להיות רופא | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

להיות רופא

להיות רופא

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 39
- 39

לֵנָה קוטֶב, רופאה אונקולוגית בפריס, היא בת לשושלת רבת שנים של רופאים יהודים: פבל אלכסנדרוביץ‘, אבי סבהּ, היה רופא משפחה ברוסיה הצארית. מנדל בנו היה פרופסור בברלין בשנות העשרים של המאה הקודמת. נטליה, אחותו של מנדל, נפלה קורבן לפרשת המזימה האנטישמית של “החלוקים הלבנים“ במשטרו של סטלין.

 

הרחק משם, בימים שאחרי מלחה“ע השנייה, עדיין נבצר מלֵנָה להינתק מן האגדה המשפחתית ומתהילת העבר. אביה, שאצבעו נקטעה בילדותו בידי קלגס נאצי, הוא היחיד שלא עלה בידו לממש את ייעודו כרופא מנתח וכעת מלווה אותו לנה אל מותו.

 

מחבר הספר להיות רופא, לורן סקסיק, מיטיב לקשור בין גורלותיהם של בעלי המוניטין לבין אלה של עלומי השם, ובין האינטימי להיסטורי. הרומן להיות רופא, החוקר את מציאות ימינו ובה בעת מזמין את הקורא למסע אל המאה שעברה, מפאר את אומנות הרפואה ומעלה על נס את הסירוב ההרואי של גיבוריה להיכנע לגזרת הגורל.

 

לורן סקסיק הוא רופא וסופר שיצירותיו מתורגמות לשפות רבות ושהרומן פרי עטו, ‘ימיו האחרונים של סטפן צווייג’, כבר ראה אור בתרגומו של ניר רצ‘קובסקי לעברית, בספרית פועלים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “להיות רופא”

עם הגיעו למרגלות הגבעה, הִזניק פבל אלכסנדרוביץ’ את סוסו בדהירה. היה עליו לגמוא עוד כחמישה־עשר קילומטרים. רוח מזרחית חדרה לכסיות העור שלו והקפיאה את אצבעותיו, ומעיל פרוות הכבש שלו בקושי חימם אותו. פבל קיווה להגיע ללוּדיצ’ב לפני רדת הלילה, בדהירה בלתי פוסקת לאור היום הנוטה לערוב על דרך האבן האינסופית, שאת שיממונה הפר רק זרם מימיו של נחל, שלולית אפורה וצרה, שמעבר לה נעשתה הדרך שוב קודרת ומשמימה בטרם תיבלע ביער תְּרזוֹת מעיק ואפל.
כהרגלו, משהשלים את סיור הכפרים שלו, שִחזר פבל אלכסנדרוביץ’ בראשו את המוצאות אותו במשך היום. בזה אחר זה סקר את חוליו, ממשש במחשבתו את בטנם, בודק את ריאותיהם ושב להאזין ללִבם.
בהיותו משוחרר מתחושת החירום, עלה בידו של פבל לשפר אי־אלה תבחינים, מאותם שקבע בחופזה בטחב המדכא של חדרי החולים. הטעויות שחלחלו בראשו ברגע של היסח הדעת, באו על תיקונן. כיווּן חשיבה, שעלול היה להיתפס כספקולציה נועזת אצל עמית פחות מנוסה, זכה לחיזוק. מוחו היה כמרפאת חינם שעה שמתפוגגים בה המכאובים.
פבל התעכב על מקרהו של ואסילי ולאצ’ב, ששבץ כמעט הביא למותו. הוא חזר לשקול מחדש את חיתוך קנה הנשימה שבוצע בסרגיי הצעיר, שהדיפטריה איימה להשניקו. אחר־כך התעכב על ולדימיר אַלֵשַנסקי האומלל, שעגבת השחיתה את פניו. בינו לבין עצמו תהה אם לא מאוחר מדי למרוח את גופו בכספית. האם כדאי לבצע זאת? מצבו של אלשנסקי היה חסר תקווה, אלא שלרשותו של פבל לא עמדו תרופות אחרות נגד עגבת. באימה נזכר בפניו של האיש, בעורו המכוסה פצעים מוגלתיים ובגנגליונים המכרסמים את צווארו. הלב נפגם, האיש היה אחוז טירוף בלתי פוסק וצעק: “אני הצאר!” אשתו, הנגועה אף היא, חייתה את שעותיה האחרונות. מסך גדול של אֵבל כיסה את מעונם.
פבל נזכר בזמנים שבהם הייתה משפחת אלשנסקי נטולת דאגות, כשהכול היה נעים, מלבב וקליל. הוא אך עבר את סף ביתם וכבר עלה באפו ניחוחם הרענן, העז והחמוץ־מתוק של צמד הילדים הרכים. ולדימיר ואנסטסיה המתינו לו קורנים משמחה, הביטו כיצד הוא בודק את הקטנים בשל זוטות, ברונכיטיס או דלקת קיבה. פטפטו, לגמו קוואַס, או הרתיחו את הסמוֹבָר והם היו מתפנים לשתות מן התֵה שפבל ייבא מגרוזיה. פבל היה נפרד מהם בעוד אנסטסיה הייתה מחממת לו שק מלא וַטרוּשׁקי,[1] צידה לדרך. אחר־כך יצא אלשנסקי והתיישב, למשך מספר חודשים, בעיר של חיל המצב במזרח. מרוחק ממנעמי החיים שידע ומאהבת בני ביתו, חיפש, כנראה, באיזו שכונה מפוקפקת, לאור הירח, את חומן המרגיע של נשים מופקרות. תמורת קופיקות ספורות היו הללו מנשקות את הגבר בכל פה, מהדקות אותו אל שדיהן, משׁפיעות עליו עינוגים קודחים ובחיבוק אחד, משכיחות אצלו שלושים ימי בדידות. בשובו הביתה מצא אלשנסקי את אשתו וילדיו, שכח את הפרוצות והתמסר לקסם חיי המשפחה, לצחוקים החמים ולהבטחות הענוגות. אלא שכל זה היה מאוחר מדי. הוא נדבק בעגבת. הקרובים, בזה אחר זה, נדבקו אף הם. האישה, הילדים, כולם, פרט לתינוק הרך, שמת מטיפוס. כאב אינסופי השתרר בחלל האפל.
פבל אלכסנדרוביץ’ עדיין האשים עצמו על שלא גילה את המחלה בעוד מועד, כאשר, בשלביה הראשונים, עוד אפשר היה אולי להתגבר עליה. באותה תקופה, למרבה הצער, היה עדיין חסר ניסיון. המחלה עדיין לא עשתה שַׁמות באזור. פבל לא נבהל מן השריטה הקטנה באיבר מינו של הפציינט שלו. הכיב מיהר להימחק, המחלה חמקה לה. כעבור חודשים ארוכים שבה העגבת בתופעות שונות, כתמים ורדרדים על העור, גרון צרוד ולאחר מכן, אט־אט, בשיטתיות, השחיתה המחלה כל חלק בגוף, מכפות הרגליים עד לקרקפת, עד אשר הרקיבה את הבשר, שברה את העצמות, כתשה את הפנים, הפכה את האיש למנוּון, למפגר בשכלו, לנכה מעוּות; ייסורי הדֶבֶר והכולרה גם יחד, במהלך אִטי, מתוכנת. לבסוף תקפה המחלה את הלב והֵמֵסה את המוח. רק המוות ישים קץ לעינוי.
פבל רכב על סוסו במישור. המחשבה שהוא עומד לשוב הביתה מוקדם מהרגיל השכיחה מלִבו את הדרמה של אלשנסקי. סוף־סוף יחלוק את הלחם והמרק עם האישה והילדים, יבלה עם משפחתו, ידרוש בשלום כולם. בקושי ידע לנקוב בגיל ילדיו, להוציא זה של בכורו מנדל וזה של הקטנה, נטליה, לה רחש חיבה מיוחדת. אין לדעת מדוע זאטוטים מסוימים משובבים את נפשך, ולא שאתה מעדיף אותם, אלא שמשהו בהם מושך את המבט, יש בהם איזה חן מייחד שעושה אותם חביבים יותר עליך. כבר בהיותה בת שנתיים, ניחנה נטליה בחן הזה. אבל האחרים? פרט למנדל הבכור, לא היה לו מושג מה כל אחד מהם אוהב או מעדיף. העבודה טרפה את חייו.

לורן סקסיק הוא רופא וסופר שיצירותיו מתורגמות לשפות רבות ושהרומן פרי עטו, ‘ימיו האחרונים של סטפן צווייג’, כבר ראה אור בתרגומו של ניר רצ‘קובסקי לעברית, בספריתת פועלים.

X