ימי עלמה ותום | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ימי עלמה ותום

ימי עלמה ותום

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 291
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62
- 39
- 39

עלמה בלום, שחקנית מוערכת, הנחשבת ל’גברת הראשונה’ של התיאטרון, ותום זמיר, שחקן צעיר ומבטיח, אמורים לשחק במחזה חדש תפקידֵי אֵם ובנה שמערכת יחסים קשה ועכורה שוררת ביניהם. הבן בורח מאמו, היא מבקשת נואשות להחזירו אליה, אך הוא לא נעתר לה ויוצא שהם אינם נפגשים פנים אל פנים באף סצנה במחזה.

במאי ההצגה, בהבלחה גחמתית-מקורית, מבקש מהם לא להיפגש בתקופת החזרות גם מחוץ לבמת התיאטרון, כביכול כדי להעצים את העוינות והניכור המאפיינים את יחסיהם במחזה. תחילה הם מגיבים על הבקשה המוזרה בהסתייגות זועמת, אך כעבור זמן הם כמו-מתאהבים ברעיון, ומחליטים להימנע לפי שעה מכל מפגש, לבדות כל אחד את קורות חייו של השני/השנייה, ולהפליג כך אל מקומות, זמנים ומערכות יחסים כיד הדמיון הטובה עליהם.

הסדָרים והגבולות של מציאות מול תיאטרון נפרמים ומשתבשים. עלמה בודה את סיפור צמיחתו של תום משכונה זנוחה ביפו אל זירת התיאטרון בתל אביב, ומבקשת לפענח את חידת זהותם העלומה של הוריו. תום מצדו בורא את סיפורה של עלמה – שתחילתו באירופה של ימי המלחמה, המשכו בזינוקה המטאורי כשחקנית נודעת, וסופו במפגש עם קצין נאצי מזדקן שבא לארץ ומצפה שהגברת תמחל לו על מעשיו האפלים אז…

כך הופכים חיי עלמה ותום לספקטקל מתעתע. הריאליזם הולך ומתרסק והבדיון הפואטי מערבל את תודעת הדמויות. שוב אין זה ברור מה מציאות ומה דמיון, ומנגד אפשר לומר שהכול מציאות בה במידה שהכול דמיון. הסיפור כולו נעטף במבדֶה נדיר, המשבש לחלוטין כל מערכת-ציפיות מובנית של הקורא – המוצא עצמו מהלך בעולם דרמטי פתלתל, שבו החיים הם מחזה והמחזה הוא החיים, ופוסע בנבכי מסע מעמיק לאין שיעור בחיק הבדיון הפרוזאי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ימי עלמה ותום”

בקרוב…

אקספוזיציה
1.
עלמה בלום מקיצה באחת־עשרה בבוקר. לא מזדרזת לצאת מן המיטה. קודם תתפנק אל הזיות נים־לא־נים, שיישאו אותה אל מרחבים שהם רק שלה והיא תרחף בהם – יפָה, בוהקת. כשההזיות המתעתעות יתפוגגו, יגיחו מאליהן, איטיות אבל עקשניות, מחשבות־אמש שנדחקו ככל שהלכה ושקעה בתרדמה, ורק כשנדמה היה לה שערכה בהן את הסדר הראוי, תסיר את שמיכת הלילה, תתיישב על פאת המיטה, תיישר את קפלי הכתונת ותעביר מבט חטוף – עדיין מנומנם, גם מריר משהו – על זרועותיה החשופות.
אז תלטף את מִפתח החזה, תיאנח, תפהק, תקום לאט, תִפנה אל החלון, תפתח תריס, תצמצם ותמצמץ עיניים אל האור המציף את חדר השינה, ותדשדש בנעלי הבית אל חדר האמבטיה. שם תתפשט, תיתן לזרם המים להציף אותה בחמימות טובה.
כל כך היא אוהבת את הדקות האלה, שבהן היא מלטפת את גופה בתנועות מתמשכות־מתמתחות. אולי הייתה מעדיפה שמישהו אחר יעשה לה כך, אבל מישהו אחר איננו, ואפשר גם שהיא מתענגת דווקא ממגע אצבעותיה שלה. כבר שׂבעָה ליטופי אחרים, ומזמן ברור לה שאין מישהו טוב, קרוב ונאמן לה ממנה עצמה.
לפני שתצא מהאמבטיה, תיעצר עירומה לפני המראָה. קודם תִראה את הפָּנים. שהגוף יחכה. העיניים הן העיקר. כך אמרה לה גם נסיה, המורה שלה למשחק, לפני שנים. ועוד לפניה אמרה אִמה רגינה שהעיניים הן הראי של הנפש, ואיך שאת מתבוננת בהן כך יסתכלו עלייך, אלייך. ואמרה עוד שיש ניצוץ נדיר בעיניים שלה, שיישאר שם לתמיד, גם כשכבר לא תהיה לגמרי צעירה.
והיא אכן רואה אותו גם עכשיו, ונהנית בכל פעם מחדש להיווכח שחרף השנים החולפות נשמרו בגופה אותם קווים מעוגלים, אפילו מחוטבים, שכל כך הרבה גברים חמדו ולא מעט נשים חרקו שן מולו. וגם אם פה ושם משתפל איזה קמט סורר, הוא דווקא מוסיף לוויית־חן למתווה הכללי. אדרבא, מה שמתוח מדי בסופו של דבר מזויף. גם את זה אמרה אמא רגינה לפני שנים. וכמה צדקה.
היא לא ממהרת לשום מקום. עד לפני זמן לא רב האמינה שעדיין מרחפת מעליה אותה הילה זוהרת של שחקנית חד־פעמית שלעולם לא יוותרו עליה, אבל כבר תקופה ממושכת מדי לטעמה הטלפון לא מצלצל, ויומן החזרות ריק.
לכל היותר מתקשרת ג’וּדי, שמחשיבה עצמה לחברה הכי טובה שלה, ולפעמים עיתונאי כלשהו מבקש לשמוע, לקראת צאתו של גיליון ערב חג, מהו הספר האהוב עליה, ואיזה סרט קולנוע ריגש אותה, וכמובן מהי הצגת התיאטרון האחרונה שראתה.
אבל היא כבר שלוש שנים לא ראתה הצגת תיאטרון.
אם היא לא משחקת היא גם לא צופה.
ופתאום בבוקר הזה – הטלפון מצלצל בדיוק כשהיא יוצאת מן האמבטיה, עוטפת עצמה בחלוק־מגבת לבן, מתכוונת אל פינת המטבח, למזוג כוס קפה, להוציא מן המקרר גביע יוגורט ושני מלפפונים, להתיישב ליד שולחן הפורמייקה המרובע, לשתות לאט, להתמסר לשלווה פנימית שהיא כופה על עצמה כנגד סערות־נפש שמאיימות להוציא אותה ממנה, ולשנייה או שתיים מתלבטת אם תענה, כי מעט השיחות שהצטלצלו כאן לאחרונה היו מעיקות ומיותרות מבחינתה. ומצד שני – לעולם אין לדעת. לכן בכל זאת תרים את השפופרת, תלחש ‘הלו’ צרוּד של בוקר, ותשמע, מופתעת למדי, את קולו של מיקי נבון.
מכל הבימאים שעבדה אתם הוא היחיד שמקובל עליה. לא באורח מוחלט, כמובן. הרי אין אדם מושלם בעולם, מי כמוה יודע, והיא גם יודעת למנות את חולשותיו, אם רק תתבקש. כל השאר בינוניים למדי לטעמה, ולא אחת נאלצה להסכין בחירוק שן עם התובנות היומרניות־רדודות שלהם, כשהתעקשו שהיא ורק היא נולדה לתפקיד הבא, ואז להתנהג ולהתנהל מולם כאילו הם בעיניה סמכות בלתי מעורערת, בשעה שלכאורה השתוקקה להטיח בפניהם מה היא באמת חושבת.
אילו רק נתנו לה פעם אחת לביים בעצמה היו נדהמים כולם: השחקנים, אנשי הצוות, בעיקר הקהל. אבל דווקא בשל מעמדה כמעין שחקנית־על, גברת ראשונה שכזאת, חששה שאם תבקש לא ייענו לה והיא תשמע הערות שהייתה מעדיפה לא לשמוע. וגם הכישלון האפשרי – היא לא תעמוד בו.
כלפי מיקי היא חלשה. תווי פניו מסותתים בחיטוב מעניין, כך היא מגדירה לעצמה. לא יודעת מה יותר: היות העיניים שקועות עמוק תחת גבות עבות־סבוכות, או שרטוטן המרובע של הלסתות וייחודו המתעגל מעט של קו השפתיים.
“מה שלומך עלמה?” הוא שואל.
היא נמנעת מלהתמסר לנימה הלטפנית העולה מן העבר השני. יותר מדי פעמים הסתיימו גחמות כאלה במפח נפש.
“טוב תודה, מיקי. מה שלומך אתה?”
“בסדר, אין הרבה חדש. עובדים, את יודעת, אין ברירה…”
“על מה בדיוק עובדים?”
“אני מסיים עכשיו לביים איזה מחזה בפרינג’, אבל כבר מוכן להפקה הבאה בתיאטרון. מחזה שכתב רינו בן ארי. בהתחלה היו לי ספקות. המחזה טוב, אבל יש בעלילה גם משהו מלודרמטי שלא לרוחי”.
“נו, ואתה, מיקי – מתכוון להתפשר על מלודרמה?” היא מקנטרת, מצפה לשמוע אותו מתפתל.
“לא אמרתי מלודרמה. התכוונתי… יש פה ושם רגעים, אבל המחזה בסך הכול חזק ומאתגר”.
הוא שמע את הסרקזם בקולה, נבוך לרגע, אבל מתעשת: “תשמעי עלמה, אני רוצה להציע לך את התפקיד הראשי. מהרגע הראשון שקראתי היה ברור לי שהוא נולד בשבילך ואת בשבילו”.
שלוש שנים נהדפו אחורנית באחת – מיקי נבון הוא שוב במאי־חלומותיה. במשך השנים האלה מצאה עצמה לא פעם מטיחה בו עלבונות: איך שכח אותה, איך מזמן לא הציע לה תפקיד של ממש, וראתה בלב כוסס איך כוכבניות זולות, עם כִּשְׁרוֹן משחק בינוני במקרה הטוב, עושות חיל, ועכשיו סוף־סוף ההכרזה המחמיאה הזו.
“זה מרגש, מיקי, מה שאתה אומר. נולד בשבילי ואני בשבילו”.
“טוב לשמוע תגובה כזאת, עלמה. חשבתי שאת כבר נהנית לשבת על זרי הדפנה ולא מעוניינת…”
שוב היא צריכה להבליג, ובמקום להשתלח: איך העזת לחשוב ככה? ממך לא ציפיתי לאטימות כזו! היא מתחייכת אל השפופרת: “תראה… את זרי הדפנה אני שומרת בארון זכוכית מיוחד”.
“רק תיזהרי שלא יישבר. בקיצור, את רוצה לקרוא את המחזה?”
“קודם רוצה שתגיד לי כמה מילים על מה ועל מי”.
“את רוצה לדעת מי את שם, אה?”
“כן. צריכה להתנצל על כך?”
“לא, לא. איכשהו את נשמעת לי הבוקר רגישה מדי, מחושבנת על משהו?”
“בוא נעזוב את זה עכשיו. רק בוא תגיד לי מה הסיפור ומי אני שם”.
“אז ככה, המחזה נקרא הבן האבוד. הגיבורים הם אמא ובן. מערכת היחסים קשה, עכורה. היא נטשה אותו בעבר ועכשיו מחפשת אחריו. הוא בורח ממנה והיא רודפת. עניין מורכב למדי, או אם תרצי, הם בורחים זה מזה וגם רודפים אחד אחרי השני”.
“נשמע מעניין, אם כי באמת קצת מלודרמטי”.
“אני מאמין שנוכל לנטרל את הנימה הזאת. בכל אופן, יש במחזה כמה יסודות חזקים, אפילו קלאסיים”.
“אדיפוס?”
“את אמרת”.
“סומכת עליך שתוכל לעשות את זה”.
“טוב, אז כפי שהבנת אני רוצה שתשחקי את האמא”.
“לרגע חשבתי שדווקא את הבן”.
מן העבר השני נשמע צחוק מאולץ.
“ומי את הבן?”
“עוד לא סיכמנו. רינו מציע את תום זמיר. שמעת עליו?”
“על מי, על רינו?”
“אוי עלמה, נו באמת…”
“שמעתי משהו על הזמיר הזה. לא הרבה”.
“ראיתי אותו בשתי הצגות. נראה לי שיש לו עתיד. אעשה לו בקרוב אודישן. רינו אומר שהוא הדבר הבא, אבל אני סומך רק על עצמי”.
אלא מה, היא חושבת. ורק תוהה אם הוא מוכרח לנסח זאת כך. לפעמים הענווה הטבעית המובנית בו חורגת מתוך עצמה וחבל. אבל היא סולחת, ורק רוצה לדעת מתי יתחילו החזרות, חומקת מן השאלה אם תרצה לקרוא את המחזה. הוא שומע את שתיקתה, ממשיך: “המיוחד הוא שהם אף פעם לא נפגשים על הבמה, האֵם והבן. בורחים ורודפים ולא מוצאים”.
“מעניין… נשמע משהו שייקספירי כזה”.
“עלמה, את נסחפת היום – קודם אדיפוס, עכשיו שייקספיר”.
“זה עשוי לאכזב קצת את הצופים, לא? אני מתכוונת – שהם לא נפגשים”.
“תקראי את המחזה ותביני… זאת אומרת – תופתעי”.
“אתה גם רוצה אותי לתפקיד וגם מכין לי הפתעות? בכל אופן אני מקווה שמחוץ לבמה מותר לי לפגוש בו – איך קראת לו? תום זמיר?”
“יהיה לך קשה, מה? לשחק מול בחור צעיר שלא תפגשי”.
“לברוח מבעל מזדקן יהיה יותר משמח”.
מיקי צוחק, הפעם צחוק שלא נשמע מאולץ: “את ממזרתה, עלמה בלום, בדיוק כמו אז… את יודעת, אני אפילו חשבתי שהיה טוב ונכון שבתקופת החזרות לא תיפגשו גם מחוץ לבמה. מין נתק מוחלט שיעצים את אפקט המפגש בסוף. מין אקספרימנט תיאטרלי כזה”.
“אהה, אז אני מבינה שבסוף הם בכל זאת נפגשים”.
“נו, בעצמך אמרת שיש גבול כמה אפשר לאכזב את הצופים”.
“ובאמת נראה לך שכדי להיות מופתעת על הבמה אני צריכה להתנזר ממנו גם מחוץ לבמה?”
“תלוי כמה זה חשוב לךְ”.
“את זה אני אחליט לעצמי. האמת – הרעיון ממש פתטי. אפילו מעליב. וחוץ מזה, אתה חושב שבאמת חשוב ואכפת לי כל כך להכיר אותו מחוץ לבמה? אתה רוצה שנספור כמה שחקנים כבר פגשתי ורגע אחרי שההצגה ירדה לא זכרתי איך קוראים להם?”
רגע דק של שתיקה. מיקי לא עונה. כל תשובה תסבך אותו.
“אז מה עכשיו, מיקי? מה השלב הבא?”
“אשלח לך את המחזה. אתקשר בקרוב. רינו קיבל על עצמו לדבר עם הזמיר הזה”.
“טוב, נהיה בקשר בקרוב”.
היא מניחה את השפופרת. התרגשות חמימה שבה ומציפה אותה: הוא רוצה בי. לא בלית־ברירה פנה אלי, והזמיר הזה – באמת נחמד, אולי גם מוכשר, אם כי כל הכוכבנים הצעירים הללו כל כך דומים אחד לשני. מילא בצורה, אבל גם במניירות. בעיקר במניירות.
לרגע לא ידעה מה לעשות עם עצמה. השיחה הזו כמו סילקה באחת את תסכולי הבוקר המרירים. היא שבה לחדר האמבטיה. הביטה במראה. נזכרה שהיא עדיין עירומה מתחת לחלוק הלבן. אבל כרגע לא אכפת לה. שהגוף יחכה. הניצוץ בעיניים הוא העיקר, ובעצם, לא רק בעיניים. אלא בכל תווי הפנים.

דן שביט הוא סופר ואמן.

בין ספריו הקודמים, הרומנים אנה ואני, בכל פעם שהוא מתאהב, פתאום ראיתי אותו, והנובלות משורר מתכוון להתאבד וכמו לילה אחרון.

במקביל לעשייתו הספרותית הוא יוצר גם באמנות פלסטית והציג תערוכות רבות של ציור ועבודה בחומרים שונים.

X