ז'קוב, ז'קוב | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ז’קוב, ז’קוב

ז’קוב, ז’קוב

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 132
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 36
- 36

ז’קוֹבּ, ז’קוֹבּ הוא רומן מרגש על חיי משפחה יהודית באלג’יריה בזמן מלחמת העולם השנייה. ז’קוֹבּ, האח הצעיר במשפחה, מגויס ביוני 1944 לצבא צרפת ומפליג לפרובנס עם עוד חיילים אלג’יראיים – יהודים ומוסלמים. בני משפחתו, שמאבדים עמו כל קשר, מחכים בקוצר רוח לשובו.

הרומן מבוסס על סיפורו של ז’קוב, אחי סבהּ של ולרי זנאטי. בלב אוהב ורגיש היא מעירה לחיים את דמויות העבר במשפחתה, כמו גם את העיר קונסטנטין שבאלג’יריה, בה הן מתגוררות; ביופי רב היא מתארת את מרקם היחסים בתוך המשפחה היהודית ומחוצה לה. סיפורה החי של זנאטי כמוהו כגשר אל העבר, כגשר בין בני האדם, כאותו גשר סידי מ’סיד – סמלה של העיר קונסטנטין – התלוי בין שני מצוקים ומחבר ביניהם.

ז’קוב, ז’קוב נחל הצלחה גדולה הן בביקורת והן בקרב הקוראים בצרפת, עד כה נמכרו ממנו כמאה אלף עותקים. הרומן זכה בפרסים, ביניהם Prix Méditerranée, Prix du Livre Inter, ואף זכה להיכלל ברשימה הקצרה של פרס מדיסיס היוקרתי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ז’קוב, ז’קוב”

״ברומן מהפנט, בשפה זוהרת, חושנית וחדשנית, מחזירה ולרי זנאטי לחיים את ז׳קוב, ודרכו עולם אבוד”.
לה מונד

תשוקה טרופה ויוקדת הובילה אותו לשם, אל ראש ההר הטרשי, אל המישור החבוט משמש. ממרחק כזה נראים מפלי המים נטולי תנועה, רדידים קפואים של קצף. את ערוץ הנהר מגדרות תעלות ניקוז, מעליו משתופפים המצוקים, שמלבד אגודות צברים על כתפיהם הם מזדקרים בעירום מוחלט. הסלע האדיר נגדע כאן באִבחה בידי להב עלום וכעת הוא מדורג שכבות חומות. עוד תנועה של המבט, ועיניו מבחינות בַּגשר — מקף איתן התלוי בין שני פילוני אבן לבנים. הגשר, הוא שמקנה לעיר את אופיה המבוצר, קושר אותה אל בית החולים, ומעט רחוק יותר, אל תחנת הרכבת, האנדרטה ובית הקברות.
ז’קוב מעיף מבט בשעון שקיבל ליום הולדתו השלושה־עשר. על פרק ידו, הוא מקנה הופעה נינוחה יותר משעוני הכיס של אבותיו. הם משליטים אִטיות, עיכוב הכרוך בהוצאה מהכיס, בעוד שהוא יכול להציץ בשעונו כהרף עין. כבר שש שנים הוא מורה לו את השעה, מחוג השניות מרגיז ומהלך קסם, תמיד נחפז מדַי, מאיץ בזמן שהוא היה רוצה להשהותו; ז’קוב מרבה לחלום, הוא מהרהר ביום הראשון שבו חצה את הגשר התלוי עם אברהם. אולי זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל זה הזיכרון הראשון שלו. הוא נעצר כדי להביט מטה, אחיו משך אותו בשרוול, בוא, זה מסוכן, אל תתכופף, אבל הוא חש שהוא נשאב אל הריק שמתחתיו, זעיר ורב־עצמה, הוא חלש על העיר ועל ערוצי הנחל, זה היה משכר להיות מעל, הוא, שנאלץ תמיד להרים את הראש אם רצה לראות משהו מעבר לברכי המבוגרים, לרגלי השולחנות ולנתזי הרפש המכתימים את הכתלים ברחוב. ביום ההוא פשט את זרועותיו כדי לגעת בשמים, גילה את הפחד המענג, הלופת את כל העוברים בגשר, כה מופלא עד כי היה צורך בארבעה שמות כדי לייחד אותו: הגשר התלוי, גשר סידי מ’סיד, גשר רוּמֶל,[2] גשר הסחרחורת.
הוא מצטמרר, מפנה את גבו למישור שהוא חש תחת רגליו וזאת בכוח המבט בלבד, מהסס האם לגמוא את הגשר בריצה או לפסוע בעצלתיים לאורך בית החולים, לחצות את הגשר בצעד קל, לעצור לרגע, למתוח את הזמן, להחדיר אל קרבו כל חלקיק מהנוף, ביודעו שלעולם לא יצליח להכיל אותו בשלמותו. הוא כבר ניסה זאת, הוא מביט בנוף ואז עוצם את עיניו, מתאמץ להיזכר במה שלכד, אבל תמיד חומק ממנו איזה פרט, וכבר הנוף אינו אותו נוף, תגיד מה שתגיד, האור חותר לצבוע את האבנים בגוונים שבין כסף לשחור, ובימים ששמים רוויים מתייגעים להתאושש מסערה, אור מוזהב ניתז על המצוקים.
המראות המתרוצצים במוחו ממלאים אותו רִגשה כמעט בלתי נסבלת, יופיו חמור הסבר של המקום מרחיב את חזהו, הוא רץ על מסלול המתכת לעבר הפילון המערבי, משאית חולפת ומקימה תחת גלגליה שאון התכתשות של פח, מעבירה צמרמורת נוספת בז’קוב, היורד אל העיר, פסיעותיו הקצובות מותאמות לנשימותיו, המילים פועמות ברקותיו, כשתוצאות, מבחני הבגרות, יגיעו, אני, כבר אעזוב, אימונים, כיתות, הם קוראים לזה, כיתות, בגיל שמונה־עשרה, אתה עובר, מכיתה לכיתה, אבל זה לא קשור, יותר לא, לשבת, להקשיב, למר בּוֹמֶר, לקרוא הוגו, בלזק, פלובר, יותר לא, לטינית, dominus, domine, dominum, domini, domino, domino, לטינית, כמו משחק, כמו שפה שצוחקת, שמדהימה את אבא, שמעלה חיוך, על פני אימא, מה התועלת בלטינית, בהשכלה, בהבנת צרפתית, אלא שהיא, זכוכית מגדלת, המאפשרת להבחין, בדקויות של השפה, אומר מר בּוֹמֶר, היא השמש, שמבעדה מזדהרים, ניצוצות השפה, היא דרך אחרת, לומר את העולם, מהערבית, שפת אִמי, שפת אבי, מהצרפתית, השפה שבאה לדבֵּר כאן, זה קרוב למאה שנה, שפת הצפון, שהחליטה, להתערבב, בשפת הדרום, הטיות פעלים מסובכות כל־כך, פוּטוּר אָנטֶרייר, אָמפָּרפֶה דוּ סוּבּז’וֹנקְטיף, זמנים המודרים מפי תושבי הסמטאות הצרות של הרובע היהודי והערבי הצפוף, שבו נדחק כעת ז’קוב אל נשים המתלבטות בין עשרה סוגי אריגים כדי לצפות כורסה, לתפור שמלת כלולות, וילונות, סאטן או כותנה? בד אחיד או מרוקם חוטי זהב? הוא נתקל בסנדלרים העניים ביותר שדוכנם היחיד הוא מזוודה פעורה על שולחן, הכלים ערוכים בשורה למרגלות ערמה של עקבים, הם מתקנים סוליות מהר ובזול, וכבר צעקותיהם נבלעות, מהוסות על־ידי שקי יוטה האוצרים בתוכם קילוגרמים של תבלינים: פפריקה, קינמון, כמון, פלפל, כורכום, אבקת עלי ורדים, זרעי קימל, כוסברה, ציפורן, קֶצַח ונענע מיובשת המעירים את הרעב בבטנו של ז’קוב, הוא משתחל בין לקוחות המוציאים לאִטם תכשיטים, אדם לא פוקד חנות תכשיטים פעם אחת אלא חמש או שש פעמים, הוא שוקל בדעתו, חושב, האם התכשיט המוצע למתנה כבד מדַי או לא מספיק? האם הוא משדר עושר נפשע, מנקר עיניים, או יד קמוצה? בעוברו תולש ז’קוב קרעי שיחות המקנים לו מושג על חרדות הקונים לעתיד, הוא חוצה במרוצה את רחוב פְראנס, עורק ראשי של הרובע המתגאה בסניף המוֹנוֹפְּרי[3] ובגלריות הפריזאיות שלו, צועד ברחוב המשופע “חזית 26” עד מספר 15, שם לוּסֶט, השקועה בתליית כביסה במרפסת ממול, נדרכת לדבר־מה, איזו תנודה באוויר, צל החומק מקיר לקיר, כמו פיטר פן, היא מספיקה בדיוק לגהור מעל המעקה ולהבחין בז’קוב רגע לפני שנבלע בבניין, היא רוצה להקפיא את הדמות במבטה, מכנסיים אפורים וחולצה לבנה, השיער הצפוף שהיא חולמת להעביר בו את אצבעותיה ולסרקו, ולפרעו, הצוואר שהייתה רוצה להדביק עליו נשיקה, לוסט מרבה לחלום, גם בשעה שז’קוב דוהר במעלה המדרגות, פותח את הדלת בקומה הראשונה ונתקל במדלן, גיסתו, המסדרת את כלי האוכל במזנון הניצב בכניסה, קול נפץ צלחות, הגדולה מכולן נשברת לרסיסים על הרצפה, אחרת מרחיקה עד המטבח בכרכורי סביבון, מהססת בחריץ של מרצפת, מתנודדת ולבסוף משתטחת אפיים ארצה, מדלן מתבוננת בשברי החרסינה, סנטרה רועד, היא נושאת את ידיה אל בטנה, שם הולמים שני לבבות, נבהלת מתחושת המתח שפלשה אל הבית, אני מצטער, אומר ז’קוב, סליחה, והוא מתכופף כדי להרים את השברים, לא, אתה לא צריך לעשות את זה, בני, אומרת רָשֶל שחשה למקום, ובמבט חטוף היא מאותתת למדלן לנקות את השברים, ואם אפשר מהר יותר, כבר שבע וחצי, עוד מעט יחזרו הגברים.
בפינת החדר פאני וקאמי, הילדות של מדלן, משחקות בשני שרוכים. הבכורה מתווה צורות ועל הקטנה לחקותן. עיגול, ריבוע, משולש, ראש, בית, עץ אשוח כמו זה המצויר בספר הלימוד. הגדולה שקדנית, הקטנה פזורת דעת יותר, היא הרימה את הראש לקול התנפצות הצלחת, ראתה את עיניה של אִמה מתנוצצות בלהט לא רגיל בטרם תרכין את גופה הגדול והכבד ותפצע את כף ידה ברסיס חרסינה, לחייה של קאמי משתלהבות, היא חשה לעזרתה, מדלן אומרת, לא, את תחתכי את עצמך, תני לי לעשות את זה, לכי לשחק עם אחותך, אבל קאמי מתעקשת, נעים יותר בחברת הגדולים, מעניין יותר מאשר לעקוב אחרי התנועות השקדניות של פאני, היא אוחזת בידיה השמנמנות את החתיכות הלבנות, הבלתי שוות, ועורמת אותן על הגדולה ביותר, זה נראה כמו מבנה מאבקת סוכר, היא כובשת את הדחף להושיט אל פִּיה חתיכה ולנגוס בה, נשימתה החמה והמקוטעת של אִמה ממלאת את אוזנה, היא לא מעזה להסתכל בפנים הסמוקות ממאמץ, משתופפת אל הבטן הענקית שבה אמרו לה שגדלים שני תינוקות, היא תוהה אם הם מתגוששים לפעמים, נאבקים על המקום הכי טוב. כשייצאו, היא כבר לא תהיה הכי קטנה, שוב לא יגידו לה, תשפילי את העיניים כשאת מדברת אל מבוגר, בעצם כן, יגידו לה זאת מפני שאפילו אִמה משפילה את העיניים כשהיא פונה אל בעלה או אל חמהּ, ואז קולה נשזר סיבים צרודים שמפילים על קאמי מבוכה ומעציבים אותה. בואי, אומר לה ז’קוב, אלמד אותך לעוף, והוא נשכב פרקדן על הרצפה, מקפל את רגליו כך שיקלטו את בטנה של הילדה הצונחת בעדינות על ברכיו, הוא אוחז בפרקי ידיה וזוקר בבת אחת את רגליו אל התקרה, מניף אותה באוויר וקורא המטוס ממריא, ושפתיו נוהמות, אווירון בשמים, וקולו מפריח צלילי שריקה, זהירות, מתקרבת סערה, ורגליו מפרכסות ומקפיצות את קאמי שכבר לא יכולה מרוב צחוק. רשל מעווה את פניה, ז’קוב עבר את הגיל למשחקים האלה, לא מזמן מלאו לו תשע־עשרה שנה, אבל כשהוא שוכב כך על רצפת הסלון הוא נראה כמו ילד, הוא עלול לחטוף לומבגו, הוא לא יוכל להתגייס לצבא. היא מחשקת את הרעיון שהבליח במוחה, מבודדת אותו מתוך נחשול מחשבותיה, הוגה בו. לומבגו, בסופו של דבר, זה לא דבר רע בכלל. ז’קוב לא ילך. מי יודע מה יעשו בו שם, לאן ישלחו אותו, לומבגו והוא מקבל פְּטוֹר, כמו אברהם, פעם, מסיבות רפואיות שאיש לא טרח להסביר להם אותן, הוא יישאר בבית, קרוב אליה, הילד שלה, בן הזקונים שלה, עוד כמה שנים בחמימות כנפיה לפני שתגזול אותו אישה, חסר לה שלא תאהב אותו, שלא תפנק אותו, עוד, עוד, צועקת קאמי בלי לשים לב שפאני נועצת בה מבט מריר, גבות עבותות מכווצות, גם היא הייתה רוצה להמריא, להרגיש מנותקת מהעולם ולרחף מעל ז’קוב, המאושר למראה פניה של אחייניתו המתקמטים בפחד מדומה ובתענוג ממשי, עולץ בכוח האווירי שנמסר לידיו פתאום, עוד, עוד, צווחת קאמי, אבל —
צעדים כבדים מצווים על הנשים להזדרז בפעולותיהן ועל ז’קוב לחזור לתנוחה מהוגנת, הוא מאלתר נחיתת אונס ומזדקף, מעמיד פנים שהוא מחפש משהו בכיס המכנסיים. הדלת נפתחת ומגלה את חיים ואברהם. אותו שיער חום קצוץ, אותה ארשת חמורת סבר, אותו שפם שקצותיו מורמים בגאווה, ועם זאת כה שונים, האב רחב גוף, ברבות השנים הוא התעבה כגזע עץ, שישים ושלוש שכבות שומן מעידות על גילו, החדר מצטמק עם כניסתו, וגם מתקדר, ואילו בנו הבכור שברירי, תווי פניו העדינים של גבר בן ארבעים מרמזים על יופי אפשרי, בר השגה, אלמלא אותה ארשת טרודה המקשיחה אותם וחריץ הכאב בזוויות העיניים. הם חוזרים מהסנדלרייה שברחוב רישפּאנס, זה היה יום רע, הלקוחות, שהתרוששו עקב המלחמה, העדיפו את הסנדלרים־לעת־מצוא על פני שני בעלי מלאכה של ממש המתאמצים לתפור את העור בלי לפגום בו, בלי לשסע אותו. מזל שהמרק מוכן, אדי תבשיל הבשר המבעבע, הכמון, העגבניות והכוסברה מרפים אותם מעט. מדלן פושטת מעליהם את המקטורנים, הם מתעקשים, כדרך ההידור השמור לעניים, ללבוש אותם גם כשחם. היא מושיטה להם כד וגיגית, הם נוטלים ידיים, יושבים לשולחן עם ז’קוב ורשל, הילדות מחכות לקעריות שלהן, יושבות על כרים גדולים, שם תצטרף אליהן אִמן. מדלן יודעת שעליה להגיש לגברים מרוֹם הסיר, היכן שהמרק שמן יותר, שטעמו עשיר יותר, היא מוסיפה לכל אחד מהם נתח בשר; הרביעי יהיה לרשל, היא וילדיה יסתפקו במרק צח, אם יתמזל מזלם תישכח בתחתית הסיר חתיכת בשר קטנטונת והיא תוכל לשמור אותה לבנה הבכור, גבריאל, אבל איפה בכלל גבריאל, שואל חיים בקולו הרועם.
כל המבטים מופנים אל מדלן. היא מנענעת את ראשה וכובשת את עיניה בסיר, כמו מייחלת לטבוע בתוכו. אברהם הולם באגרופו על השולחן ופולט קללה העולבת באינטימיות של אשתו ובאִמהותה. האודם משתלח בלחייה של מדלן, מגיע אל מצחה, אביה מעולם לא דיבר כך אל אִמה, קל וחומר לא בנוכחות עדים, והמחשבה על הוריה, על אביה המת, על האם הרחוקה ממנה מאות קילומטרים, חונקת את גרונה בכיווץ שנעשה בן בית כבר עשר שנים. היא מכנה אותו וואחְש. היא לא מכירה מילה צרפתית המבטאת את העצב הכרוך בגעגוע.
רשל מקוננת, יא ראבּי סידי, איפה לכל הרוחות מתחבא הילד הזה? בקושי בן שמונה וכבר פרחח שמשוטט אלוהים יודע איפה. ז’קוב אומר שראה אותו הולך להכין שיעורים אצל חברו מוריס. הוא משקר. זה סוף השנה, המורים לא נותנים עוד שיעורים, אבל שני הסנדלרים אינם שמים לב, בית הספר הוא עולם חתום בפניהם, בלתי מפוענח, כל שידוע להם הוא שהמורים מצוידים בהשכלה אשר מקנה להם סוג של עליונות, הם מדברים מהר ובמילים מוקשות ועוטים על פניהם מסכות של אנשים הבוטחים בעצמם, הם יכולים להרשות לעצמם לחייך, לשמור על שלווה, הכוח לצדם, כך החליטה המורה של פאני שהילדה תישאר כיתה אחרי שמצאה כתמי שומן על ספר שהושאל מבית הספר. קאמי רצתה לדפדף בו אחרי שאכלה עוגות, בלהיטותה להביט בתמונות היא לא שטפה ידיים. כשמדלן הבחינה בכך היא ניסתה לקרצף את השומן, שפכה מלח על הדפים המוכתמים, החזיקה את הספר פתוח מעל התנור, אבל שום דבר לא עזר, פאני תישאר כיתה למרות ציוניה הטובים, למרות שקדנותה וצייתנותה, העומדות בניגוד כה חריף לסרבנות של גבריאל. אברהם וחיים נאנחים. הם רוצים לאכול בשקט, להתמסר לחומו של המרק, לטבק שעוד מעט יגלגלו בסיגריות חומות עבות, אולי גם לשיכר השזיפים שהביא לקוח מן המטרופולין לפני המלחמה, בקבוק ארוך ודק כצווארו של ברבור, מקודש על שום שבא ממרחקים. חיים שולף אותו מהמזנון פעמיים בשנה, בראש השנה היהודי ולרגל מאורע יוצא דופן, הערב חל מאורע כזה, ז’קוב מתגייס לצבא, אבל ההשתלשלות המושלמת הזאת — מרק, טבק ושיכר — מופרעת על־ידי היעדרו של גבריאל. מישהו מוכרח ללכת להביא את הילד הזה. ז’קוב קם, רשל מוחה, אתה עוזב מחר, מגיעה לך ארוחה חמה אחרונה, מי יודע מה ייתנו לך לאכול שם, חוץ מזה קניתי אפרסקים לקינוח, אפרסקים יפים, יקרים ועסיסיים, אסור לעצור ככה את העיכול באמצע, אתה לא תישן טוב, אבל ז’קוב הודף אותה בחיבה ויוצא לחפש את גבריאל, האחיין שמבחינת גילו היה יכול להיות אחיו הקטן. בראשית האביב לימד אותו ז’קוב להקפיץ אבנים בברֵכה הטבעית של סידי מ’סיד. מה הטעם לזרוק אבן על המים? שאל גבריאל. אין טעם, ענה לו ז’קוב, אבל אם אתה מחזיק את האבן מספיק זמן ביד שלך, אם אתה לוחץ אותה ומרגיש איך שתי הפנים החלקות שלה חודרות לך לתוך הבשר, היא נעשית קצת חלק ממך וכשהיא מדלגת על המים, זה כאילו אתה מבורך בכוח הזה. אתה יודע שהקתולים אומרים שישוע הלך על המים? מצחיק, נכון? וגבריאל ניגש מייד לבחור את חלוקי האבן הטובים ביותר. הראשונים נכשלו כישלון חרוץ. לא נורא, בפעם הבאה תצליח, אמר ז’קוב, אף אחד לא מצליח כבר בפעם הראשונה, אבל גבריאל המשיך להטיל, מיאן לוותר, מלוא כוח הרצון של שמונה שנותיו יצוק במבט ובזרוע. הוא רצה לחוות את התחושה שז’קוב דיבר עליה, הוא רצה לרוץ על המים, ובניסיון השלושים, או אולי החמישים, הוא הצליח, האבן הפכה לצפרדע קופצנית וניקבה את פני המים החלקים ארבע פעמים. כל הכבוד, קרא ז’קוב, אתה אלוף, וחיוך של גאווה האיר את פניו של גבריאל.
צעדיו של ז’קוב מבתרים את הדממה בסמטאות שהחלונות בהן מוגפים, הרוכלים־לעת־מצוא עלו בעשן, שום זכר לחיים כלשהם, מאחורי התריסים מכונסות המשפחות סביב שולחנות, אוויר צונן ויבש מושל בעיר שבה השמש כבר קופחת בעצמה בניצני הקיץ הזה, אבל הטמפרטורה יורדת בלילה, לפעמים בעשרים מעלות, לפעמים יותר. ז’קוב יודע שיד המקרה, זו המכונה “מזל” או “ביש מזל” בהתאם ליום, רק היא מסוגלת להוביל אותו אל גבריאל, ובכל זאת הוא מחפש אותו עד כיכר נֶגְרִייה, שם ילדים משחקים לפעמים כדורגל מול בית הכנסת. עד לפני זמן לא רב, ארבע שנים אולי, גם הוא התרוצץ כאן בעקבות כדור, בעט אותו אל חבריו, ניסה להבקיע שער בין שני מעילים המוטלים על הקרקע, נופף באגרוף ימין כשהצליח, השפיל ראש מיטלטל כשהחטיא, החליף טפיחות יד עם חבריו בלי לחייך, או רק קלושות, באימוץ ארשת גברית, עד היום שבו הפסיק לשחק. באותו רגע לא היה לו מושג שלא תהיה עוד פעם נוספת, שום דבר מיוחד לא התרחש, התענוג התפוגג, נעקר באבחה מגופו המתבגר. הוא תוהה, מה חשוב לי היום ולא יהיה חשוב בעוד ארבע שנים, הלימודים, אולי. מר בּוֹמֶר מדרבן אותו לעשות זאת, הוא אומר שעם צרפתית רהוטה כל־כך, עם ציונים טובים כל־כך בהיסטוריה, גם הוא יוכל להיות מורה, או לחלופין עיתונאי, או אולי לעבור בחינה ולמצוא משרה פקידותית. ז’קוב לא יודע איך אפשר להיות כה שונה מהוריך ומאַחיך. אברהם הוא סנדלר כמו האב, איזאק עובד במכולת, אלפרד עושה עסקים באלג’יר, אף אחד לא יודע איזה, אף אחד לא מבין ממה הוא מתקיים. מפעם לפעם הוא מופיע, מוציא כבמטה קסם צרור שטרות ומניח אותו על השולחן, פושט את רגליו, משלב ידיים מאחורי הראש בנינוחות מעושה ונועץ באברהם מבט לעגני שמפלח את לבו בשקט, וזאת למרות שהוא האח הבכור, שהוא מחזיק במקום הראשון, המכובד ביותר, אם כי אולי דווקא משום כך מרגיש אלפרד צורך להשפילו. תסתכל בשטרות שאני נותן להורים, אני אפילו לא סופר אותם, אני שולף אותם מהכיס כאילו היו מטבעות שמתים להיפטר מהם. ז’קוב לא זוכר איך הגיע לחשוב על אֶחיו. המילה הזאת, אחיו, אינה מעלה במוחו לא משחקים, לא קטטות, לא מעשי קונדס שנרקמו בצוותא, לא שותפות לדבר עבֵרה. הפרש של תשע־עשרה שנים מאברהם, שבע־עשרה מאיזאק, שלוש־עשרה מאלפרד הפכו את אֶחיו למעין דודים, מבוגרים חמורי סבר, טרודים בהישרדות היומיומית ובמוניטין שלהם הרבה יותר מאשר בילד, שכן לדידם הוא נשאר ילד, בדומה לגבריאל, שאליו הוא מרגיש קרוב יותר מלאֶחיו, גבריאל שאינו נמצא בכיכר נֶגְרִייה. נשר חג מעל העיר בצווחות מהלכות אימים, ז’קוב מרים את הראש, מבחין בצל השחור והכעור של הציפור הנוסקת אל המצוק הגבוה, טעם מר פושט בפיו, הוא יורק ארצה, הטעם לא מרפה, זורה בחזהו אדי בעתה חריפים, הוא חוזר על עקבותיו בריצה, להוט פתאום לשוב אל הדירה המחניקה ולשטוף את המרירות במרק החם ואולי למוסס בו את החרדה הפתאומית שמסוגלת, הוא מרגיש, להפוך אותו לפסל אבן אם רק ייכנע לה.
הוא מנענע בראשו בטרם יתיישב שוב לשולחן, צלחתו המהבילה שבה והופיעה לפניו כבכישוף, מדלן לא נדרשה להביט ברָשֶל כדי לדעת שעליה להניח את הצלחת במקום חם עד שובו, ולמהר להגישה שוב ברגע שהדלת נפתחה. פניהם של חיים ושל אברהם חתומות. ז’קוב היה רוצה להפיג את המתח, לפעמים הוא מספר סיפורים שמשרים על משפחתו עליצות, הוא מחקה את החברים לכיתה או את המורים, אִמו צוחקת בחפץ לב כשהוא מסגל את המבטא הפריזאי ופונה אליה בנימת כבוד של בן אצולה, אִמי, במטותא ממך, התואילי בטובך לומר לי היכן מכנסַי? פעם אחר פעם חורצים הקמטים של רָשֶל תלמים בלחייה, ואז הוא פונה אל מדלן ונושק לכף ידה, ואת, גיסתי היקרה, האם יומך עבר עלייך בנעימים? ומצחה של מדלן מתאדם. בזכות המילים של ז’קוב, בזכות נימת החסד אשר עיצבה אותן, התנועות הגמישות שמלוות אותן, הופכת הדירה לארמון ורסאי, ושתי הנשים נשבות בקסם האור אשר מציף לפתע את החדר. הן רואות לנגדן מחזה תעתועים של חיים שבהם גברים מדברים אל נשים כאילו היו בריות יקרות ערך, הראויות לכבוד ולאהבה, ז’קוב היה מסוגל לנסוך זאת על החדר, משב של צחוק ושל עידון שיסיר מעל פני קרוביו את ארשת הפחד או הזעף, אבל הערב גם הוא משתוקק לדממה, אפילו אם זו סמיכה כרפש.
הילדות מטות את הקעריות כדי לשתות את המרק עד הטיפה האחרונה, הן עדיין רעבות אבל לא פוצות פה, עיניה של פאני כבושות ברצפה, קאמי מעיפה מבטים חשקניים בצלחותיהם של הגברים ורָשֶל, שקיבלו מנה שנייה. מדלן מחלקת ביניהן את תכולת קעריתה, לא, באמת, בנותַי, אני כבר לא רעבה, אכלתי מספיק, היא לוחשת, בזמן שטיפות נוזל אחדות מכתימות את ריפוד הכרית. היא מסתובבת בתנועה חדה אל השולחן, אבל אף אחד חוץ מז’קוב לא השגיח בכך כיוון שצעדי ילד נמרצים מהדהדים בחדר המדרגות, הדלת נפתחת, חיים ואברהם מזדקפים. איפה היית? הם לא מחכים לתשובה שלא תבוא, אגרופיו של גבריאל קמוצים, מצחו עיקש, והניצוץ בעיניו הגלויות אומר לסבו ולאביו, אני מצפצף על הציפיות שלכם ממני, אני מצפצף על המכות שלכם, אני מעדיף להיות בכל מקום אחר מאשר כאן, אתם לא יכולים למנוע זאת ממני, וכבר ידי הסנדלרים ניחתות על זרועותיו, מדלן נותנת בהם מבט מתחנן שאינו זוכה לתגובה, היא מסתובבת אל רָשֶל, זו מציגה הבעה של מורך לב וחוסר אונים, ז’קוב ממשיך ללגום מהמרק שלו, רגלו השמאלית רועדת מתחת לשולחן. שני ג’ינים פטפטנים מתלקחים במוחו כלהבות ונאבקים על המילה האחרונה, קדימה, קום, זה הערב האחרון שלך כאן, הם לא יעשו לך כלום, תגיד להם שככה לא נוהגים בילדים. לעת עתה הוא סופג את המכות, אבל בקרוב הוא יחזיר אותן. הג’ין השני, הזהיר, כופה על ז’קוב לכבוש את פניו בצלחת. אל תעשה כלום. אין בכך טעם. אולי הם יעזבו אותו הערב, אבל יחטיפו לו כפליים מחר, ואתה כבר לא תהיה כאן להגן עליו. שב בשקט, אל תעורר מריבה מיותרת, אתה משתוקק ללכת לישון, להטות את האוזן למחשבות ליליות הבוקעות כמו עלי כותרת גדולים וסגלגלים בחסות החשכה, אתה לא רוצה את הצעקות של אביך, את הדמעות של מדלן, שגרונה החנוק לא מתיר לשום צליל לעבור בעדו. גם היא הסיטה את מבטה, כנועה, נורא להציע לה תקווה בידיעה שמחר, בהיעדרך, היא תסבול שבעתיים. וז’קוב מקשיב לקול הזה בעודו מקלל את עצמו על שאינו אוזר אומץ לתמוך ולו בחשאי באחיינו, וכאשר הוא מפנה לבסוף את ראשו אל הדלת כבר מאוחר מדַי, אברהם וחיים דוחפים את גבריאל אל המסדרון, יורדים במדרגות שהילד זה עתה עלה בהן ברגליו הקטנות והשריריות, אל המרתף, הם גוררים אותו אל המרתף. חיים מצמיד אותו לסולם, אברהם קושר אותו בחבל, זה יוציא לך את החשק לשוטט כמו פרחח, הם מחזיקים אותו בכוח המשולהב בזעם עצוּר, שרוול חולצתו נקרע, הילד חש שפקעת של דמעות חונקת את גרונו למחשבה על אִמו שתצטרך לתפור את הקרע, הוא נושך את שפתיו עד זוב דם, סופר את צליפות החגורה הניחתות על גבו, אחת, שתיים, שלוש, עד עשר, הערב רק עשר, הם להוטים לעלות בחזרה כדי לשתות, גבריאל לא מסוגל לראות מי פורק עליו את הנאתו המכאיבה ואת זעמו, אביו או סבו, הם סבים על עקביהם וטורקים מאחוריהם את הדלת. חולדה מתחככת ברגלו. הוא לא צועק, לוטש עיניים אל נקודה באפלת המרתף, עיניו הן קליעים והמטרה היא סבו, הוא יורה בו מטחים שלמים, אחר־כך מפגיז את אביו עד שעיניו הקרועות מתעייפות ולא ברור לו עוד אם הן פקוחות או עצומות, אם הוא ער או ישן, מה זה משנה בכלל, באפלת המרתף, ממשות וסיוט מתערבבים.

ולרי זנאטי נולדה ב-1970 בעיר ניס שבצרפת. היא סופרת, תסריטאית ומתרגמת.

שנות התבגרותה עברו עליה בישראל, והן חקוקות ביצירתה.

היא פרסמה ספרים לבני נוער שתורגמו לחמש-עשרה שפות, ותרגמה לצרפתית, בין היתר, עשרה רומנים של אהרן אפלפלד.

X