התנגדות מושכת | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

התנגדות מושכת

התנגדות מושכת

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

לדראקון ליונידס יש הכול. כוח, עושר, משיכה מינית ואת כל הנשים שהוא רוצה. אבל אז נכנסת לחייו

ג’מיני ברתולמיו…

ג’מיני מתעמתת איתו כשהוא מחליט להפוך את בית משפחתה למלון, ודראקון מגלה שהיריבה הלא צפויה

שלו היא אישה מושכת ומרתקת. הבעיה היא שמערכות יחסים ארוכות טווח הן לא חלק מעולמו,

בעוד ג’מיני היא לא מסוג הבחורות שמסתפקות בלילה אחד של תשוקה…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “התנגדות מושכת”

בקרוב…

 1

“מי היא?” שאל מרקוס.

דארקון צלצל אל משרדו של בן דודו לפני דקות ספורות בלבד, ועכשיו היו יחד באחד מהחדרים הרבים של דירת הפנטהאוז בקומה השלושים של מגדל ליונידס במרכז לונדון, היכן שדארקון התאכסן כשהגיע לביקור ממשרדי החברה בניו יורק. מרקוס עצמו העדיף כמובן להתגורר הרחק מהבניין שבו עבד בכל יום.

תשומת לבו המלאה של דארקון התמקדה בהרהור על אחד ממסכי האבטחה שלפניו כשהתבונן באישה הצעירה על הצג המונוכרומטי, צועדת בחוסר מנוחה לאורכו ולרוחבו של החדר שאליו לוותה לפני דקות מספר על ידי מקס סטנפורד, ראש מערך האבטחה שלו, אחרי שגרמה למהומה מסוימת באזור הקבלה, בקומת הקרקע של הבניין.

היא הייתה צעירה גבוהה ודקיקה, החולצה הכהה שלבשה – כנראה בצבע שחור או חום – נצמדה אל קווי המתאר של שדיים קטנים וחצופים, והג’ינס הצמודים בעלי הגזרה הנמוכה סיפקו הצצה מפתה אל בטנה השטוחה ונצמדו באהבה אל ישבנה ואל רגליה הארוכות.  גילה היה כנראה בין עשרים וחמש לשלושים, עם שיער חלק שאורכו קצת למטה מהכתפיים וצבעו – בלונדיני? פניה משכו תשומת לב ביופיים: מעודנים וצורתם צורת לב, והתו הדומיננטי בהם עיניים בהירות.  לעזאזל עם הצג השחור-לבן! היה לה אף קטן וישר ושפתיים מלאות וחושניות.

הוא הציץ במרקוס כשבן דודו בא לעמוד לידו. הדמיון המשפחתי והמוצא היווני שלהם בלטו בתווי הפנים השחומים והמסותתים שלהם.  לשניהם היה שיער שחור וגובהם היה מעל מטר ושמונים, אם כי מרקוס בן השלושים וארבע היה צעיר בשנתיים מדארקון.

“אני לא בטוח,” דארקון ענה. “מקס צלצל לפני כמה דקות ושאל אותי מה אני רוצה שיעשה איתה,” הוא המשיך. “ככל הנראה כשפינה אותה מאזור הקבלה היא סירבה להגיד לו דבר מלבד ששמה ברתולמיו ואין לה כל כוונה לעזוב את הבניין עד שתדבר איתך או אתי – אם כי מוטב אתי,” הוא הוסיף ביובש.

עיניו של מרקוס התרחבו. “יש לה איזו קרבת משפחה למיילס ברתולמיו, אתה חושב?”

“אולי היא בתו.” דארקון פגש את מיילס ברתולמיו כמה פעמים לפני שהאחרון נהרג בתאונת דרכים לפני שישה חודשים, ובהחלט היה דמיון בינו לבין האישה הצעירה שראו עכשיו על הצג. אם כי בגיל שישים ושתיים, שערו של מיילס היה אפור, וגופו הגדול היה דק ושרירי ולא גבעולי וחינני.

“מה אתה חושב שהיא רוצה?” מרקוס שאל בסקרנות.

עיניו הכהות של דארקון הוצרו על האישה הצועדת בחוסר מנוחה, פיו נחשק לקו בלתי מתפשר. “ממש אין לי מושג. אבל יש לי את כל הכוונות לגלות.”

גבותיו של מרקוס התרוממו. “אתה מתכוון לדבר איתה בעצמך?”

דארקון חייך ללא הומור בתגובה להפתעתו הברורה של בן דודו. “ביקשתי ממקס להביא אותה אלי הנה תוך עשר דקות. יש לקוות שהיא לא תשחק את השטיח היקר עד אז.” עיניו של מרקוס היו מהורהרות. “אתה בטוח שזה רעיון טוב, בהינתן היחסים העכשוויים שלנו עם האלמנה הצעירה והיפה של ברתולמיו?”

דארקון הפנה במתכוון את גבו אל הצג. “האלטרנטיבה של מקס היא לדאוג לעצור אותה בגלל הסגת גבול או הפרעת הסדר הציבורי. צעד, שבמקרה הטוב, יביא לתאגיד ליונידס פרסומת לא הכרחית ולא רצויה,” הוא אמר, “ובמקרה הרע תהיה לו השפעה שלילית על מערכת היחסים שלנו עם אנג’לה ברתולמיו.”

“נכון,” הסכים איתו בן דודו. “אבל האם זה לא תקדים מסוכן להיכנע לסחיטה רגשית כזו?”

דארקון זקר גבות כהות. “אתה חושב שיש כרגע יותר מצעירה נחושה אחת בלונדון שמרגישה בצורך להפגין באזור הקבלה של תאגיד ליונידס עד שיאפשרו לה לדבר עם נשיא החברה?”

מרקוס  הניד  בראשו  בעצב.  “הגעת  לאנגליה  לפני  יומיים בלבד – לא ממש מספיק זמן בכדי להספיק לשבור לבבות נשיים.”

פניו של דארקון נותרו חסרות הבעה. “אם, כפי שאתה אומר, לבבות נשברו בעברו, זה לא היה באחריותי. אני לא מסתיר את העובדה שאין לי כוונה להתחתן בשלב זה של חיי.”

“אם בכלל!” חרחר בן דודו.

דארקון משך בכתפיו. “ללא ספק יגיע הזמן שבו יהיה צורך ביורש.”

“פשוט עדיין לא?”

פיו נחשק. “לא.”

מרקוס התבונן בו בקנטרנות. “נדמה שמיס ברתולמיו עוררה את עניינך…”

היו רק שני אנשים בעולם שהעזו לדבר אל דארקון בצורה כל כך פמיליארית: בן דודו, ואמו האלמנה.

שני הגברים גדלו יחד בבית המשפחה באתונה. מרקוס בא לחיות עם דודו ודודתו ובן דודו המבוגר הגדול ממנו בשנתיים, אחרי שהוריו נהרגו בהתרסקות מטוס כשהיה בן שמונה. זו הייתה הקרבה הזו והעובדה שהייתה ביניהם קרבת דם, שאפשרה לגבר הצעיר יותר חירות הבעה מסוימת באשר לדארקון. אם מישהו אחר היה מעז להעיר לו או לדון בחייו הפרטיים של דארקון, הוא היה מוצא את עצמו במהירות מצדה השני של הדלת. כמובן, אחרי שננזף בצורה הולמת ומקפיאה.

“אני… סקרן באשר לסיבותיה לבוא הנה,” הוא הודה לאטו.

בן דודו הציץ בצג. “היא בהחלט יפה…”

“נכון,” דארקון אמר קצרות.

מרקוס נעץ בו מבט אלכסוני נוסף. “אולי אני יכול להשתתף בפגישה.”

“אני לא חושב כך, מרקוס,” הוא פטר אותו בהומור יבש. “לא משנה על מה מיס ברתולמיו רוצה לדבר אתי, היא נקטה גישה לא אורתודוכסית. אני לא חושב שהעובדה שסגן הנשיא של תאגיד ליונידס יגלה בה עניין מעריץ תפגין בצורה נאותה את חוסר שביעות הרצון שלנו מהתנהגותה!”

מרקוס חייך בלי להביע חרטה. “האם אתה חייב להרוס את כל הכיף שלי?”

דארקון חייך בהכרה במוניטין השובב של בן דודו באשר לנשים, בעודו מציץ בשעון הזהב הפשוט שעל פרק ידו. “תומפסון יגיע בקרוב לפגישה שלו בשעה עשר. אני אצטרף לשניכם במשרדך תוך עשר דקות.”

הגבר השני קישת גבה מלגלגת. “אתה בטוח שזה מספיק זמן עם מיס ברתולמיו המקסימה?”

“כן,” הוא הנהן.

דארקון נעץ מבט אחרון באישה הצעירה שעל הצג ואז יצא אל הסלון של הדירה המרווחת ועמד ליד אחד החלונות הגדולים שנשקפו אל קו הרקיע של לונדון. הוא שמע את בן דודו עוזב את הפנטהאוז כמה שניות מאוחר יותר, בעוד מחשבותיו המשיכו לעסוק במיס ברתולמיו עזת המצח.

עם מותו של אביו לפני עשר שנים, הוא לקח על עצמו את הניהול של תאגיד ליונידס, ועכשיו, בגיל שלושים ושש, דארקון ידע שלעתים נדירות הופתע בשל משהו שמישהו עשה או אמר – ומעשיהם של אחרים בהחלט מעולם לא הפחידו אותו. הוא היה זה שנוכחותו איימה על הזולת ולא ההיפך.

ולא משנה איזו סיבה מיס ברתולמיו חשבה שיש להתנהגות הבלתי קבילה שלה, בקרוב היא תיווכח בעובדה…

ג’מיני הפסיקה לצעוד והסתובבה להקדיר פנים אל הגבר בגיל העמידה, שהציג את עצמו קודם כראש האבטחה של תאגיד ליונידס, ועכשיו חזר אל החדר המרוהט בצורה אלגנטית שבו השאיר אותה מאחורי דלת נעולה, לפני חמש עשרה דקות.

ללא ספק הוא הלך לקבל הוראות ממרקוס ליונידס באשר למה שמוטב לעשות אתה –  ואולי בכלל לא טרח עם זה ופשוט צלצל אל המשטרה על מנת שיבואו לעצור אותה! היא פקפקה בעובדה שדארקון ליונידס, ראש החברה החמקמק שנמצא בביקור כרגע, אפילו ישמע על משהו כה טריוויאלי כגון אישה צעירה המסרבת לעזוב את הבניין עד שתדבר אתו.

לג’מיני  היו את כל הסיבות לדעת כמה חמקמק הוא היה. היא ניסתה שוב ושוב לקבוע פגישה על מנת לדבר אתו מאז ששמעה כי הגיע לאנגליה לפני יומיים.  אבל מאחר שהתעקשה לא לתת סיבה לרצונה בפגישה, סירבה מזכירתו של מרק ליונידס לבקשתה בנימוס אך בתקיפות.

היא הוזמנה לשלוח את קורות החיים שלה למנהל משאבי האנוש של החברה – כאילו שתרצה אי פעם לעבוד עבור כריש מסוגו של דארקון ליונידס! –  אבל סירבו לקבוע לה פגישה אתו או עם בן דודו שהיה סגן הנשיא של החברה והאחראי על המשרדים בלונדון. מה שלא הותיר לה ברירה, ג’מיני חשבה בנחישות, מלבד לשבות בכניסה למגדל ליונידס.

התוצאה של זה היה שסולקה מאזור הקבלה תוך דקות מהגעתה וננעלה בחדר שבו חיכתה להמשך.

“קדימה,” ראש האבטחה הקשוח, לבוש כולו בשחור כששערו המאפיר מסופר בתספורת צבאית, זז הצידה על מנת לאפשר לה לעבור על פניו ביציאה מהחדר. הוא היה כנראה איש צבא לשעבר.

“ציפיתי לאזיקים לכל הפחות!” היא אמרה בעצלתיים כשחלפה על פניו  בדרך למסדרון.

הוא הרים גבות אפורות. “על מה בדיוק חשבת?”

האם היה זה שעשוע שראתה בעיניים הכחולות והקשות? לא, לבטח לא! “שום דבר כזה, אני יכולה להבטיח לך,” ג’מיני אמרה ביובש.

“זה מה שחשבתי.” הוא הנהן כשלקח את ידה באחיזת צבת. “ואזיקים לא ייראו טוב לפני המבקרים האחרים.”

ההערה הייתה יכולה להיות מצחיקה לולא נראה רציני עד מוות כשהשמיע אותה! “לאן אתה לוקח אותי?” היא שאלה בקימוט מצח, אחרי שניסתה להתנגד לאחיזתו והצליחה רק לפגוע בידה כשהאיש חמור הפנים ממש הצעיד אותה לאורך המסדרון השקט ואל הצד האחורי של הבניין. “שאלתי – ”

“שמעתי אותך.”  הוא נעצר ליד מעלית והקיש קוד בטיחות על לוח הבקרה המואר.

הוא שמע אותה, אבל היה ברור שלא הייתה לו כוונה לספק את סקרנותה. “אני בטוחה שהבניין הזה מודרני מדי בכדי שיהיה בו צינוק,” היא ציינה.

“אבל יש לו מרתף.” הוא הביט בה בעיניים מוצרות וכשדלת המעלית נפתחה משך אותה פנימה לצדו ולחץ על אחד הכפתורים.

התנועות שלו היו מהירות מדי וג’מיני לא הבחינה על איזה כפתור לחץ, לפני שהדלתות נסגרו אחריהם והמעלית התחילה לנוע. למטה? או למעלה? מה שזה לא יהיה, המעלית נעה כה מהר עד שבטנה ממש התהפכה! או שאולי היו אלו עצביה השחוקים? היא לא נהנתה במיוחד להגיע למגדל ליונידס הבוקר ולעשות מעצמה מטרד, והגבר המסוכן למראה שעמד לידה, חסר תנועה  ושקט,  לא  עורר  אצלה  ביטחון  באשר  לרווחתה העתידית!

אולי הניסיון לאלץ את דארקון או מרקוס ליונידס להיפגש איתה לא היה רעיון טוב כל כך, אחרי הכול?

זה נראה לה הגיוני מאוד וברור כשחשבה על האפשרויות שלה הבוקר, כשישבה במטבח של דירתה.  אבל כאן ועכשיו, בדרך לאלוהים יודע איפה, עם הגבר חמור הפנים שנראה כאילו הוא מסוגל להרוג בידיים חשופות, זה נראה הרבה פחות הגיוני.

הכול היה אשמתו של דארקון ליונידס, כמובן. אם האיש לא היה מקשה כל כך על האנשים שרצו לפגוש  אותו או לדבר אתו, לא היה לה צורך לנקוט אמצעים קיצוניים כאלו. אבל כפי שזה…

סנטרה התרומם בהתגוננות כשהגניבה מבט אל הגבר שלצדה. “חטיפה היא עבירה רצינית, אתה יודע.”

“וכך גם הפרעת שלום הציבור,” הוא החזיר לה.

“מגדל ליונידס הוא לא בדיוק מקום ציבורי!”

“תמשיכי לספר את זה לעצמך, חמודה.” פעם נוספת היא קלטה ניצוץ של הומור בעיני הפלדה הכחולות, לפני שהוא התפוגג ורק הפלדה נשארה.

“אין לי לאן לברוח, כשאני תקועה במעלית ככה, אז אתה יכול כנראה לשחרר את ידי עכשיו,” היא קטעה את דבריה בפתאומיות כשהמעלית נעצרה והדלתות נפתחו בדממה.

לא לתוך מרתף. או צינוק. אלא למשרד הכי פחות משרדי למראה שג’מיני ראתה אי פעם…

כנראה בגלל שזה לא היה משרד, היא קלטה, כשהאיש חמור הפנים גרר אותה אתו אל סלון ענק ואלגנטי. השטיח העבה שמתחת לרגליה היה בצבע קרם עשיר, וכמה כורסאות עור חומות וספה תואמת עמדו ליד האח המצופה שיש. על שולחנות הצד היו אגרטלים עם ורדים בצבע קרם, פסנתר בצבע קרם עמד באחת הפינות של החדר, ובפינה אחרת היה בר משקאות. היא זיהתה בקלות חלק מהציורים הרבים שעל קירות הקרם כיצירות שלא יסולאו בפז של אמנים שמתו מזמן, והחלונות שנמתחו מהרצפה ועד לתקרה בקיר שמולה הראו נוף מדהים של קו הרקיע הלונדוני.

אז בהחלט לא המרתף!

“אני אצלצל אליך כשיגיע זמנה של מיס ברתולמיו לעזוב, מקס.”

“אדוני.”

ג’מיני בקושי הבחינה שראש האבטחה נסוג בשקט אל המעלית ונעלם. היא הסתובבה בפתאומיות כדי לאתר את הבעלים של הקול העמוק והסמכותי, עיניה התרחבו בהלם כשראתה את הגבר שעמד לפני קיר חלונות נוסף, וידעה מיד שהיא מסתכלת על פניו השחומות של דארקון ליונידס עצמו.

היה ברור מאוד שהיה רחוק מלהיות מרוצה. ההבעה על פניו הנאות  הייתה  חמורה  עוד  יותר  מזו  שעל  פני  ראש  האבטחה שלו.

דארקון ליונידס היה מעל מטר שמונים, עם כתפיים רחבות, חזה חזק, ורגליים ארוכות  בחליפה מחויטת ויקרה בצבע פחם, שאותה לבש עם חולצת משי לבנה ועניבה בצבע אפור חיוור. שערו השחור היה מסופר קצר מאוד, ועיניים שחורות ונוקבות היו ממוקמות בפנים שנראו כאילו נחצבו מגרניט. אף אחת מהתמונות של דארקון ליונידס שהופיעו לעתים נדירות בעיתונים במהלך השנים לא התחילה אפילו להעביר את הילת העוצמה שעטפה אותו כאדרת בלתי נראית.

לא רק עוצמה, ג’מיני קלטה כשצמרמורת קפואה חלפה לאורך גווה, אלא גם סכנה – כאילו היה טורף קטלני הממתין להסתער על טרפו.

טורף קטלני שהיא הייתה על הכוונת שלו!

 

ההבעה של דארקון נותרה בלתי קריאה כשהתבונן בגרסה הצבעונית של מיס ברתולמיו הנחושה. השיער החלק באורך הכתפיים שחשב קודם שהוא בצבע בלונד בהיר היה בעצם זהב-לבן – אותו צבע של החופים החוליים שהקיפו את האי הפרטי שלו שליד חופי יוון. עורה היה בצבע שנהב חיוור, והיווה רקע מושלם לעיניה, שעכשיו ראה כי היו באותו צבע כחול-ירוק מושלם של הים האגאי והוקפו בריסים שחורים ועבים. שפתיה המלאות והחושניות היו בצבע ורוד טבעי.

בעצם, נראה שהיא הייתה לגמרי ללא איפור, דבר מאוד בלתי רגיל, על פי ניסיון החיים שלו.

“מר ליונידס, אני מניחה,”  היא שאלה בשקט,  ונעה בחינניות טבעית כשנכנסה עמוק יותר אל הסלון הפרטי בדירת הפנטהאוז.

“מיס ברתולמיו.” דארקון לא חייך בתגובה למה שהיה ניסיון להומור מצדה. “מקס הודיע לי שהיית… עיקשת במיוחד ברצונך לדבר אתי.”

“זה מה שאמר?” היא המשיכה להתבונן בו בעיניה הכחולות-ירוקות.

“הישיבה על רצפת אזור הקבלה והסירוב לזוז משם עד שתדברי  אתי  או  עם  בן  דודי  נראית  פעולה  נחושה,  כן,”  הוא ציין.

“אה, זה.” ג’מיני העוותה את פניה כשניסתה לאסוף את מחשבותיה הפזורות – מצב שהודתה כי נגרם בגלל הנוכחות הדומיננטית של הגבר הזה! “אם כי מקס מיהר לטפל בכך עבורך,” היא אמרה וזכרה את הקלות בה איש האבטחה הניח את ידיו מתחת למרפקיה והרים אותה מהרצפה אל מחוץ לאזור הקבלה ולתוך חדר נעול.

גבותיו הכהות התרוממו. “את פונה אל ראש מערך האבטחה שלי בשמו הפרטי?”

“אני חושבת שזה הוגן לומר שאני על בסיס של שם פרטי בלבד אתו – הוא לא הציג את עצמו בפני קודם לכן, אז אני מכירה אותו רק על פי השם שקראת לו.” היא משכה בכתפיה. “ולא הייתי צריכה להיות נחושה במידה כזו, לו היית נגיש יותר,” היא אמרה בקלילות. אחרי הכול, היא יכלה להרשות לעצמה להיות מעט יותר נוחה עכשיו שהייתה במחיצתו של האיש עצמו.

“ולמה שארצה לעשות זאת?” הוא נראה באמת מופתע מההצהרה שלה.

“בגלל – אוה, לא חשוב.” ג’מיני הנידה ראשה בביטול.

דארקון הבחין שהתנועה גרמה למפל השיער הזהוב-לבן ללכוד את קרני השמש, ומצא את עצמו תוהה אם הצבע הוא טבעי או בא מבקבוק. רק כדי להוסיף אליו תוכחה עצמית על כך שהרשה לגילוי הקטן הזה של עניין אישי להתגנב לפגישה. “את מבינה שלגרום למטרד במקום ציבורי זה…”

“עבירה רצינית,” היא סיימה בכבדות. “כן, ראש האבטחה שלך הבהיר שיש לך זכות מלאה לקרוא למשטרה ולהביא למעצרי במקום לפגוש בי.”

דארקון חייך חיוך קשה וחסר הומור. “תאמיני לי, האפשרות הזו עדיין לא נשללה.”

“אה.” חוסר ביטחון הבהב לרגע בעיניה כשהזדקפה למלוא גובהה של בערך מטר שבעים ושבעה סנטימטר במגפיים בגובה חמישה סנטימטר שנעלה.  החולצה שנצמדה בצורה כה מחמיאה לשדיה ולבטנה השטוחה הייתה שחורה בצבעה, הג’ינס שנצמד באהבה לישבן המפתה היה בצבע כחול בהיר. “עשיתי מה שעשיתי רק בגלל שהצטרכתי כל כך לדבר איתך –”

“את רוצה קפה?”

היא מצמצה. “מה?”

“קפה?” דארקון הצביע על אזור הבר, אליו הובא קודם קנקן מלא קפה טרי והושאר על משטח השיש השחור ביחד עם כמה ספלים שחורים.

“האם זה נטול קפאין?”

הוא הרים גבות כהות. “אני חושב שכנראה זה קפה ברזילי, מכיוון שזה הסוג המועדף עלי…”

“אז, לא, תודה לך,” היא סירבה בנימוס. “אלא אם כן זה נטול קפאין, רוב סוגי הקפה גורמים לי מיגרנה.”

“את רוצה שאזמין עבורך קפה נטול קפאין?”

“לא, באמת, אני בסדר.” היא חייכה.

לדארקון ממש לא היה מושג מדוע השמיע את ההצעה; ככל ששניהם ימהרו לשוחח והיא תעזוב, כך ייטב! “לא אכפת לך אם אני אשתה?” הוא לא חיכה לתשובה לפני שהלך אל הדלפק ומזג לעצמו ספל קפה מהביל וארומטי, הרים את הספל שהכיל את הנוזל הלא ממותק אל שפתיו ולגם ממנו באיטיות, והשתמש בפסק הזמן על מנת לבחון אותה מעבר לקצה הספל.

אם, כפי שחשב, האישה הצעירה הייתה בתו של מיילס ברתולמיו ובתה החורגת של אנג’לה ברתולמיו, אז היא ממש לא התנהגה כפי שניתן לצפות מבתו היחידה של תעשיין מולטימיליונר. הבגדים שלה היו יומיומיים כמו של עשרות נשים צעירות אחרות שדארקון ראה כשהסיעו אותו משדה התעופה שבמרכז לונדון לפני יומיים, שערה שצבעו בלתי רגיל היה מדורג בפשטות – וכפי שכבר הבחין קודם – היופי השברירי של פניה נראה כאילו לא תוגבר על ידי איפור. ציפורניה היו קצרות ולא נצבעו בלק וידיה היו ארוכות ואלגנטיות, והיא הרימה אחת מהן על מנת להסיט קווצת שיער סוררת מעל פניה.

ההופעה החיצונית של בתו של מיילס ברתולמיו – אם זו אכן הייתה מי שהיא – הייתה אכן בלתי צפויה. ההליכות הלא רשמיות שלה כלפי דארקון – עם העדר מוחלט של יראת הכבוד שאליה הורגל! – היו חריגות עוד יותר…

הוא הניח את הספל השחור בזהירות על הדלפק לידו לפני שחצה את החדר בצעדים רכים ולא ממהרים, עד שעמד במרחק של כמה סנטימטרים ממנה. המבטים שלהם היו כמעט באותו גובה כשעמדה והייתה נמוכה רק בשישה או שמונה סנטימטרים מהמטר שמונים ושמונה שלו.

“נראה ששכחנו לערוך הכרות. כפי שכבר ניחשת, אני דארקון ליונידס. ואת…?”

“ג’מיני,” היא פלטה. “אה… ג’מיני ברתולמיו. אני בתו של מיילס ברתולמיו.” היא הושיטה יד ללחיצה, לחייה הסמיקו וקבלו את אותו גוון ורדרד של שפתיה.

ג’מיני…

בינו לבינו דארקון העריך כמה השם התאים לה כשלקח את ידה הדקה בידו הגדולה הרבה יותר.  השם היה בלתי רגיל ויפה כמו האישה הצעירה עצמה…

“ומה הדבר שאת מאמינה שאני יכול לעשות עבורך, מיס ברתולמיו?”

ג’מיני הרגישה צמרמורת של משיכה כשדארקון המשיך לאחוז בידה בידו החזקה. עורו היה קריר למגע, ועם זאת קולו הצרוד הציף את חושיה בחמימות של ליטוף.

לבטח היא דמיינה את המשמעות הכפולה של שאלתו.

אפילו מחשבה זו הספיקה על מנת לגרום לה להתפכח לעובדה שלא זו בלבד שלא הייתה מוכנה לנוכחותו הפיזית של ראש תאגיד ליונידס, אלא גם לא התחילה לנחש – לא יכלה לדמיין את ההשפעה של המיניות שהקרין.

זו הייתה מיניות גולמית שג’מיני הייתה מעדיפה לו לא הייתה מזהה אפילו, על אחת כמה וכמה הייתה מעדיפה שלא להגיב אליה, כשהיו לה סיבות לחשוד שהוא כרגע מקיים פרשת אהבים עם האם החורגת שאותה לא סבלה… 

בקרוב…

X