יהלומים קרים | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

יהלומים קרים

יהלומים קרים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

לדעתו של הרוסי חסר הרחמים, סרגיי מרינוב, יכולים חיוך המונה ליזה של קלמנטין שבלייה, וגוף בתולת הים שלה, להצית מאבקי שליטה בין גברים!! היא כה מכשפת שנדרשים כללי יסוד: הוא יעניק לה לילות של עונג אינסופי – אך באור השחר הראשון של סנט פטרבורג הוא ייעלם!

סרגיי הוא הפנטזיה הסודית של קלמנטין, שקורמת עור וגידים ממש מול עינה. אבל אין לה כל עניין בכסף שלו. היהלומים שלו גורמים לעורה תחושה של קור, ולכן היא מציבה תנאי משלה: היא לא תחמם את מיטתו עד שהוא יוכיח לה שהיא יותר מסתם כלי משחק חסר משמעות!!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “יהלומים קרים”

בקרוב…

1

 

קלמנטין נעצה מבטה בחלון המקושט, כמעט מוחצת את אפה אל הזכוכית.

תשוקה – זה מה שהיא הרגישה. תשוקה טהורה.

בחלון הוצגה פנטזיית אנה קרנינה שלה. מגפי זמש רוסיים, מעוטרים בפרווה, בגובה הירך.

היא אמרה לעצמה שהיא נשארת בסנט פטרבורג רק עד מחר. מגיע לה משהו שיזכיר לה אותה.

חמש דקות אחר כך היא עמדה בפנים על השטיח השחוק בגון הפטל, מחליקה רגל גרובה אחת ואז את השנייה לתוך חלומה. היא הרגישה כסינדרלה המודדת את נעלי הזכוכית שלה. המבחן האמיתי היה למשוך את הרוכסן עד מעל הברכיים. גובהה היה מטר ושמונים ס”מ ורגליה היו חלק גדול בגובה הזה. היו לה רגליים חטובות. היא הייתה חטובה כולה.

היא כמעט השמיעה קריאת עונג כשהמגפיים נסגרו באופן נפלא.

הנערה שכרעה ברך מולה הרימה את השוליים. “הם יכולים להיות גבוהים יותר. את רוצה שננסה?”

היא דיברה אנגלית, אך בחנויות היוקרה האלה כולם דיברו אנגלית.

בלי להסס הרימה קלמנטין את חצאית העור שלה בצבע היין, מרגישה שובבה מעט כשחשפה את ביריותיה. היא התכופפה ומשכה את הזמש המעוטר פרווה מעלה מעלה, עד שהוא נגע בקימור הבשר בפנים ירכה.

רגליה נראו ארוכות באופן בלתי אפשרי כשחצאית העור נצמדה לירכיה. שקועה בבבואתה היא הרימה רגל אחת ולטפה מהורהרת את הפרווה. היא קלטה בזווית עינה תנועה במראה מאחוריה, והסתובבה כדי להיתקל במבטו של גבר שעמד בפתח הדלת.

הוא לא עמד בפתח והתבטל או ארב. הוא מילא בהחלטיות את החלל, מודיע ישירות על נוכחותו. קונה בעלות.

והוא הביט בה ישירות.

הוא היה ודאי גבוה ממנה בראש ומבנה גופו תאם לכך, וקלמנטין הייתה מתערבת על זוג תחתוני המעצבים האחרון שלה שהגודל הזה היה מאה אחוזים של שרירים חטובים.

היה לו מראה מרתק. לא מייצרים כבר גברים כאלה.

אולי במאות קודמות יצרו, כשהגברים הרוסים יצאו לקרב עם רובים, או אפילו קודם לכן כשהם נזקקו לחבוט בדברים ולפשוט עורות של בעלי חיים כדי להאכיל את משפחותיהם. הו, כן, היא יכלה לדמיין אותו עירום כשגבו וחזהו מכוסים צלקות טפרים, רוכב בערבה. למען האמת – היא נגסה בשפתה התחתונה – היא יכלה לדמיין זאת באופן חי ביותר.

אך היום, בעידן הטכנולוגיה והנוחות וחופש האישה, אין צורך יותר בגברים כאלה.

מלבד במיטה. זרם חום בלתי צפוי חלף בגופה.

תארי לעצמך את ידיו נוגעות בך.

תארי לעצמך שהוא זה שמרים את קצות המגפיים שלך.

עיניה הביטו במראה והבחינו בכך שהקוזק לא הניד עפעף, אך היא פשוט ידעה שהוא הניד שריר כלשהו, כי מראה פניו שיקף את פניה: משיכה טהורה. אליה. משיכה גברית פראית ובסיסית. כאילו היא הייתה מופע הסקס הקטן הפרטי שלו.

קלמנטין חשה בעיניו עליה כצריבה איטית, גולשות במעלה פנים רגלה החשופה. זה היה כל כך טוב ומפתה כמעט כמגע.

היא הייתה צריכה לכסות את עצמה, אך לאחר שנה של התנהגות טובה היא נהנתה מתשומת הלב. זה היה בלתי מזיק. אם הבחור הזה רוצה להסתכל, שיסתכל. זה לא כאילו הוא באמת יכול להניח עליה את ידיו. הם היו זרים. זה היה מקום ציבורי. היא הייתה בטוחה.

היא נהנתה מזה.

היא התכופפה, לאט ובעדינות, מקפלת אחד משולי הזמש כדי לגלות את אורך ירכה החשופה ואז את השנייה, ואז משכה באותה איטיות את העור המקופל בירכיה והאריכה את חצאיתה, סנטימטר אחר סנטימטר, כפי שראתה דוגמניות כה רבות עושות מול מצלמה, עד שהייתה מכוסה כיאות.

זהו. המופע נגמר.

הגיע הזמן לשלם על היפים האלה, לחזור למאורה בה היא התאכסנה ולהשלים מעט שעות שינה.

אלא שכאשר היא הביטה לאחור במראה הקוזק היה עדיין שם, נושא את העולם על כתפיו הגדולות. הוא שילב את זרועותיו וקלמנטין הבחינה בשריר החזק תחת הז’קט המתוח שלו.

הדופק שלה זינק. הוא היה הפנטזיה של כל אישה, אך גם מפחיד מעט – לא רק בשל גודלו. בכוונה ברורה הוא בהחלט הבהיר לה שהוא ממתין לה.

מודעות נרעדת חלפה בגופה כהלם חשמלי, אך היא החלה לנוע, מחטטת בתיק היד שלה כשהוציאה את הסכום שהיה שווה למחיר הארוחות שלה במהלך כל יתר ימי השבוע כדי לשלם תמורת המגפיים.

“יש לך מעריץ.” אמרה הנערה, אורזת את נעליה הישנות, במבט זהיר לעבר הדלת.

“בטח אחד שמעריץ נעליים.” מלמלה קלמנטין, אך כשאמרה זאת היה על שפתיה חיוך.

בנשימה עמוקה היא הסתובבה ופנתה לעבר היציאה – רק כדי לגלות שהוא לא שם. למעשה, היא מעדה, משתהה לרגע בפתח הדלת, מאוכזבת.

היא יצאה אל הרחוב והניפה את תיק המעצבים שלה כשפנתה דרומה – ואז הבחינה בו. נשען על לימוזינה, בהונותיו תחובות בכיסי מכנסי המעצבים, סורק אותה במבט שמיהר מעלה וירד באיטיות על פני החלק אליו הוא נמשך בגופה. קלמנטין איבדה את הנשימה ואז החל לבה לפעום במהירות.

טוב, קלמנטין, המשיכי ללכת, היא נזפה בעצמה. אין שום סיכוי שאת ניגשת לשם ומציגה את עצמך. גברים שלבושים כך, עם לימוזינה שעומדת לרשותם, לא היו התחום אליו היא רצתה להיכנס בטעות. היא כבר נתקלה בטיפוס כזה. לעולם לא שוב. התעשייה בה היא עבדה הייתה מלאה בנשים שניצלו את יתרונותיהן להשגת אורח חיים מסוים. היא לא הייתה אחת מהן, והיא לא תתחיל בכך עכשיו.

 

סרז’ נצמד לנדנוד ירכיה כשהיא התרחקה, מציגה את הירכיים החושניות האלה המוצגות לראווה בפרווה וגרביים שקופים. הוא ידע מה מחזיק גרביים אלה, ביריות עדינות בצבע כחול כהה.

הוא יצא מחנות התכשיטים של קרסינסקי, שם השאיר את חפתי הנישואין של אביו לתיקון, וחצה את המסדרון המעוצב בסגנון אר-נובו שחיבר מספר חנויות יוקרה בבניין, כשהבחין בה מבעד לפתח החנות.

אישה צעירה כפופה ממותניה, חצאית עור משוכה מעלה סביב ירכיה, שחשה נוח באמצע החנות כאילו היה זה חדרה הפרטי, עכוזה החטוב ארוז בעור בצבע היין, מתנדנד באופן מגרה. הוא ראה שתי רצועות בשר חיוור לפני שקצות התחרה של גרביה כיסו אותן והתחברו לביריות עדינות.

זה הקפיא אותו במקומו.

כשהיא החלה למשוך מעלה את המגפיים הללו הכתה בו התשוקה כברק.

לו הייתה נעצרת אז הוא היה אולי גורר את עצמו משם, אך היא הרימה לפתע רגל והוא זכה למראה ברור של פנים ירכה – אותו קימור של בשר רך בקצה העליון של רגל אישה, מקובע באבזם גרבי הניילון הנצמדים לרגליה. סרז’ בלע רוק בקושי כשהיא החלה להחליק את הפרווה ממש עד אותה נקודה.

יופי, ילדה – קצת יותר גבוה… יפה מאוד.

כאילו שמעה את מחשבותיו היא הרימה את ראשה ופגשה במראה במבטו. היא קפאה. פניה היו דמויות לב, פיה רחב, סנטרה מחודד. למרות הבגדים, למרות התנוחה, למרות האיפור העשיר, היא נראתה מכובדת ושולטת לגמרי בעצמה. הוא המתין לתגובתה וזכה לחיוך פרטי קטן, ואז היא התכופפה ומשכה לאט את הפרווה מטה וחשפה את מעלה ירכיה. בפניו.

משום שהכול נעשה למענו. היא ידעה שהוא מביט בה.

ומשום כך זה היה לוהט במידה שלא תיאמן.

כשחצאיתה החליקה מטה הוא ידע שעד סוף היום הוא יחשוב לא רק על הנקודה במעלה ירכה השמאלית אלא גם על חיוכה.

הוא הביט בנערה, מפנה את תשומת לבה אל הזבנית – כבר איננה המופע הקטן שלו אלא רק אישה שעורכת קנייה. זו לא הייתה אמסטרדם. היא לא הוצעה למכירה והיא לא הייתה הטיפוס שלו. מראה הפרוצה מעולם לא עניין אותו, ותהא אשר תהא ההתרגשות שהחוויה העניקה לה, היא חלפה.

הוא הניח לה, אך כשמסר את תיקו לנהג שלו הוא גילה שהוא משתהה ליד המכונית, מחכה לה שתופיע. מסוקרן, מתעניין.

היא יצאה מהבניין באותם מגפיים מגוחכים ומעבר להצתת תאוותו הוא הרגיש כאילו הכרזה שלו משנות החמישים קמה לתחייה. שיער חום-זהוב נפלא, כתפיים צרות, שדיים מלאים ומותניים מדהימים. רגליה היו חזקות וחטובות והן נמשכו עוד ועוד. ועוד.

הריאליסט בתוכו אמר לו שעליו להניח לה ללכת. הוא היה צריך להיות במקום מסוים, וזה לא שהוא אינו יכול למצוא אישה אחרת שתחמם את מיטתו.

ואז היא נעה והוא שכח כל תכנית שהייתה לו להמשך היום.

הוא ידע באיזה רגע היא הבחינה בו. הריסים שלה הושפלו כמסך על עיניה, והיא פשוט המשיכה בדרכה, הרגליים המדהימות האלה במגפיים המגונים האלה שבולעים את המדרכה. חצאית העור שלה נעה בפיתוי בכל ניתור של עכוזה דמוי הלב. בתוך מספר שניות היא תיעלם, תאבד בקרב ההמון של אחר הצהריים המאוחרים.

כאילו חשה בהססנותו היא בחרה ברגע זה להפנות את ראשה מעבר לכתף יפה אחת ולהעניק לו חיוך שמונה ליזה הייתה מתקנאת בו. עדין, אך הוא היה שם. תפוס אותי.

ואז היא נעלמה בנפנוף של שערה הארוך.

סרז’ דחף את עצמו מהמכונית ובהוראה קצרה לנהג שלו לנסוע אחריו החל לפסוע בעקבותיה.

 

קלמנטין לא יכלה להתאפק. היא זרקה מבט אחרון מעבר לכתפה, כשראתה שמבטו עדיין עוקב אחריה היא חייכה. נראה שזה הספיק – כי עכשיו הוא עוקב אחריה.

בדחף פנימי היא החישה צעדיה, כל גופה נמתח בציפייה.

כשהיא בדקה שוב אם הוא עדיין שם, אי אפשר היה להחמיץ אותו, גבוה מכולם, גבר גדול ונאה עד טירוף, בשיער ערמוני שגלש על צדעיו, מסתלסל בעורפו הרחב. היא יכלה לראות באור השמש הבהיר את הצל הקלוש במקום בו הוא התגלח ואת הקו המרובע של סנטרו והתעוזה בחיוכו כשתפס אותה מביטה בו.

אסור לה לעודד זאת. היא צריכה להסתובב ברחוב הדחוס הזה ולהתעמת איתו. אך היא לא עשתה זאת. היא האטה צעדיה. היא הוסיפה מעט נדנוד בירכיה והמשיכה ללכת.

היא בדקה שוב. הוא עמד בקצב שלה, אך לא צמצם את המרחק. היא חשה די בטוחה.

 

סרז’ האט לרגע את צעדיו כשמגפיים פנתה מרחוב נבסקי, צפה בה חוצה את התנועה המטורפת וזוכה למספר צפירות וחריקות צמיגים מהנהגים – קרוב לוודאי יותר בשל מראה הרגליים הארוכות האלה מאשר בשל הפרעה כלשהי לתנועה.

היה בגופה מרץ אמיתי שתורגם להליכה הסקסית ביותר שהוא ראה אצל אישה, ומה שהכה בו הייתה העובדה שנדמה היה שהיא לגמרי לא מודעת לבלגן שהיא עוררה סביבה.

הוא לא רצה לאבד אותה.

 

קלמנטין הסתכנה בהצצה נוספת מעבר לכתף אך לא ראתה אותו. היא האטה באכזבה את צעדיה, המציאות היבשה שבה אליה עם כל צעד. המשחק נגמר. לעזאזל.

לפניה היה המעבר התת-קרקעי. היא שנאה את המנהרות המטונפות האלה, מעולם לא חשה בהן בטוחה לגמרי, אך זו הייתה הדרך היחידה שהיא הכירה. המגפיים החלו לשפשף, וללא הסחת הדעת של הפנטזיה המינית המגוחכת שלה שבו דאגות היומיום להטריד את מוחה.

 

סרז’ עמד על שפת המדרכה וצפה בה מתחילה לרדת לבדה אל המעבר התת-קרקעי. באותו רגע הוא ראה את הסכנה סוגרת עליה ובלי לחשוב פתח בריצה.

בוז’ה, האישה הזאת לוקחת סיכונים. היא ידעה שהוא מאחוריה, ועכשיו התמקדו שני גברים בתיק שלה, המקפץ על ירכה השופעת, והיא פשוט המשיכה ללכת, אבודה בעולמה הקטן.

אסור להרשות לה לצאת לבד. המחשבה חלפה בו במהירות לפני שהמחשבה הזועמת יותר, חסל אותם, החליפה אותה, והוא זינק אל המעבר בכיוון האדם שכבר הושיט את ידו אל רצועת תיקה.

הוא אחז בתוקף בצווארו וגרר אותו.

היה סיפוק בהפעלת הגוף לצורך אחר מישיבה במטוס או במכונית. הוא היה בכושר טוב – האגרוף והריצה דאגו לכך – אך רוח הלחימה הייתה בדמו והוא לא נאבק כבר שנים רבות.

לא שהאתגר היה גדול כל כך. התוקף הראשון שלח אגרוף שהוא חסם.

במקום לנהוג בתבונה ולהסתלק משם במהירות, פתחה מגפיים במאבק משלה באמצעות תיקה, מכה בו בהתלהבות באחורי ראשו של האדם הקרוב יותר אליה.

היא הסיחה את דעתו והראשון ניצל את מזלו ושפשף את פניו. המהירות היא הדבר הטוב ביותר, וסרז’ העניק לו חבטה, ואז התרכז בבריון השני שנע במהירות, חוטף את התיק שהיא נופפה בו כאילו הוא היה אלה.

היא לא הייתה טיפשה, לפחות, היא הרפתה ממנו, והבחור החל לרוץ. הראשון הצליח לעמוד וברח, מותיר את סרז’ מכופף את פרקי אצבעותיו, ולבד עם מגפיים.

“הנחת לו לברוח!” היא עמדה שם בחצאית הקצרה שלה, ורתחה מזעם.

עליו.

סרז’ משך בכתפיו, משפשף את לסתו הכואבת. לא התחשק לו להסביר שרק הכאה הגונה של שני הגברים הייתה משאירה אותם שם ושהוא חשב בראש ובראשונה על בטחונה. במקום זאת הוא בחר בגישה הפשוטה יותר. “את בסדר?”

“הם לקחו את התיק שלי!” היא קוננה.

זרה. בריטית? קולה היה נמוך, צרוד מעט.

“למזלך זה כל מה שהם לקחו.” הוא ענה לה באנגלית. “המעברים התת-קרקעיים האלה אינם בטוחים. לו היית קוראת את מדריך הטיולים שלך, מויה קרסביצה, היית יודעת זאת.”

היא הביטה בו בעיניים אפורות בהירות מלאות בהאשמה.

“אז זו אשמתי, נכון?”

ידיה היו כעת על ירכיה, מותחות את חולצת הסטין על שדיה עד שהכפתורים נמתחו. בוז’ה, הייתה תחרה שחורה תחת הבד הלבן. נראה שהנערה אינה מסוגלת להישאר לבושה. היא הייתה פיתוי מהלך ליצר הגברי. מה היא ציפתה שיקרה לה כשהיא מסתובבת בלבוש כזה?

באופן  מוזר,  הוא  רצה  לפשוט  את  הז’קט  שלו  ולעטוף אותה בו – מה שרק היה מקלקל את הנוף שלו.

מקרוב היא לא הייתה בדיוק מה שהוא ציפה. היא הייתה אף יותר, אך בדרך פחות ישירה, בדרך נשית יותר, וככל שהוא הביט בה יותר כך הופיעו דברים נוספים מלבד הברורים לעין. מקרוב היא הייתה צעירה משהוא חשב – קרובה יותר לעשרים מאשר לשלושים. הכול היה האיפור הזה. היא לא נזקקה לו. עורה קרן כאפרסק בשל.

היא קיללה ביצירתיות רבה, מסיטה את הפוני שלה ממצחה. “מה אני אעשה?” היא שאלה בזעם.

הייתה לו תשובה לכך, אך הוא חיכה שהיא תציע אותה.

כשידיה מקובעות עדיין על ירכיה היא צעדה מספר צעדים בכיוון השני, ואז הסתובבה ולראשונה פגשה כראוי בעיניו. משהו מהחרדה עזב אותה, והיא הפנתה פנים מעניינות יותר מאשר מושכות באופן הרגיל. היו לה ריסים חומים עבים ועיניים אפורות בהירות ואפה היה מנומר נמשים.

היא באמת הייתה יפה.

“אני מצטערת,” היא אמרה בכובד ראש. “התנהגתי אליך בגסות. תודה שהנסת אותם. לא היית צריך לעשות זאת, אך זה היה נחמד מצידך.”

הוא לא ציפה לכך – או לכנותה. הוא התעלם מכך. הוא לא היה צריך להתרגש משיחה עם נערה במרכז סנט פטרבורג. הוא היה צריך רק להוריד מעט את מבטו כדי להזכיר לעצמו שהיא לא הייתה פרח ביישני.

“במקום ממנו את באה הגברים אינם דואגים לנשים, קיסה?”

“אני משערת שכן.” היא משכה בכתפיה באי נוחות, וחייכה שוב באחד החיוכים הקטנים שלה. “אבל לא לי. אבל תודה, שוב.”

ובכך היא הלכה, עקביי אותם מגפיים משמיעים קליק על ריצוף האבנים. היא הרחיקה מעט את ידיה מגופה, כמו מייצבת את עצמה, תנועה שהזכירה לו שהיא חוותה הלם לא נעים.

הוא לא האמין שהיא מסתלקת.

לעזאזל. “עצרי.”

היא הביטה מעבר לכתפה.

“אני יכול להסיע אותך למקום כלשהו?”

היא היססה, הביטה בו באותן עיני ארנבת, ואמרה, “לא, איני חושבת כך. אבל תודה, לוחם.” והמשיכה ללכת, לעזאזל.

קליק, קליק, קליק.

בקרוב…

X