לאלף חד קרן | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

לאלף חד קרן

לאלף חד קרן

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 228
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59.9
- 35

“התרכזתי בפתח היציאה כמהופנטת, ולא שמתי לב שמקבלי הפנים כבר עזבו את המקום ושאני עומדת שם לגמרי לבד.

“הוא לא הגיע.”

אהובה דר, פרופסור לבוטניקה במכון ויצמן, מחלקת את חייה בין עיר מגוריה רחובות לבית נעוריה בחיפה, שבה מתגורר אביה עם מטפל סיעודי בשם ליאו.

אהובה המומה לגלות שליאו, שעמו היא מנהלת רומן זה כמה שנים, נסע לחופשת מולדת ולא שב ממנה לארץ. בעודה ממתינה לו לשווא באולם מקבלי הפנים בנמל התעופה, מתנפצים חלומותיה ותקוותיה בנוגע לעתידם המשותף.

מאוכזבת ושבורת לב, נוסעת אהובה לכנס מקצועי בגרמניה, שבמהלכו היא מנסה להתחקות אחר המניעים לעזיבתו.

כבת דור שני לניצולי שואה, מוצפת אהובה בגלי זיכרונות שהופכים את הנסיעה כולה למסע רגשי מטלטל. היעדרו של ליאו, לצד תחושות הניכור שהיא חווה בזמן שהותה בכנס, מאלצים את אהובה להתמודד לראשונה בחייה עם אמיתות מודחקות, המובילות אותה למחוזות מפתיעים.

למסעה זה מצטרף חד קרן – סוס לבן ונכסף מימי ילדותה, שנעלם זמן קצר לאחר שאביה קנה אותו במיטב כספו, ומאז גורלו נותר לא ידוע.

סיפורי השניים משתקפים זה בזה, מדלגים בין ממשות לדמיון ומתלכדים לכדי מארג חיים משותף, באופן שהופך את הקריאה בלאלף חד קרן לחוויה אניגמטית מרתקת.

חוויית הגדילה וההתבגרות כבת לניצולי שואה אינה זרה לאורית אדיבי עצמה. כתיבת הרומן אפשרה לה לחקור את הפצע הממשיך לכאוב גם בקרב בני הדור השני והשלישי. בו בזמן, אורית נכנסת לנעליה של אישה אחרת, שבחרה במסלול חיים שונה משלה. באמצעות נרטיב הזרות הייחודי לרומן, העלילה בוחנת מקרוב ובשפה ישירה אלמנטים חשובים ובלתי נפרדים במערכות יחסים.

 

אורית אדיבי (ילידת 1970), אם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.

בוגרת תואר שני בייעוץ חינוכי מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

לאלף חד קרן הוא ספר הביכורים שלה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לאלף חד קרן”

“אהובה? אהובה את בבית?”

זו הייתה ציפורה, השכנה הוותיקה שלי שהתעקשה בכל ערב להתעניין בשלומי. לא עניתי והמשכתי לנקות את הבית. שקית אשפה עמוסת ניירות ישנים ושאריות אוכל הוצבה בפינת החדר.

לא התחשק לי לפתוח לה את הדלת. את הערב הזה רציתי לעצמי, בלי הפרעות ובלי להידרש להסתיר את התשוקה שבערה בי לקראת הפגישה המחודשת עם ליאו.

ציפורה נשארה לעמוד מעבר לדלת, קרקשה עם צרור המפתחות הענקי שלה וחיכתה. היא הציעה לכל השכנים להשאיר אצלה מפתח למקרה חירום, ושכנעה את הוועד שהיא הכי מתאימה לשמור על מפתחות המקלט ועל מפתחות דלת היציאה לגג הבניין. כי מה שלא יהיה, נימקה, היא תמיד נמצאת בסביבה.

לאחר המתנה ארוכה שמעתי אותה יורדת לדירה שלה. קול פתיחתם של שני מנעולי הרב-בריח הפר את השקט של חדר המדרגות. סיימתי לייבש את הכלים, הנחתי אותם במקומם בארונות המטבח וירדתי לזרוק את הזבל. שלוש קומות גיששתי את דרכי למטה מבלי להדליק את האור, חומקת מציפורה המשועממת המרבה להציץ בעינית. בעין בודדה היא בודקת מי הגיע ומתי.

האור בפתח חדר האשפה היה כבוי, אף שציפורה ביקשה מכל דייר באופן אישי להשאיר את האור דולק כל הלילה.

“אני פוחדת לרדת בחושך,” הסבירה.

ברגע שפתחתי את דלת חדר האשפה, חמק החוצה חתול מבוהל, הסתבך לי בין הרגליים ונמלט לעבר השיחים. שקית האשפה טפטפה, ורציתי להיפטר ממנה במהירות, לעלות לדירה ולשטוף ידיים. השלכתי אותה לתוך הפח הצמוד לפתח הדלת, אפילו שעלה על גדותיו, ועליתי מהר הביתה.

כל החפצים היו מונחים במקום – אין זכר לבלגן ששרר פה בחודשים האחרונים. ניקיון הדירה הבליט את גודל הסלון ושיווה לו מראה של אולם אירועים מיותם. מהמסדרון הרחב התפצלו שני חדרי שינה. חדר אחד הפכתי לחדר עבודה, והחדר השני היה סגור וריק רוב הזמן, עדות אילמת לילד שמעולם לא נולד. בקצה המסדרון נפער החדר שלי ותחם את החלק הדרומי של הבית כמו קצה חסום של כביש ללא מוצא. כיסוי מיטה לבן התמזג עם צבע הקירות והצניע את מראה המיטה הזוגית, שניצבה בסמוך לשידת ספרים רחבה.

כשעזבתי את בית ההורים, הציעה אמי לרכוש עבורי דירת ארבעה חדרים.

“צריך להתכונן לעתיד,” התעקשה. היה חשוב לה שיהיה די מקום לנכדים ולבעל.

אבא התנגד. הוא העדיף לקנות דירת שני חדרים, אבל אימא הסבירה שדירה לא מחליפים כמו גרביים. דירה קונים פעם אחת בחיים, משקיעים, מסדרים ומתרגלים, והוא השתכנע. הוא לא רצה טובות מאף אחד. העדיף שאהיה עצמאית ואבוא עם דירה משלי.

והנה אני, בת 49, עצמאית להחריד, עם דירת ארבעה חדרים.

שטפתי את הידיים, התפשטתי ונכנסתי למקלחת. מתחת לזרם המים החמים ליטפתי את הגוף עם שאריות הסבון שליאו קנה לי לפני שנסע. הוא אהב את הריח המתוק שנשאר ממנו על צווארי. פנטזתי איך יניח את המזוודה בכניסה לדירה, ויחד נשעט לחדר השינה. המחשבות על הרגעים האינטימיים שאחווה בעוד כמה שעות הפכו לרגע למציאות, והנחתי לעונג להשתחרר ולהציף כל תא בגופי. המים החמים המשיכו לזרום עליי ברכּוּת, ולא היה לי אכפת שהחורף מפלס הכינרת ירד בצורה קיצונית. שנת הבצורת לא תחול עליי. אחרי הכול, ליאו כבר בדרך לארץ, והיחסים בינינו עומדים לצבור תאוצה.

בלילה נסעתי לאסוף אותו.

בדרך נזכרתי בהבעת פניו הנינוחה כשנפרדנו בשדה התעופה לפני כחודשיים.

“אחזור מהר,” הבטיח, “הזמן יעבור בלי שתרגישי.”

לא דיברנו בטלפון. זה היה הסכם שהקשה עליי כל כך. בטח גם עליו.

“אני לא רוצה שתלחצי עליי בטלפון לחזור לפני שאסיים לעשות את כל מה שתכננתי,” ביקש, ואני הבטחתי להתאפק.

ברדיו התנגנה “מוזיקת לילה זעירה”. צלילי הכינורות נשמעו כמו בכי חרישי. מוזיקה עצובה במיוחד, חשבתי לעצמי והעברתי תחנה.

חניתי בחניון השדה ומיהרתי לעבר אזור קבלת הפנים. יום רביעי עמד לפני סיומו. על מסך אלקטרוני גדול הבהבה באדום המילה “בנחיתה”. שדה התעופה היה שקט. השעה הייתה דקה לפני חצות. אנשים ספורים חיכו באולם הטרמינל. גבר אחד אחז בשלט. אישה צעירה עמדה לצד עגלת תינוק, שאליה נקשר בלון הליום אדום ענקי בצורת לב. כמה נוסעים החלו לצאת לאולם. התקרבתי וראיתי כיצד גבר צעיר בחליפה אוסף אל חיקו את האישה הצעירה שחיכתה עם העגלה. הגבר שעמד והרים שלט לחץ עתה ברשמיות ובחיוך רפה את ידו של בחור צעיר ונמרץ, שהגיח בצעד מהיר אל אזור מקבלי הפנים. המשכתי לבהות בפתח, מנסה לאתר בעיני את ליאו. תהיתי מדוע הוא מתעכב.

חצי שעה עמדתי שם ודמיינתי את השנייה שבה ניפגש. הוא בטח קנה לי טבעת וחרט בה את ראשי התיבות של שמותינו. את הטבעת הזאת אענוד בשמחה, למרות אהבתי המסויגת לתכשיטים. זאת תהיה הוכחה לכך שאני חשובה לו. המחשבות על הטבעת הגבירו את געגועיי, כל כך השתוקקתי לרגע שבו נתאחד.

התרכזתי בפתח היציאה כמהופנטת, ולא שמתי לב שמקבלי הפנים כבר עזבו את המקום ושאני עומדת שם לגמרי לבד. הנעליים החדשות שקניתי לכבוד המאורע פצעו לי את הקרסול, ולא היה לי בתיק פלסטר להקל את הכאב.

זרם הנוסעים השבים פסק.

הוא לא הגיע.

שלפתי את הנייד מהכיס וחייגתי אליו. הקו היה תפוס. הלכתי לכיוון דלפק המודיעין, חיכיתי כמה שניות וחייגתי שוב. הצליל מהצד השני היה של מרכזייה בחו”ל. הטלפון צלצל שוב ושוב ללא מענה, ורגע לפני שניתקתי, בקע מהעבר השני קול של אישה.

“הלו?”

“שלום, מדברת אהובה, אפשר לדבר עם ליאו?” שאלתי באנגלית משום-מה.

האישה השיבה לי בהודית. היא דיברה מהר ובקושי הצלחתי לשמוע אותה, כי מעברו השני של הקו עלה רעש מחריש אוזניים של צפירת מכוניות.

“ליאו! ליאו!” חזרתי על שמו, מנסה לגבור על הרעש.

האיש שישב מאחורי דלפק המודיעין רכן קדימה והסתכל עליי. האישה לא אמרה דבר, והשיחה התנתקה. חייגתי שוב. המנוי לא זמין.

הרגשתי את פעימות הדופק מתחזקות בראשי, ובאוזניי נשמע צפצוף צורמני. אחזתי את הראש ועיסיתי באטיות את הרקות.

“אפשר לעזור?” שאל בהיסוס האיש מדלפק המודיעין.

“באתי לאסוף מישהו, והוא לא הגיע,” עניתי.

“תתקשרי לברר בחברת התעופה, הם עונים 24 שעות ביממה, אולי הם יוכלו לעזור לך.”

“עומדת להיגמר לי הסוללה.”

“את יכולה להתקשר מפה.” הוא פתח דלת צדדית וסימן לי להיכנס אל מאחורי הדלפק. “בואי, שבי. עם איזו חברת תעופה הוא היה אמור לטוס?”

“אל-על,” אמרתי בלחש. הוא מילא מים בכוס חד פעמית, הושיט לי אותה, פנה למכשיר הטלפון וחייג. עקבתי אחר תנועותיו בדריכות ולחצתי על המצח בניסיון להפיג את הכאב.

“שלום, מדבר ישראל מהמודיעין. נמצאת כאן אישה שהגיעה לאסוף נוסע. הוא היה אמור להיות על טיסה שלכם.” הוא הגיש לי את השפופרת.

“גברתי,” אמר לי קול מעבר לקו, “מדיניות החברה קובעת שאיננו רשאים למסור מידע על הנוסעים שלנו.”

“הטלפון שלו לא זמין, ואני דואגת שמשהו קרה לו.”

“מה הקשר שלך לנוסע?”

“הוא בעלי,” שיקרתי.

“חכי רגע על הקו, אנסה לקבל אישור מיוחד מאחראי המשמרת.”

הסתכלתי על ישראל וחיכיתי במתח.

“מה שמו של בעלך?”

“ליאו דהרמה, טיסה LY מספר 225 ממומבאי.”

“אני בודק… אני מצטער גברתי, לא מופיע ברשימה נוסע העונה לשם הזה.”

“לא יכול להיות!”

“רגע, יש כאן שם של נוסע עם אותו שם משפחה. אבל הוא ביטל את הטיסה, ולא קוראים לו ליאו.”

“איך קוראים לו?”

“אני לא יכול למסור לך את שמו.”

“למה? אולי זה קרוב משפחה שלו?”

“מה זה חשוב? הוא ביטל את הטיסה. הוא לא היה בטיסה.”

“אבל אולי… אני דואגת לו, בבקשה, תעזור לי.”

“גברתי, אם לא תצליחי ליצור איתו קשר עד מחר בבוקר, נסי לפנות לשגרירות.”

מיהרתי לעבר החניון ונעלמתי בין המכוניות החונות. כל כלי הרכב התלכדו לנגד עיניי לגוש מתכת גדול, ולא הצלחתי למצוא את המכונית שלי. מישהו התניע את רכבו, וריח חריף של בנזין נפלט לאוויר. עצרתי את הנשימה. לפתע הגיחה לעברי מכונית, לכדה אותי באלומת אור, המשיכה לכיוון היציאה מהחניון, ופנסיה האירו מכונית שנראתה כמו שלי. רצתי לכיוונה, הנחתי את התיק על מכסה המנוע ותחבתי את ידיי לתוכו כדי להוציא את המפתחות. שפתון, ארנק, יומן. הכול התערבב. הפעימות ברקות חזרו להכות. נשענתי על המכונית ונשמתי נשימה עמוקה. הסתכלתי על השמים. לילה ללא ירח. הכוכבים נצצו בחשכה, פזורים בסדר מופתי. כל כוכב במקומו המיוחד ברקיע.

אורית אדיבי (ילידת 1970), אם לשלושה. מתגוררת בתל אביב.

בוגרת תואר שני בייעוץ חינוכי מטעם אוניברסיטת תל-אביב.

לאלף חד קרן הוא ספר הביכורים שלה.

 

X