לאחר חשכה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

לאחר חשכה

לאחר חשכה

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 303
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 77
- 37

האם תשוקה ששרדה קשיים רבים, יכולה להפוך לאהבה גדולה שתימשך כל החיים?

 

מאט סקיי מנסה לחזור לחיים נורמלים. לאחר שזייף את מותו וחזר לחיים, הוא והאנה עוברים לבית בפרברים, ומנסים לבסס כנות, אמינות ובטחון ביחסיהם. הקשר ביניהם מתהדק ומתחזק מאד.

 

האנה סוף סוף חיה את החיים להם ייחלה: היא מנהלת קריירה מצליחה כסוכנת בסוכנות ספרים גדולה, כותבת את הרומן הראשון שלה לבד, וחיה עם המאהב החתיך והלוהט שלה.

לראשונה, מאט והאנה מצליחים לחקור אינטימיות בלי שקרים, בלי סודות, או קנאה – והתוצאות מפוצצות.

אך לא הכל בחייהם פשוט וזורם: הקשר בין מאט לאחיו ניתק לאחר התרגיל האכזרי שלו; סת’ סקיי, מאוכזב וממורמר מכשלון חיזוריו אחרי האנה, שם פעמיו על אחותה; והספר של האנה, העוסק ביחסיהם ובמשפחת סקיי, מעלה טריז בינה ובין מאט.

 

האהבה של מאט והאנה הצליחה לגבור על מכשולים רבים, אך האם אהבה יכולה לשרוד הכל?

הספר השלישי בסדרה “ינשוף לילה”

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לאחר חשכה”

בקרוב…

 

 

 

1

האנה

 

זה החלק האהוב עלי. ההתחלה.

 

הקהל ממשיך למחוא כפיים, וגייל ויידר מביטה בנו במבט קורן.

 

אני מושכת מעט את מאט לעבר הבמה והוא נעצר. הוא עומד שם, נוקשה כבול עץ, הבעתו ריקה, ואז הוא מסובב את ראשו ושולח מבט אל מאחורי הקלעים. חשבתי על בריחה, הוא אמר לי אחר כך.

 

חיוכה של גייל דועך.

 

החבר שלי ואני מופיעים בשידור חי בדנוור באז, תוכנית הבוקר החשובה ביותר בעיר. וזאת ההזדמנות שלנו לסובב את בימוי המוות שלו לטובתנו. אמן מסתגר שנדחף ואולץ להסתתר. אישיות רגישה שהגיבה לנסיבות אלימות. משהו כזה.

 

“ברוכים הבאים,” אומרת גייל. היא מחווה בידה כלפי הספה. אני יודעת איפה אנחנו אמורים לשבת וגם הדריכו אותי בנוגע ליציבת הגוף הנכונה, קשר עין ותשובות חיוביות. גם מאט עבר אותה הדרכה.

 

אבל מאט איננו. המצלמה מתמקדת בפניו ההמומות. מחיאות הכפיים מתמעטות.

 

“קדימה,” אני לוחשת ודוחפת אותו לפנים.

 

גייל חוצה במהירות את הבמה וביחד אנחנו אוחזות במאט. הסיטואציה נעשית קומית. היא אוחזת בכתפו, אני מחזיקה בידו, ושתינו מובילות אותו אל הספה.

 

“אל תתבייש, מר סקיי. אנחנו מאוד נרגשים לארח אותך.”

 

גייל מתמרנת ומאלתרת מחוץ לתסריט כמו מקצוענית, הביטחון העצמי שלה לא התערער לרגע. היא משדרת סמכות, ומאט ואני נראים כמו ילדים על הבמה שלה. סוף־סוף הצלחנו להושיב את מאט. ידו דבוקה לידי.

 

המצב המביך הזה כולו באשמתי.

 

תתחתן איתי, לחשתי למאט רגע לפני שעלינו אל הבמה. האם חיבלתי בהופעה שלנו בטלוויזיה? האפשרות הזאת בכלל לא עלתה על דעתי. למעשה, הצעת הנישואים בכלל לא עלתה על דעתי עד שהתגלגלה על לשוני. אופס…

 

“מאתיו, האנה,” גייל מהנהנת לעברנו.

 

“אנחנו מאוד שמחים להיות כאן,” אני אומרת ומלטפת את הברך של מאט. הוא נותר קפוא, ואז גייל פוצחת בנאום עד כמה היא שמחה לראות שמאט בריא ושלם וכמה היתה המומה — כמו המדינה כולה — בעקבות הידיעות על מותו בדצמבר האחרון. היא חוזרת על פרטי הסיפור. עיניה עוברות מהטלפרומפטר לקהל וחזרה אלינו.

 

משתררת דממה, שבמהלכה מאט אמור היה לדבר.

 

אפילו אני הכרתי את הטקסט שלו.

 

אני שמח שהעלית את זה, גייל. ציפיתי להזדמנות הזאת להסביר מה קרה ולמה. קודם כול, אני צריך לומר ש…

 

מאט בוהה במצלמה.

 

“אנחנו מתחתנים,” הוא מכריז.

 

שאלוהים יעזור לי, הוא נראה מקסים. הבלבול שלו הופך לכעס. הוא מלכסן מבט קורא תיגר אל כולם, כאילו הוא כבר עומד לענוד לי את הטבעת ומישהו מתנגד לנישואים שלנו.

 

כל הקהל עוצר את נשימתו.

 

“וואו!” גייל אומרת. חיוך שמימי מכסה את פני ומאט ואני מתחבקים. כולם מוחאים כפיים. אנשים נעמדים על רגליהם.

 

פרק סיום העונה של אופרת סבון פוגש בסל ניצחון, והכול באולפן תוכנית הבוקר. הקהל יוצא מגדרו…

 

עצרתי את הסרטון — דנוור באז, 14 במאי 2014 — וסגרתי את הלפטופ. חדר השינה היה חשוך. ניגשתי אל החלון וראיתי מעין פתיל לבן עבה של ברק יורד מהשמיים. בעקבותיו נשמע רעם בס ארוך ומתגלגל.

 

פתחתי את החלון ורוח טרופית חמה שעטה לעברי. וילונות החדר הסתחררו. סוף־סוף סערה שתשבור את החום היבש של חודש יוני.

 

בזמן שחיכיתי לגשם נדדו מחשבותי לאותו יום לפני כחודש, שבו מאט ואני הופענו בטלוויזיה. הוא הודיע אז לאומה שאנחנו מתחתנים.

 

שאר התוכנית התרכזה ברומן המסחרר שלנו, במערבולות היחסים שלנו וב ינשוף לילה — הרומן המופרך של מאט עליו ועלי. איכשהו החדשות על האירוסין שלנו הצליחו להאפיל אפילו על מותו המזויף של מאט. האהבה גורמת לנו לסלוח על הכול. נשים בקהל ניגבו את עיניהן — והמצלמות בלעו את זה — בזמן שמאט תיאר את בדידותו בבקתה. הוא היה שופע חיים, יפהפה ומשכנע להפליא. “הבנתי שאין מידה של חופש ששווה חיים ללא האנה,” הוא אמר לגייל, ואדוות אנחה חלפה באולפן.

 

בשעה שמאט טווה מעשייה לאוזני צופינו המרותקים, אפילו אני התחלתי לדמיין אותו מסתער מההרים חזרה אל בין זרועותי — והכול בשביל האהבה! צחקנו וחלקנו מבטים משתוקקים. הרכנתי את ראשי ככל שהסיפור הלך ונעשה קודר. ידי שיחקה על מותנו.

 

מיד כשהסתיימו הצילומים, מאט גרר אותי אל מחוץ לסט. לבי הלם בקצב כפול כשחיפשנו את דרכנו לאורך המסדרונות מאחורי הקלעים, דורכים על כבלי חשמל ונעים סביב ציוד אלקטרוני. הוא משך אותי לתוך חדר הלבשה. הטלפון שלי החל לצלצל.

 

אני זוכרת שחשבתי שזאת בטח הבוסית שלי והסוכנת של מאט, פמלה ווינג, שכנראה חווה התרחבות פתאומית של כלי הדם. או שאולי היא פותחת בקבוק שמפניה. אי אפשר לדעת. פאם סידרה שנתארח בתוכנית והכינה את מאט ואותי לקראתה בצורה מתישה, ואנחנו סטינו מכל נקודה בתסריט.

 

גם הטלפון של מאט התחיל לצלצל. הוא התעלם ממנו. הוא סגר את דלת חדר ההלבשה בטריקה ולחץ אותי אליה. לא הצלחתי לראות את הבעת פניו בחשכה.

 

“האנה, מה זה היה לעזאזל?” החזה שלו נגע בשלי ויכולתי לחוש את הדופק שלו הולם בפראות. “שאלוהים יעזור לי, את הולכת להוריד אותי לקבר מוקדם.”

 

“סליחה. אתה כועס? אני…”

 

“כועס?” נשימתו נשבה בשערי. ידיו שוטטו במורדות גופי.

 

הסצנה הזאת חרוטה בזיכרוני: הסלולרים שלנו לא הפסיקו לצלצל, הרינגטון של אחותי ואחר כך של אמי נשמעו חזק בזמן שמאט נישק אותי והתחיל לצחוק; שמחה נפלאה הציפה אותי, כי הודענו זה עתה באופן ספונטני על הנישואים שלנו לאומה כולה.

 

אחר כך מאט אמר, “את גאונה, האנה. את מבריקה.”

 

בימים שבאו לאחר הופעתנו בטלוויזיה, מאט הצליח לנפנף את כל מי ששאל אותו בנוגע לחתונה. הוא אמר שזה לא “בטוח”. הוא אמר שאנחנו מתכננים להמשיך “לחיות ביחד”, אבל שומרים את “כל האפשרויות פתוחות”. לפאם הוא מכר את הפעלול הזה כ”הברקה גאונית של האנה שהגיעה בשנייה האחרונה”.

 

ובינינו לבין עצמנו… שמרנו על שתיקה רועמת בקשר לנושא.

 

חזרתי לגור עם מאט בדירה שלנו. חזרנו לשגרה. שלושה שבועות חלפו והתחלתי כבר לתהות אם בכלל אמרתי תתחתן איתי. באמת אמרתי את המילים האלה? אנחנו מתחתנים. הוא באמת האמין למילים שלו?

 

ריח מתוק של גשם החזיר אותי להווה. התיישבתי על אדן החלון, והאזנתי למדרכות היבשות של דנוור נאנחות תחת הטפטוף. הרוחות נשאו נתזי לחות שנגעו בפני וברגלי.

 

את גאונה, האנה.

 

סגרתי את החלון וצעדתי אל חדר העבודה.

 

הדלת היתה פתוחה, מה שאמר שמאט לא כותב. נשענתי על המשקוף והתבוננתי בו. משהו ריתק אותו במסך המחשב. הוא ישב רכון לפנים, מקמט את מצחו ומשפשף את לסתו.

 

צחקקתי ועיניו זינקו לעברי.

 

אלוהים… כמה אהבתי לראות את החיוך הזה מפציע על פניו.

 

“ציפור קטנה,” הוא אמר, דחף את עצמו מהמקלדת וטפח על ירכיו.

 

“אני מוזמנת אל קודש הקודשים?” הקפתי את השולחן והתיישבתי בחיקו. זרועותיו התהדקו סביבי. הוא חייך אלי. שערו החל לצמח שורשים בלונדיניים, בהירים, שהתנגשו עם הצבע השחור שבקצוות. העברתי את ידי בשערו והוא טמן את אפו בחזה שלי. “מותק, אנחנו צריכים לעשות משהו עם השיער שלך.”

 

“ממ…” כשהפנים שלו בין הציצים שלי, מאט יכול להסכים לכל דבר.

 

עיסיתי את כתפיו, והוא שתל נשיקה עצלה על קו המחוך של כתונת הלילה שלי. הגנבתי מבט אל המחשב.

 

“אתה… בטוויטר?”

 

“ממ…” הוא חפן את אחורי וסחט אותם, “מתקשר.”

 

“מתקשר?” חייכתי, “זה די חמוד.”

 

“עם הקוראים שלי. נכנסתי גם לפייסבוק.” פיו תעה לעבר החזה שלי. “זה היה רעיון של העורך שלי.”

 

עיני רפרפו על פני הדפדפן. כמעט אף פעם לא השתמשתי במחשב של מאט. התגיות שעל הדפדפן היו ג’י־מייל, טוויטר ו…קולו נכסים?

 

“היי… מאט,” משהו בקולי קטע את פעולת השיטוט של ידיו ושל שפתיו, “אתה מחפש בתים?”

 

“מה?” ראשו התרומם. “לא.”

 

“אה, כן,” אחזתי בעכבר והקלקתי על תגית קולו נכסים. דף של בתים בקולורדו נפתח.

 

מאט בהה במסך.

 

“שיהיה. רק מסתכל.”

 

לפחות הוא לא שיקר ואמר שזה למטרת מחקר לספר הבא שלו.

 

חיוך עיקם את שפתי — עד שהתחלתי לבחון את הבתים.

 

“אתה לא רציני,” אמרתי.

 

מאט החליק מתחתי והניח אותי על כיסא המחשב. הוא ניגש אל הקיר, שם העמיד פנים שהוא מיישר תמונה.

 

“אני רציני,” הוא דיבר אל התמונה, “למה אני לא יכול להיות רציני? המקום הזה פצפון. אין לך חדר אמיתי משלך. זה כמו…”

 

“שש הכנות לאח,” קראתי מהדף, “חוויית איכות מרהיבה של תקרה כפולה, מרתף יינות, בר, ו…”

 

“מה לא בסדר עם…”

 

“שמונה אמבטיות!” צעקתי והשתקתי אותו.

 

“יותר טוב מאחת.”

 

“הו, אלוהים ישמור. שישה חדרי שינה? אה, הנה, תראה את זה. יש מזרקה בחנייה. זה לגמרי נורמלי.”

 

“נראה נחמד,” קולו התהדק.

 

“רצפות שיש, מטבח גורמה — הא! מרפסת רומיאו ויוליה? יש דבר כזה?”

 

“מה לא בסדר עם מרפסת?”

 

“אלה בתים שעולים מיליונים.”

 

“חברת רוק סטוקו…”

 

“נכון, הבתים שלהם עולים רק מיליון וחצי.” הסתובבתי בכיסא ופניתי אליו, “תסתכל עלי.”

 

הוא המשיך לסדר את הציור, מעט ימינה ומעט שמאלה, והתעלם ממני. כמו ילד. סוף־סוף הוא הסתובב אלי, שילב את ידיו והתבונן באיזו נקודה מופשטת בסביבתי.

 

“את אוהבת את הבית של נייט,” הוא אמר.

 

“עדיין? אתה רציני?”

 

“עדיין מה?”

 

“אתה עדיין מקנא בגלל הצורה שבה הסתכלתי על הבית של נייט?”

 

“יש לו בית יפה. הבתים האלה יפים,” הוא הצביע על המחשב, “אני לא מבין למה אנחנו לא צריכים לחשוב על מגורים במקום יפה ומרווח.”

 

שבועות של תסכול ובלבול רתחו בי ברגע אחד. זינקתי מהכיסא וצעדתי לעבר הדלת. “ואני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לקנות בית עם מישהו שהציע לי נישואים בשידור חי בטלוויזיה, לפני כל המדינה, ומאז לא הזכיר את זה במילה!”

 

רצתי אל חדר השינה והשלכתי את עצמי על השמיכה. כמו ילדה.

 

שכבתי בחשכה, מקשיבה, מחכה למאט.

 

גשם נמרח על שמשת החלון. שמעתי את צעדיו העמומים מדשדשים על הרצפה. ברק ריצד על הקיר ורעם הדהד בשמי דנוור.

 

סוף־סוף שמעתי אותו מתקרב מהפרוזדור.

 

המזרן שקע.

 

“את ערה?” הוא לחש.

 

“כן.”

 

“לא הצעתי לך נישואים,” הוא אמר, “את הצעת לי.”

 

הסתובבתי אליו. מאט ישב על קצה המיטה, ידיו על ברכיו, מרפקיו נעולים. זחלתי לעברו והחלקתי את ידי סביב כתפיו. הוא נשען לתוכי.

 

“אני מניחה… שאתה צודק, כן.” הנחתי את אוזני על גבו. ההקלה הרגיעה גם אותי. זה הרגיש טוב ונכון לדבר על זה סוף־סוף. “אבל אתה זרמת עם זה.”

 

“ברור שזרמתי עם זה,” הוא גיחך, “למה שאני אתעלם ממהלך כזה מושלם?”

 

“הא?”

 

“אהובה שלי, ידעתי שאת לא רצינית. לא לגמרי.” הוא פנה אלי וחפן את פני. עיניו הבהבו בשעשוע, “ידעתי שזה בשביל התוכנית. זאת אומרת, אנחנו מכירים רק שנה. אפילו לא. ותחשבי על השנה הזאת…”

 

מאט נעשה מהורהר ואני חשבתי על השנה הזאת.

 

האמת היא שרק בחודש הבא תמלא לנו שנה — אם נחשיב את השיחות באינטרנט. פחות משנה אם לא נחשיב את האינטרנט. הרבה פחות משנה אם לא נחשיב את הקריסה של מאט בניו יורק ואת הפרידה שלנו לאחר שביים את מותו.

 

אז… אנחנו מכירים זה את זו הרבה פחות משנה.

 

תחושה לוחצת וכואבת התפשטה בחזי.

 

“אז ל־למה” — כחכחתי בגרוני — “הסתכלת על בתים?”

 

“כי אנחנו צריכים בית יותר גדול.”

 

ניערתי את ראשי כדי להיחלץ מאחיזתו. “כן? אני לא מבינה למה אנחנו צריכים בית אם אנחנו לא…” קולי נסדק. אם אנחנו לא מתחתנים. לא, אני לא אהיה מטומטמת ואגיד את זה. מטומטמת שהעבירה את החודש האחרון בתקווה ובחלומות.

 

“מה העניין?” הבזק ברק הלבין את עיניו של מאט שהיו עכשיו כהות. “היי, תסתכלי עלי.” הוא שב ונטל את פני בין ידיו. “ציפור קטנה, את בקושי מכירה אותי. אם תחשבי על זה, אנחנו בקושי מכירים.”

 

מילותיו פלחו את לבי. אנחנו כן מכירים. עברנו הרבה יחד. מה הוא אומר?

 

“ונישואים זה לא רק אני,” הוא המשיך, “זה לא רק אנחנו. זה משפחה. יש הרבה דברים לחשוב עליהם אם נכנסים לזה.”

 

לכדתי את לשוני בין שיני. בחיי. מאט רוצה ילדים? אף פעם לא דיברנו על זה, ואת הרצון שלי להביא ילד אפשר לתאר כשואף לאפס.

 

קולו צבר ביטחון ככל שהוא הוסיף לדבר.

 

“ברור שנדבר על נישואים… יום אחד. כשנהיה מוכנים, את יודעת? כשנהיה בטוחים שזה מה שאנחנו רוצים. נישואים זה משהו ממש סופי, ככה זה לפחות אמור להיות.” הוא הרפה מפני והוריד את הטי־שירט שלו, ולשבריר של רגע גופו המהמם הסיח את דעתי. הזרועות השזופות האלה, השביל הזהוב הזה שמתחת לטבור…

 

“אני יודעת,” התפרצתי, “אני יודעת שנישואים זה הסוף. אני לא מטומטמת.”

 

“נו, בחייך. אל תכעסי; אנחנו מדברים,” הוא ניסה לנשק את צווארי. התחמקתי.

 

“התכוונתי ברצינות,” אמרתי, “הייתי מוכנה.”

 

“מה? האנה…”

 

מאט רצה להתקרב אלי — כנראה כדי לוודא שזה לא ריב רציני. ידעתי איך הוא פועל. אינטימיות הרגיעה אותו. אתה רואה, מאט? אני מכירה אותך. הוא משך בכתפי. התקשחתי ונלחמתי באינסטינקט שגרם לי להתמוסס בין ידיו.

 

“תפסיק,” לחצתי בשתי ידי על החזה שלו. זה לא היה משחק והוא ידע את זה. הוא הזעיף פנים ושתק.

 

“מה קרה?” קולו רטט בתסכול.

 

“אני הייתי מוכנה,” חזרתי על דברי. דמעות נקוו בעפעפי, “הייתי מוכנה, לעזאזל, מאט. הייתי רצינית כשאמרתי לך להתחתן איתי. מהלך מושלם? הכול משחק בשבילך?” קרסתי חזרה אל הסדינים, “אני לא מאמינה שהרגע אמרת, ‘כשנהיה בטוחים שזה מה שאנחנו רוצים.'” משכתי באפי ודמעה נשרה. לחיי בערו. “אני… הייתי בטוחה. כבר לא.”

 

מאט הביט בי בשלווה. הו, הוא יכול להיות כל כך קר אפילו כשהוא עומד מול הרגש שלי.

 

“על מה את מדברת,” הוא אמר, “ברור שזה היה משחק. זה היה סיפור, עלילה פשוטה לאנשים פשוטים. משהו שהם יכולים להבין. חשבת שאני באמת אודיע על הנישואים שלי ככה בפרהסיה? אלוהים, בדיוק כמו שאמרתי. את לא מכירה אותי בכלל.”

 

“לא, אני לא מכירה אותך,” אצבעותי חפרו בסדינים. שום דבר לא מרתיח אותי כמו השפלה. “אתה מניפולטור, בדיוק כמו שסת אמר. אחיך המזדיין בעצמו אמר שאתה מומחה בלתמרן אנשים, וזה באמת מה שאתה. נתת לי ולכל האנשים האלה לחשוב שאנחנו באמת מתחתנים. אני מרגישה כזאת מטומטמת.”

 

“שלא תעזי,” מאט רכן אלי במהירות. הוא לא נגע בי, אבל הרגשתי את נשימתו נוגעת בפני וקפאתי, “שלא תעזי להכניס אותו לזה. את חושבת שאני משקר כשאני אומר שאני אוהב אותך?” הוא נחר בבוז, “את חושבת שאני משקר כשאני אומר שאת לא באמת מכירה אותי? האנה, אני רוצה דברים ש…” הוא הנמיך את ראשו כדי שיוכל להסתכל ישירות עלי. התכווצתי תחת מבטו הקפוא.

 

הוא רוצה דברים ש… מה?

 

באותה פתאומיות שבה רכן לעברי הוא נסוג לאחור, יצא מהחדר והשאיר אותי רועדת במיטה.

מ. פירס הוא שם העט של סופר רבי מכר ידוע המתגורר בקולורדו.

X