את תנוחתנו. בעודנו שוהים בתנוחה הזאת התחלנו להלל את האֵמון, את הקסם, את העדנה ואת המתיקות שחווינו.

דומיניק-ויוואן דֶנוֹן (1825-1747) הוא דיפלומט, צייר, היסטוריון של האמנות. הוא נלווה לנפוליאון במסעות הכיבוש שלו במזרח התיכון ובאירופה, היה אחראי על העברתם לצרפת של אוצרות תרבות אדירים ויסד את מוזיאון הלובְר. דמותו הכריזמטית שימשה מקור השראה לסופרים כסטַנדאל ושַטוֹבריאן, האחים גוֹנקוּר, אנטול פראנס ואחרים.

X