לומד לאהוב 3 | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

לומד לאהוב 3

לומד לאהוב 3

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 280
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 29

הכרך השלישי בסדרת לומד לאהוב

 

כדי להיבנות מחדש יש צורך תחילה להישבר.

בכרך השלישי, דניאל ניצב מול זיכרונות ששכח, מול אובדן גדול מנשוא ומול פחדים משתקים. הוא מבין את הכוח שנתן לסביבה להגדיר את חייו ומחליט לפרק את עצמו ולהיבנות מהשברים.

הוא בוחר למצוא את הקול שהדחיק כל כך הרבה זמן, עד שכבר לא ידע לזהות אותו ולהתבונן בעצמו מחדש. להתבונן בדמותו שלקח כמובן מאליו עד שלא זיהה את השתקפותו במראה.

בספר השלישי, דניאל זונח את צורת החשיבה המושכלת שלו ומנסה לזהות מהם רחשי ליבו. כבר בכרך השני דניאל, נכנס לתהליך בו הוא לומד לאהוב אבל עכשיו הוא מוצא את עצמו ניצב אל מול תהום.

השנים בהם ניתק את עצמו רגשית מחוויות היום-יום, מנעו ממנו לרכוש את הכלים שהסובבים אותו יודעים היטב להשתמש בהם והתסכול הוא עצום.

אהבה ישנה, חדשה או קיימת היא אתגר עבור דניאל והוא אוהב מאוד אתגרים. בספר הזה, נוכל סוף-סוף לדעת אם נמצא האתגר בו דניאל לא יצליח לעמוד.

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לומד לאהוב 3”

בקרוב…

הרגע בו הכל קרה

אור חזק חדר דרך חריץ שנפער בעיני והעיר אותי.

סביבי שכבו רצוצים ג’ינג’י ועוד חברים. כולם פה כדי לעודד. זה היום השני לשבעה על מי שלא דמיינתי שתעזוב אותי כל כך מוקדם. לא ככה. לא האמנתי ששוב אאבד מישהי חשובה לי בתאונת דרכים.

גבי כאב מהשינה על המזרון המחורבן שנרדמתי עליו ולא ידעתי מה לעשות עם העצב הזה שמילא אותי.

שפשפתי את עיני ואילצתי את עצמי לקום ולהתארגן לקראת היום השני בלעדיה. בזמן שהבטתי בעצמי מצחצח שיניים מול מראת חדר המקלחת, קשה היה לי לא להרגיש אי שייכות. עוד מעט תחל הצעדה של המנחמים למיניהם ושוב אצטרך להתמודד עם נעיצת המבט מלאת הרחמים שלהם משבירתי. לרגע תהיתי אם זאת נעיצת מבט של ביקורת ולא רחמים. תהיתי אם הם מבקרים את זכותי להישבר בעוצמה שגופי לא יכול להסתיר אותה.

החלטתי שהיום לא אשטוף את פני. רציתי שהמגע האחרון שלה בלחיי ישאר איתי עוד קצת. עוד טיפה.

השריטות, הפצעים והחתך הגדול שבמצחי לא הפריעו לי. שום כאב פיזי שנגרם מאותה תאונה ארורה שאירעה אתמול בלילה לא הפריע לי בכלל.

הפצע העמוק יותר שנפער, הוא זה שמעיק.

“אתה מוכן?” שאלתי את ג’ינג’י שנכנס גם הוא לחדר המקלחת להתרענן. ניכר היה שגם הוא כאוב ופצוע מהתאונה ותהיתי אם גם הוא שבור כמוני מבפנים.

“מוכן למה?”.

“ליום השני של השבעה”.

“לא. אני לא מוכן” הוא אמר ושנינו פרצנו בבכי גדול אחד בזרועותיו של חברו.

התיישבתי בסלון הבית שפתאום הרגיש לי מיותם וריק מתוכן. כל נגיעות העיצוב שהיו כל כך חשובות לה נותרו איך שהן ולא יתעדכנו שוב על פי הטעם המיוחד שלה.

“משתתפים בצערכם” אמרה אישה שלא הכרתי כשנכנסה ובידה כלי גדול שעל פי הניחוח שיצא ממנו, כנראה שהכיל תבשיל כלשהו לאלו שנותרו בלי הבישולים המדהימים שלה.

“שלא תדעו עוד צער” הוסיף בחור צעיר שגם אותו לא הכרתי והגיע בידיים ריקות. נתתי למשפטים האלו להדהד בראשי לרגע. זאת לא הפעם הראשונה שאני נפגש בהם. נזכרתי איך גם בשבעה על הורי אותם משפטים הדהדו בראשי. משפטים שפותרים את הדוברים מהתמודדות עם המתאבל ומאפשרים למי שעולמו חרב עליו, לברוח אל הנוחות של שבלונת שיחה ידועה ומוכרת. אולי היה זה תהליך מודע שמטרתו להקל על התמודדות עם המצב.

אותם משפטים הובילו אותי לתהות לעומקו של המנהג הזה. השבעה.

תהיתי אם המטרה היא שמנחם אחר מנחם, השבלונה הקבועה של השיחה תתרחב למצב שבו לקראת הימים האחרונים אצליח להתאושש ולשוחח גם על נושאים רחבים יותר.

“אתה בסדר?” ג’ינג’י שאל אותי כשהתרסק על ידי בספה.

“אפילו לא קרוב לזה” עניתי לו.

“אני בכלל לא יודע מה לעשות” הוא אמר והסכמתי איתו. לא ידעתי מה מצופה ממני במצבים כאלו. מה מצופה ממנו. האם כל דבר שנעשה יתקבל בגישה של ‘כל אחד מתאבל בדרכו’ או שיציבו לנו גבול בהתמודדות עם האבל שלנו?

“תסתכל עליהם” אמרתי לג’ינג’י “הם פה בשבילה או בשבילנו?”.

“אני חושב שהם פה בשבילם. בשביל שירגישו יותר טוב עם עצמם” הוא אמר וכנראה שגם צדק.

את רוב הנוכחים בכלל לא הכרתי אבל נראה שרובם הכירו אחד את השני. לאחר דממה מנומסת שכנראה הייתה מקובלת בכניסה לבית בו יושבים שבעה, פתאום מכל פינה יכולתי לשמוע אנשים פותחים בשיחות אחד עם השני.

בתחילה השיחות היו עליה, על המשפחה שהותירה מאחור, על הילדה הקטנה ולא יכולתי יותר להאזין להם. במהרה, נושאי השיחה התחלפו ואת מקומם תפסו נושאים כמו מזג האוויר, פיגוע שבוצע בערב שלפני, עיצומים במשק שהסתדרות ועד העובדים איימה בהם ועוד.

רציתי לכעוס עליהם שהפסיקו לדבר עליה בכזאת מהירות אך נכנעתי לתחושת ההקלה שדמותה לא עולה לי בכל סיפור וזיכרון שהעלו. בחרתי לשתוק ולבהות בנעשה.

“מרגיש לי שאתה ואני שבורים באותה המידה” אמרתי לג’ינג’י והוא הפנה את מבטו אלי בעודו עדיין שרוע על הספה על ידי.

“ונראה לי שאנחנו שבורים הרבה יותר מכל השאר” הרחבתי והוא הנהן בהסכמה.

כנראה שקשה לו לדבר איתי על זה. אולי קשה לו להתמודד עם הרגשות שכל העניין הזה מציף אצלי ואולי גם הוא מוצף מדי ולא יכול להכיל את השבירה שלי.

אין ספק שהעובדה שהיינו ביחד ברגע בו הכל קרה מחברת אותנו באבל הזה והחלטתי לתת לו להיבלע בשקט שביקש ממני בשתיקה.

אף אחת לא תוכל למלא את החלל שהיא הותירה אחריה. לא ידעתי איך להסביר לג’ינג’י את מה שהתחולל בתוכי. החברות שלנו הלכה והתהדקה מיום ליום בשלוש השנים האחרונות במהלכן הוא עבר לגור איתי והמשפחות שלנו התערבבו לחלוטין. הרגשות שלנו התערבבו.

רציתי לומר לו שמבין כל הנוכחים פה, אני מרגיש שהוא היחיד שמבין את השבירה שלי. שאני מרגיש שהוא חווה את אותו אבדן שאני חווה. שאני מודה לו שהוא מסכים לחלוק איתי את העצב הזה. אבל שתקתי.

אולי בשלב מתקדם יותר של השבעה ארגיש נוח יותר לחלוק איתו את גודל החור שנפער בליבי במותה.

בזווית העין הצלחתי לאתר את רועי. מאיפה הוא הגיע פתאום? מוזר. כנראה שהיה כאן כל הזמן ולא שמתי לב. כל כך שמחתי לראותו שפרצתי בבכי.

בכל פעם שמישהו שמכיר אותי התקרב אל מקום התרסקותי בספה, ברור היה לי שהוא הולך לשאול לשלומי או למצבי ומצבי לא היה טוב. לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

“מה קורה, ילד שלי?” הוא שאל כשהוא מתיישב לידי ומחבק אותי. בלי ‘תנחומי’ ובלי שבלונות של שיחה. לא ידעתי איך לענות לו. לא הבנתי מאיפה למצוא את המילים.

חיבקתי אותו חזק למשך פרק זמן לא מבוטל.

הרגשתי איך נשימותיו היציבות משנות את קצבן וזיהיתי את השנייה בה דפיקות ליבו הפכו מואצות.

“זה מציף הרבה דברים, הא?” הוא המשיך ושאל בקול שבור. רועד. רועי, האיש הכי יציב, הסלע שלי, יושב על ידי בספה ומנסה לעודד אותי במקום לבכות ולתת לדפיקות ליבו לסחוף אותו לכל מקום בו האבל פוגש אותו.

“אני כבר לא בן 12” אמרתי לו וניגבתי מעצמי את הדמעות.

“אני יודע” הוא ענה בחיוך “הניחוח שיוצא לך מבית השחי מעיד על זה” הוא המשיך בניסיון להקל על האווירה שהיה מתאים יותר לתומר וכשל. לא צחקתי. שמחתי שניסה להקל על מצב רוחנו אבל לא צחקתי. עוד לא מצאתי בי את הכוח לראות שיש חיים בלעדיה.

“אתה יכול להישבר ביחד איתי. הפעם אין לך ילד בן 12 שאתה מחוייב לשמור עליו”.

“יש לי שתי בנות” הוא אמר בחיוך מאולץ “אני לא יכול להרשות לעצמי להישבר. לא מזה ולא משום דבר אחר” הוא הסביר והתעצבתי גם בשבילו.

ראשי החל לדפוק בחוזקה. כאב ראש כזה לא זכור לי שחוויתי מעולם.

לרגע חשבתי שאאבד הכרה וכנראה שכאבי ניכר בהבעת פני.

“אתה סובל?” רועי שאל אותי בדאגה כשהוא בוחן את החתך שבמצחי “אולי בכל זאת כדאי שתחזור לביקורת אצל הרופא?”.

“אני לא יוצא מפה. גם אם הייתי רוצה, אין לי יכולת לזוז”.

“דניאל, אתה חייב לדאוג לעצמך” ג’ינג’י התערב פתאום “אני בטוח שהיא לא הייתה רוצה שהשבעה שלה תביא להתמוטטות שלך”.

לא הבנתי למה הוא היה חייב להזכיר לי אותה. שוב הדמעות מילאו את עיני והחדר הפך מטושטש. החלטתי מול עצמי שאני מעדיף את נוף השבעה מטושטש כפי שהוא. עכשיו, כשהחדר מטושטש, לרגע חזר בי זיכרון מהשבעה של הורי.

אז, “פספסתי” את הישיבה על הספה, את פרצי הבכי של המתאבלים, את הרגשות שהופגנו מכל המנחמים. באותו שבוע שלאחר מות הורי ביליתי בחדר עם כל החבר’ה וחלקתי איתם את החוויה הכי טובה שקרתה לי עד אותו היום.

“זאת השבעה השנייה בחיי” אמרתי לרועי שנראה, מבעד לטשטוש, כגוש אדם שישב לידי.

“גם התאונה השנייה בחייך” הוא אמר וצדק. זאת התאונה השנייה. איך זה לא עלה בדעתי עד אותו רגע? למה התאונה ההיא, זאת שהפכה את חיי, לא עלתה בדעתי? איך לא הבנתי שעוצמת השבירה שלי יתכן ומושפעת מזכרונות מודחקים?

“אני לא זוכר אותה”.

“את מי?” רועי שאל בניסיון לברר אם אני מרמז על געגוע לאמי או למי שקברנו אתמול אך טעה בשתיהן.

“את התאונה. אני לא זוכר את התאונה עם ההורים”.

“מוזר, לא איבדת הכרה או משהו בסגנון” הוא ניסה לכוון אותי לתאי המוח שיציפו לי את חווית התאונה אך ללא הצלחה.

“אני מסכים. זה מוזר. אבל אני לא מצליח להיזכר בתאונה. אותו בוקר בכלל לא זכור. את האמת ש… לא חשוב” אמרתי והשתתקתי.

“שמה?” פתאום ג’ינג’י התערב ושאל. שכחתי שגם הוא פה.

“הוא רק זוכר את הלילה שלפני” רועי הבהיר בשמי וצדק.

“זה לא מוזר?” שאלתי אותו ברגשות אשמה מעורבים. הרגשתי אשם על כך שנתתי משקל כל כך עצום לאותה בעלת גומת חן שקטפה את בתולי עד שהעלמתי את רגעי האחרונים עם הורי מתודעתי. התביישתי והשפלתי את מבטי.

“זה מובן מילד בן 12 אבל אתה כבר בן 24” רועי ציין את המובן מאליו אבל המשיך לכוון את בקשתו ממני “אני חושב שכדאי שתתחיל לחטט עמוק בפנים ותציף לעצמך דברים שלא עלו אף פעם”.

אוויר. חסר היה לי אוויר.

למה שאעשה דבר כזה? למה שאכניס את עצמי במודע למסע שסופו התמודדות עם עצב ללא אפשרות לשינוי התוצאה?

אלונה ירדן, נשואה, אם לארבעה בנים ומתגוררת במודיעין.

הבלוג שפרץ אצלה את סכר הכתיבה נפתח ב-2015 ומאז שכבה אחר שכבה, היא ממשיכה וחושפת את עצמה.

הספר “המדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר” ראה אור באפריל 2016 וזכה להצלחה אדירה. מאז, אלונה ושני בניה המאובחנים על הרצף האוטיסטי מוזמנים לכנסים והרצאות ברחבי הארץ, בהם ניתנת הצצה לעולמם המיוחד והמון כלים ודרכי עבודה לשיפור התקשורת והתפקודים.

 

הטור שלה רק בנים באתר מאקו עלה לאוויר ב-2016 שם היא חולקת ומעלה לדיונים עניינים שיכולים לעלות רק על ידי אם לארבעה בנים.

 

הכרך הראשון והשני בסדרת הספרים לומד לאהוב ראו אור בנובמבר 2016.

זהו רומן ארוטי שמלווה את דרכו של נער דרך אהבות נעורים עד למציאת אהבתו הנצחית; עד שהוא לומד לאהוב.

X