הקומה שמעל | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

הקומה שמעל

הקומה שמעל

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 234
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 0

“לא מאמינה בלילות”, כותבת שרה מייכור, באחד הספרים הכנים והאמיצים ביותר שקראתי בחיי. “לא מאמינה בלילות” היא כותבת בספר שאינו מפחד להניח על השולחן את השאלות האיומות ביותר, שאלות על האדם מול אלוקים, שאלות על נפתולי החיים, אבל לא פחות מזה, ואולי הרבה יותר, שאלות שמפנה שרה אל עצמה. שאלות על אחריות אמהית כלפי בתה שנגזר גורלה, שאלות על התמסרות לילדה מתמודדת על חשבון הילדים האחרים, על חשבון החיים, ולהיפך, שאלות על השקעה בחיים על חשבון התמסרות לילדה המתמודדת. שאלות נוקבות, שמעטים האנשים שמוכנים להתמודד אתן באומץ, בלי קמצוץ טיוח, בלא צדקנות או הצטדקות, במבט ישיר.

“לא מאמינה בלילות” כותבת שרה בספר שכולו אמונה. אמונה מפוכחת, נטולת אשליות.

הייתה לי הזכות לפגוש את הסיפור הזה עוד בשלביו הראשונים ולהכיר את הנחישות של שרה, שהיה לה ברור למן הרגע הראשון, שהסיפור האמיץ שלה חייב לבקוע מרשות היחיד הכמוסה שלה אל חלל העולם, ונדמה לי שלכל המתמודדים באשר הם (ומי לא, בעצם) עשויות מילות האמת הללו להביא ברכה גדולה.

שרה מייכור הקימה מרכז למשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים – צמי”ד, שמעניק מקום ראוי לבעלי הצרכים המיוחדים, והספר הזה הוא פנינה נוספת בצמי”ד הזה, פנינה הכרחית.

ליאור אנגלמן,
מחבר הספרים “שקופים”, “לא מפסיקים אהבה באמצע”

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הקומה שמעל”

בקרוב…

 

סיפורים שנשתלו בילדותי

מרבד הקסמים: הרחוב בו גדלתי.

מרבד הקסמים: מזמין סיפורים, סיפורים מתימן, מעורבבי מציאות ודמיון,

סיפורים מתערבבים בריח תבלינים וסחוג.

מרבד הקסמים: רואה בדמיוני שטיח מעופף,

ובמציאות עולים מתימן שמגדלים דור של צברים חדים,

שגדלים לתוך המציאות הישראלית.

סבא וסבתא ראו שעומד לקום פה דור חדש.

לא היה להם רכוש או ידע רב להעביר, אך היו להם סיפורים.

במרבד הקסמים, רחוב של בתים ערבים, ששוחררו ב”מבצע דני” במלחמת השחרור,

הבתים הערביים היו דומים בפשטותם לבתים בתימן.

מדרכות וכבישים לא היו, ולא היו חסרים.

ממילא ברחוב לאיש לא היה רכב, ולא היה בו צורך, לאבי הייתה עגלה רתומה לחמור, ואחר כך תלת אופן.
ורק מפני שהוא היה צריך אותם לעבודתו במאפייה.

סבא וסבתא גרו דלת מול הדלת שלנו.

אבא זכה כבן הבכור להיות הבן הממשיך שגר צמוד לאבא ואימא שלו, סבא וסבתא שלי.

אמי למדה את השפה, אפילו את הניבים, את הפיתגמים ואת המאכלים.

היא השתלבה היטב, אבל תמיד נשאה אות של שונה מפני שלא נולדה בתימן.

אימא עלתה מפרס, וזאת הייתה שונות בלתי נסלחת.

מסבא וסבתא אני זוכרת בעיקר סיפורים שמספרים בלילות הקיץ, מתחת לעץ הגויאבה.

ובימים החמים – בכניסה לבית במבואה שממנה יצאו שתי דלתות, הימנית לבית סבא וסבתא וממולה, הבית שלנו. בימים החמים היינו מוצאים צל וקרירות שיוצאת מרצפת הבטון.

ומילים היוצאות מלבו הטוב של סבא ומאצילותה של סבתא.

סיפורים שנשתלו בילדותי היו כמו סימני דרך, שהופיעו שוב כשהייתי זקוקה להם.

 

 

 

סימני דרך

עיניה של סבתא מצטעפות כשהיא מדברת על סעידה.

סעידה הייתה רוקדת עם סבתא, ומשמחת כלות.

למרות שהייתה רק בת חמש, היא הייתה מפליאה בריקוד עדין.

היה לה גרגוש, כובע תימני שהבליט את עיניה היפות והרכות.

סעידה הייתה גונבת מסבתא את תשומת לבן של הנשים בשעה שרקדה אתה,

דבר שלא הפריע לסבתא שכל כך אהבה אותה.

סבתא, שנהגה לשמח כלה, כי זו מצווה גדולה כל כך, התמלאה שמחה,

כשראתה את סעידה בתה רוקדת מולה, התמלאה עונג, נחת, אפילו שמץ גאווה נתגנב ללבה.

יום אחד, מספרת סבתא, ואני נדרכת במתח על אף שסבתא חזרה שוב ושוב על הסיפור,

יום אחד, סעידה יצאה עם האחים שלה ועם כל הילדים לקטוף סברס, פרי הצבר.

אין לדעת איך קרה דבר, אך קוץ שנכנס לסעידה בעיניה היפות, לא הצליח לצאת,

ולאחר מספר ימים של ייסורים היא נפטרה.

ושוב אני שואלת:

למה לא קראתם לרופא?

למה הרופא לא יכל לעזור?

למה לא הוצאתם את הקוץ?

“למה את מספרת לה שוב את הסיפור הזה? הוא לא מתאים לילדים”, אמרה אימא.

ואני שאלתי את עצמי, מה זאת אומרת לא מתאים לילדים? זה הסיפור של סבתא שלי.

היה בו קסם של מסתורין, והוא חיבר ביני לבין סבתא, למורת רוחה של אימא.

סבתא הייתה חייבת לכתוב את הסיפור שלה, והיא כתבה אותו אצלי בלב,

שם הוא נשמר כל השנים.

אולי סבתא הכינה אותי לסיפור שלי.

למרות ששמעתי את הסיפור שוב ושוב, תמיד הרגשתי צביטה בלב.

סבתא סיפרה אותו בהשלמה, בהכנעה, בקבלה,

אולי בזכות האמונה באלוקים שהכול בא ממנו.

סבתא גם האמינה שעין הרע הרגה את הבת, סעידה, וכשיש עין הרע על מישהו,
שום דבר לא יכול לעזור.

“ככה זה היה וזהו”,

“אי אפשר לריב עם אלוקים”, אמרה סבתא.

 

 

מהר וטוב

הכול קרה מהר מדי, מהר יותר מכפי שיכולתי לחזות.

כמו בפעם הראשונה שרכבתי על אופניים.

סוף סוף לאחר הרבה אימונים למדתי לרכוב, אולם לא למדתי לעצור.

יצאתי בפעם הראשונה בשמחה על האופניים במעלה הגבעה שעליה גרנו,

טסתי אל מורדותיה מרוצה מהרוח בפנים, ומכך שהצלחתי לשמור על שיווי המשקל,

אך הפדלים מביאים אותי לתאוצה לא הגיונית, ואני מגלה באיחור, שלרכוב אני מצליחה,
אבל אין לי שום מושג איך עוצרים.

איך מרפים מסיבוב הפדלים? איך מאטים?

רק החבטה בגדר של משפחת עטיה, השכנים,

הנחיתה אותי לקרקע ולימדה אותי להרפות את הרגל מהדוושה,

להתבונן אחורה על המורד ולטפס שוב.

התחלה כזו מורידה מעוצמתו של הפחד בהמשך

ומעניקה יכולת תמידית ליהנות מהרוח שמלטפת את הפנים בעצמה,

בירידות ובעליות.

המשפחה שלנו נולדה במהירות.

עוד לפני שהתרגלתי לרעיון שאני נשואה,

מצאתי את עצמי אימא לשלושה זאטוטים:

טוהר בת שש, הודיה בת חמש ונועם בן ארבע.

משפחה לתפארת.

 

 

שרה מייכור היא עובדת סוציאלית MSW, זוכת פרס רקנאטי-צ’ייס-רש”י, מנהלת מרכז למשפחות
לילדים עם צרכים מיוחדים, מנחת סדנאות ושיעורים, עוסקת בטיפול מעל 20 שנה.

X