הרואה ואינו נראה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

הרואה ואינו נראה

הרואה ואינו נראה

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 228
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 103
- 30

אנשים רבים חשים ביישנות או מגדירים עצמם מופנמים. הם נלחצים לפני דייט או ריאיון עבודה. הם מרגישים שאינם מסוגלים לבטא את עצמם בפני זרים, חשים אי-נחת כשעליהם לדבר מול קהל ואינם מעזים לבקש דבר מה או לסרב להצעה של אחר.

ילדים ונערים ביישנים מסתגרים בינם לבין עצמם, והוריהם מתוסכלים ומתקשים להבין אותם. בזוגיות וביחסי מין הביישן מדחיק את רגשותיו וצרכיו ובכך מזיק לעצמו ומעמיס על בן זוגו. כמו עץ איתן המשתקף במי אגם רוטטים, כך עולמו הפנימי של הביישן הוא עולם מלא, גדוש, סוער ושופע רגש שאינו נראה כלפי חוץ.

בגילוי לב חושף גילי רוזן כץ את התמודדותו עם הביישנות והמופנמות שלו בשלבים שונים בחייו. הוא מתאר מקרים מן הקליניקה שלו ואת הדרך האנושית שבעזרתה סייע לביישנים לחולל שינויים בחייהם.

בספר, הכתוב בפשטות, בחום, ברגישות ובתבונה מעשית תמצאו שלל טכניקות ועצות שיסייעו לכם להתמודד, לצמוח ולהרגיש טוב יותר עם עצמכם ובחברת האנשים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הרואה ואינו נראה”

בקרוב…

 פרק ראשון

 

נולדתי ביישן. בילדותי היה לוקח לי זמן לצאת מן הבית. אחר הצהריים הגיע, הייתי מחכה שאמי תתעורר משנתה, רציתי שתשב עמי. אחר הצהריים נקשר בחוטים קודרים של חשכה ואז כבר היה מאוחר. “לא נורא”, אמרתי לעצמי, “מחר אלך לחברים”. כשכבר יצאתי נהניתי מאוד, אבל אחר כך הייתי חוזר למאורה שלי לשנת חורף ארוכה.

הייתי ילד של בית, ספרי הקריאה שבביתי והספרייה השכונתית על ריחותיה הכבדים והחריפים של ספרים שדפיהם הצהיבו כמו היו סם ממכר. בעלילות הייתי קופיקו וצ’יפופו, טרזן או שרלוק הולמס. הייתי מזדהה עם כל גיבורה נואשת או גבר חתיך או מסוכן. גם סרטי הטבע של וולט דיסני מילאו את חדרי לבי. פליפר הדולפין, צבאים ודובים מילאו אותי, הוקסמתי מסמי וסוסו שדיברו בשפת עלי באבא, חייכו אליי ופתחו את המערה הקסומה לאוצרותיה הנפלאים – מחוזות דמיוני.

מדי פעם בפעם הייתי הולך לילדה בת גילי שהתגוררה בתחילת הרחוב, יחד היינו משחקים בקלפים. ביתה לא היה נקי ויופייה לא היה רב, אבל שיחקנו בשקט שהיה אוצר עבורי.

הייתי ילד שקט. הוריי אמרו שהייתי ילד טוב ורגוע, ואכן הייתי כזה – לא עושה בעיות. אחי הגדול היה עושה בעיות בשביל שנינו, ועל כן קיבלתי אני את המשימה להיות הילד הטוב בשביל שנינו.

ביום כניסתי לכיתה א’ הייתי בשוק. הייתי עצוב ובכיתי, עיניי התמלאו דמעות בלי לראות שאמי השאירה אותי לבדי ונעלמה. כבר אז אמרה המורה שאני רגיש מדי. בעתיד כל מעבר היה מלווה בהלם, בקושי להשתלב ובמאמצי הסתגלות שצלחו רק אחרי זמן רב.

בבית הספר היסודי לא דיברתי, שתקתי שיעורים שלמים, חודשים שלמים. כשכבר רציתי לדבר לא זכרתי איך פותחים את הפה או מדברים. הייתי יושב שיעורים ארוכים, נדמה לי שבחלקם רק גופי נכח ואני הייתי בעולם הדמיון שלי. החריצים על שולחנות העץ גילמו יצירות אמנות שלמות לחקור בהן ומרקמים של עץ ללטף אצבעות בהם.

בהפסקות הייתי משחק משחקי דמיון עם חבר או שניים. במשחק הדמיוני הייתי תופס פושעים מסוכנים ביד רמה ונותן פקודות בעודי מדמיין שיש לי בלורית מתעופפת של בלש משטרה העונה לשם סטיב מקגארט מסדרת הטלוויזיה הקלסית “הוואי 0–5”.

פעמים רבות הייתי מביט באחרים בני גילי כאילו הם מעבר למחיצת זכוכית ללא אפשרות לגישה. הייתי מתבונן בהם מתווכחים בקולי קולות על משחקה הגרוע של מכבי חיפה, רציתי להיות כמותם ובו בזמן ביקשתי שלא ישאלו אותי איזו קבוצה אני אוהד, כי לא התעניינתי בכדורגל, ועל כן לא פנו אליי לשוחח עמי.

רציתי קשר ובו בזמן רציתי רק להביט ממרחק.

נכנסתי לעולמי הפנימי. אחרים דיברו, המורה עברה בין שולחנות הכיתה ואני השתדלתי להיות בלתי נראה. בכל תחילת שנה קיימתי דיון פנימי בשאלה היכן אהיה פחות נראה – בשולחנות אחוריים מאחורי קומתו התמירה של יורם, חברי לספסל הלימודים, או בשולחן הקדמי שהמורות תמיד חוצות קדימה בזמן השיעור.

בימים ההם היה גיבור של ספרי ילדים דנידין הרואה ואינו נראה. הרעיון הזה הפחיד אותי ובו בזמן הקסים אותי. פחדתי להיעלם, שלא יראו אותי, אבל בו בזמן זה נראה לי רעיון מצוין להיות בחדר ובו בזמן לא להיראות. הרי זה מה שהיה לי קשה – להיות עם כולם, בעיקר בהמולה וברעש של הרבה ילדים.

הלכתי לחבר בשעת אחר צהריים בזמן שהבנים נפגשו במגרש המשחקים לשחק כדורגל. רציתי וגם לא רציתי לשחק איתם, חשבתי שלא אצליח לשחק כדורגל ולכן גם לא ניסיתי. פעם אחת דווקא ניסיתי ואחרי פספוסים רבים הצלחתי לבעוט בכדור. חבריי, בני כיתתי, דווקא החמיאו לי, אבל לא האמנתי למחמאותיהם אלא לקולי הפנימי האומר שאסור לי לעשות פאדיחות ולשחק כדורגל. יש שיודעים לשחק כדורגל ויש שאינם מוכשרים לכך. אני, כך קבעתי נחרצות, לא הייתי מוכשר לכך.

התביישתי לנסות שוב וויתרתי. בכיתה ד’ כבר היה הדבר סופי – אני ביישן ולא רציתי לשנות זאת. או יותר נכון זה האופן שבו הכרתי את עצמי. הדפוסים סגרו עליי, סביבתי הכירה אותי באופן מסוים – לא היה טעם לנסות לפרוץ החוצה.

בבית לא שאלו אותי, ואני ממילא התביישתי לשתף: “הכול בסדר”, הייתי משיב, ולרוב זה היה באמת כך, לא היה נורא, הבדידות נהייתה ידידה ובת בית אצלי. הבדידות הייתה חברה נאמנה ולא בוגדנית. כשזה עקצץ הייתי הולך לחבר, אבל מתנזר ממפגשים המוניים של יותר משני ילדים. וזה היה נוח, יותר נכון – זה מה שהכרתי.

בשלב מאוחר יותר חוויתי זוגיות ראשונה ויחסי מין ראשונים. וכמה שנים חיכיתי, ופעמים כה רבות חשבתי שבחיים זה לא יקרה. ואכן רק בגיל 22 הייתה החברה הראשונה שלי באמת, ולראשונה גם יחסי מין. אבל היא אמרה שלא נוכל להמשיך כי אני שותק מדי, סגור מדי, וחבריי מהשירות הסדיר אישרו בפניה שאני אכן כזה. מרזבי עיניי גלשו דמעות שאמרו מה שלא יכולתי להגיד לה במילים שלמות.

בגיל 42 כשאני כבר אבא ונשוי בזוגיות מבורכת, כבר הספקתי להיות מנהל ולהתפטר, כי ההתמודדות עם הצורך לגלות אסרטיביות כלפי העובדים הייתה קשה מדי, ואז בלימודי הפסיכותרפיה גיליתי לראשונה את מה ששנים חוויתי אבל לא הבנתי, והאסימונים שכבר לא היו בשימוש נפלו, כמו זכיתי בהגרלה ענקית במכונת ההימורים בווגאס והז’יטונים המשיכו לשטוף החוצה ועמם הבשורה: אני ביישן וחש אי-נוחות במצבים חברתיים!

אני חושב שזה היה כמו להיוולד מחדש, מן המקום החשוך כמו הוקפתי ברחם המציף תחושה חמימה, עוטפת ובטוחה. הגחתי אל המקום המואר באור יום נעים אך לא בטוח, לא נודע, אבל היה דבר אחד בטוח: אם אני ביישן ואדם הסובל מאי-נוחות קטנה עד קיצונית במצבים חברתיים, אזי תפקידי בעולם הוא להקל על הסבל של הביישנים והסובלים מחרדה חברתית. זו השליחות שלי, זו המשימה שלי, שם אסייע לאנשים הסובלים כל כך.

רגע הגילוי דמה לפתיחת סתימה עתיקה או כמו שחרור מגבס מגביל אחרי תקופה ארוכה מדי של פציעה. היה לי ברור ששם, יותר מבכל תחום שבו אני מסייע לאנשים החווים סבל ומצוקה, שם אבין טוב יותר את הסיבה ואת המסובב, את הגורמים, את האופן שבו זה עובד, ושם אוכל לסייע הכי טוב שאפשר.

אני אגשר בין ה”אנשים” הנמצאים בראשם של הביישנים – זה המרגיש נוח במאורה וזה הרוצה לשבר את המאורה או לפחות להגיח ממנה מדי זמן מה. אני אהיה המתווך ההוגן בוועידות הפסגה בין שני אלו המתקוטטים בראשו של הביישן, וכך אוכל אני לקבל פרס נובל לשלום על הפיוס והשלום בין איש המערות הרוצה להתבודד למסמר המסיבות הרוצה לצאת וליהנות בחוץ.

בפרקי הספר אני משתף אתכם בניסיוני האישי כביישן בעצמי, אני מספר על אנשים שטיפלתי בביישנות שלהם בקליניקה שלי ומציע שפע עצות ואסטרטגיות להתמודדות. הספר סוקר ומתמודד עם נושאים רלוונטיים לביישנות: דחיינות, קושי כלכלי, הביישן במשפחתו ויחסיו עם הוריו, “תרופת” האלכוהול, שירות צבאי לחייל ביישן, דייטים, זוגיות ויחסי מין, התמכרות למחשב, ביישנות אצל צעירים ובגיל מבוגר.

גילי רוזן כץ, הוא מטפל התנהגותי-קוגניטיבי (M.S.W) בעל ניסיון עשיר בטיפול בצעירים, בבני נוער ובמבוגרים, כמו גם בהדרכת הורים. הוא מנחה סדנאות לשליטה עצמית, מנחה צוותי חינוך וטיפול, מנחה ומלווה מפקדים בצה”ל.

X