לא מבליג יותר | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

לא מבליג יותר

לא מבליג יותר

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 431
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

במסגרת נוקשה ובאווירה משפילה גדל נער בעל לקות למידה.

בשנות השישים כלל לא ידעו על הפרעת קשב וריכוז, ובוודאי שלא הייתה תרופת פלא ‘ריטלין’.

ההפכים שבין מורים אטומים ותלמיד חסר אונים, גורמים לפיצוץ!

לאחר יום משפיל במיוחד מחליט הנער לא להבליג יותר ולפגוע בבטן הרכה של הקיבוץ.

במהלך ימים מספר הנער בונה “נקמה” ומטלטל את כל מערכות הקיבוץ.

בחלקו השני של הספר הנער מגיע לתל אביב בעל כורחו.

שם הוא נתקל בהתמודדויות הרות גורל שגורמות לו להתגעגע חזרה לקיבוץ.

 

“לא מבליג יותר” הוא ספר אמיץ החושף חולשות של חברה שהייתה סגורה בפני הציבור במשך שנים רבות, ובה התחוללו התרחשויות שונות שהוסתרו תחת מסווה של אידיאולוגיה וחברתיות בעלת ערכים נוקשים. בספר זה מספר שמוליק טסלר סיפור אמיתי, שחלקו דמיוני וחלקו מסמך חברתי חשוב ומרגש על אודות נער בעל לקות למידה – רגיש, מבריק, חכם, שנון ובעל חוש הומור מפותח – ועל התמודדויותיו הקשות מול חברה נוקשה שלא השכילה להתמודד עם לקויות אלה ואחרות. חלקו השני של הספר הוא סיפור משעשע ומדמיע כאחד, המחבר בין חיי הקיבוץ וחיים עירוניים, במפגש עם נערים קשיי יום, בחיבור שנוצר ביניהם ובתחושת שותפות הגורל. במהלך בריחה מתמדת נקלעים הנערים לפרשיות מוזרות וסוערות. ספר יפה, מרתק. מסמך חברתי חשוב.

ציפי שחרור, סופרת, משוררת ועורכת

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לא מבליג יותר”

בקרוב…

 

השומר הסוטה

יום ג׳ בערב

 

נתי קופץ בבהלה. נועה, שערה הארוך סתור ומכסה את כל פרצופה, נכנסת בסערה לחדר: “מה קרה? שלומי, השתגעת?” אני מבחין שהיא נסערת. דורית נכנסת אחריה תוך כדי פיהוק רחב, נשענת על משקוף הדלת כמחכה להתפתחויות נוספות.

 

“שלומי! מה אתה רוצה מהשומרים? כל רגע הם יכולים לבוא בגלל הצעקות שלך,” אומר אבי ומזדקף במיטתו, תוך כדי יישור שערותיו שתמיד מוקפדות ומסורקות בשביל בצד.

 

לך תספר להם שאתה בודק את ערנות שומרי הלילה.

 

חבריי בוודאי לא היו מסתפקים בתשובה לקונית.

 

קופסת ה׳שמרטף׳ תלויה גבוה, כך שכל רעיון של חבלה ונטרולה הנו בלתי אפשרי.

 

עלי לבדוק זמן תגובה של השומרים, וכן לדעת מתי הם מתחילים בשמירה או ולחלופין, לאיזה רעש הם מגיבים — האם רק לבכי או צעקה, או גם לסתם חריקת רצפת העץ. המידע משמעותי וחשוב לי על מנת שלא אתפס בהמשך.

 

השומרים לא מגיבים לדיבורי השקט, ואני מחליט להעלות את רמת הבדיקה.

 

בשלב הבא — צרחה. זו שיוצאת מפי לכיוון ה׳שמרטף׳ מבהילה גם אותי, וכלל לא פלא שהיא מעירה את חבריי.

 

אני מבין שהגזמתי, ומיד עולה בראשי תירוץ: “ג׳וק!” אני צועק ומצביע למקום לא ברור.

 

“ממתי בדיוק אתה פוחד מג׳וקים?” שואל נתי.

 

בלבי אני יודע שהאליבי שלי חלש, וכדי להוריד את המתיחות אני צוחק ואומר: “הוא היה בגודל של פיל.” נראה שהרוחות נרגעו. בכל אופן, סתם כך לא חוזרים למיטות.

 

נועה מתיישבת על המיטה לידי. משדרת אומנם מקריות, אך אני מרגיש את קרבתה אפילו ללא נגיעה, אני חש בחום גופה.

 

היא משפשפת את עיניה ואומרת לי בקול חלוש: “בדיוק הערת אותי באמצע חלום. חלמתי על הכלב המשוטט שהגיע למשק ילדים. חלמתי שהארי הלוכד במקום להרוג אותו, נותן לו זריקת הרדמה ומביא אותו לווטרינר. מה אתם אומרים?” נועה שואלת את כולם, “האם הארי הלוכד נהג נכון? הכלב נראה מסכן וחסר אונים. מאוד מציק לי המקרה הזה.”

 

דורית ילדה מאוד דעתנית, שתמיד מדברת כמו מורה לתלמיד קשה־תפיסה, ותמיד משתמשת בידיה תוך כדי דיבור להדגשת כוונותיה, עונה: “במקרה זה נועה צודקת במאת האחוזים. זה לא היה הוגן, והכלב באמת מסכן. הוא לא היה חייב למות. אולי שייך למישהו מהאזור? ואולי היינו…”

 

“רגע!” מגביר נתי את קולו, נכנס באמצע המשפט וקוטע את דבריה: “הרי ראינו בבירור שהוא חולה בכלבת, גם הזנב בין הרגליים וגם ריר מהפה אלו סימנים מובהקים של כלבת, וכלבת זו מחלה מדבקת שיכולה לפגוע באנשים. חייבים להמית את בעל החיים לפני שהוא מדביק אחרים. לא לוקחים סיכונים, וממילא הוא בסופו של דבר ימות מהמחלה, שאין לה מרפא.”

 

“אל תפסיק אותי בדבריי,” המשיכה דורית, “אני לא מאמינה שאתה לא נותן לי לסיים. אני רק אומרת שהיינו צריכים לצעוק, ולגרש את הכלב. אתם מבינים?”

 

מחשבותיי נודדות: על מה הם מדברים לכל הרוחות והשדים, על כלב שוטה? אני כמעט שלא הייתי כאן עכשיו, כמעט נשארתי מתחת גלגלי הרכבת.

 

אין לי כוח לוויכוחים, וגם החלטתי שלא אגלה לאף אחד את הדרמה שהתחוללה היום.

 

רחל, שכנראה גם התעוררה ונשארה בחדרה, שמעה אותנו מעבר לקיר. היא נכנסת לחדר בדרמטיות, מנפנפת בידה כמבטלת את הוויכוחים: “לפני שאנחנו מרחמים על כלבים כדאי לרחם קודם על ילדים. תשמעו משהו מפחיד על אמת, שלא קשור בכלב. כבר כמה לילות אני לא יכולה לישון. אני פוחדת, וגם ההורים שלי לא מאמינים לי.” רחל מפסיקה לרגע, מעיפה מבט מהיר סביב וממשיכה: “בשבוע שעבר נכנס לחדר שלנו באמצע הלילה שומר לילה. לא ראיתי את פניו אך הייתי ערה, עשיתי עצמי ישנה.

 

השומר החזיק פנס כיס בידו, ניגש למיטה שלי, עשה כאילו מהדק ומכסה אותי בשמיכה, אך משום מה ידיו החלו לטייל לי בכל הגוף. זה לא היה מדגדג, זה לא היה נעים, זה היה מפחיד.

 

לא יודעת מה הוא רצה ממני. הסתובבתי כדי לראות מי זה, ולהגיד לו לעזוב אותי. אך ברגע שהסתובבתי, הוא האיר עם הפנס בפרצופי. סנוור אותי ולא נתן לי לראות את פניו. שאל: ׳הכול בסדר?׳ הזדקף במהירות ויצא מהחדר.”

 

דורית נעמדת על רגליה ואומרת: “גם לך זה קרה? חשבתי שרק אותי הוא מלטף. אני לא מעזה לספר להורים שלי, הם לא יאמינו לי, ועוד אקבל עונשים. מה עושים?”

 

“אני בורחת הביתה מיד,” אומרת נועה.

 

דורית ממשיכה: “השומר לדעתי סוטה!” ומסובבת את אצבעה על רקתה כמדגישה את דעתה עליו. “אני מתה מפחד.”

 

אם דורית מדברת על פחד, וכבר לא מדברת כמורה אל תלמיד, כנראה העניין באמת חריג ומפחיד, אני חושב לעצמי.

 

“סיפרתי להורים שלי על המקרה,” אומרת רחל ומוסיפה: “הם הסתכלו זה על זה ורק אמרו, ׳נבדוק.׳ אני חושבת שהם לא בדקו ולא עשו דבר.”

 

“שומר מדגדג?” אני צוחק, “מזה אתן פוחדות? אני הייתי צוחק בקולי קולות, אני רגיש לדגדוגים.”

 

“שלומי, זה לא נושא לצחוקים! הבן־אדם משוגע, אסור לנו לשתוק,” גוער בי אבי.

 

“בוקר טוב, אבי, סוף סוף אתה פותח את הפה?” אני נהנה לרדת עליו.

 

נתי שותק רגעים ארוכים ושוקע בתוך עצמו. ממלמל משהו לא ברור. אני מתקרב אליו: “מה אתה אומר?”

 

“אני אומר שיש לי רעיון. יהיה קשה לשכנע את ההורים שלנו שיש בתוך הקיבוץ חבר משוגע, אך אם נתארגן כולנו יחד, ובלילה אחד נברח כולנו הביתה, ההורים יהיו חייבים להאמין לנו.”

 

אני מיד מסכים אתו: “רעיון על הכיפק! אני בעד. מחר נספר לכולם ונקבע יום.”

 

ההסכמה בינינו מלאה. נראה שהבנות נרגעו ברגע שהבינו שלא הכול אבוד, אפשר ליזום מהלך שיאמינו לנו ויטפלו באירוע החריג הזה.

 

מכל המהומה הזאת יצא לי משהו טוב — למדתי שיש זמן ללא שמירה כלל, עד לבואם של שומרי הלילה המאזינים ל׳שמרטף׳.

 

יופי! יש לי זמן איכות ללא כל חשש והפרעה.

 

אנחנו מתקשים להירדם גם בגלל השיחה על הכלב, וגם בגלל השיחה על השומר הסוטה. בהרגשה טובה שלנו שלא נעבור על כך לסדר היום מטפס המורל ועולה.

 

אני מתחיל לזרוק את הכרית שלי על נתי. עד מהרה כל הכריות באוויר, והאווירה משתנה מקצה לקצה.

 

שוברים את הפחדים ומפרקים מתחים.

 

רק לאחר דקות ארוכות מגיע שומר הלילה. פנס כיס אדום בידו, זה פנס שקיבלו מהנס החצרן שתמיד חוסך בסוללות ומנסה להעביר את הריקות לחבר אחר, ועד שהחבר מרגיש הנס מרוויח כמה ימים.

 

השומר מרגיע את הרוחות וקובע: “מרגע זה יהיה כאן שקט וכולם הולכים לישון!”

 

אני מבחין שדורית ונועה מהססות.

 

אני לוחש לנועה: “זה לא השומר הסוטה, זה זיגי החשמלאי. אני מכיר אותו, אין לכן מה לדאוג.” הבנות חוזרות לחדרן. הצלחתי להרגיע אותן, אני חושב לעצמי.

 

נועה מתעכבת לידי ולוחשת: “מחר אני רוצה לשמוע בדיוק מה קרה לך היום, תספר לי על כל התבשיל שלך. אני מרגישה שמשהו לא טוב מתפתח אצלך. וגם האוזן, ממה היא כל כך אדומה? מה אתה זומם?”

 

נועה הזו קוראת אותי כמו ספר פתוח, אני חושב, יש לי זמן עד מחר למצוא סיפור כיסוי.

 

אני נשכב במיטה. ראשי מלא מחשבות: יש שומר סוטה, ויש שומר טוב לב כמו זיגי־חשמלאי, ויש שומר קשה תפיסה.

 

אני מחייך מתחת לשמיכה, נזכר בסיפור האורח והשומר האהבל: לפני כמה שנים מפאת חוסר מקום השכיבו אורח בבית ילדים (באותם ימים היה מקובל להוציא את הילדים מהחדר, ולשכן שם אורחים). שומר הלילה מילא אחר ההוראות באופן מדויק, היה לו פתק מהמטפלת בזו הלשון: “נא להעיר את מוישל׳ה הילד בשעה שתים־עשרה בלילה ולהביא לו סיר. אולי כך ניתן ללמדו להישאר יבש. הוא ישן בבית הילדים של כיתה ג׳, חדר דרומי, מיטה צפונית.”

 

לרוע מזלו של האורח, מתברר שבאותו הלילה הוא קיבל את החדר ואת המיטה הלא נכונים עבורו…

 

השתומם האורח מאוד על הכנסת האורחים. אומנם הוא ידע משהו על קיבוץ שיתופי, אבל לשירות כזה בוודאי לא ציפה — שירות שבו מביאים עד אליו סיר באמצע הלילה, היה בשבילו מעל ומעבר. בקול ענות חלושה מלמל לעבר השומר: “לא תודה, אני לא צריך.” השומר לא ידע מה לעשות מרוב בושה.

 

נראה לי כי בקרוב שיחת היום בשבילי קיבוץ תהיה בעיקר על השומר הסוטה.

 

כך או כך, אני ממשיך במזימותיי…

 

שמוליק טסלר נולד בקבוצת יבנה, התחנך בבית הספר בקיבוץ, סיים 12 שנות לימוד.

בצבא שירת מסלול חלקי בצנחנים, עבר קורס קצינים, השתחרר בדרגת רב סרן והקים משפחה בקיבוץ. נשוי לנעמי אב לגיל, דור, יהב וניבה.

 

X