השען מאוורטון | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

השען מאוורטון

השען מאוורטון

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 342
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 37

שתי עלילות בלשיות:

רוצח סדרתי שחונק רק נשים מבוגרות מזעזע את שלוות יומם של תושבי לה רושל, עיר נמל שקטה בדרום מערב צרפת; שם גורלותיהם של מר לאבה, כובען בורגני מהוגן, וקשודאס, שכנו החייט המצניע לכת שמעבר לכביש, נשזרים זה בזה לבלי התר. רוחות הרפאים של הכובען הוא מותחן אפל שחוזקו בהתבוננות מפליאה בעומקה ובעדינותה בנפש גיבורו – נפשו של אדם מן היישוב שנעשה רוצח.

השען מאוורטון הוא דייב גאלאוויי, גבר גרוש בדמי ימיו שמתגורר עם בנו בן השש עשרה בעיירה אמריקנית שלווה. ברומן זה סימנון מתחקה אחר יחסי אב ובן, מקור השראה בלתי נדלה בכתיבתו: האב מתבונן בחיים מנקודת פרישה, והבן ניצב על מפתנם. מלבדם אין אף אחד, וגם ביניהם מתפשט האין. יום בהיר אחד הבן נעלם, וכל עולמו של אביו קורס.

ז’ורז’ סימנון מצליח, בדרכו הייחודית, לעורר לחיים עולמות מורכבים שבתוכם מתרחשות עלילות בלשיות עוצרות נשימה ומותיר אותנו נפעמים נוכח ריבוי הרבדים ושילובם המופתי זה בזה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השען מאוורטון”

בקרוב…

השען מאוורטון

1

 

 

עד חצות, ואף עד אחת בלילה, הוא דבק בשגרת כל הערבים, או ליתר דיוק כל השבתות, שהייתה שונה במקצת משגרת שאר הימים.
האם היה חוֹוה את הערב ההוא אחרת או משתדל להתענג עליו יותר אילו ידע שזה הערב האחרון שלו כאיש מאושר? על השאלה הזאת ועל רבות אחרות, לרבות השאלה אם אי־פעם היה מאושר באמת, עתיד היה לנסות להשיב מאוחר יותר.
הוא עדיין לא ידע דבר על כך והסתפק בלחיות את חייו בלי חיפזון, בלי דאגות, אפילו בלי להיות מודע לגמרי לעובדה שחי את השעות האלה, שכה דומות זו לזו, עד כי היה מסוגל להאמין שכבר חווה אותן.
לעתים נדירות סגר את החנות בשש בדיוק. כמעט תמיד השתהה עוד כמה דקות בטרם קם משולחן העבודה שלו, שמולו נתלו על ווים קטנים שעונים שנמסרו לתיקון, והסיר מארובת עינו הימנית את הזכוכית המגדלת העגולה הנתונה במסגרת הבְנית שחורה שהרכיב כמעט כל היום, כמו מונוקל. הייתכן כי גם אחרי כל השנים הללו הרגיש שהוא עובד למען מעסיק, וחשש להיראות כאדם שחס על זמנו?
גברת פּינץ’, בעלת סוכנות הנדל”ן הסמוכה, סגרה בחמש בדיוק. ואילו הספּר, שחשש לאחר, התחיל לדחות לקוחות בחמש וחצי, וגלוויי, ברגע שפתח את חלון הראווה שלו, ראה אותו כמעט תמיד נכנס למכוניתו בדרכו הביתה. לספר היו בית נאה ברובע המגורים על הגבעה, ושלושה ילדים בבית הספר.
בכמה דקות, בתנועות מדויקות, אטיות משהו, של אדם המורגל בטיפול בחפצים עדינים ויקרי ערך, רוקן דייב גלוויי את חלון הראווה מהשעונים ומהתכשיטים והניח אותם בכספת שבירכתי חנותו.
שוויו של היקר בשעונים לא הגיע למאה דולר והוא היה היחיד במחיר כזה. האחרים היו זולים הרבה יותר. כל התכשיטים היו מצופים מתכת, משובצים אבני חן מזויפות. בהתחלה הוא ניסה למכור טבעות אירוסים עם יהלום אמתי, יהלום של חצי קרט בערך, אבל תושבי אֵוֶרטוֹן העדיפו לערוך קניות כאלה בפּוֹקיפְּסי או אפילו בניו יורק, אולי משום שהתביישו לקנות את טבעת האירוסים שלהם בתשלומים מאדם מוכּר.
הוא הניח את פדיון הקופה במגירה בכספת, פשט את חלוק העבודה ותלה אותו על וו בצדה הפנימי של דלת הארון, לבש את מקטורנו וּוידא במבט חטוף שהכול מונח במקומו.
זה היה חודש מאי; השמש עדיין נסקה בשמים כחולים מאוד, וכל שעות היום האוויר עמד.
לאחר שלחץ על הכפתור הנועל את הדלת ויצא, העיף מבט מורגל בבית הקולנוע קוֹלוֹניאל תיאטר, ששלט הנאון שלו הודלק זה עתה למרות אור היום העז. הדבר חזר על עצמו מדי שבת בשל ההקרנה של שבע בערב. בחזית בית הקולנוע היו מדשאה וכמה תרזות שעלוותיהן בקושיזעו.
על מפתן הדלת הצית גלוויי סיגריה — אחת מחמש או שש הסיגריות שעישן ביום — ואז הקיף בעצלתיים את הבניין המוארך, שאת קומת הקרקע שלו תפסו חנויות.
הוא גר בקומה הראשונה, ממש מעל חנותו, אך באין מעבר ישיר מהחנות לדירה, נאלץ לפנות שמאלה אחרי המספרה ולעבור אל הצד האחורי של הבניין, ושם הייתה הכניסה לדירות.
כמו כמעט בכל שבת, גם היום הגיע בנו אחר הצהריים כדי להודיע שלא יחזור לארוחת הערב. ודאי יאכל הוֹט דוֹג או כריך איפשהו, סביר להניח אצל מֵק’ס לאנץ’.
גלוויי עלה במדרגות, סובב את המפתח במנעול וניגש תחילה לפתוח את החלון שממנו נשקף פחות או יותר אותו נוף שנראה משולחן העבודה שלו, עם אותם עצים, אותו שלט בית הקולנוע שאורותיו, ביום שמשי כזה, היו תמוהים, כמעט מטרידים.
כבר לא נתן את דעתו על כך שהוא מבצע מדי יום אותן פעולות באותו הסדר, ושזה אולי מה ששיווה לו חזות כה נינוחה ובטוחה. שום שאריות לא נראו במטבח, כיוון שהקפיד תמיד לשטוף את כלי ארוחת הצהריים בטרם חזר וירד. הוא ידע איזה בשר קר ימצא במקרר והיכן בדיוק, והדברים נעו תחת ידו כבמטה קסמים; עד מהרה היה השולחן ערוך עם כוס מים, לחם, חמאה וקפה שהתחיל לבעבע בפרקולטור.
כשהיה לבדו נהג לקרוא תוך כדי אכילה, אך זה לא מנע ממנו לשמוע את ציוץ הציפורים מן העצים או טרטור מכונית שמישהו התניע ושהוא זיהה. ממקום מושבו יכול היה לראות את הנערים מתחילים לנוע לכיוון בית הקולנוע, אף שלא ייכנסו לאולם אלא ברגע האחרון.
הוא שתה את הקפה בלגימות קטנות, הדיח את הכלים, ליקט את פירורי הלחם. בכל הנוגע לתנועותיו ולפעולותיו, שום דבר חריג לא התרחש, וקצת לפני שבע כבר עמד בחוץ ונופף לבעל המוסך, שהלך עם אשתו לקולנוע.
מרחוק הבחין בחבורה של צעירים וצעירות, לא זיהה את בֵּן, לא ניסה לאתרו, שכן ידע שהנער לא אהב להרגיש כמי שנתון בהשגחה.
זאת אף על פי שלא היה לכך שום קשר להשגחה, בן ידע זאת. אם מדי פעם עשה אביו מאמצים להתבונן בו זה לא היה כדי לשלוט במעשיו ובתנועותיו, אלא רק לשם העונג שבמגע, ולו גם מרחוק. נער בן שש עשרה לא יכול להבין זאת. אך טבעי הוא שכאשר היה בחברת חברים או חברות, העדיף בן שאביו לא יצפה בו. הם מעולם לא נאלצו לדון בכך. גלוויי פשוט הרגיש זאת ולא התעקש.
הבניין שבו נמצאו החנות והדירה שלו שכן קרוב לפינת רחוב מֵיין; הוא הגיע אליה, חלף על פני הכול־בו שנשאר פתוח עד תשע בערב, עבר ליד סניף הדואר בעל העמודים הלבנים וליד מוכר העיתונים. מכוניות חלפו, מקצתן האטו מעט ומקצתן לא האטו כלל, כאילו לא הבחינו בכך שהן חוצות עיירה.
כשעבר את תחנת הדלק, בקושי ארבע מאות מטרים מביתו, פנה ימינה ברחוב נטוע עצים ובו בתים לבנים מוקפים מדשאות. הרחוב הזה לא הוביל לשום מקום, וחנו בו רק מכוניות מעטות של דייריו. כל החלונות היו פתוחים, ילדים עדיין שיחקו בחוץ, וגברים ללא מקטורן, שרוולי חולצותיהם מופשלים, דחפו מכסחות ממונעות על המדשאה.
כל שנה הביאה עמה ערבים כאלה של חמימות מחניקה משהו ושל טרטור מכסחות, כשם שכל סתיו הביא עמו את חריקת המגרפות על עלי השלכת ואת ריח אותם עלים, שבערב הועלו באש בחזיתות הבתים, ומאוחר יותר שמעת בהכרח את חיכוך האתים על השלג שהתקשה.
מפעם לפעם, בנפנוף או במילה, ענה גלוויי על ברכת ערב טוב.
גם בימי שלישי יצא, אך הפעם אל בית העירייה, לישיבות ועד בית הספר, שהוא שימש לו מזכיר.
ביתר הימים, למעט שבת, היה נשאר לרוב בבית, קורא או צופה בטלוויזיה.
בשבת היה זה הערב של מוּסאק, שוודאי כבר המתין לו באחד מכיסאות הנדנדה שבאכסדרה.
ביתו, הבנוי עץ כמו יתר הבתים בשכונה, היה האחרון בשורה ונשען על מדרון, כך שהקומה הראשונה בצד אחד הפכה לקומת הקרקע בצד האחר. הבית נצבע בצהוב בהיר במקום בלבן, ופחות מחמישים מטרים ממנו השתרע שטח בוּר ובו עשו להם התושבים מנהג להשליך את כל מה שביקשו להיפטר ממנו: שלדי מיטות ברזל, עגלות ילדים מקולקלות, חביות ברזל מבוקעות.
מהמרפסת יכולת להשקיף על מגרש הספורט העירוני, שבו התאמנה נבחרת הבייסבול בכל ערב מערבי הקיץ.
שני הגברים לא עשו מחווה מיוחדת זה לקראת זה. גלוויי לא זכר שלחץ אי־פעם את ידו של מוסאק, וזה מצדו הסתפק במין נהמה לעומתו כשהגיע, והצביע על כיסא הנדנדה הסמוך.
גם בערב הזה התרחשו הדברים כמו בכל שבת. הם עקבו מרחוק אחר מדיהם הלבנים של השחקנים על המגרש הירוק שהתכהה עוד ועוד, ושמעו את צעקותיהם ואת שריקות המאמן, איש שמן מאוד שבשעות היום עמד מאחורי דלפק בחנות לכלי עבודה.
“ערב יפה!” אמר גלוויי ולא יסף לאחר שהתיישב.
כמה רגעים אחרי כן רטן מוסאק:
“אם הם לא יחליפו את המגיש המחורבן שלהם, נהיה שוב האחרונים בליגה בסוף העונה.”
לא משנה מה אמר מוסאק, דבריו נאמרו תמיד בקול נרגן, ורק לעתים נדירות חייך. למען האמת, דייב גלוויי לא זכר שראה אותו מחייך אי־פעם. לעומת זאת אירע שהיה פורץ בצחוק רועם שוודאי הפחיד את מי שלא הכיר אותו.
בעיירה כבר לא פחדו ממוסאק, מפני שהתרגלו אליו. במקומות אחרים עלול היה להיחשב אחד מאותם אסירים מזדקנים שנמלטו מבית הסוהר, ואת תצלומי הפָּנים והצדודית שלהם אפשר לראות בסניפי הדואר מעל ההודעה: “מבוקש על ידי האף־בּי־אַי”.
גלוויי לא ידע מה גילו, ומעולם גם לא העלה על דעתו לשאול, בדיוק כפי שלא שאל אותו מאיזו מדינה אירופית הגיע לכאן בילדותו. כל שידע הוא שמוסאק הפליג על סיפונה של אניית מהגרים בחברת אביו, אמו וחמישה או שישה אחים ואחיות, ושבהתחלה התגוררו בפרוורי פילדלפיה. מה עלה בגורלם של האחים והאחיות? הם מעולם לא דיברו על זה, בדיוק כפי שלא דיברו על מעשיו של מוסאק לפני שהשתקע בגפו באוורטון עשרים שנה קודם לכן.
סביר להניח שהתחתן, מפני שהייתה לו בת אי־שם בדרום קליפורניה, והיא כתבה לו מפעם לפעם ושלחה לו תצלומים של ילדיה. היא מעולם לא ביקרה אותו. גם הוא מעולם לא נסע אליה.
האם מוסאק גרוש או אלמן?
בשלב מסוים של חייו הוא עבד בבית חרושת לפסנתרים; זה כל מה שגלוויי ידע. כשהגיע לאוורטון היה לו מספיק כסף לקנות בית.
קרוב לוודאי שהיה בן שישים או אף מבוגר יותר. היו שטענו כי חצה את גיל שבעים, דבר שלא היה בלתי אפשרי.
הוא עדיין עבד, מבוקר עד ערב, בסדנה שמאחורי הבית, בצד שבו הקומה הראשונה הפכה לקומת קרקע, כך שהסדנה התחברה ישירות לחדר השינה. שם ישבו לעתים קרובות בחורף, כשלא היה אפשר להישאר באכסדרה. מוסאק היה משלים עבודה כלשהי, תמיד עדינה, בידיים כה גדולות עד שנדמו מגושמות. תנור ברזל ניצב בלב החדר המצופף שולחנות מלאכה, דבק שהתחמם בתוך סיר אדים, נסורת על הרצפה.
מומחיותו הייתה בביצוע מלאכות הדורשות אורך רוח מופלג, כגון תיקון רהיטים עתיקים או תיבות שעונים או ייצור רהיטים קטנים ומורכבים, קופסאות מעשה תשבץ ממהגוני או מעץ טרופי.
יכולים היו לשבת זמן רב יחד בלי לדבר, שניהם, שמחים להיות במקום שהנם ולהשקיף על השחקנים המתרוצצים כה וכה שעה שהשמש שוקעת לאטה מאחורי העצים והאוויר נצבע טיפין־טיפין בגוון הכחול של השמים.
בעיני דייב גלוויי, מה שאפיין את ערבי החורף בסדנה היה ריח הנסורת המהול בריח החריף של הדבק.
בערבי הקיץ, על המרפסת, עמד ריח אחר, מוכר גם הוא: ריח המקטרת שעישן מוסאק בשאיפות קטנות. נראה שאימץ לעצמו טבק מיוחד, בעל ריח מריר אם כי לא בלתי נעים. הוא אפף את נחיריו של גלוויי בגלים עם ריח הדשא הגזום מהגינות השכנות. בגדיו של מוסאק היו ספוגים בריח הזה, ויכולת להישבע שאפילו גופו וחדר המגורים בביתו.
מדוע הוא, בעל תבונת כפיים, כה קפדן ודייקן בכל מה שנגע בו, הסתפק בתיקון מקטרתו האהובה בחתיכת חוט ברזל? קורטוב של אוויר עבר דרך הסדק עם כל שאיפה ששאף והשמיע רעש משונה, כמו קול נשימתם של חולים מסוימים.
“מול מי הם משחקים מחר?”
“רַדְלי.”
“הם יקרעו אותם לגזרים.”
מדי יום ראשון נערך משחק בייסבול וגלוויי צפה בו מהיציע, שעה שמוסאק הזקן הסתפק בכך שעקב אחריו מהאכסדרה שלו. הייתה לו נקודת תצפית מדהימה. גם ממרחק זה הוא זיהה כל שחקן ושחקן, וביום ראשון בערב היה לאל ידו לנקוב בשמות כל התושבים שנכחובמשחק.
התנועות במגרש נעשו עכשיו אטיות יותר, הקולות התעמעמו, שריקות השופט התמעטו מרגע לרגע. באפלולית שירדה יכלו בקושי להבחין בכדור, וקרירות כלשהי פשטה סביב כאילו האוויר, שעמד עד אותו רגע, התעורר לחיים עם רדת הלילה.
ייתכן כי שני הגברים היו להוטים להיכנס ולהתמסר לתענוגות מוצאי השבת שלהם, אך מתוך מין הסכמה משותפת המתינו לאות, איש מהם לא קם ממקומו לפני שכל הצללים במדים התאספו באחת מפינות המגרש כדי להקשיב להערות המאמן.
ברגע זה העלטה כבר הייתה כמעט מוחלטת. מקלטי הרדיו נעשו צורמניים יותר בבתי השכונה, כמה חלונות הוארו, ואילו אחרים, בגלל הטלוויזיה, נותרו חשוכים.
רק אז הביטו זה על זה ואחד מהם כמו אמר:
“נלך?”
הייתה זו ידידות משונה. לא גלוויי ולא מוסאק ידעו לומר איך התחילה, ולא נראה שהשגיחו בעשרים השנים שהפרידו ביניהם.
“אם אינני טועה, יש לי נקמה לנקום.”
זו הייתה מגרעתו היחידה של הנגר: הוא שנא להפסיד. הוא לא התרגז, מעולם לא הלם באגרופו על השולחן. על פי רוב לא אמר דבר, רק פניו נעשו זעופות כפני ילד, ולא פעם, אחרי ערב של תבוסה מוחצת, העמיד פנים שאינו רואה את גלוויי יומיים או שלושה כשנתקל בו ברחוב.
הוא לחץ על מתג החשמל והם נכנסו לתוך אווירה שונה, רגועה ועוטפת אף יותר מזו שהשאירו מאחוריהם. חדר המגורים היה נוח, כאילו טופח וסודר על ידי אישה, ובו רהיטים נאים וממורקים למשעי. גלוויי מעולם לא מצא בו ולו פריט אחד שלא במקומו.
לוח השש־בש היה מוכן על שולחן נמוך, תמיד באותו מקום, בין אותן הכורסאות, עם מנורה עומדת שהאירה עליו. הם אהבו להותיר את שאר חלקי החדר באפלולית שבה התנועעו רק בבואות.
גם בקבוק הוויסקי שיפון עמד הכן, וכוסות, וכל שנותר לעשות לפני שיתחילו במשחק הוא להביא קוביות קרח מהמטבח.
“לחייך.”
“לחייך.”
גלוויי מיעט לשתות — שתי כוסות לכל היותר בערב כולו — בעוד מוסאק מזג לעצמו חמש או שש בלי שתהיה לכך כמדומה כל השפעה עליו.
כל אחד זרק קובייה.
“שש! אני מתחיל.”
קרוב לשעתיים פעמו חייהם למקצב נפילת הקוביות ונקישת הדיסקיות הצהובות והשחורות. המקטרת פלטה את שריקותיה. הריח המריר הלך ואפף את גלוויי. לעתים רחוקות הפטיר אחד מהם משפט כגון:
“ג’וֹן דַנקֶן קנה מכונית חדשה.”
או:
“טוענים שגברת פינץ’ מכרה שטח מרעה תמורת חמישים אלף דולר.”
המשפטים הללו לא דרשו תגובה. הם לא עוררו שאלות, גם לא פרשנויות.
הם שיחקו עד אחת עשרה וחצי, שהייתה פחות או יותר שעת הגבול שלהם. מוסאק הפסיד במשחק הראשון וניצח בשלושה שאחריו, תוצאה שהתאזנה עם הפעם הקודמת.
“אמרתי לך שאביס אותך! אני מפסיד רק כשכושר הריכוז שלי נחלש. כוסית אחרונה?”
“לא, תודה.”
הנגר מזג לעצמו אחת, ואת הכוס הזאת שתה תמיד נקי, ללא קרח. לקראת סוף המשחק נשימתו נעשתה תמיד קולנית ואפו פלט צליל דומה לזה שהפיקה מקטרתו. ודאי נחר בלילות, דבר שלא הפריע לאיש, שהרי חי בגפו.
האם שטף את הכוסות בטרם הלך לישון?
“לילה טוב.”
“לילה טוב.”
“עדיין מרוצה מהבן שלך?”
“מאוד מרוצה.”
גלוויי נקלע למבוכה בכל פעם שמוסאק דרש בשלומו של בן באופן הזה. הוא היה משוכנע שידידו אינו מרושע, וּודאי שלא אכזר, ושאין לו כל סיבה לקנא בו. ואולי חשב לעצמו מיני מחשבות? כמעט נדמה שהעובדה שבן ילד טוב ושאין לאב כל סיבה להתלונן מטרידה את מוסאק.
האם היו לו בעבר קשיים עם בתו? או שמא הצר על כך שלו עצמו אין בן?
משהו השתנה בקולו, במבטו, כשהעלה את הנושא. כאילו אמר:
“יפה! יפה! נראה כמה זמן זה יימשך!”
או שמא חשב לעצמו שגלוויי שוגה באשליות בנוגע לבנו?
“הוא כבר לא משחק בייסבול?”
“השנה לא.”
בשנה שעברה היה בן אחד השחקנים המצטיינים בנבחרת הגימנסיה. השנה החליט פתאום לא לשחק. הוא לא סיפק הסבר, ואביו לא התעקש. האם לא כך הדבר אצל כל הילדים? שנה אחת הם מטורפים על משחק או על ענף ספורט מסוים, ובשנה שאחרי כן הם לא מזכירים אותו שוב. חודשים הם פוגשים מדי יום אותה קבוצת חברים, עד שיום אחד הם ניתקים ממנה ללא כל סיבה נראית לעין ומצטרפים לחבורה אחרת.
מובן שגלוויי היה שמח אילו המצב היה שונה. הוא התעצב אל לבו כשבן עזב את הבייסבול, מפני שפסגת תענוגותיו הייתה לצפות במשחקים של בית הספר, גם כשהקבוצה נסעה לשחק במקום המרוחק חמישים או שישים קילומטרים מהבית.
“הוא בטח ילד טוב,” אמר מוסאק.
מדוע אמר זאת כאילו הוא נועל ויכוח, כאילו שם קץ לשיחה? מה פשר המשפט הזה?
הייתכן כי דייב גלוויי דקדקן מדי כשמדובר בבנו? אך טבעי שאנשים ישאלו:
“מה שלום הבן שלך?”
או:
“הרבה זמן לא ראיתי את בן.”
הייתה לו נטייה לחפש משמעות מיוחדת בבדלי משפטים כגון אלה.
“אין לי סיבה להתלונן עליו,” נהג לענות.
וזה היה נכון. לא הייתה לו שום תלונה כלפיו. בן מעולם לא גרם לו צרות. מעולם לא רבו. לעתים נדירות היה על גלוויי לנזוף בבנו, וכאשר זה קרה, הוא עשה זאת בשקט, כגבר אל גבר.
“לילה טוב.”
“לילה טוב.”
“להתראות בשבת.”
“כן.”
הם התראו עשר פעמים במרוצת השבוע, בעיקר בסניף הדואר, לשם הלכו כמעט מדי יום באותה שעה לאסוף את המכתבים שלהם. גלוויי תלה שלט על דלת חנותו כל אימת שנאלץ להיעדר או לעלות לדירתו: “תכף אשוב”.
הם נפגשו גם במוסך ואצל מוכר העיתונים. כשנפרדו במוצאי שבת אמרו תמיד בלי יוצא מן הכלל:
“להתראות בשבת.”
ריח הטבק המריר נגרר אחרי גלוויי עוד כעשרה מטרים, וכשפסע בסמטה לכיוון רחוב מיין, שכבר כבו בו כמעט כל האורות, שמע מתוך שני בתים בלבד את הֵדיו של אותו קרב אגרוף.
כמה זמן אורכת הדרך הביתה, שש דקות? בקושי. כל בתי הקפה בעיירה היו סגורים, למעט המסבאה אוֹלְד בּארְן על אורותיה האדומים והירוקים, שאפילו מרחוק הזכירו תוויות של ויסקי ובירה.
הוא הקיף את הבניין שלו, ורק כשנבלע בשביל, אחרי המספרה, קלט שלא ראה אור בחלונו.
הוא גם לא זכר שנשא את ראשו, אבל היה בטוח שעשה זאת מפני שכך נהג תמיד, בלי לחשוב, כשחזר בלילה. הוא התרגל כל כך לראות את החלון מואר, שלא נתן על כך את הדעת.
אלא שעכשיו, כשפסע לעבר המדרגות, מוכן היה להישבע שהחלון היה חשוך. לא היו ריקודים הלילה, אף מסיבה, שום אירוע מיוחד שעשוי להשאיר את בן בחוץ.
הוא התחיל לעלות ואחרי מדרגות אחדות ידע ללא שמץ של ספק שהדירה חשוכה, שאלמלא כן היה רואה חרך של אור מתחת לדלת.
האם בן חזר מוקדם והלך לישון? מי יודע? אולי לא הרגיש טוב?
הוא סובב את המפתח במנעול וקרא בעודו מסיט את הבריח:
“בן!”
צליל קולו שהדהד בחדרים הבהיר לו שאין איש בדירה, אבל הוא סירב להכיר בכך, הדליק אור בחדר המגורים וצעד לחדר של בנו בעודו חוזר בקול שהתאמץ להישמע רגיל:
“בן!”
אל לו להפגין חרדה מפני שאם בן בחדרו, אם אמנם הלך לישון, האם לא יסתכל בו בפליאה מרוגזת וישאל:
“מה קרה?”
לא קרה כלום, כמובן. שום דבר לא יכול לקרות. אל לו לאדם לחשוף את פחדיו, ודאי שלא בנוכחות נער העתיד להיות לגבר.
“אתה כאן?”
הוא כפה על פניו חיוך, כאילו בנו הסתכל בו.
אבל בן לא היה כאן. החדר היה ריק. המיטה הייתה מסודרת.
אולי השאיר לו פתק על השולחן, כפי שהזדמן לו לפעמים?
שום פתק. שלט בית הקולנוע ממול היה כבוי. ההקרנה השנייה הסתיימה לפני יותר מחצי שעה, והמכוניות האחרונות נסעו. בדרכו מהבית של מוסאק לא ראה דייב גלוויי נפש חיה.
פעמיים בלבד חזר בן אחרי חצות בלי להודיע לאביו. בשתי הפעמים המתין לו האב בכורסתו בלי שעלה בידו לקרוא או להאזין לרדיו. רק כאשר שמע את צעדיו של בנו במדרגות תפס בתנועה נמרצת איזה כתב עת.
“איחרתי. אני מצטער.”
הוא דיבר בקלילות, כדי להמעיט בחשיבות הדבר. האם ציפה לנזיפות, למריבה?
אבל דייב אמר רק:
“דאגתי.”
“מה כבר היה יכול לקרות לי? נסענו במכונית של כריס גיליסְפּי והיה לנו נקר.”
“למה לא טלפנת?”
“לא היו בתים בסביבה והיינו צריכים לתקן בעצמנו.”
הפעם ההיא הייתה בתחילת החורף. הפעם השנייה הייתה בין חג המולד לערב השנה החדשה; בן עלה במדרגות בצעדים כבדים יותר מהרגיל, וכשנכנס לחדר מיד הסיט את מבטו ונמנע מלהתקרב לאביו.
“…’צטער… חבר החזיר אותי… למה לא הלכת לישון?… ממה כבר אתה פוחד?”
זה לא היה קולו. בפעם הראשונה היה בו משהו שונה, כמעט תוקפני. התנהגותו, תנועותיו, היו כשל זר. גלוויי העמיד פנים שאינו חש בדבר. ביום ראשון בבוקר איחר בן לקום משינה טרופה, וכשהופיע במטבח, גון פניו היה אפרורי.
אביו הניח לו לאכול ארוחת בוקר בשלווה, התאמץ כמיטב יכולתו להפגין שאננות, ורק בסוף מלמל:
“שתית, נכון?”
זה מעולם לא קרה בעבר. דייב חי עם בנו בקרבה מספקת כדי להיות בטוח שעד אותו יום הוא לא נגע במשקה חריף.
“אל תכעס עליי, אבא.”
ולאחר שתיקה קלה אמר בשקט:
“אל תפחד. אין לי שום חשק לעשות את זה שוב. רציתי להיות כמו כולם. אני שונא את זה.”
“בטוח?”
בן חייך, החזיר את מבטו אל אביו ואמר:
“בטוח.”
מאז, כלומר מאז דצמבר, לא חזר אף פעם אחרי השעה אחת עשרה בלילה. על פי רוב מצא אותו גלוויי בשובו ממוסאק יושב מול הטלוויזיה וצופה בתחרות אגרוף, זו ששמע את הדיה זמן קצר קודם לכן כשחלף בסמטה. לפעמים היו צופים בגמר התחרות יחד.
“אתה לא רעב?”
האב היה הולך למטבח, מכין כריכים וחוזר עם שתי כוסות חלב קר.
בחלון פתוח, כדי שיוכל לשמוע את צעדיו של בן מרחוק, הוא התיישב באותו מקום שבו חיכה לו בפעמיים האחרות. האוויר שחדר פנימה היה קר, אך הוא מיאן לסגור את החלון. לרגע חשב ללבוש את המעיל, אבל אמר בלבו שאם בן ימצא אותו כך בכורסה הוא ייבהל.
בפעם הראשונה הוא חזר בחצות, בשנייה — באחת בלילה בערך.
הוא הצית סיגריה, אחריה עוד אחת, ועוד אחת. הוא עישן בעצבנות בלי להשגיח בכך. ברגע מסוים קם וניגש לסובב את כפתור הטלוויזיה, אבל שום תמונה לא הופיעה על המרקע המרצד. כל התכניות שהיה אפשר לקלוט באוורטון הסתיימו.
הוא לא התהלך בדירה למרות המתח הפנימי שגאה בו, אלא ישב בלי ניע, עיניו נעוצות בדלת עד שקפאו מחמת המאמץ, ושום מחשבה מפורשת לא חלפה במוחו. יותר משלושת רבעי שעה חלפו כך עד שקם, רגוע למראה, וצעד שוב אל חדרו של בנו.
הוא לא הדליק בו אור, זה לא עלה על דעתו, כך שהחדר, המואר אך ורק מהשתקפות אורו של החדר הסמוך, נראה רדוף רוחות, בייחוד המיטה, שצבעה הלבן הקודר הזכיר מראות טרגיים.
ניכר בגלוויי שהוא יודע מה הוא מחפש, מה הוא עומד למצוא. זוג נעליים מלוכלכות היו מונחות באלכסון על השטיח, וחולצה הייתה מוטלת על מסעד כיסא.
בשלב מסוים של הערב חזר בן הביתה כדי להחליף בגדים. החליפה שלבש יום־יום הייתה מושלכת על הרצפה בפינת החדר, הגרביים קצת הלאה ממנה.
לאט־לאט פתח דייב את ארון הבגדים, ומה שהכה אותו מיד בתדהמה היה היעדרה של המזוודה. מקומה הקבוע היה על רצפת העץ, מתחת לבגדים התלויים על קולבים. גלוויי קנה אותה לבנו לפני שנתיים לרגל נסיעה של שניהם לקייפּ קוֹד, ומאז לא נעשה בה שימוש.
היא עוד הייתה כאן הבוקר, הוא היה משוכנע בכך, מפני שהוא זה שסידר את הדירה מדי יום. המנקה הגיעה רק פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי, לכמה שעות לצורך ניקיון יסודי.
בן חזר כדי ללבוש את חליפתו הטובה ויצא עם המזוודה שלו. הוא לא השאיר שום פתק.
באורח מוזר, שום פליאה לא ניבטה מעיניו של גלוויי, כאילו כבר מזמן, מאז ומתמיד, חי בציפייה לאסון.
אבל אולי פשוט מעולם לא דימה בנפשו את האסון הזה. בתנועות אטיות, אטיות אף יותר מהרגיל, כאדם המתאמץ לדחוק את הקץ, הוא דחף את דלת חדר האמבטיה ששימש את שניהם והדליק בו אור.
על מדף הזכוכית היה רק תער אחד. מכונת הגילוח החשמלית שקנה לבן לחג המולד האחרון נעלמה. גם המסרק לא היה כאן עוד, ומברשת השיניים לא הייתה בתושבת שלה. אפילו את שפופרת המשחה לקח אתו.
בגלל האשנב הפתוח תמיד בחדר האמבטיה עבר משב של רוח פרצים בדירה, התפיח את הווילונות ופרע את דפיו של עיתון על מקלט הטלוויזיה.
הוא חזר לחדר המגורים וסגר את החלון, ואז המשיך לעמוד כך ולהביט החוצה, מצחו דבוק אל השמשה הקרה.
הוא הרגיש עייף כמו אחרי צעידה ארוכה ולא נותר בו עוד כוח. הוא השתוקק להשתרע במיטה על בטנו, לטמון את ראשו בכר ולדבר לעצמו, לדבר אל בן. אבל מה הטעם בכך?
נותר לו דבר אחד לברר והוא עמד לעשות זאת מיד. הוא לא מיהר. לא הייתה שום סיבה למהר. הוא אפילו השתהה בזמן שלבש את מעילו הקל וחבש כובע, כי הרגיש קפוא.
הירח פילס את דרכו אל על, כמעט מלא, בוהק, והשמים דמו לים ללא קרקעית. בצד זה של הבניין תפסו המוסכים את כל קומת הקרקע והוא ניגש אל המוסך שלו, שלף צרור מפתחות מהכיס והכניס אחד מהם למנעול.
הוא לא נדרש לסובב את המפתח. הדלת נפתחה באחת וסדק בעץ גילה שהיא נפרצה בעזרת מברג וכלי עבודה נוסף.
לשם מה טרח לוודא שהמוסך ריק? הוא היה ריק, הטנדר נעלם. הוא ידע זאת מלכתחילה. הוא הבין זאת תכף ומיד, עוד למעלה. הוא לא הדליק אור. מה הטעם.
אף על פי כן נעל את דלת המוסך בקפדנות, כמנהגו. מה הוא עושה בדיוק, עומד לבדו בחצר המשתרעת מאחורי הבניין שבו רק חלון אחד — החלון שלו — מואר?
אין לו שום סיבה להישאר בחוץ. אין לו מה לחפש כאן.
אבל מה יעשה מעתה והלאה בביתו?
אף על פי כן עלה, בצעדים אטיים, כאילו עצר בכל מדרגה כדי לחשוב, נעל אחריו את הדלת, הסיר את המעיל והכובע והחזירם למקומם, ופסע לעבר כורסתו.
ואז, אחוז רפיון, התחיל להסתכל בריק סביבו.

ז’ורז’ סימנון נולד בשנת 1903 בעיר לִיֵז’ שבבלגיה. עוד בהיותו בן 16 החל לכתוב בעיתון מקומי, וכעבור שש שנים עקר לפריז ופתח בה בקריירה ספרותית מזהירה.

ב־1931 פורסם ספרו הראשון בסדרת הפקד מֶגְרֶה, ונחל הצלחה גדולה. השוטר הבלש של סימנון נעשה דמות פופולרית, כמעט לאומית, בצרפת.

סימנון כתב שבעים וחמישה ספרים בסדרה זו, ורבים מהם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

בתחילת שנות השלושים התחיל סימנון בכתיבת הספרים שאותם כינה “רומנים קשים”, ואלה עוררו התפעלות בעולם הספרות הצרפתי באותם ימים. עד שנת 1972, שאז חדל מכתיבה ספרותית, ראו אור מאה ותשעה עשר רומנים כאלה, ובהם יצירות מופת לא מעטות.

לאחר מלחמת העולם השנייה היגר סימנון לארצות הברית, וממנה חזר כעבור עשור לאירופה והשתקע בשווייץ. הוא מת בלוזאן ב־1989.

ספריו של סימנון תורגמו לעשרות שפות, ומהדורותיהם מתחדשות עוד ועוד ומופצות בעולם כולו.

X