ככה החיים יפים | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ככה החיים יפים

ככה החיים יפים

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 128
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 39

“אף פעם לא הבנתי למה, אבל אבא שלי לא קרא לאמא שלי באותו שֵם יותר מיומיים ברציפות…
רק יום אחד בשנה היה לאמא שלי שֵם קבוע. בחמישה־עשר בפברואר קראו לה ז’ורז’ט.”

 

הסיפור המופלא של לואיז וג’ורג’, אישה סוערת־מתעתעת וגבר פנטזיונר. לעיני בנם המוקסם, ולצלילי ‘מיסטר בּוֹג’נגלס’ של נינה סימון, הם רוקדים בלי סוף. האהבה שלהם קסומה, מסחררת, חגיגה בלתי פוסקת.

מי שנותנת את הטון, מנהלת את הנשף, היא האמא. היא גם זו שאימצה את חברת המשפחה הרביעית, “מדמואזל אין־בה־צורך”, ציפור אקזוטית גדולה שמשוטטת בדירה. והיא זו שגוררת אותם שוב ושוב למערבולת הזויה של אשליות.

אבל יום אחד היא הולכת רחוק מדי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ככה החיים יפים”

“קוקטייל מענג של טירוף, פנטזיה, אהבה והומור.”
Elle

 

 

“סיפור חינני מופלא גדוש רוך ותקווה… תצחקו, תבכו ושוב תצחקו מעומק הלב.”
לה פיגארו

1

 

 

אבא שלי סיפר לי שלפני שנולדתי, הוא עבד בגירוש זבובים בצִלצָל. הוא הראה לי את הצִלצל וזבוב מעוך.
“הפסקתי כי זה היה מאוד קשה והתשלום היה עלוב,” הוא הסביר בעודו מכניס את כלי העבודה הישן לתיבה מצופה לכה. “עכשיו אני פותח מוסכים. זאת עבודה קשה, אבל מרוויחים מצוין.”
ביום הראשון ללימודים, כשבשעת ההיכרות סיפרתי לא בלי גאווה על המקצועות שלו, זכיתי לנזיפה חביבה וללעג מר.
“על האמת מקבלים תשלום עלוב, למרות שלשם שינוי היא היתה מצחיקה כמו שקר,” קיטרתי.
למען האמת אבא שלי היה איש חוק.
“החוק שם לנו אוכל על השולחן!” הוא היה מתפקע מצחוק ומפטם מקטרת.
הוא לא היה שופט, קטגור, סנגור, עורך דין או משהו כזה. את הפרנסה שלו הוא היה חייב לחברו הסנטור. הוא ידע על כל התקנות החדשות ממקור ראשון וכבש בזריזות מקצוע חדש, שהסנטור הרכיב יש מאַיִן. ככה הוא הפך ל’פותח מוסכים’. כדי להבטיח שצי הרכבים הצרפתי יהיה בריא ובטיחותי, הורה הסנטור על בדיקת בטיחות לכולם. בעלי מכוניות ישנות, לימוזינות, רכבי שירות וגרוטאות על גלגלים, מכל הסוגים והמינים, חויבו להעביר את רכבם בדיקה רפואית כדי להימנע מתאונות. החוק חל על כולם, עשירים ועניים. וכיוון שהיה חובה, ברור שאבא שלי גבה הרבה מאוד כסף. הוא גבה על ההלוך ועל החזור, על ביקור ועל ביקור חוזר, וההתפקעות שלו מצחוק העידה שזה יופי ככה.
“אני מציל חיים, אני מציל חיים!” הוא היה מתפוצץ מצחוק כשאפו שקוע בדוחות הבנקאיים.
באותה תקופה הַצלת חיים הכניסה הרבה כסף. אחרי שפתח המון מוסכים, הוא מכר אותם למתחרה, ואמא הרגישה הקלה רבה. לא ממש מצא חן בעיניה שהוא מציל חיים, כי הוא עבד קשה ובקושי ראינו אותו.
“אני עובד עד מאוחר כדי שאוכל להפסיק מוקדם,” הוא היה אומר לה, ואני לא הבנתי לְמה הוא מתכוון.
לעתים קרובות לא הבנתי את אבא שלי. עם הזמן הבנתי אותו קצת יותר, אבל לא לגמרי. וזה היה בסדר.
הוא אמר לי שנולד ככה, אבל מהר מאוד הבנתי שהפצע האפרפר הנפוח קלות מימין לשפה העליונה, שעשה לו חיוך יפה וקצת עקום, נבע משימוש תכוף במקטרת. התספורת שלו, עם שביל באמצע ואדוות מכל צד, הזכירה לי את השיער של הפָּרש הפרוסי בציור שבכניסה. חוץ מהפרוסי וממנו לא הכרתי אף אחד עם תספורת כזאת. ארובות העין השקועות מעט והעיניים הכחולות הבולטות מעט שיוו לו מבט סקרני עמוק ומתגלגל. באותם ימים הוא תמיד נראה לי מאושר, והוא גם אמר לעתים קרובות, “אני אידיוט מאושר!”
ואמא שלי נהגה לענות לו, “מה שתגיד, ז’ורז’, מה שתגיד!”
הוא כל הזמן פיזם, ממש גרוע. לפעמים היה שורק, לא פחות גרוע, אבל כמו כל מה שעושים עם כל הלב, זה היה נסבל. הוא סיפר סיפורים יפים, ובפעמים הנדירות שלא היו אורחים, הוא קיפל את גופו הגדול והיבש לתוך המיטה שלי כדי להרדים אותי. בעזרת גלגולי עיניים, יער, אייל, שדון, ארון, הוא היה מגרש את כל העייפות. לעתים קרובות הייתי גומר בקפיצות שמחה על המזרן או בהסתתרות מבוהלת מאחורי הווילון.
“סיפורי סבתא,” היה אומר ויוצא מהחדר.
וגם בזה האמנו לו. בימי ראשון אחר הצהריים הוא היה עושה כושר בתגובה להפרזות של כל השבוע. בחזה חשוף ועם המקטרת בפה הוא היה עומד מול המראה הגדולה עם המסגרת המוזהבת והקשר המפואר בראשה ומניע משקולות זעירות על רקע מוזיקת ג’ז. הוא קרא לזה ‘ג’ים וטוניק’ כי מדי פעם היה מפסיק, שותה ג’ין וטוניק בלגימות גדולות ואומר לאמי, “כדאי לך לנסות לעשות קצת ספורט, מרגריט, באמת, זה משעשע ואחר כך מרגישים הרבה יותר טוב!”
אמא שלי, שהיתה עסוקה בניסיון לדוג את הזית במרטיני בעזרת השמשייה הזעירה, היתה עונה עם הלשון בין השיניים ועין אחת עצומה, “כדאי לך לנסות מיץ תפוזים, ז’ורז’. אני מבטיחה לך שהספורט יהיה הרבה פחות משעשע! ובבקשה ממך, תפסיק לקרוא לי מרגריט, תבחר לי שם אחר, אחרת אני אתחיל לגעות כמו פרה.”
אף פעם לא הבנתי למה, אבל אבא שלי לא קרא לאמא שלי באותו שם יותר מיומיים ברציפות. אמנם חלק מהשמות עייפו אותה מהר מהאחרים, אבל אמא שלי אהבה מאוד את ההרגל הזה, ובכל בוקר במטבח ראיתי אותה מסתכלת על אבא שלי, עם האף תקוע בספל הקפה או הסנטר בין הידיים, עוקבת אחריו במבט משועשע ומחכה לגזר הדין.
“אה, לא, אתה לא יכול לעשות לי את זה! לא רֶנֶה, לא היום! הזמנו אנשים לערב!” היא היתה פורצת בצחוק ומפנה את הראש אל המראה כדי לברך בחיוך עקום את הרנה החדשה, באצילות את ג’וזפין החדשה ובלחיים מנופחות את מרילו החדשה.
“חוץ מזה שבארון אין לי שום דבר שמתאים לרנה!”
רק יום אחד בשנה היה לאמא שלי שם קבוע. בחמישה־עשר בפברואר קראו לה ז’ורז’ט. זה לא היה השם האמיתי שלה, אבל היום של ז’ורז’ט הקדושה הוא היום שלמחרת ולנטיין הקדוש. ההורים שלי חשבו שמאוד לא רומנטי לסעוד במסעדה בחברת אהבות מאולצות, בפקודה. אז בכל שנה הם חגגו את יום הקדושה ז’ורז’ט ונהנו ממסעדה נטושה ומשירות אישי. בכל מקרה, אבא שלי האמין שחג רומנטי יכול להתקיים רק ביום של קדושה ולא של קדוש.
“שמרו לנו בבקשה את השולחן הטוב ביותר, על שם ז’ורז’ט וז’ורז’. אני רק רוצה לוודא שכל העוגות האיומות בצורת לב נגמרו. כן! תודה לאל!” הוא היה אומר כשהזמין להם שולחן במסעדה יוקרתית.
בשבילם, יומה של הקדושה ז’ורז’ט היה רחוק מלהיות חג אהבהבים.
אחרי פרשת המוסכים אבא שלי כבר לא היה צריך לקום בבוקר כדי להאכיל אותנו, אז הוא התחיל לכתוב ספרים. הרבה, כל הזמן. הוא היה מתיישב ליד שולחן העבודה הגדול שלו, מול דף, כותב, צוחק תוך כדי כתיבה, מעלה דברים שהצחיקו אותו, מפטם את המקטרת, ממלא את המאפרה, את החדר בעשן ואת הדף בדיו. הדברים היחידים שהתרוקנו היו ספלי קפה ובקבוקי משקה שונים. אבל תשובת המוציאים לאור תמיד היתה זהה: “זה כתוב טוב, מצחיק, אבל לא ברור איפה הראש ואיפה הזנב.” כדי לנחם אותו, אמא שלי נהגה לומר, “מי שמע על ספר עם ראש וזנב? היינו שומעים על זה!”
זה היה מצחיק אותנו מאוד.
אבא שלי נהג להגיד עליה שהיא פונה אל הכוכבים בגוף שני, וזה תמיד נשמע לי מוזר כי היא פנתה לכולם בגוף שלישי, אפילו אלי. אמא שלי פנתה בפניית כבוד גם אל עגור החן, הציפור האלגנטית והמרשימה שגרה אצלנו בדירה והתהלכה בנפנוף צוואר, ציצית לבנה ועיניים אדומות כדם, מאז שהורי הביאו אותה מטיול שלהם, אלוהים יודע איפה, בחייהם הקודמים. קראנו לה ‘מדמואזל אין־בה־צורך’ כי היא לא עשתה שום דבר חוץ מלצווח בלי סיבה, להטיל פירמידות עגולות על הפרקט ולהעיר אותי בלילה בניקורי הדלת במקור הכתום והירוק כזית. היא ישנה בעמידה, הראש חבוי מתחת לכנף. כשהייתי ילד ניסיתי לחקות אותה לעתים קרובות, אבל זה היה קשה נורא. מדמואזל אהבה מאוד כשמדאם היתה משתרעת על הספה, קוראת ומלטפת לה את הראש במשך שעות. מדמואזל אהבה קריאה, כמו כל הציפורים המלומדות. יום אחד אמא שלי רצתה לקחת איתה את מדמואזל אין־בה־צורך לעיר, לקניות. לשם כך היא הכינה לה רצועת פנינים יפה, אבל מדמואזל נבהלה מהאנשים והאנשים נבהלו ממדמואזל, שצווחה עוד יותר מתמיד. זקנה אחת עם כלב תחש אפילו אמרה שזה אכזרי ומסוכן ללכת על המדרכה עם ציפור ברצועה.
“שיער או נוצות, מה ההבדל! מדמואזל אף פעם לא נשכה אף אחד, ובעיני היא הרבה יותר אלגנטית מהפָּאטֶה שערות שלך! בואי, מדמואזל, נחזור הביתה, האנשים כאן המוניים מדי וגסי רוח!”
היא חזרה לדירה עצבנית ביותר, וכדרכה במצב כזה הלכה ישר לאבא שלי, לספר לו בפרוטרוט מה קרה. כמו תמיד, מיד אחרי שסיפרה, היא חזרה לעליצותה. היא היתה מתרגזת לעתים קרובות, אבל אף פעם לא לזמן ממושך. הקול של אבא שלי היה בשבילה כדור הרגעה. בשאר הזמן
היא היתה משתלהבת מכל דבר. האירועים בעולם
הצחיקו אותה נורא, והיא ליוותה את התקדמותם בדילוגים עליזים. היא התייחסה אלי לא כמו אל ילד או מבוגר, אלא כמו לדמות ברומן. רומן שאהבה אהבה עמוקה ושצללה לתוכו בכל רגע ורגע. על קשיים ועצב היא לא היתה מוכנה לשמוע.
“כשהמציאות שגרתית ועצובה, תמציא בשבילי סיפור יפה. אתה משקר כל כך טוב שחבל לא לנצל את זה.”
אז הייתי מספר לה על היום הדמיוני שלי, והיא היתה מוחאת כפיים בהתלהבות וצוחקת, “איזה יום, בני האהוב, איזה יום. אני שמחה בשבילך, נשמע שנהנית כהוגן!”
אחר כך היתה מכסה אותי בנשיקות. מנקרת אותי, לדבריה. אהבתי מאוד את הניקורים שלה. בכל בוקר אחרי שקיבלה את שמה לאותו יום, היא היתה נותנת לי כפפת קטיפה שלה, מבושמת, כדי שידה תוביל אותי במהלך כל היום.
“כמה מתווי פניה רמזו על התנהגותה הילדותית: לחייה היפות והמלאות ועיניה הירוקות הנוצצות בקלות דעת. הסיכות המבהיקות הססגוניות שהצמידה לשערה בלי שום סדר ונועדו לאלף את רעמתה, שיוו לה מראה חצוף ומרדני של תלמידה סוררת. אך שפתיה הבשרניות האדומות כשני, שאחזו כבדרך נס סיגריות לבנות דקות, וריסיה הארוכים שסקרו את החיים, העידו כי גדלה. בגדיה המהודרים מאוד והראוותניים מעט, לפחות בָּאופן שהתאימה ביניהם, הוכיחו לעין בוחנת שיש לה עבר.”
ככה כתב אבא שלי בפנקס הסודי שלו שקראתי לימים, אחרֵי. אולי לא היה שם זנב, אבל היה ראש, ולא סתם ראש.
ההורים שלי רקדו כל הזמן ובכל מקום. בערב עם חברים, בבוקר ואחרי הצהריים רק שניהם. לפעמים רקדתי איתם. הם רקדו בצורה בלתי רגילה, מפילים הכול בדרך. אבא שלי היה זורק את אמא שלי באוויר ותופס אותה בקצות האצבעות, אחרי פירואט ולפעמים שניים או אפילו שלושה. הוא היה מניף אותה, מסחרר אותה סביבו כמו שבשבת, ואם בטעות היה עוזב לגמרי, אמא היתה נופלת על הטוסיק עם השמלה מסביב, כמו ספל על צלוחית. תמיד בזמן הריקודים הם הכינו לעצמם קוקטיילים מטורפים עם שמשיות, זיתים, כפיות ושלל משקאות. על שידת הסלון, מול תצלום שחור־לבן ענקי של אמא קופצת לבריכה בבגדי ערב, עמד פטפון ישן ויפה שתמיד ניגן את אותו השיר של נינה סימון: ‘מיסטר בוג’נגלס’. זה התקליט היחיד שהורשה להסתובב על המכשיר, האחרים נאלצו למצוא מחסה במערכת סטריאו מודרנית יותר וקצת יותר משעממת. השיר היה ממש משוגע, קצת עצוב וקצת שמח בו־זמנית, ותמיד הכניס את אמא שלי לאותו מצב רוח. הוא נמשך הרבה זמן אבל נגמר מהר מדי, ואמא שלי היתה צועקת, “בוא נשים שוב את בוג’נגלס!” ומוחאת כפיים במרץ.
במקרה כזה היה צריך להרים את הידית כדי להחזיר את היהלום אל הקצה. רק יהלום מסוגל להשמיע מוזיקה כזאת.
***
היתה לנו דירה ענקית כדי שנוכל לארח כמה שיותר אנשים. מרצפות שחורות ולבנות בכניסה הפכו ללוח דמקה עצום. אבא שלי קנה ארבעים כריות שחורות ולבנות, ובימי רביעי אחר הצהריים היינו משחקים לעיניו של הפרש הפרוסי ששימש שופט, אבל לא הוציא מילה. לפעמים מדמואזל אין־בה־צורך היתה משבשת את המשחק בניקור ובהזזת הכריות הלבנות. תמיד הלבנות, היא לא אהבה אותן, או אהבה יותר מדי, לא ידענו, ולא ידענו מה הסיבה לכך, למדמואזל היו סודות כמו לכולם. בפינת חדר הכניסה עמד הר של מכתבים שההורים שלי זרקו בלי לפתוח. ההר היה כל כך מרשים, שיכולתי לזנק פנימה בלי להיפצע. זה היה הר רך ועליז שהפך לחלק מהריהוט. לפעמים אבא שלי היה אומר, “אם לא תתנהג יפה, תצטרך לפתוח את המכתבים ולמיין אותם!”
אבל הוא אף פעם לא מימש את האִיוּם, הוא לא היה איש רע.
הסלון היה ממש פסיכי. היו שם שתי כורסאות אדומות כדם כדי שההורים שלי יוכלו לשתות בנוחות, שולחן זכוכית ובתוכו חול בכל הצבעים, וספה ענקית עם ריפוד כחול שכדאי לקפוץ עליה. לעתים קרובות אמא שלי קפצה איתי. היא קפצה כל כך גבוה, עד שנגעה בכדור הקריסטל של הנברשת בעלת אלף הנרות המדומים. אבא שלי צדק: כשרצתה, היא באמת יכלה לפנות לכוכבים בלשון קִרבה. מול הספה, על תיבת נסיעות ישנה עם המון מדבקות של ערי בירה, עמדה טלוויזיה קטנה ומיושנת שכבר בקושי פעלה. בכל התחנות הופיעו נמלים אפורות, שחורות ולבנות. כעונש על התוכניות הגרועות אבא שלי חבש לה אוזני חמור. לפעמים הוא היה אומר לי, “אם לא תתנהג יפה אני אדליק טלוויזיה!”
היה נורא לצפות בטלוויזיה במשך שעות. אבל הוא עשה את זה לעתים נדירות, הוא באמת לא היה איש רע. על השידה, המכוערת בעיניה, אמא שלי גידלה קיסוס, יפה בעיניה. הרהיט הפך לצמח ענקי, עלים נשרו ממנו, והיה צריך להשקות אותו. זה היה רהיט משונה וצמח משונה. בפינת האוכל היה כל מה שנחוץ לאכילה, שולחן גדול והרבה כיסאות למוזמנים וכמובן גם בשבילנו, אחרת מה הטעם. הדרך לחדרים עברה בפרוזדור ארוך שבו — כך לפי הסטוֹפּר — שברנו שיאי ריצה. אבא שלי תמיד ניצח, ומדמואזל אין־בה־צורך תמיד הפסידה. היא לא היתה בקטע של תחרויות, ובכל מקרה היתה נבהלת ממחיאות הכפיים. בחדר שלי היו שלוש מיטות: קטנה, בינונית וגדולה. בחרתי להשאיר את המיטות הישנות שלי, שבהן ביליתי רגעים נעימים. ככה היתה לי בחירה, למרות שאבא אמר שהבחירה שלי נראית כמו מחסן. על הקיר היה פוסטר של הזמר קלוד פרנסואה בתלבושת זולה, שאבא הפך ללוח מטרה לחִצים, כי בעיניו הוא שר כמו תקליט שבור, אבל תודה לאל, הוא היה אומר, שחברת החשמל שמה לזה סוף, בלי שהבנתי איך ולמה.** אין מה להגיד, לפעמים היה קשה להבין אותו. רצפת המטבח היתה מלאה עציצים של צמחי מאכל, אבל רוב הזמן אמא שכחה להשקות אותם, אז היו צמחים יבשים בכל מקום. וכשכבר היתה משקה אותם, תמיד השקתה יותר מדי. העציצים הפכו למסננות, ובמשך שעות היה המטבח נהפך למשטח החלקה. בלגן לא נורמלי שנמשך עד שהאדמה נפטרה מכל המים העודפים. מדמואזל אין־בה־צורך אהבה מאוד כשהמטבח הוצף והיתה מנערת את הכנפיים ומנפחת את הצוואר כמו ציפור מרוצה. לטענת אמא זה הזכיר לה את החיים הקודמים שלה. מהתקרה, בין הסירים והמחבתות, נתלתה ירך חזיר דוחה למראה אבל טעימה מאוד. כשהייתי בבית הספר, אמא היתה מבשלת מטעמים שהיתה מביאה למעדנייה, ובשעת הצורך היו מחזירים לנו אותם, לשמחת המוזמנים. המקרר שלנו היה קטן מדי לכולם, אז תמיד היה ריק. אמא הזמינה המון אנשים לאכול, בכל שעה משעות היום: חברים, כמה מהשכנים (לפחות אלה שלא חששו מרעש), עמיתים לשעבר של אבא שלי, השוערת, בעלה, הדוור (כשהגיע בשעה מתאימה), החנווני ממגרב הרחוקה שהיה למטה בחנות שלו, ופעם אחת אפילו זקן מסריח בסמרטוטים שנראה מרוצה למרות הכול. אמא היתה מסוכסכת עם שעונים, אז לפעמים הייתי חוזר מבית הספר לארוחת ארבע ומקבל צלי כבש, ולפעמים רק באמצע הלילה היתה מתחילה ארוחת הערב. היינו מחכים בסבלנות, רוקדים וזוללים זיתים. קרה שרקדנו יותר מדי מכדי לאכול, אז מאוחר בלילה אמא היתה מתחילה לבכות כדי להראות לי כמה היא מצטערת, והיתה מחבקת אותי ומנקרת כשהפנים שלה רטובות ומריחות מקוקטיילים. אמא שלי היתה כזאת, וזה היה בסדר. המוזמנים צחקו הרבה ובקול רם, ומדי פעם כשהתעייפו מדי מהצחוק, היו מבלים את הלילה באחת משתי המיטות שלי. בבוקר הם היו מתעוררים מהצווחות של מדמואזל אין־בה־צורך, שלא היתה לה חיבה יתירה לקימה מאוחרת. כשהיו אורחים תמיד ישנתי במיטה הגדולה, ככה שכשהתעוררתי הייתי רואה אותם מקופלים כמו אקורדיון במיטת התינוק שלי, זה תמיד נורא הצחיק אותי.
שלושה ערבים בשבוע היה לנו אורח. הסנטור היה עוזב את המחוז שלו במרכז צרפת לטובת הפרלמנט. אבא שלי קרא לו בחיבה ‘הזבל’. אף פעם לא נודע לי איך הם נפגשו, עם כל קוקטייל הסיפור השתנה, אבל הם נהנו יחד עד הגג. לזבל היתה תספורת מרובעת. הכוונה לא לקארה של בנות, היה לו שיער קצוץ אבל עם זוויות ישרות מלמעלה. תספורת מרובעת על פרצוף אדום עגול שנחצה לשניים בשפם מפואר ומשקפי מתכת עדינים, שנשענו על אוזניים מוזרות שנראו כמו זנבות שרימפס. הוא הסביר לי שהאוזניים שלו נראות ככה בגלל הרוגבי. לא הבנתי בדיוק למה, אבל בכל מקרה הכרזתי ש’ג’ים וטוניק’ הוא ספורט פחות מסוכן מרוגבי, לפחות בכל הנוגע לאוזניים. הצבע, המראה הכללי והסחוס המעוך קיבלו צורה של שרימפס, לא נעים בשבילו. כשהוא צחק, כל הגוף שלו היטלטל בחוזקה, וכיוון שצחק כל הזמן, הכתפיים שלו רעדו בלי הפסקה. הוא דיבר בקול רם, צורם כמו טרנזיסטור ישן. תמיד היה לו סיגר עצום, לא דלוק. הוא היה מחזיק אותו ביד או בכיס כשהגיע ומחזיר אותו לנרתיק כשעזב. ברגע שהיה עובר את הסף, הוא היה מתחיל לצעוק, “קאיפירוסקה, קאיפירוסקה!”
הרבה זמן חשבתי שזה השם של החברה הרוסייה שלו, שאף פעם לא הגיעה איתו. חשבתי שהקוקטייל הקפוא עם המנתה שאבא שלי תמיד מזג לו, נועד לעזור לו לחכות, ובאמת הוא נראה שבע רצון. אמא שלי חיבבה את הזבל כי הוא היה מצחיק, נהג להציף אותה במחמאות ואיפשר לנו להרוויח המון כסף. אני אהבתי אותו מאותן סיבות, לא פחות ולא יותר. בערבי ריקודים הוא ניסה לנשק את כל החברות של אמא שלי. אבא שלי נהג להגיד שהוא קופץ על כל הזדמנות. לפעמים זה עבד, והוא היה הולך לקפוץ על ההזדמנות בחדר שלו. כעבור כמה דקות הוא היה יוצא מאושר וסמוק מתמיד וצועק את השם של החברה הרוסייה שלו, כי בטח הרגיש שמשהו כאן חורק.
“קאיפירוסקה, קאיפירוסקה!” הוא היה צועק בעליזות ומסדר את המשקפיים על אוזני השרימפס.
בבוקר הוא היה הולך לעבודה בארמון לוקסמבורג, שמסיבות לא מובנות נמצא דווקא בפריז. הוא נהג להגיד שהוא הולך לעבוד עד מאוחר, אבל תמיד חזר מוקדם מאוד. סגנון החיים של הסנטור היה משונה נורא. כשהיה חוזר הוא היה אומר שהמקצוע שלו היה הרבה יותר משעשע לפני נפילת החומה, כי הדברים היו אז ברורים יותר. הסקתי מזה שהמשרד שלו עבר שיפוץ: שברו חומה, ועם הלבֵנים חסמו את החלונות. אז גם הבנתי למה הוא חוזר מוקדם, אי־אפשר לעבוד ככה, גם אם אתה זבל. אבא היה אומר עליו, “הזבל הוא החבר הכי יקר שלי, לחברוּת שלו אין מחיר.”
את זה הבנתי טוב מאוד.
***
בכספי המוסכים אבא קנה ארמון קטן ויפה בספרד, הרחק בדרום. קצת נסיעה במכונית, קצת טיסה, עוד קצת נסיעה והרבה סבלנות. הארמון עמד בהרים מעל כפר לבן לגמרי, שאיש לא נראה בו אחרי הצהריים ורבים נראו בו בלילה, וצפה כמעט רק על יערות אורנים. באחת הפינות מימין השתרעו טרסות עמוסות עצי זית, עצי תפוז ושקדיות שצמחו על שפת אגם כחול חלבי, שנחסם בסכר מפואר. אבא אמר לי שהוא בנה אותו בעצמו ושבלעדיו המים היו נעלמים. התקשיתי להאמין לזה כי בבית לא היה שום כלי עבודה, אז לא צריך להגזים, חשבתי. לא רחוק היה הים, ושם היו המון אנשים. בחופים, בבניינים, במסעדות, בפקקים, זה היה מראה ממש מפתיע. אמא אמרה שהיא לא מבינה את הנופשים שעוזבים את העיר לטובת עיר אחרת, היא אמרה שהחופים מזוהמים מאנשים שנמרחים בשמן שיזוף למרות שהם כבר שמנים ומשומנים, ושכל זה עושה הרבה רעש וריח רע. זה לא מנע מאיתנו להשתזף על חופי האגם הקטנים שגודלם כגודל שלוש מגבות, וזה היה הרבה יותר כיפי. על גג הארמון היתה מרפסת גדולה עם ענני יסמין, שלזכותם ייאמר שריחם היה נפלא. הנוף היה מרהיב. הוא הצמיא את ההורים שלי והם שתו יין שיש בו פירות. ככה שאכלנו המון פירות, יום ולילה, ושתינו פירות תוך כדי ריקוד. מובן שמיסטר בוג’נגלס נסע איתנו, ומדמואזל אין־בה־צורך הצטרפה מאוחר יותר, הלכנו לאסוף אותה משדה התעופה כי היה לה סטטוס ייחודי. היא נסעה בתיבה עם חור שנועד רק לראש ולצוואר, אז מובן שהיא צווחה הרבה, ובצדק, לשם שינוי. ההורים שלי הזמינו לאכילת פירות, ריקודים והשתזפות על שפת האגם את כל החברים שאמרו שזה ממש גן עדן. אנחנו לא ראינו שום סיבה לחשוב אחרת. נסעתי לגן עדן בכל פעם שרציתי, אבל בעיקר כשההורים שלי החליטו.
אמא סיפרה לי לעתים קרובות את הסיפור של מיסטר בוג’נגלס. הסיפור שלו היה כמו המנגינה שלו: יפה, מרוחק ומלנכולי. בגלל זה ההורים שלי אהבו לרקוד סלואו עם מיסטר בוג’נגלס. זאת היתה מוזיקה רגשנית. הוא גר בניו אורלינס, אבל לפני הרבה זמן, בימים עברו, ולא היה בזה שום דבר חדש. בהתחלה הוא נסע עם הכלב והבגדים הישנים שלו לדרום של יבשת אחרת. ואז הכלב שלו מת ושום דבר כבר לא היה כמו פעם. אז הוא הלך לרקוד בברים, תמיד בבגדים הישנים שלו. הוא רקד, מסייה בוג’נגלס, הוא באמת רקד כל הזמן, כמו ההורים שלי. אנשים קנו לו בירות כדי שירקוד, אז הוא רקד במכנסיים הרחבים מדי שלו, קפץ גבוה מאוד וצנח ברכות. אמא היתה אומרת שהיא יודעת ממקור אמין שהוא רקד כדי להחזיר את הכלב שלו. היא עצמה רקדה כדי להחזיר את מסייה בוג’נגלס. בגלל זה היא רקדה כל הזמן. פשוט כדי שהוא יחזור.
** הזמר/רקדן מת ממכת חשמל באמבטיה.

אוליביה בורדו, סוכן נדל”ן־מובטל־דיסלקטי שנכשל לדבריו כל חייו, התיישב יום אחד בבית הוריו למשך שבעה שבועות וכתב את רומן הביכורים הזה, שהפך מיד לסנסציה הספרותית של צרפת, זכה בשלל פרסים, וזכויות התרגום שלו נמכרו ל־35 מדינות.

X