ילד משלך | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ילד משלך

ילד משלך

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 42

“ילדים, את רוצה?” עיניה נוקבות אותי מבעד לזגוגיות עבות.

אני מתבלבלת. “אה… כן, אני חושבת שכן.”

“חושבת?!” חוזרת אחרי הגינקולוגית בקול חרוך. אני נבוכה, לא מבינה לאן היא חותרת. שלושה משפטים קצרים, ישירים, לא מותירים מקום לספק: “אין לך זמן. את צריכה לעשות ילדים עכשיו. יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי.”

אני יוצאת מהקליניקה, הכול בתוכי נסוג ומתרוקן. האוזניים שלי מצלצלות: ‘אין לך זמן, יכול להיות שמאוחר מדי.’ בדיוק כשחשבתי שהחיים שלי מסתדרים, מתיישבים במקומם הנכון, בדיוק עכשיו – המסע רק מתחיל.

 

זה סיפור על כמיהה אנושית שפוגשת פלא מדעי: הפריה חוץ־גופית, או בשמה הידוע – הפריית מבחנה. הקסם הטכנולוגי הזה העניק למיליוני נשים בעולם הזדמנות להתגבר על מה שעד אז נראה גזירת גורל ולחבוק את היקר להן מכול – בן, בת; ילד.

ישראל היא מעצמה של טיפולי פוריות; כמאה אלף ילדי מבחנה נולדו כאן לאורך השנים — שיעור כמעט כפול מהממוצע באירופה. בצד הדרך נותרו לא אחת נשים שעברו את התהליך הזה; נשים שלא תמיד אמרו להן את כל האמת; נשים שרק בעיצומם של הטיפולים נחשפו בפעם הראשונה למידע קריטי, שיכול היה לשנות את חייהן. הספר הזה הוא סיפורן.

שרית מגן היא אחת הנשים האלה, והיא הבינה כי גם סופו המתוק של המסע הפרטי שלה בעקבות האימהוּת, אסור שישכיח את מחירי הדרך. מגן, עיתונאית המתמחה בתחום הבריאות, היתה שותפה לכמה מהחשיפות החשובות בתחום. את השנים האחרונות הקדישה לפרויקט הזה; צלילה לתוך קרביה של תעשיית ההפריה החוץ־גופית בישראל כדי לחשוף את הסודות הגדולים שלה.

הסיפור הזה מסופר משני צדי הפרגוד: מפי הנשים ומפי הרופאים המטפלים. והתמונה שעולה ממנו – מסקרנת, נועזת, בועטת – היא צידה הכרחית לכל אישה שיוצאת בעקבות החלום הגדול, החלום לילד משלה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ילד משלך”

בקרוב…

ראשית

 

 

בשורש הדברים נמצאת הכמיהה. המנוע והמניע לכול. כמיהה יסודית, בסיסית, כוססת, מכרסמת בגוף, במחשבה, בחלומות, במה שמעיזים לדמיין ובמה שמפחדים לחשוב, במה שיהיה אם כן ומה חלילה אם לא, בשנים ארוכות של התאמת העצמי ל”שרוול” צר, בדרך למטוס שאינו מגיע, “שרוול” שבתוכו ובגבולותיו מתנהלים החיים, והם מתאימים את עצמם למידותיו.
ועם הכמיהה באה המתנה ארוכה. שנים. חמש שנים, ליתר דיוק. המתנה מתמחשת בבטן כחולה־סגולה שאין בה סנטימטר אחד פנוי מדקירות, בעטי הזרקה עמוסי הורמונים שנמצאים במעלה המקרר ובשקית מחטים קטנה בארון; בעשרות רבות של בדיקות אולטרה־סאונד, ובעינַי החרדות שתלויות בעיני הטכנאית המביטה בשחלות שלי, בהמתנה לשמוע כמה זקיקים נוצרו, התפתחו, הבשילו. כל אחד מהם יוכל להיות הילד שלי. הילד מהחלומות.
וככל שעובר הזמן הכמיהה המתמשכת כבר חורצת חריצים של ממש בנפש, כפי שתעיד העובדה שגם היום, שנים אחרי, חמש בבוקר, כשאני כותבת את המילים האלה, עדיין עולות לי דמעות בעיניים. געגועים למה שאין דרך לדמיין, למובן מאליו, שעבורךְ הוא רחוק כמו השמש. תהיות איך יהיה, כשיהיה, אם יהיה לי פעם אחד כזה. ילד. וגם רגש אחד נוסף, ש”מזהם” את הכמיהה הנקייה, לא נאצל או יפה במיוחד, הרצון הפשוט להיות “כאחד האדם”, כמו כולם. לא להיות חריגה.
בד בבד עם טיפולי ההפריה אני עובדת כרכזת מערכת בתוכנית תחקירים בטלוויזיה, אחראית לתחקירים גדולים בנושאים שונים, אבל תחום ההתמחות המובהק שלי הוא תחקירי בריאות. אני לומדת את מערכת הבריאות על שלוחותיה, מייצרת מקורות, מזהה קשרים והקשרים, מפעילה מבט ביקורתי, לומדת את האופן שבו רופאים פועלים, חושבים, מתמודדים עם דילמות, את הדרך שבה המערכת מנתבת את עצמה בין לחצים וכוחות סותרים. ובאותו זמן ממש אני עצמי קליינטית פעילה מאוד של המערכת הזו. משתמשת בשירותיה כדי לנסות להרות, צורכת באופן אינטנסיבי בתי חולים ורופאים, עוברת בדיקות, טיפולים ופרוצדורות. ומה היכולת שלי להפעיל על התהליך שאני עוברת את אותם כלים שאני מפעילה בכל “סיפור בריאות” אחר שמגיע אלי כעיתונאית? אפס. אני עיוורת. רצת מרתון עיוורת. מעולם לא רצתי, אבל ברור לי שכשאתה מזיע בקילומטר השמיני, אתה מנפנף מעליך כל מחשבה ביקורתית על הכביש המשובש או על איכות המסלול הירודה, שאם לא כן — תישאר מאחור. כך גם אני. ליקויים וספקות מבליחים לתוך שדה הראייה שלי, אך מתאדים מיד. כל טיפת אנרגיה נאגרת לצורך המאמץ המרכזי, שבשונה ממרתון אין לי מושג איך יסתיים, ואני לא בטוחה שאגיע אי־פעם לקילומטר ה־42. ריצה סיזיפית שבמהלכה אני עוצמת עיניים מול כל מה שאינו משרת אותי מיידית. עיוורון מרצון.
אבל כעת, כשאני מרוחקת מעט מהמקום ההוא, אני מנסה לפקוח את עיני. קודם כול את עיני.
העיניים האלה הן נקודת המוצא של הסיפור שאספר כאן, סיפורה של ההפריה החוץ גופית (IVF) בישראל. אבל זה אינו סיפור אישי. לא רק כי הדרך אל הספר הזה עברה בעשרות שיחות עם מטופלות אחרות, רופאים, חוקרים ואנשי מערכת הבריאות, אלא בעיקר כי הסיפור שיגוֹלל כאן גדול מכל סיפור אישי שהוא; סיפורה של טכנולוגיה מופלאה, שהביאה אושר לאנשים רבים, אך גם הצליחה, באבולוציה משונה ועקמומית, ייחודית לישראל, לייצר לא מעט “חורים שחורים”, אזורי ספק, הטעיות, כיסויים ואינטרסים, שבינם לבין שיקולים רפואיים אין הרבה. ככל שנכנסים לקרביה של המערכת, מגלים רפואה שהפכה גם לתעשייה, כן תעשייה, שמביאה אושר גדול לנשים רבות ועוגמת נפש עצומה לנשים אחרות. תעשייה שיש בתוכה תועפות של כסף, יצרים, תחרות פרועה, ואין בעל בית ששׂם לה גבולות.
הספר אינו עוסק בטיפולי פריון אחרים, כי אם בהפריה חוץ גופית בלבד, ללא ספק האינטנסיבי, הקשה, האפקטיבי ומעורר השאלות ביותר בטיפולי הפריון. טכנולוגיה צעירה מאוד — 38 שנים בשימוש בעולם, 34 בישראל — מסקרנת, חדשנית, פורצת גבולות וכלכלית מאוד, שהביאה מיליוני ילדים לעולם ויותר מ־100,000 בישראל. טכנולוגיה שנעשה בה בארץ שימוש בהיקפים עצומים, חריגים, שלא נודע כמוהם: מספר טיפולי ההפריה בישראל לנפש הוא הגבוה בעולם, זו המדינה היחידה שבה נשים יכולות לעבור 10, 15 ואפילו 20 טיפולים במימון ציבורי. לנדיבות הזו יש פן חברתי — כאן לא רק עשירים יוכלו לנסות להביא ילדים עד אין קץ, כולם יוכלו. אבל לשפע החריג הזה יש גם פנים אחרות.
הנוף לעלילת הסיפור הזה הוא נופה של מדינה מבודדת, רדופה, שחרדותיה הלאומיות משתקפות גם באופן התייחסותה לפריון. כפי שההיסטוריה הפרטית של אדם מסוים יכולה לייצר אצלו עיוות ייחודי בתפיסת עולמו ובנטייתו לתעדף עניינים בחייו, כך גם כנראה אומה, וזהו אחד המקומות המובהקים להתבונן בעיוות כזה. כיצד היסטוריה ודמוגרפיה עוקרות את טיפולי ההפריה ממשמעותם האינדיווידואלית, והופכות אותם למשימה לאומית, כזו שיש בה הגשמה למען הכלל ולכן הכלל גומל עליה בחזרה. התעדוף הזה, שנדמה במבט ראשון רק כיתרון, כפריבילגיה, מייצר “יקום עקום” — במערכת הבריאות בכללותה, ובמידה רבה גם עבור אותן נשים שעוברות את הפרוצדורה המופלאה הזו.
במהלך העבודה פגשתי רופאים הגונים, אנשים שפועלים מתוך נורמות מקצועיות ואחראיות, שטובת המטופלות לנגד עיניהם. ייתכן שיחושו שהספר גורם להם עוול, כי מדובר ב”הכללה”. אכן, יש כאן הכללה, שכן הספר מצביע על כשל כולל, מערכתי, שבתוכו מתנהלים טיפולי ההפריה החוץ גופית בארץ. בקליניקות ובבתי החולים מטפלים בנשים עשרות רופאים ישרים וטובים, ובכל מקרה לא כל הכשל המערכתי מונח על כתפי האנשים בחלוק הלבן, כפי שיסופר בהמשך. אין לי עניין לשפוך, חלילה, שום תינוק עם המים וגם לא לפגוע אישית ברופא זה או אחר — משום כך שמותיהם של חלק מהרופאים הושמטו — אבל הספר הזה הוא קריאה להסתכל גם על הצד הריק של המבחנה.
ייתכן שיהיו מטופלות שהספר יעורר אצלן כעס וביקורת, שהן יתפסו אותו כניסיון “לקשור את היד” לרפואת הפריון. “קל מאוד לדאוג שילדים של אחרים לא ייוולדו,” אמר לי רופא אחד כששאלתי למה לבצע טיפולים חסרי סיכוי. הטיעון הזה מזכיר ברמת הדמגוגיות שלו את הניסיון להפוך את הדיון בשאלה אם צריך לשחרר את גלעד שליט ובאיזה מחיר לבלתי לגיטימי בנימוק של “מה אם שליט היה הבן שלָך”. ובכן, אם גלעד שליט היה בני לא יכולתי לדון בשאלת השחרור ומחירו, כי לא היתה לי יכולת לבחון אותה מפרספקטיבה רחבה. כזו היא גם יכולתם של אלה שנמצאים במעגל הטיפולים לבחון את העניין מנקודת מבט שהיא מעבר למצוקתם האישית. איני שופטת אותם לרגע, כאבם ברור לי לחלוטין, היטב ומבפנים. אבל כיום אני מעוניינת בהסתכלות מרוחקת מעט, קרירה מעט, בוחנת מעט, על האופן שבו הגלגל מסתובב, על מערכת השיקולים והאינטרסים שמניעה אותו ועל מה שזה עושה לנשים, כי את מחיר הסיבוב משלמות גם הן.
ד”ר אתי סממה, בכירה במשרד הבריאות ומרואיינת מפתיעה, אמרה לי בסיום שיחה ארוכה, שצריך ללכת במסדרון הזה ולפתוח את כל הדלתות לרווחה. במידה רבה, זה מה שאני מנסה לעשות. לפתוח כמה דלתות לרווחה.

שרית מגן, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה, שימשה רכזת המערכת של התוכנית “עובדה” והיא חתומה על שורה של כתבות ותחקירים שעוררו הדים רבים. בין כתבותיה ניתן למנות את התחקיר על הרופאים בביה”ח איכילוב שדרשו תשלומים אסורים תמורת ניתוחים, את התחקיר על משה קצב ואת סיפורה של אשת העסקים ירדנה עובדיה. היא היתה שותפה ליצירת סרטים דוקומנטריים ששודרו בערוץ 2 וכן עבדה כעיתונאית ב”מעריב” וב”העיר”.

מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

ילד משלך הוא ספרה הראשון.

X