רפי וייכרט
דיוקן
איזו מין אריאדנֶה את, מעניקה לי חוט שקוף אל המבוך שבו בקצה הפיתולים אני מגיע עד אלייךְ? לא מינוֹטאור טורפני, לא רִיק חשוך, שָׁקט, אלא כולךְ. את במלואךְ כפי שעיצבו אותךְ העשורים, את שגוּלפת לפֶסל מְנָהֵם, אישה צועקת מעל לערימת ספרים. מותנייךְ כמו בוכנות של אושר, תנופת שיער כמו רוח בגינות ילדוּת. את הלא־צפויה בתום שנים כחושות, כשהפה כבר חש בחספוסה של לשונו את העפר, אותו הפה שפעם שר וגם נשם לתוך ריאות־רָעָב חמצן ירוק מצמרות. את כמו זיקוקים בתוך הלילה, כמו הנצנוצים הללו על גלי הים סביב צל־דמותו של החותר. את אֶל מול המגדלים הבוערים, מול ענני אבק עולים כמו עמוד־גרעין לשמי ניו יורק. את שניצלת כדי להביא חיים ולצלם את כל לבךְ בעינם האוהבת של הבודדים. את מהאורות. את של העורות הנרעדים. את כמו הספרים המפעימים במנזר בפראג, שכל אחד מהם מצריך מפתח ששמור מזה מאות שנים בידי מסדר הנזירים. את כמו מים שזורמים מפֶּה לפֶה ונכנסים אל קנה הנשימה ומדבירים בכל הגוף רצון להתנגד. את כל מה שמְפחד ומִתגבר אל עתידו. את הריח העמוק שאין להגדירו אשר נמשך כמו נוכחות גשמית דרך השנים. ראי את האור שמפלח את העננים כמו בציור הולנדי. קטפי מהחמניות של הצייר המטורף שנטש בגיל מוקדם. הן בערו עם שאר הציורים בעינייךְ התאבות באותו הקיץ שבו הרטיבו את עצבותם של אישוניי. יותר מדי מקרים. יותר מדי מקרים עד שנדמה שמישהו זמם לנו את התצלום הזה, תצלום זוגי בתוך צמצם נדיב, כנגד כל התצלומים שלא היו, תקריב של עונג, דיוקן של אור.
פגישה
הלשון שלךְ הופכת את האוויר היבש שבין גופינו למפלים מעל שתי מערות. השפתיים נפערות ומתחיל המחול הזה של השלוחות הקדמיות שברגע פגישתן מוחלות לתמותה. אנחנו עוצמים את העיניים אבל כמו טרזיאס רואים את כל מה שחשוב. אני מחליק על משטחייךְ המחוספסים ונסוג ושוב מושיט את עצמי פנימה. אנחנו מחלצים מהגרונות את היפה שבשירים, זה שבו כל התאים מוערים ומוארים זורקים אותנו מפרפרים כמו מדוזות מעונגות גלים ושמש בצהרי יומנו. הקשיבי לגאות ולשפל המכים במחזורי דמנו. אנחנו חיים.
נתיבים
ולוּ רק הפעם לא נחשוב לאן כל זה מוביל. בלי חישובי עלות־תועלת. בלי להתחשב בגיל שמתקדם על נתיבן של השנים. הפעם רק נטרוף את המעדנים בלי חשש מהקלוריות. לא נבדוק מה בריא ומה מסוכן. אם יש סוכרים נצטייד במזרקי אינסולין ונסתער על הקצפת. מוסר, מצפון, התחשבות – נשמוט אותם מתוך הווייתנו. נסתכן עד קצה הגבול, כמו אותו משפט אבסורדי מסדרת הילדים: "אל האינסוף ומעבר לו". לא נחסום את שור התשוקה בדישו. נדוש זה בזה עד שנהיה לשדה חיטה או לשדה תעופה שממנו ממריאים המטוסים ליעד לא נודע. הדיילים יחלקו לנו משקאות ובשמים במחירים מגוחכים, הטייס יכניס אותנו אל תאו וישאל לאן עליו לטוס ובאילו נתיבים. נכוון אותו הכי רחוק מחיינו. "אתה רואה היכן האורות המהבהבים מסמנים לךָ את המסלול? תפנה לשם". בוודאי נמצא במקום ההוא רצועת חוף מרוחקת שהחול שלה יקבל אותנו בעדנה. שם נוכל לייצר שוב את הצורה המושלמת שבה סוגר עליון, סוגר תחתון ומקף איבר המין מחברים את השניים לבל יישמטו אל חשכת היקום.
אינדיבוק
הוספת הערה