הקרבה יפהפייה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

הקרבה יפהפייה

הקרבה יפהפייה

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 42

פאלין פֶרצ’יילד יכולה להשאיר כל דבר מאחור. היא כבר עשתה את זה עם המכונית שלה, עם ההשכלה שלה ואפילו עם ההורים שלה. בתו של מושל קולורדו הבא שבה לעיר הולדתה בלי פרוטה, והיא ממלצרת בקפה “באקסו”. בסוף כל משמרת פאלין מוסיפה את הטיפים שקיבלה לכסף שבקופסת הנעליים, בתקווה שיום אחד תחסוך מספיק כדי לקנות כרטיס טיסה למקום היחיד שבו תמצא מחילה: אקינס, אילינוי.

ברגע שטיילור מדוקס מתיישב ב”באקסו”, פאלין יודעת שהוא צרה צרורה. טיילור מקסים, מפר הבטחות ומדהים ביופיו גם כשהוא מפויח לגמרי — מה שגורם לפאלין להאמין שהוא כל מה שהיא רגילה לחשוב על כבאי שרֵפות יער. פאלין לא מעוניינת להפוך לעוד נתון בסטטיסטיקה, אך בעיני בן משפחת מדוקס, בחורה לא מעוניינת היא האתגר האולטימטיבי.

ברגע שנודע לפאלין היכן ביתו של טיילור, הכול משתנה, ובסופו של דבר, הנחישות המדוקסית מתנגשת בנטייה של פאלין לעזוב, ולראשונה בחייו ייתכן שטיילור הוא זה שיישרף.

ג’יימי מקגווייר היא מחברת רבי־המכר אסון מהלך, אסון יפהפה, שיכרון יפהפה, חתונה יפהפייה וגאולה יפהפייה. היא ובעלה מתגוררים עם ילדיהם בפאתי אוקלוהומה עם ארבעה כלבים, ארבעה סוסים וחתול בשם רוסטר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הקרבה יפהפייה”

בקרוב…

המולת אנשים רבים מדי בחדר קטן מזכירה במידה רבה שאגת

אש — העליות והירידות בצליל, ההמהום הקבוע והמוכר שמתחזק

כשמתקרבים. בחמש השנים שמילצרתי אצל צ’אק ופֶדרָה ניילס בקפה

“בַּאקסו” השהות היומיומית במחיצת אנשים רעבים וחסרי סבלנות

עוררה בי לפעמים חשק להצית את המקום. לא נשארתי בגלל לקוחות

ארוחת הצהריים, אלא בזכות זמזום השיחות המנחם, חום המטבח

והחירות המתוקה מהגשרים ששרפתי.

“פאלין! תזיזי ת’תחת!” אמר צ’אק והשתדל לא להזיע לתוך המרק.

הוא הושיט את ידו ועירבב את מרק הבשר בסיר עמוק. זרקתי

לעברו מגבת מטבח נקייה.

“ממתי חם כל כך בקולורדו?” הוא התלונן. “עברתי לכאן כי אני

שמן. שמנים לא אוהבים שחם להם.”

“אז אולי לא כדאי שהעבודה שלך תהיה ליד תנור,” אמרתי בחיוך

שבע רצון.

כשהרמתי את המגש הוא היה כבד, אבל לא כמו בעבר. עכשיו

יכולתי לסחוב עליו שש צלחות מלאות בשעת הצורך. התקדמתי עם

הגב אל הדלתות המיטלטלות והטחתי בהן את התחת.

“את מפוטרת,” הוא נבח. הוא ניגב את הקרחת בפיסת הבד הלבנה

ואחר כך העיף אותה למרכז משטח העבודה.

“אני מתפטרת!” אמרתי.

“לא מצחיק!” הוא הִטה את הגב לאחור כדי להתרחק מהחום

שבקע מתחנת העבודה שלו.

פניתי לעבר המסעדה, עצרתי בדלת והתבוננתי בעשרים ושניים

השולחנות ושנים־עשר כיסאות הבר שנתפסו על ידי אנשי מקצוע,

משפחות, תיירים ומקומיים. לטענת פדרה, בשולחן שלוש־עשרה

ישבה סופרת מצליחה עם העוזרת שלה. רכנתי כדי לפצות על המשקל

שבידי וקרצתי בהכרת טובה לקירבּי, שפתחה לצד השולחן מעמד

שעליו אוכל להניח את המגש.

“תודה, מותק,” אמרתי והרמתי את הצלחת הראשונה.

הנחתי אותה מול דון, הקבוע הראשון שלי ומעניק הטיפים הנדיב

בעיר. הוא דחף את משקפיו בעלי העדשות העבות במעלה האף,

התרווח בכיסא והסיר את כובע הפדורה שהיה הסימן המסחרי שלו.

ז’קט החאקי של דון היה מעט מרופט, בדומה לחולצה המכופתרת

ולעניבה שלבש מדי יום. במשמרות אחר צהריים חלשות נהגתי

להקשיב לסיפוריו על ישו ועל הגעגועים לאשתו.

הקוקו הכהה הארוך של קירבי פילח את האוויר כשפינתה שולחן

קרוב לחלון הזכוכית הגדול. היא הצמידה למותן גיגית קטנה מלאה

כלים מלוכלכים וקרצה לי כשפילסה דרך למטבח. היא פרקה את

ערמת הצלחות והכוסות לשטיפה אצל הקטור, ומיד חזרה למקומה

בעמדת המארחת. זוויות שפתיה, שצבען הטבעי כצבע יין, נעו כלפי

מעלה כשרוח קלה נשבה מבעד לדלת הכניסה העשויה זכוכית,

שהוחזקה פתוחה בעזרת אבן גאודה גדולה, אחת ממאות שצ’אק אסף

במשך השנים.

קירבי קיבלה את פניהם של ארבעה גברים שנכנסו בזמן ששירַתי

את דון.

“אתה מוכן לחתוך את הסטייק, חתיך?” שאלתי.

דון לא נזקק לתפריט. הוא הזמין את אותה ארוחה בכל פעם —

סלט הבית שוחה ברוטב, חמוצים מטוגנים, סטייק ניו יורק מידיום־

רייר ועוגת גבינה בשכבות של פדרה — ורצה שהכול יוגש באותו

הזמן.

דון ציית. הוא תחב את העניבה בין כפתורי החולצה ובידיו הרזות

והרועדות ניסר את הבשר העסיסי שעל הצלחת. הוא הרים מבט ושלח

אלי הנהון מהיר.

בזמן שהוא בירך על האוכל, עזבתי אותו לרגע וחטפתי את קנקן

התה הקר המתוק שעל הבר. כשחזרתי הטיתי את הכוס שלו כדי

שהרבה קרח יישפך למשקה החום הבהיר.

דון לגם מהכוס ונאנח בסיפוק. “שככה יהיה לי טוב, פאלין. כמה

שאני אוהב את התה הקר של פדרה.”

הסנטר שלו היה מחובר לתחתית הצוואר בשכבה של עור רפוי,

והפנים והידיים שלו היו מנוקדות כתמי גיל. הוא היה אלמן, ומאז

מותה של מארי־אן ירד במשקל.

שלחתי אליו חצי חיוך. “אני יודעת. אני אחזור אליך עוד רגע.”

“כי את הטובה ביותר,” צעק לי דון.

קירבי הובילה את קבוצת הגברים לשולחן הפנוי האחרון. כולם,

למעט אחד, היו מכוסים פיח וזיעה של יום עבודה. הנקי נראה כאילו

הצטרף אליהם רק עכשיו. השיער שלו, שנחפף לפני שעה קלה, היה

קצת ארוך ונכנס לו לעיניים. האחרים נראו מרוצים מתשישותם,

שהעידה על סופה של משמרת קשה וארוכה.

רק התיירים נעצו מבטים בגברים המחוספסים. המקומיים ידעו

בדיוק מי הם ומה מעשיהם. המגפיים המאובקים ושלוש הקסדות

הכחולות הבהירות — עם סמל משרד החקלאות — שבחיקם הקלו

עליהם את הניחוש. הם היו צוות כיבוי, ככל הנראה מהמחלקה

האלפינית של אסטס פארק.

בעונה הנוכחית היו השרֵפות אכזריות במיוחד, ונראה ששירות

היערות זימן צוותים ממחוזות אחרים, אפילו מוויומינג ומדקוטה

הדרומית. קולורדו ספרינגס היתה מכוסה אובך כבר שבועות. העשן

מהשרֵפות הצפוניות הפך את שמש אחר הצהריים לכדור אש אדום,

בוהק ויוקד. לא ראינו את הכוכבים מאז המשכורת האחרונה שקיבלתי.

בירכתי את הגברים בנימוס. “מה אנחנו שותים?”

“יופי של שיער,” אמר אחד מהם.

הטיתי את הסנטר כלפי מטה והרמתי גבה.

“סתום ת’פה ותזמין, זיק. בטח יקפיצו אותנו חזרה בקרוב.”

“לעזאזל איתך, טיילור,” אמר זיק. את ההבעה הזעופה הוא הפנה

אחר כך אלי. “תביאי לו אוכל, בסדר? הוא נהיה עצבני כשהוא רעב.”

“אין בעיה,” אמרתי. הם כבר עיצבנו אותי.

טיילור הרים אלי מבט, ולרגע אחד נלכדתי בזוג אישונים חומים

חמימים. לשבריר שנייה ראיתי משהו מוכר מאחורי המבט. ואז הוא

מיצמץ וחזר לתפריט.

גברים חתיכים, מקסימים ברובם ותמיד בעלי שרירים מרשימים

ונעליים מכוסות אפר, שעברו בעיר כמו משב רוח, נועדו להערצה

מרחוק. שום בחורה מקומית שמכבדת את עצמה לא תצא עם אחד

מהצעירים המרתקים, האמיצים והשזופים האלה משתי סיבות: הם היו

עונתיים, והם ישאירו אותך מאחור, בהיריון או שבורת לב. ראיתי את

זה יותר מדי פעמים, ולא רק עם צוותי כיבוי, אלא גם עם צוותי האוויר

שעברו כאן בדרכם. עבור הגברים, שאותם אבא שלי כינה “נוודים”,

ספרינגס היתה מזנון של צעירות שהיו מספיק נואשות כדי להתאהב,

שלא לטובתן, במישהו שמראש ידעו שלא יישאר.

לא הייתי אחת מהן, אם כי לטענת ההורים שלי, הייתי הזונה הכי

משכילה בקולורדו ספרינגס.

ג’יימי מקגווייר היא מחברת של שלושה רבי־מכר של “ניו יורק טיימס”. היא ובעלה ג’ף מתגוררים עם ילדיהם בפאתי אניד, אוקלוהומה, עם ארבעה כלבים, ארבעה סוסים וחתול בשם רוּסטר.

X