לומד לאהוב 2 | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

לומד לאהוב 2

לומד לאהוב 2

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 15

הכרך השני בסדרת לומד לאהוב

כמו שלפני כל סערה יש שקט, כך גם אחריה.

אחרי הטלטלה שעבר דניאל בכרך הראשון, הוא יוצא אל הצבא ונאלץ להתמודד עם החשש הגדול שלו.
עקב שירותו הצבאי, הוא מתמודד עם בני גילו ונדרש לחוות עימם את חוויות הגיל וכך גם אתם, הקוראים.
אם בכרך הראשון יכולתם לרגע לברוח מהעובדה שמדובר בנער צעיר ולדמיין שמדובר בבחור המתגורר לבד וחי את חייו, בכרך השני לא תהיה לכם הפריבילגיה הזאת. המציאות של גילו הצעיר כל הזמן דופקת ונוכחת מעצם לבישת המדים והתנהלותו בצבא ואל מולה, הקושי של קריאת החוויות אותן הוא חווה גדול פי כמה.

בספר, דניאל עדיין לא מגיע אל השקט שלו אבל הוא כבר לא חי בסערה.
לאט ובדרכו הייחודית, הוא לומד לאהוב. יש לו עוד דרך לעבור.
הוא עדיין מגלה את דרכו במשפחה, בחברות, באהבה ומול עצמו.

סוף הספר הוא לא סוף הסיפור של דניאל אלא תחילת דרכו החדשה.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מצוין! דמויות מושכות שאכפת לכם מהם ועלילה מרובדת ובניויה היטב!

הוסף חוות דעת

בקרוב…

נעמה

 

אור חזק חדר דרך חריץ שנפער בעיני והעיר אותי.

זהו בוקר יום השחרור משירותי הצבאי וכמה טוב שהגיע. עוד ממש מעט יגיעו לפה אחיי, רותם, הילה הנסיכה שלי ואני לא יכול שלא לקוות שמורן גם תבוא.

שפשפתי את עיני וחשבתי שזה יהיה רגע מצויין להעיר את נעמה, מדריכת הכושר המשוחררת מהבסיס ולשלוח אותה לדרכה. לאט לאט משכתי את הסדין הדק שעטף את גופה המושלם ושוב היא נגלתה מולי עירומה ומושלמת.

מערכת היחסים שלי עם נעמה מורכבת וארוכה. כמעט מאז תחילת שירותי הצבאי מצאנו נחמה אחת בזרועותיו של השני.

“בוקר טוב יפייפיה” לחשתי באוזנה.

“הממממממ… כבר בוקר?”.

“לשמחתי, כן”.

“לשמחתך?” נעמה הסתובבה אלי כעוסה. הנה הוא, אותו מזג חם שהתברכה בו ותמיד מרים את המפגשים שלנו כמה שלבים מעל מפגשי עם אחרות “אתה כבר מחכה שאלך?” היא השלימה את הרטינה שלה והסתובבה על גבה.

כעת, שדיה הזקורים הביטו בי כמעט באותו המבט שהשתקף מעיניה. לא, זהו לא מבט זועם. שוב, נעמה זקוקה לנחמה שלי. לחיזוקים על כך שהיא רצויה ומוזמנת למיטתי. אחרי הכל, על כך מתבססת מערכת היחסים שלי איתה מהרגע הראשון שנפגשנו.

מערכת יחסים שליוותה אותי במשך כל שירותי הצבאי גם לאחר שנעמה השתחררה. בן ציון, שהיה בן זוגה בבסיס, נותר בן זוגה גם היום וכמו אז, הוא עדיין לא מיודע במעללי חברתו בזמן שהוא בבסיס ואני מתענג על כל מפגש שלי איתה.

“טוב, יום שחרור הא?” היא שאלה אותי כשהיא מתמתחת.

“בהחלט ועוד רגע יגיעו כל הפמליה” עניתי לה ברמיזה לזירוז ההתעוררות שלה.

“מה, אין אפילו זמן לסקס בוקר?”.

“לצערי לא” עניתי בכנות.

נעמה ואני התלבשנו, התארגנו וישבנו לשתות קפה ביחד בפינת האוכל של בית הורי.

“יום שחרור שמח!” תומר צעק כשנכנס בדלת הבית.

“יום שחרור שמח!” ענתה לו נעמה.

“מי את?” שאל אותה תומר המופתע.

“אשתו של המג”ד” היא ענתה ושלושתנו התגלגלנו בצחוק גדול.

“אני אוהב אותה” תומר הצהיר והניח עליה את זרועו “תתחתני איתו?”.

“אני חושבת שהחבר שלי לא ממש יאשר את המהלך הזה”.

“וואו, אני ממש אוהב אותה!” תומר חזר וחיזק את חוות דעתו על נעמה.

לא הופתעתי. מתאים לו, לתומר, לאהוב את נעמה המשוחררת שמדברת בצורה גלויה ובוטה ולא מתחשבת במוסכמות החברתיות אלא במה שהיא מעוניינת לעשות.

אחרי שתומר ואני חזרנו להיות בקשר, לא ממש ידעתי איך לפתוח איתו שיחות. אלה והוא לא חזרו לזוגיות ותומר היה אז כמעט שנה ללא בת זוג קבועה. ידעתי שעדיף לו בלעדיה אבל הרגשתי את העצב והכעס שלו על כל המצב.

בכל פעם שרציתי לחזור ולדבר איתו כמו פעם, חששתי להעלות נושא או משפט שיזכיר לו את מה שקרה ופשוט השתתקתי. אחרי כמה נסיונות, שברתי את ההתנזרות שלי ממין ושלחתי לו תיעוד.

“די, כמה עוד אפשר להימנע מהדבר הקסום הזה” כתבתי בצירוף תמונה עסיסית.

“יפה, ילד. תמשיך ככה” הוא ענה ואני המשכתי.

בכל פעם ששלחתי לו תמונה של כיבוש נוסף, התשובות שלו הלכו והתרחבו.

“ומי המאושרת בתמונה?”, “סחטיין עליך, ספר איך זה קרה?”, “אווו, כבוד דניאל. מה הפרטים לכיבוש?”.

השאלות שלו איפשרו לנו לחזור ולנהל שיחות מבלי חשש שכל המקרה המצער עם אלה יעיב על מערכת היחסים שלנו. ככה המשכנו עד שכבר לא חששתי לשלוח לו הודעות של “מה נשמע?”.

כיום, אנחנו מתכתבים כמעט כמו פעם אבל עדיין לא מדברים בטלפון. למרות זאת, אני מרגיש שהדבר שהכי שומר ומחזק את הקשר שלנו הם תיעודי הכיבוש. אני באמת מאמין שבלעדיהם, תומר יאבד שוב את הכבוד שלו אלי ולא יהיה לנו על מה לדבר.

“טוב, אני אזוז” נעמה קמה והחלה להתארגן ליציאה.

“שמרי על קשר” תומר צעק לעברה והיא חייכה בחזרה כשליוויתי אותה אל דלת הבית.

“חרמן אח שלך”.

“אין לך שמץ של מושג עד כמה” עניתי לה בחיוך.

“שחרור נעים” היא אמרה ונשקה לי בפתח הדלת.

“אין ספק שהיה לי שחרור נעים איתך אתמול” עניתי לה בשובבות בזמן שרכבו של רועי חנה לפני הכניסה לבית ונעמה התרחקה בהליכה בהמשך הרחוב.

מהרכב יצאו רועי, רותם והנסיכה שלי, הילה.

“למה את לא בגן?” שאלתי אותה.

“אמא אמרה שאני יכולה להיות איתך עד שתצא לצבא ואז נלך לגן”.

“איזה כיף שאמא שלך יודעת בדיוק מה אני ואת רוצים לעשות, נכון?” שאלתי אותה והנפתי אותה גבוה באוויר.

“בוקר טוב פרחח” רותם נשקה בלחיי.

“כבר לא ממש פרחח, עוד רגע אני אזרח”.

“הפרחחות בדמך. רוצה לספר לי מי זאת שיצאה מפה עכשיו?”.

“לא ממש” עניתי לה ונכנסתי פנימה.

רועי הביא איתו מגוון של בורקסים וממרחים שונים וכולנו התיישבנו ביחד בשולחן האוכל כדי ליהנות מהמטעמים.

“נו יאללה, אני לא עומד בזה, מי זאת הנעמה הזאת?” תומר שבר את השקט הרגעי ששרר בזמן שכולם לעסו.

“מי זאת נעמה?!” רועי הוסיף בפליאה.

“נעמה זאת מי שיצאה כרגע מהבית” אמרה רותם והפתיעה את כולם כולל אותי “אולי אם תהיו בקשר הדוק יותר עם אחיכם הקטן, תוכלו להיות מעודכנים בכל מה שקורה בחייו” היא השלימה ובהיתי בה בהלם.

“מאיפה את יודעת מי זאת נעמה?”.

“אני לא” היא ענתה וצחקה “עכשיו אני כן!”.

“חכמולוגית, גם אני ידעתי שזאת נעמה. שתיתי איתה קפה לפני שבאתם” תומר ניסה להפגין ידע ובקיאות בחיי המין שלי.

מעניין. ישבתי בשולחן האוכל כשהמשפחה האהובה שלי מנסה להוכיח למי יש יותר ידע בנוגע לחיי הפרטיים. היתכן שסיימתי להיות ילד, פרחח, נער והפכתי להיות איש? האם עכשיו חיי הפרטיים מעניינים אותם יותר?

“יש לי נעמה בגן” הנסיכה שלי הוסיפה.

“באמת? והיא נחמדה?” שאלתי אותה.

“לא. היא לא חברה טובה. היא גונבת חברים” היא אמרה וכולם חייכו קלות על התמימות והמתיקות שלה.

“גם נעמה שלי לא חברה טובה” אמרתי “אבל אלי היא מאוד נחמדה!” השלמתי וכולם התגלגלו מצחוק.

חשבתי שמן הראוי, בנוכחות הנסיכה הקטנה, לא לחלוק עם המשפחה את סיפור ההיכרות שלי עם נעמה.

הייתי אז כמעט חמישה חודשים בצבא וחודשיים בבסיס חיל החימוש הכי מזעזע בארץ. כדי לשרוד את שירותי הצבאי, דאגתי להתיידד עם כמה שיותר “קודקודים” בבסיס. בין החיילים שבחרתי להיות איתם בקשר היו צחי הטבח, בן ציון המ”מ וכמה חבר’ה מהפלוגה.

אותו בסיס היה רווי חבר’ה דפוקים שהגיעו לשם אחרי שעשו צרות בטירונות או שלא הפגינו יכולות גדולות. כשמצאתי אנשים איתם אפשר לשבת ולשוחח, נצמדתי אליהם ולא שחררתי.

בן ציון היה רברבן גדול אך כיוון שהיה המ”מ, דאגתי לשמור אותו קרוב אלי כך שיוכל לעזור לי במידת הצורך. הוא שלט בחייליו ביד חזקה והם הגנו עלי כשהייתי משכיב את החיילת הלא נכונה בבסיס ומסתבך בצרות.

באופן מפתיע, השמועות על בת זוגו היו נפוצות בבסיס.

על פי מה שאמרו, היא שכבה עם כל מי שהיה מעוניין ואני בנות כאלה מחבב. לא בגלל שקל להשכיב אותן, ההיפך.

אני מחבב בנות כאלה כיוון שאני אוהב להראות להן מה הן מפספסות כשהן מוותרות על רצונן ומוכרות עצמן בזול.

לילה אחד נעמה הופיעה בפתח חדר המגורים שלי. שותפי לחדר לא היה נוכח והיא ביקשה להיכנס ולדבר.

“אני חייבת לדבר איתך. אתה חדש ולכן אולי תבין אותי. לא אוכל לחלוק את הדברים עם מישהו מהבסיס אז בבקשה, אפשר להיכנס?” היא שאלה וכמובן שלא יכולתי לסרב לה. לא רק שלא רציתי לסרב, גם ברור היה לי מה מטרת כניסתה לחדרי. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה האפשרות לשלוח לתומר תיעוד של עוד כיבוש מוצלח ולהראות לו שאני עדיין עושה את אשר הוא מצפה ממני גם בצבא. נעמה לא הייתה אשתו של המפקד אבל חשבתי שאולי, אם אשלח לו מספיק כיבושים משירותי הצבאי, אוכל להשכיח ממנו את האתגר.

לאורך כמעט כל שירותי הצבאי נקרעתי בין הרצון להסדיר את היחסים ביני לבין תומר שנעכרו עם בריחתה של המפלצת הכתומה מהמשפחה ובין הרצון שלי לגרום לרותם נחת וגאווה ממני.

נראה היה ששניהם נותנים חשיבות רבה מאוד לאתגר הזה ולכן, מיום הגיוס, התחבטתי בעניין. קראתי לו “אתגר המריבה” ובתחילת שירותי הצבאי החלטתי להניח לו ולראות אם אצליח להשכיחו ממוחו של תומר על ידי שליחת כיבושים אחרים ולהימנע מההתלבטות בנושא.

נעמה הסתובבה בחדרי והתרשמה מרמת הסדר והניקיון.

“רצית לדבר?” מיקדתי אותה למטרת פנייתה אלי.

“כן” היא ענתה וסימנה לי לשבת לידה על המיטה הצבאית.

“את נעמה, נכון? את חברה של בן ציון?” עשיתי עצמי כאילו אינני מכיר אותה.

“אני האסירה של בן ציון” היא אמרה ועיניה נראו עצובות.

“את רוצה להרחיב?” שאלתי אותה אבל התשובה כבר הייתה ידועה מבחינתי. אין שום סיבה שאישה תמכור את עצמה לכל המעוניין בלי לצפות ליחס מועדף בתמורה מלבד המחשבה שהיא לא שווה דבר.

“אני רוצה שתסגור את הדלת” היא ענתה.

אני זוכר שלרגע חשבתי לעצמי שהערב מתקדם נהדר. נעלתי את דלת החדר והסתובבתי אליה. נשענתי עם גבי על הדלת וחזרתי לשיחתנו כדי להבין בדיוק את הלך רוחה.

“לא טוב לך עם בן ציון?”.

“לא טוב לי בכלל. זה לא קשור לבן ציון. אתה חדש ובגלל זה אולי אתה לא מכיר את השמועות והסיפורים אז חשבתי לבקש את עזרתך”.

“איזו עזרה את צריכה ממני?”.

“תראה” היא אמרה ונשמה עמוק “אני מבן ציון כבר לא אשתחרר. הדבר היחיד שיכול להציל אותי הוא השחרור שלי או השחרור שלו. ממערכת היחסים הזאת, אני לא אצליח להשתחרר אף פעם”.

לא יכולתי שלא להיזרק לזכרונות השיחה שלי עם המפלצת הכתומה ולהבין מה עובר על נעמה.

“הוא אלים כלפייך?”.

“פיזית? לא”.

“ולמה לא לעזוב אותו?”.

“כשאני איתו אני מרגישה שאני טובה במשהו. אני יודעת שאם אעזוב אותו הוא יחסל אותי מבחינה חברתית בבסיס”.

“ואיך אני יכול לעזור?” שאלתי. נראה היה שהיא לא מעוניינת להיפרד ממנו ולכן חלקי בסיפור שלה לא היה לי ברור.

היא לא ענתה. רק לקחה כרית מהמיטה ונעמדה מולי כשגבי עדיין נשען על הדלת ושמטה את הכרית מידיה. היא רכנה על ברכיה למרגלותי ואני השפלתי מבט כלפיה בזמן שפתחה את כפתורי המכנס הצבאי שלי. אפשר היה ממש לראות שהיא מאמינה שזה יעודה בחיים. חשבתי שניצבת מולי מדריכת כושר מדהימה ביופיה שבטוחה שללא סיפוק שירותים מיניים לא תמצא תמיכה ואהבה בבסיס והחלטתי להבהיר לה שאני לא כמו כולם.

“לא!” פקדתי עליה.

“אני לא מושכת בעיניך?” נעמה שאלה בזעם גדול.

“לא” עניתי בנימה קצת יותר עדינה “רק רציתי שתעצרי רגע כדי להגיד לך שאת מדהימה”.

נעמה הביטה בי בחוסר הבנה גמור וניסתה להבין את המניע מאחורי דברי החנופה שלי.

“דניאל, אני עוד רגע מוצצת לך. אתה לא צריך עכשיו להגזים ולהתחנף. מה הקטע?”.

כאב לי על נעמה. היא הייתה בחורה יפה. אולי היא לא הייתה החכמה מבין הבחורות שהכרתי אבל גם לא הכי סתומה שיצא לי להכיר. בחורה טובה שהגיע לה להרגיש נאהבת אך משום מה, היא מרגישה צורך להציע את עצמה לכל מי שמוכן לקחת. כנראה שרק כך היא מרגישה את הצורך שלהם בה. אולי כך היא מרגישה שיש בה ערך?

בדרך כלל, בחורות כאלו לא מושכות אותי בכלל.

חוסר האתגר שבהשגתן ביחד עם הידיעה שלפני חדרו אליהן רבים ואחרים, לא רק שלא משך אותי לסוג כזה של בחורות אלא שדחה אותי מהן.

החלטתי לנסות ולגרום לנעמה להרגיש שיש בה ערך מעבר לשירותים מיניים אותם תוכל לספק. גם אם זה יהיר ויומרני מצידי.

אלונה ירדן, נשואה, אם לארבעה בנים ומתגוררת במודיעין.

הבלוג שפרץ אצלה את סכר הכתיבה נפתח ב-2015 ומאז שכבה אחר שכבה, היא ממשיכה וחושפת את עצמה.

הספר “המדריך לגידול ילדים עם תסמונת אספרגר” ראה אור באפריל 2016 וזכה להצלחה אדירה. מאז, אלונה ושני בניה המאובחנים על הרצף האוטיסטי מוזמנים לכנסים והרצאות ברחבי הארץ, בהם ניתנת הצצה לעולמם המיוחד והמון כלים ודרכי עבודה לשיפור התקשורת והתפקודים.

 

הטור שלה רק בנים באתר מאקו עלה לאוויר ב-2016 שם היא חולקת ומעלה לדיונים עניינים שיכולים לעלות רק על ידי אם לארבעה בנים.

 

הכרך הראשון בסדרת הספרים לומד לאהוב ראה אור בנובמבר 2016.

זהו רומן ארוטי שמלווה את דרכו של נער דרך אהבות נעורים עד למציאת אהבתו הנצחית; עד שהוא לומד לאהוב.

X