השטן המאוהב | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

השטן המאוהב

השטן המאוהב

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 115
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 21
- 21

השטן המאוהב היא יצירת המופת החשובה של ז’אק קַזוֹט, הסופר שהגיליוטינה ערפה את ראשו ב-25 בספטמבר 1792 לאחר שנמצא אשם בעוון השמצת המהפכה הצרפתית ובתמיכה להשיב את לואי השישה עשר לכס המלוכה. מילותיו האחרונות היו: “אני מת כפי שחייתי, נאמן לאלוהים ולמלכי.”

זהו סיפור אהבה ומסתורין, נובלה קלאסית בסוּגת הרומן הפנטסטי, המתמודדת בדרך ספרותית פסיכולוגית עם שאלת גבולותיה ומגבלותיה של התשוקה והאהבה.

העלילה פותחת בהתוודעותו של קצין צעיר ויפה תואר לרזי הקַבָּלָה ולעולם הנסתר. בעקבות זאת, הוא מעלה באוב את השטן, וזה מעמיד לרשותו מְשרת יפה תואר המתגלה כאישה יפהפייה ובקסמיה הוא נלכד.

בהמשך מתפתחת מערכת של יצרים, פיתוי ותשוקה הדדית בינו לבין ברייה אוורירית מזוויעה-יפהפייה שהוא עצמו מעלה מן השאול וגורם לה להתאהב בו עד שחייו הופכים לחוויה אלוהית-שטנית.

העלילה האפשרית והלא-אפשרית כאחת, שאפשר לראות בה גם משל לעוצמתה – כמו גם למִגבלותיה של האהבה הארוטית ולתוצאותיה ההרסניות – מתרחשת באזור הדמדומים שנפגשים בו הריאלי והעל-טבעי. שזורות בה נימות של סַטירה, ועולה ממנה אירוניה גרוטסקית דקה ובה בעת מֶסר מוסרי דתי – גם כהתרסה נגד שלטון “התבונה” שקנה לו אחיזה בעולם הרוח בצרפת במאה ה-18, המאה של הנאורוּת. זה אולי החידוש הגדול שחידש המחבר: שילוב יסודות פסיכולוגיים במעטה של סצנות מתורת הנסתר בסיפור עלילה ריאליסטי לכאורה…

 

הנובלה המופתית שימשה מקור השראה ליצירותיהם של סופרים ששלחו ידם בסוּגַת הסיפור הפנטסטי… והיא חביבה על אוהבי הספרות הקלסית. יצירה זו נחשבת אחת היצירות המושלמות בספרות הצרפתית; היא עמדה במבחן הזמן ונוכחת גם היום על מדפי חנויות הספרים בצרפת. (על פי: ראובן מירן, בפתח הדבר לספר)

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “השטן המאוהב”

בקרוב…

בהיותי בן עשרים וחמש שימשתי מפקד בחיל המשמר של מלך נאפולי. הרבינו אז לבלות בין חברים, וכמנהגם של גברים צעירים התרועענו עם נשים, וגם הימרנו – כל זמן שהפרוטה הייתה מצויה בכיסנו. וכששוב לא נשאר לנו כסף, היינו מתפלספים בקסרקטין שלנו.

ערב אחד, לאחר שתש כוחנו בכל מיני טענות ומענות סביב קנקן קטן של יין קפריסין וכמה ערמונים יבשים, נסבה השיחה על קבלה ומקובלים.

אחד מאיתנו טען כי מדובר במדע של ממש, שכל מהלכיו בדוקים. ארבעה מן הצעירים יותר טענו כי מדובר בגיבוב של דברי הבל, מקור למעשי נכלים, שעשויים להוליך שולל אנשים תמימים ולשעשע ילדים.

המבוגר שבינינו, בן פלנדריה, עישן מקטרת בארשת חולמנית, ולא פצה פה. ארשת פניו הצוננת והיסח דעתו בלב המהומה הצורמת שהחרישה את אוזנינו שעשעו אותי, ומנעו ממני לקחת חלק בשיחה הלא סדורה שלא מצאתי בה כל עניין.

היינו בחדרו של המעשן. הלילה התארך, נפרדנו מהחברים שפרשו ונשארנו לבדנו, הוותיק שבינינו ואנוכי.

הוא המשיך לעשן בשוויון נפש. אני נותרתי יושב, מרפקי שעונים על השולחן, בלי לומר דבר. לבסוף שבר ידידי את השתיקה.

“בחור צעיר,” אמר לי, “שמעת זה עתה מלל רב. מדוע לא נטלת חלק בקלחת הזאת?”

“משום שאני מעדיף לשתוק ולא לגַבּות או לגנות את שאינני מכיר,” השבתי. “אין לי אפילו מושג מה פשר המילה קבלה.”

“יש לה כמה משמעויות,” השיב, “אך לא בהן מדובר, אלא בדבר עצמו. האם סבור אתה כי יכול להיות מדע שמלמד אותנו לשנות מתכות ולכפוף את הרוחות למרותנו?”

“אין לי שמץ של מושג ברוחות, ובראש בראשונה ברוח שלי עצמי, פרט לכך שאני בטוח בקיומה. אשר למתכות, יודע אני מה ערכו של קַרְלינוֹ בְּמשחק, באכסניה ובמקומות אחרים. ואין ביכולתי לאשר או להכחיש את טיבן האמיתי של אלה ושל האחרות, בנוגע לשינויים ולגלגולים להם הן מסוגלות.”

“ידידי הצעיר, בורותך חביבה עלי. היא עולה על השקפותיהם של האחרים. לפחות אינך שוגה, ואף שאינך מלומד, יש לך סיכוי להיות כזה. אופייך, ההגינות שבטבעך ויושרך, נושאים חן בעיני. אני יודע משהו נוסף על מה שיודעים מרבית בני האדם. תן לי את מילת הכבוד שלך, הישבע בהן צדק לשמור סוד, הבטח נא לי שתנהג בזהירות, ואז תהיה תלמידי.”

“פתיחוּת הלב שאתה מגלה כלפַּי, סוֹבֶּראנוֹ יקירי, נעימה לי מאוד. הסקרנות היא תשוקתי העזה ביותר. אודה בפניך כי יש בי מעט מאוד להיטות לידע השגור והרווח. בעיני הוא תמיד מוגבל מדי, וכבר שיערתי מהי הספֵרה העליונה שאליה אתה מבקש להובילני. אך מה הוא המפתח הראשון אל המדע שאתה מדבר עליו? לדברי חברינו לוויכוח, הרוחות עצמן הן אלה שמקנות לנו ידע. האם אפשר לחבור אליהן?”

“יפה דיברתָ, אלווארוֹ. אין אדם לומד דבר מעצמו. ובאשר לאפשרות לתקשר איתן, אתן לך הוכחה ניצחת.”

בעודו מסיים את דבריו, סיים גם לעשן את מקטרתו. חבט בה שלוש פעמים כדי להוציא את מעט האפר שנותר בתוכה, הניחה על השולחן בקרבתי ונשא את קולו: “קַלדרוֹן,” קרא, “בוא קח את מקטרתי, הַצת אותה והחזר לי אותה.”

עדיין לא סיים את הוראתו, והנה, לנגד עיני, המקטרת נעלמת, ועד שהצלחתי לתהות על פשר הדבר ולשאול מיהו אותו קלדרון שהוטל עליו למלא את ההוראות, וכבר שָׁבה המקטרת מוצתת ובן שיחי חזר לעשן.

הוא המשיך לעשן זמן-מה, פחות כדי להתענג על הטבק ויותר כדי ליהנות מההפתעה שגרם לי. אחר כך קם ממקומו ואמר: “אני עולה למשמר היום, עלי לנוח. לך לישון. היֵה ילד טוב ואנחנו נתראה.”

פרשׁתי מלא סקרנות, ותאב לרעיונות חדשים שהבטחתי לעצמי להתמלא בהם בסיועו של סוֹבֶּראנוֹ. פגשתי אותו למחרת ובימים הבאים. לא הייתה בי עוד תשוקה אחרת. הייתי לו לצל.

הצגתי לו אלף שאלות. מאחדוֹת הוא חמק ולאחרות השיב בנימה של אורַקל. לבסוף לחצתי בעניין הדת של אלה הדומים לו.

“זוהי הדת הטבעית,” השיב לי. נכנסנו לכמה פרטים. הבהרות אלה תאמו לנטיותי יותר מאשר לעקרונותי, אך כיוון שרציתי להשיג את מטרתי היה עלי להימנע מלסתור את דבריו.

“אתה פוקד על הרוחות,” אמרתי לו, “גם אני, כמוך, רוצה לקשור איתן קשר. זה מה שאני רוצה, זה מה שאני רוצה!”

“אתה מהיר מדי, חבר; עוד לא עמדת בתקופת הניסיון. לא מילאת ולוּ אחד מן התנאים המאפשרים לעסוק ללא חשש בקטגוריה נעלה זו…”

“האם זקוק אני לזמן רב?”

“אולי שנתיים…”

“אז אני מוותר על כל התוכנית הזאת,” קראתי, “עד אז הלא אמוּת מקוצר רוח. אתה אכזר, סובראנו. אינך יכול לתאר לעצמך את עוצמת התשוקה שיצרת בי. היא בוערת כאש בעצמותי…”

“בחור צעיר, חשבתי שאתה זהיר יותר. אתה גורם לי לרעוד בגינך ובגיני. מה? היית מוכן להסתכן ולהעלות רוחות באוֹב ללא כל הכנה?!”

“מה יכול לקרות לי?”

“אינני אומר שחייב בהכרח לקרות לך משהו רע. אם הרוחות שולטות בנו, הרי זה בגלל חולשתנו. מורך לבנו הוא שמעניק להן את היכולת הזאת. אחרי ככלות הכול, אנחנו נוצרנו לשלוט בהן…”

“אם כך, אני אשלוט בהן!”

“כן, אתה נלהב, אבל מה אם תאבד את הראש, אם יפחידו אותך עד מעל ומעֵבר?…”

“אם מדובר רק בכך שאין לפחד מהן, אדרבא, שיפחידוני.”

“מה?! ומה תעשה כאשר תראה את השטן…?!”

“אמשוך באוזניו של השטן הגדול מהשאוֹל.”

“בראבו! אם אתה כל כך בטוח בעצמך אתה יכול להסתכן ואני מבטיח לך את עזרתי. אני מזמין אותך ביום שישי הקרוב לארוחת ערב עם שני בחורים משלנו, וביחד נזמן את ההרפתקה.”

היה זה רק יום שלישי בשבוע. מעולם לא ציפיתי לפגישה בקוצר רוח כה גדול. לבסוף הגיע המועד. אצל ידידִי כבר נמצאים שני גברים בעלי חזות לא מסבירת פנים במיוחד. אנחנו סועדים. השיחה נסבה על נושאים חסרי חשיבות.

אחרי הסעודה עולה הצעה לטייל ברגל לעבר חורבות פּוֹרטִיצִ’י. אנחנו בדרך, אנחנו מגיעים. שרידים אלה של מונומנטים, מהנשגבים ביותר, ממוּטטים, מנותצים, פזורים, מכוסי קוצים, מעלים בדמיוני רעיונות לא שגרתיים. הנה, אמרתי לעצמי, מה שעושה הזמן לפירות גאוותם וחריצותם של בני האדם! אנחנו מתקדמים בין החורבות, ולבסוף מגיעים, כמעט בגישוש דרך עיי המפולת הללו, למקום כה אפלולי עד ששום אור חיצוני לא יכול לחדור אליו.

ידידי הוביל אותי בזרועי. הוא חדל לצעוד, ואני נעצר. ואז מכה אחד מהחבורה באבן-אש ומדליק נר. האתר שבו שָהינוּ מתבהר, ואף שהאור קלוש אני מגלה כי אנחנו נמצאים תחת קמרון שנשתמר טוב למדי, במערה שאורכה עשרים וחמישה רגל, צורתה כמעט ריבוע ולה ארבעה פתחי יציאה.

שמרנו על שתיקה מוחלטת. ידידי מסרטט סביבו מעגל בחול הדק שמכסה את הקרקע, בעזרת ענף ששימש לו כמשען בצעידתו, ויוצא מתוכו לאחר שצייר בו כמה אותיות.

“היכנס לתוך הכוכב המחומש הזה, ידידי האמיץ,” אמר לי, “ואל תצא מתוכו אלא כשיהיו לך הוכחות…”

“הסבר את עצמך טוב יותר. על פי אילו הוכחות אני אמור לצאת מתוכו?”

“כאשר הכול יהיה כפוף למרותך. אך קודם לאותו מועד, אם הפחד יגרום לך לעשות צעד שגוי, אתה מסתכן בסכנות הגדולות ביותר.”

ואז הוא נותן לי נוסחה קצרה ומהירה של העלאה באוב, ובה כמה מילים שלא אשכח לעולם.

“חזור על הנוסחה הזאת בתקיפות,” הוא אומר, “ולאחר מכן קְרא בבירור שלוש פעמים בעל-זבוב, ובעיקר אל תשכח מה שהבטחת לעשות.”

נזכרתי כי התרברבתי שאמשוך באוזניו של השטן. “אעמוד בדיבורי,” אני משיב, כדי שלא אתבּזה אם אכשל.

“אנחנו מאחלים לך הצלחה רבה,” הוא אומר לי, “ולאחר שתסיים, תודיע לנו. אתה נמצא בדיוק מול הדלת שדרכה אתה אמור לצאת כדי להצטרף אלינו.”

הם פורשׁים.

מעולם לא מצא עצמו רברבן במצב עדין יותר. כמעט עמדתי לקרוא להם לשוב, אך חששתי שאבייש את עצמי, מה גם שהיה בכך משום ויתור על כל תקוותי. עצרתי במקום שבו נמצאתי וחככתי לרגע בדעתי. הם רצו להפחיד אותי, אמרתי לעצמי. הם רוצים לראות אם אני מוג לב. האנשים שמעמידים אותי במבחן נמצאים במרחק שני צעדים מכאן, ולאחר ההעלאה באוֹב אני אמור לצַפות לאיזה ניסיון מצִדם להבעית אותי. הבה אפוא נחזיק מעמד. הבה נַפנה את הלעג כלפי המלעיגים.

הרהורי נמשכו זמן קצר למדי, אף שהופרעו מעט מהמיית ינשופים וליליות ששכנו בסביבה ואפילו בתוך המערה שבה הייתי.

בעוד מחשבותי מרגיעות אותי קמעה, אני משנס מותניים. אני אוזר כוח וקורא את הנוסחה בקול ברור ומודגש, מעצים את הטון וקורא שלוש פעמים במרווחי זמן קצרים מאוד: בעל-זבוב.

רעד חלף בכל אברי ושערות ראשי סמרו.

אך סיימתי, ובמרומי הקמרון נפתח מולי חלון ולו שתי כנפיים. פֶּרץ אור מסנוור מאור יום נשפך מבעד לַפתח. ראש גמל נורא ואיום, הן במידותיו והן בצורתו, מופיע בחלון. היו לו לראש הזה בעיקר אוזניים ענקיות. רוח הרפאים הנתעבת פוערת לוע, ובנימה התואמת את הופעתה מתריסה כנגדי: מה רצונך?

כל קִמרוני הסביבה ומערות הקבר שבה מהדהדים בכל כוחם, כמתחרים במה רצונך? הנורא הזה.

יקשה עלי לתאר את מצבי. לא אוכל לומר מה אושש את אומץ לבי ומנע ממני להתעלף למראה המחזה הזה ולמשמע הרעש המבעית עוד יותר שהדהד באוזני.

חשתי צורך לאזור את כוחותי. זיעה קרה עמדה לפוגג אותם: עשיתי מאמץ. מן הסתם יש לו לאדם נשמה יתֵרה ומנגנון של קפיץ רב פלאים עומד לרשותה; המון רגשות, רעיונות, מחשבות נוגעים בלבי, חולפים ברוחי, וכולם כאחד מותירים בי את רישומם.

המהפך מתבצע, אני משתלט על אימתִי. אני נועץ מבט נועז ברוח הרפאים.

“מה אתה חושב לעצמך,עז מצח, שאתה מציג עצמך בצורה מכוערת כזאת?”

רוח הרפאים מהסס לרגע:

“אתה הוא שהעלית אותי באוב,”הוא אומר בקול נמוך יותר.

“האם העבד,” אני אומר לו, “מבקש להפחיד את אדונו? אם אתה בא לקבל את פקודותי, לְבש נא צורה הגונה ואמץ לעצמך נימה כנועה.”

“אדון,” אומר לי רוח הרפאים, “באיזו צורה עלי להציג את עצמי כדי למצוא חן בעיניך?”

המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה צורה של כלב: “בוא,” אמרתי לו, “בדמות של סְפַּנייֶל.” אך יצאה הפקודה מפי, והגמל המבעית מותח את צווארו לאורך שישה עשר רגל, משפיל ראש עד לאמצע האולם, ופולט ספנייל לבן בעל שערות משי עדינות ובוהקות, שאוזניו נגררות עד לאדמה.

החלון נסגר, כל חיזיון אחר נמוג. תחת קמרון התקרה המואר דיו נותרים רק הכלב ואנוכי.

הוא חג סביב המעגל בעודו מכשכש בזנב, מתחנחן.

“אדון,” הוא אומר לי, “הייתי רוצה מאוד ללקק את קצות רגליך; אך המעגל האימתני שמקיף אותך דוחה אותי.”

ביטחוני העצמי נסק עד כדי תעוזה. אני נוטש את המעגל, אני מושיט לו רגל, הכלב מלקק אותה. אני מתקדם כדי למשוך באוזניו. הוא מתפרקד על הגב כמו מבקש ממני חסד. או אז הבחנתי כי זאת נקבה קטנה.

“קום,” אני אומר לו, “אני סולח לך. אתה רואה שאינני לבדי. האדונים הללו מחכים במרחק-מה מפה. הטיול ודאי הצמיא אותם. אני רוצה להגיש להם סעודה קלה. יש צורך בפירות, ריבות, גלידות, יינות יווניים. ושיהיה לך ברור: עליך להאיר ולקשט את האולם בלי גנדרנות אך בצורה נאותה. לקראת סוף הארוחה הקלה תבוא כנגן וירטואוז ותביא איתך נבל. אני אסמן לך מתי עליך להופיע. הישמר לך ושַׂחֵק היטב את תפקידך, עליך לצקת הבעה בשירתך, הגינות, איפוק בהופעתך…”

“אני אציית, אדון, אבל באיזה תנאי?”

“בתנאי שתציית לי, עבד. ציית בלי מחאה, או ש…”

“אדון, אילו הכרת אותי היית מתייחס אלי בפחות חומרה. אז אולי הייתי מכליל את התנאי האחד והיחיד לפייס אותך ולשאת חן בעיניך.”

אך סיים הכלב את דבריו, ובעודו סב על עקביו, אני רואה כי פקודותי מתבצעות במהירות רבה יותר מאשר מקימים תפאורה באופרה. קירות הקמרון, שהיו שחורים, לחים ומכוסים אזוב לבשו צבע נעים וכוסו בצורות יפות למראה. היה זה אולם של אבני יָשפֶה. המבנה הארכיטקטוני כלל קשת נתמכת בעמודים. שמונה נברשות בדולח, שלושה נרות בכל אחת, הפיצו אור עז שהתפזר במידה שווה.

כעבור רגע השולחן והמזנון נערכים, מועמסים בכל ההכנות למשתה שלנו. הפירות והריבות היו מהסוג הנדיר ביותר, העָרב ביותר ובעל המראה המצודד ביותר. כלי החרסינה שבשימוש ועל המזנון היו מתוצרת יפן. הכלבה הקטנה הסתובבה אלף סיבובים באולם, התחנחנה סביבי כמו כדי לזרז את העבודה ולשאול אותי אם אני שבע רצון.

“מצוין, בּיוֹנדֶטָה,” אמרתי, “לבשי מדי נער חצר וצאי לומר לאדונים הנמצאים סמוך לכאן שהארוחה מוכנה ואני ממתין להם.”

אך הסבתי לרגע את מבטי, ואני רואה נער חצר במדים כשלי, לבוש בחיפזון, אוחז בידו אבוקה דולקת. מעט לאחר מכן הוא שב, מוליך בעקבותיו את ידידי איש פלנדריה ואת שני חבריו.

הגעתו המפתיעה של נער החצר כבר הכינה אותם אמנם למשהו יוצא דופן, אך לא לשינוי כזה שחל בַּמקום בו השאירו אותי. אלמלא היה ראשי טרוד במחשבות, הייתי ודאי משועשע יותר מהפתעתם שהפיקה פרצי צעקות וניכרה בשינוי תווי פניהם ובהתנהגותם.

“רבותי,” אמרתי להם, “עשיתם דרך ארוכה בגין אהבתכם אותי, ועדיין נותרה לנו כברת דרך לעשות כדי לחזור לנאפולי. סברתי כי ארוחה קלה תשמח אתכם, וסִלחו לי על המבחר הקטן ועל הֶעדר השפע. הכול נעשה במהירות.”

התנהגותי החופשית, המשוחררת, הביכה אותם יותר מאשר שינוי התפאורה ומראה הכיבוד המפואר שאליו הוזמנו. הבחנתי בכך, ובגומרי אומֶר לסיים חיש מהר הרפתקה זו שבתוך תוכי פקפקתי בה, התאוויתי עם זאת להפיק ממנה את מרב התועלת האפשרית, על כן הגזמתי עוד בעליצות שממילא שורה בי מטבעי.

דחקתי בהם להתיישב אל השולחן. נער החצר קידם כיסאות במהירות מופלאה. התיישבנו, מילאתי כוסות, חילקתי פירות. רק הפה שלי נפער כדי לאכול ולדבר. שאר הפיות נותרו פעורים בתמיהה. בכל זאת דחקתי בהם שיתכבדו בפירות. הביטחון העצמי שלי שכנע אותם. אני מרים כוסית לבריאותה של אשת התענוגות היפה ביותר בנאפולי. אנחנו שותים. אני מדבר על אופרה חדשה, בביצוע אימפרוביזטורי של זמרת מרומא שהגיעה לפני זמן קצר, ואשר כישרונותיה מכים גלים בחצר המלכות. אני שב ומדגיש את הכישרונות הנעימים, את המוזיקה, את הפיסול, וכאגב אורחא אני מביא אותם להעריך את יופיים של כמה מפסלי השיש המקשטים את האולם. בקבוק מתרוקן, ומיד תופס את מקומו בקבוק טוב יותר. נער החצר מכביר מאמצים, והשירות אינו דועך לרגע. אני מגניב לעברו מבט. שערו בנפשכם את האהבה במדי נער חצר. חברַי להרפתקה השקיפו עליו מצדם בסבר פנים שהצטיירו בו הפתעה, הנאה וחרדה. המונוטוניות של המצב לא נשאה חן בעיני. ראיתי שהגיע הזמן לשבור אותה. “בּיוֹנדֶטוֹ,” קראתי למשרת, “הסיניורה פיוֹרֶנטינָה הבטיחה להעניק לי רגע מזמנה. גש לראות אם לא הגיעה כבר.” ביונדטו יוצא מהאולם.

עוד בטרם הספיקו אורחי להתפעל מן המסר המוזר וכבר נפתחת דלת האולם ופיורנטינה נכנסת, מחזיקה בנבֶל שלה. היא לבשה בגד מרופד, צנוע, חבשה כובע מסע, ומעל עיניה רדיד בגוון בהיר מאוד. היא מציבה את הנבל שלה לצדה, מברכת בקלילות, בחן: “דון אלווארו,” היא אומרת, “לא הודיעו לי שתימצא בחברתם של אנשים אחרים. לא הייתי מתייצבת לבושה כמות שהנני. האדונים האלה יואילו לסלוח לנוסעת.”

היא מתיישבת, ואנחנו מציעים לה ברצון את שיירי החגיגה הקטנה שלנו, שבהם היא נוגעת מתוך נימוס.

“אז מה, גברתי,” אני פונה אליה, “את רק עוברת בנאפולי? לא נוכל להחזיק אותך כאן?”

“התחייבות ישנה מאלצת אותי, אדוני. גמלו לי טובות בוונציה, בקרנבל האחרון. סחטו ממני הבטחה שאחזור, קיבלתי מקדמה. אלמלא זאת לא הייתי יכולה לסרב ליתרונות שמציעה לי כאן החצר, ולתקווה שאהיה ראויה למחמאות האצולה הנאפוליטנית, הידועה בטעמה הטוב ברחבי איטליה כולה.”

שני הנאפוליטנים קדים קידה כדי להשיב לדברי השבח, נדהמים מאמיתוּת המעמד כדי כך שהם משפשפים את עיניהם. אני דחקתי באמנית הווירטואוזית להשמיע לנו דוגמה קטנה מכישרונה. היא הייתה מצוננת, עייפה. היא חששה, ובצדק, שערכּה ימעט בעינינו. לבסוף גמרה אומֶר לבצע רֶציטַטִיף אובּליגטו ואַריָה פתטית קטנה המסיימים את המערכה השלישית של האופרה שבה הייתה אמורה להתחיל.

היא לוקחת את הנבל שלה, פורטת עליו ביד קטנה וארוכה, שמנמנה, לבנה-אדמדמה, שאצבעותיה המתעגלות אט אט בקצה מסתיימות בציפורן שצורתה וחִנה לא יתוארו. כולנו הופתענו. חשנו שאנו בקונצרט ענוג ביותר.

הגברת שרה. קשה לתאר איזה קול, איזו נשמה, איזו הבעה. גם במאמץ גדול מזה לא ניתן היה להפיק יותר. אני התרגשתי עד עמקי נשמתי, וכמעט שכחתי כי אני הוא זה שיצר את הקסם המענג אותי.

הזמרת הפנתה אלי את ההבעות המעודנות של סיפורה ושל שירתה. אש מבטיה בקעה מבעד לרדיד, אש חודרנית שניחנה ברוֹך בל יתואר. העיניים האלה לא היו זרות לי. לבסוף, בעודי מרכיב את תווי הפנים ככל שהרדיד אִפשר לי להבחין בהם, זיהיתי בפיורנטינה את הפרחח ביונדטו, אך ההידור והיתרון של הגזרה התבלטו הרבה יותר בבגדי אישה מאשר במדי נער חצר.

כשסיימה הזמרת לשיר הענקנו לה מחמאות מוצדקות. רציתי לעודד אותה לבצע עבורנו אַריָה קטנה, תוססת, כדי לאפשר לנו להעריץ את מגוון כישוריה.

“לא,” השיבה, “אני עלולה שלא לבצע היטב את חובתי בהלך הנפש שבו אני שרויה. יתר על כן, בוודאי שמת לב למאמץ שעשיתי כדי לציית לך. קולי סובל מהנסיעה, הוא מצועף. הודעתי לכם שאני עוזבת הלילה. כרכרה שכורה הובילה אותי, אני עומדת לפקודתו של הרַכָּב. אבקש מכם לקבל את התנצלותי ולאפשר לי לפרוש.” באומרה זאת היא מתרוממת, רוצה לשאת את הנבל שלה. אני לוקח אותו מבין ידיה, ולאחר שהולכתי אותה אל הדלת שדרכה נכנסה, אני שב ומצטרף אל החבורה.

הייתי אמור להשרות שמחה, אך ראיתי מועקה במבטים. נעזרתי ביין קפריסין. הוא עָרַב לחִכּי, השיב לי את כוחותי, את התושייה שלי. הכפלתי את הכמות, והיות שהשעה התאחרה, אמרתי לשרת שלי, ששב והתייצב מאחורי כיסאי, לצאת ולקדם את הכרכרה שלי. ביונדֶטו ממהר לצאת כדי למלא את פקודותי.

ז’אק קַזוֹט נולד בדיז’ון ב-1720 והוצא להורג בפריז ב-1792. הוא נחשב לאחד ממבשרי הסיפורת הפנטסטית הצרפתית והאירופית.

X