הפתעה נעימה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

הפתעה נעימה

הפתעה נעימה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

לפייר ניומן, המיליארדר, נחוצה ארוסה באופן מיידי!

ג’ורג’י התמימה והזרוקה היא הניגוד המושלם לנשות החברה הגבוהה אשר עומדות בדרך כלל לרשותו של פייר, אבל בלית-ברירה הוא נאלץ להסתפק בה.

אירוסיהם המזויפים צריכים להיראות משכנעים, מה שגורם לפייר להתעקש שג’ורג’י תחלוק אתו את חדר השינה. ואם זה המצב, אז הוא בהחלט מתכוון גם ליהנות מכל היתרונות הנלווים . . .

אבל פייר מוצא הפתעה נעימה. ג’ורג’י היא הרבה מעבר לכל מה שהוא העלה בדמיונו. ועכשיו הוא מעוניין לשנות את תנאי העיסקה איתה…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הפתעה נעימה”

בקרוב…

 1

 

 

ג’ורג’י התבוננה בבניין הזכוכית שהתנשא מולה, והחליטה, בצורה נחרצת, שזאת היתה בהחלט הפעם האחרונה בה היא הרשתה לגחמות שלה להנחותה. אפילו שהגחמה הזאת צמחה מכל הסיבות הנכונות.

החלק היחידי שהיה כמעט סביר, בכל מסע היסורים שלה מדבון עד לכאן, היה הנסיעה במונית מתחנת הרכבת, ואפילו זה הסתיים בצורה לא נעימה, עם נהג מונית ממורמר, שלא לצורך, שהוריד אותה מחוץ למתחם המאובטח של הבניין, ללא שום שמץ של התחשבות בתחינתה, הסבירה בהחלט, שיחכה לה רק כמה דקות, למקרה שהאנשים שהיא היתה צריכה לפגוש לא נמצאים בפנים.

כעת לא היה לה שום מושג איך יעלה בידה לתפוס את האיש הנורא הזה. הבניין נראה כשורץ אנשי אבטחה ומצלמות במעגל סגור, שנועדו כולם כדי למנוע כל מיני ארחי-פרחי בלתי רצויים מלהיכנס ולטנף את מרחביו המלוקקים.

כאילו שאיזשהו בן-אדם שפוי ירצה באמת להתפלח למכון כושר. רוב האנשים שהיא הכירה הקדישו את מירב מאמציהם למחשבה איך יעלה בידם להתחמק מללכת למכון הכושר.

וחוץ מזה היה לה קר.

וחוץ מזה, הפעם האחרונה בה היא אכלה משהו היתה לפני איזה  ארבע  שעות  בערך – כריך  עלוב  שהיא  חיסלה  תוך  כדי ריצה – ועכשיו בטנה השמיעה כל מיני כרכורים כדי להודיע לה שהיא צריכה להאכיל אותה ובדחיפות.

היא לקחה נשימה עמוקה וניגשה במהירות לעבר הדלת המסתובבת. בשעה שבע ורבע, המקום נראה מלא גברים. גברים נמוכי קומה, גברים גבהי קומה, גברים שמנים, וכמובן, אף אחד מהם לא היה הגבר שהיא חיפשה.

היתה התגודדות של אנשים צעירים וחטובים מאחורי דלפק הקבלה העגלגל, משם הם השגיחו על פתח הכניסה; כמו להקת רוטוויילרים – חשבה ג’ורג’י לעצמה באי-נוחות, וקרבה אליהם בזהירות רבה.

למרות העובדה שהם לא נראו שקועים בעשייה של משהו דחוף במיוחד, נדרשו כמה שניות עד שמישהי מהם – בחורה צעירה עם שיער בלונדיני מאוד שהיה אסוף לקוקו גבוה על קודקודה ומראה של מעודדת – הרימה לעברה גבה אחת ושאלה אותה אם אפשר לעזור לה.

הבעת פניה בעת שהעניקה לג’ורג’י סקירה חטופה רמזה שאצבעה ריחפה ככל הנראה מעל לכפתור האזעקה, בעת שהיא שאלה את השאלה שלה.

“אני… כן, אני מקווה מאוד…” אני מורה בבית ספר יסודי, מוסמכת ומיומנת, חשבה ג’ורג’י לעצמה, וחתיכת הפספוסה הקטנה הזאת, בבגד גוף צמוד, לא אמורה כלל להפחיד אותי! “למען האמת… אני… ”

“את מעוניינת בפרטים בנוגע להצטרפות? כי אם כן, אני חייבת להגיד לך שרשימת החברים שלנו מלאה לגמרי, למשך שמונת החודשים הקרובים לפחות.”

“לא, למען האמת. אני לא מעוניינת להצטרף…”

הגבה המורמת התרוממה עוד טיפונת. “אז…?”

“אני מחפשת מישהו… אחד החברים שלכם, למען האמת…”

הבלונדינית פלטה אנחה ארוכה של קוצר רוח, והציצה לעבר שעונה. “אני חוששת שלא אוכל לסייע לך בעניין הזה. החברים שלנו מגיעים הנה כדי להירגע בסביבה אקסקלוסיבית מאוד. הדבר האחרון שהם צריכים הוא להיות מופרעים על ידי אנשים שהם לא מעוניינים לראות. אני נאלצת לבקש ממך לעזוב את המקום עכשיו.” היא סובבה את ראשה לכיוונה של האחראית עליה, שהיתה גירסה נוספת שלה, רק קצת יותר מבוגרת, ועלה בדעתה של ג’ורג’י שכעת עומדים להתנפל עליה כל חברי להקת הרוטוויילרים.

“אני חוששת שעלי להתעקש להיכנס כדי למצוא את מר ניומן.” ג’ורג’י הפנתה את דבריה אל האישה המבוגרת יותר, בלונדינית בת שלושים ומשהו, בהשתמשה בנימת הקול החינוכית ביותר שהיתה לה בתור מורה. נימת קול ממנה השתמע שעונשים קשים וחמורים צפויים למי שלא יציית מיד לפקודותיה. זה עבד תמיד על הזאטוטים בני החמש בכיתתה, ואכן, גופה של הבלונדינית המבוגרת התאבן מעט.

ג’ורג’י הבינה שזה לא היה בגלל נימת הקול שלה, אלא השם שהיא הזכירה הוא שעורר את התגובה הזאת.

“האם את מתכוונת במקרה למר פייר כריסטוף ניומן?”

“אני מתפלאת שאת מסוגלת לשלוף את השם שלו במהירות כזאת, בהתחשב בכך שרשימת החברים במועדון שלכם מלאה יותר מדי.” ג’ורג’י לא הצליחה להתאפק מלעקוץ. למען האמת, היא לא היתה מופתעת כלל. פייר כריסטוף לא היה מסוג האנשים שקל כל כך להתעלם ממנו. טוב, אלא אם כן את גדלת אתו, פחות או יותר. כי אז, היא חשבה לעצמה בהתנשאות, ההשפעה שלו כבר הרבה פחות עזה!

הבלונדינית המבוגרת נראתה לפתע קצת רגוזה ומבולבלת, אבל הצליחה להוציא מעצמה את נימת הקול השיווקית, כשהודיעה לג’ורג’י שמועדון היי-וויוּ בהחלט אינו מלא יותר מדי, אלא רק מקפיד לשמור על המספר הראוי של חבריו, מאחר שאקסקלוסיביות היא מה שהמועדון מבטיח לספק להם. “חלק מהחברים שלנו הם אנשים חשובים ואמידים מאוד,” היא הסבירה בגאווה רבה. “אנחנו דואגים להבטיח שהם יוכלו לבוא לכאן בידיעה שיעלה בידם להירגע, הרחק מסדר היום המעיק שהם מנהלים. אולמות חדר הכושר לעולם לא מלאים מדי, וכך גם הבריכה ושאר השירותים שאנחנו מציעים להם. למען האמת, אנחנו מעדיפים לחשוב על המקום הזה בעיקר כעל מקום מפלט אקסקלוסיבי ביותר!”

ג’ורג’י הקשיבה לה בנימוס, וחשבה לעצמה שזה נשמע מאוד-מאוד משעמם. המון מיליונרים מפונקים מדי, שבוחרים לקחת פסק זמן מחברתם של אנשים רגילים, כאילו הם לא מסוגלים להירגע אלא אם כן הם מוקפים רק באנשים בני מעמדם החברתי.

פייר ישתלב יפה מאוד במין מקום כזה, חשבה ג’ורג’י לעצמה. היא זכרה אותו כמי שרואה זאת כזכותו הברורה שאנשים יתנהגו כלפיו בהכנעה, והוא בנה לעצמו חיים של עושר כה מדהים שלא תהיה לו שום סיבה לצאת אף פעם מהסביבה החמימה שלו, אלא אם כן הוא יעשה זאת מרצונו. הוא מקיש באצבע, והם באים במרוצה. ממש בניגוד גמור לדידי, מה שהזכיר לה מה הביא אותה בכלל ללונדון וגרם לה להרים את ידה ולעצור את שטף המלל השיווקי.

“זה טוב ויפה, אבל אני לא מעוניינת להצטרף. אני נמצאת פה בגלל שאני צריכה לפגוש את פייר, וזה עניין בהול למדי. אם תוכלי לומר לי לאן ללכת, אני אמצא אותו כבר בעצמי, או שלחלופין, לא אכפת לי לחכות, אם את רוצה ללכת לחפש אותו.”

“לא נהוג לאפשר כניסה של אנשים שאינם חברים אל שטחי האימון האקסקלוסיביים של מועדון היי-וויו.”

“בסדר גמור. אני אמתין כאן. “את יכולה להגיד לו שג’ורג’י… ג’ורג’ינה צריכה להחליף אתו מילה.”

“אפשר לשאול בקשר למה?”

“לשאול אפשר, אבל אני חוששת שאני לא אגיד לך. זה עניין בעל אופי אישי.” היא ניסתה שלא לצחוק, כשהאישה שמולה התאמצה בכל מאודה לשלוט בסקרנות שלה. פייר המסכן, הוא בוודאי לא יהיה יותר מדי שמח לחשוב על כך שאנשים תוהים מאחורי גבו לגבי איזה סוד אפל בחייו הפרטיים, אבל מאידך, הוא לא הפגין בעצם מעולם יותר מדי הומור. או לפחות, בחברתה הוא לא הפגין שום הומור מעולם.

לא. זיכרונותיה של ג’ורג’י ממנו היו של גבר צעיר נאה מאוד, כשהיא רק החלה להתנסות עם מריחת שפתון ועם חזיות מרופדות, בחור עם כישרון להביע מורת רוח. הוא כעס כמעט על כל דבר עליו היה ניתן לכעוס בכפר הקטן שלהם, בדבון, וגם לא ניסה אף פעם להסתיר את זה.

הוא סלד מסגנון החיים שנראה לו איטי כל כך שהיה מאובן כמעט. סלד מהוריו וממה שהוא כינה אורח החיים ההיפי שלהם, סלד בעצם, כך זה נראה לה, מכל אחד שלא היה שותף לאמביציה היוקדת שלו לעזוב את המקום, מהר ככל שרק יתאפשר לו, ולעבור לעיר הגדולה. ומאז שהוא הגיע ללונדון, לפני קצת למעלה מעשר שנים, ביקוריו בדבון הלכו והפכו יותר ויותר נדירים.

הוא הגיע להלוויית אביו, לפני שלוש שנים, ונשאר במשך שבועיים, כדי לוודא שאמו בסדר, כדי לטפל במכירת החווה – תוך היעדר מטריד של רגש כלשהו, בהתחשב בכך שזהו המקום בו היא בילה את כל ילדותו, כדי לקנות קוטג’ קטן ומתאים יותר למגוריה, קרוב יותר למרכז הכפר, כדי שהיא תוכל לצעוד ברגל אל החנויות. וכל אותו הזמן היתה לג’ורג’י הרגשה ברורה שהוא כבר מת לסיים את כל החובות הללו ולברוח בחזרה ללונדון, מהר ככל שרק יוכל.

מאז, הוא שב לבקר את אמא שלו רק כמה פעמים. למען האמת, בשנים האחרונות, ג’ורג’י הקפידה להימנע מהיתקל בו, בכל פעם שהוא הגיע לביקור.

מה שהזכיר לה לשוב ולקלל את עצמה על נטייתה לקפוץ ישר לתוך כל מיני דברים, עם שתי הרגליים קדימה, בעיניים עצומות ובאצבעות מוצלבות.

הבלונדינית אמרה לה שהיא תשלח מישהו לאתר את מר ניומן, חזרה ואמרה לה עד כמה זה מפריע, ושכמובן, אם הוא לא יהיה מעוניין לראות אותה היא תתבקש לעזוב את המקום מיד. מדיניות המועדון.

ג’ורג’י התאמצה להזכיר לעצמה שהאישה רק עושה את העבודה שלה, ככל הנראה.

בעת שחיכתה בקוצר רוח, על אחת הכורסאות האדומות, הנמוכות, שהיו מפוזרות בטוב-טעם מסביב לשולחן כרום, עליו נחו כמה מגזינים ועלונים שפיארו ושיבחו את מועדון הכושר, ג’ורג’י ניצלה את ההזדמנות כדי לבחון את סביבותיה.

זה היה, ללא ספק, איזור ההסגר שנועד למסכנים שלא הורשו לחצות את השערים הקסומים אל תוך המועדון עצמו. שליחים ובלדרים, אולי. מעבר לשערים, ומאחורי דלפק הקבלה, השתרע אולם כניסה מרוצף בשיש, ממנו הובילו מדרגות למעלה, אל מכון הכושר, כנראה, אשר נחבא מאחורי זכוכיות מעושנות. ובהמשך היה גם מסדרון של שיש, שהוביל רק אלוהים יודע לאן. בריכות שחיה ואולמות סקווש, היא תיארה לעצמה. ואולי גם למין מכון בריאות אקסקלוסיבי, בו הבלונדיניות המשובטות יכולות ללוש בידיהן את שריריהם המתוחים של אנשי עסקים ולעזור להם להירגע.

היא הגיחה מההירהורים שלה ומצאה את פייר ניצב ממש מולה, מגבת עוטפת את כתפיו, ורגליו נטועות היטב על הרצפה.

עיניה של ג’ורג’י נעו במעלה גופו, עד שפגשו לבסוף את עיניו. עיניים כחולות שהוא ירש מאביו, ומאמו האלג’ירית. גון עורו השחום ושערו השחור כעורב, שהיה קצוץ קצר מאוד, וגם לח כרגע, מה שגרם לה לשער שהיא הפריעה לו באמצע השחייה.

הוא הזעיף אליה פנים. “מה את עושה פה, ג’ורג’ינה? קלאריס אמרה לי שאת צריכה לשוחח אתי בדחיפות. משהו לא בסדר עם אמא שלי?” קמטי הזעף על פניו הלכו והעמיקו. “אני דיברתי איתה בסוף השבוע האחרון, והיא נשמעה בסדר גמור. נו, אל תשבי שם סתם כמו בובת סמרטוטים! מה לעזאזל הביא אותך לפה?”

מאחר שהיא דאגה להימנע מלהיתקל בו בפעמים האחרונות שהוא הגיע לדבון, ג’ורג’י’ כבר שכחה כמה מפחיד פייר יכול להיות כשנמצאים כל כך קרוב אליו.

קודם כל, הוא היה מאוד גבוה. למעלה ממטר ושמונים, ואיום קרן מכל סנטימטר וסנטימטר של גופו, מהמבנה השרירי והקשה שלו ומהיופי הרודני של פניו.

ועם זאת, הוא היה גם גבר מושך במידה מדהימה, שהתברך במבנה עצמות מושלם ובמין נוכחות שגרמה לנשים לסובב אחריו את מבטיהן כדי לבחון אותו בחינה נוספת.

אלא שג’ורג’י ראתה את עצמה חסינה לכל המשיכה המינית הבוטה הזאת. מבחינתה, העיניים הכחולות הללו היו קרות כמו קרח, והפה הרחב, הסקסי, הסתיר בחובו אכזריות שאפפה אותו כמו שדה מגן.

“אין שום סיבה לצעוק, פייר.”

“אני לא צעקתי. אני שאלתי שאלה באופן תרבותי לגמרי.” הוא החזיק את שני קצות המגבת ובחן אותה בקוצר רוח בלתי מוסתר כמעט. עוד אחת מהתכונות הלא נעימות שלו, חשבה ג’ורג’י לעצמה. “לא לעתים קרובות אני מוצא את הזמן להירגע קצת, והדבר האחרון שנחוץ לי זה להיות מופרע בשגרת האימון שלי על ידי מישהי שמשחקת אותה קשה להשגה. אז אם יש לך משהו להגיד לי, מוטב שתפלטי אותו.”

ג’ורג’י קמה במהירות והשיבה לו מבט זועם. “אז מה, פייר, שום דבר לא משתנה אף פעם, הא? אתה עדיין האדם הכי גס רוח שפגשתי מעודי!”

“תגידי לי משהו שאני עדיין לא יודע. עד כמה שזכור לי, את כבר חלקת אתי את דעתך הזאת, יותר מפעם אחת בעבר, כשהפעם האחרונה היתה לפי מיטב זיכרוני כשהגעתי לדבון, להלווייה של אבי! בזמן שכל האחרים הביעו את תנחומיהם, את טרחת להבהיר לי איזה איש חסר כל התחשבות אני! לא שיש לזה איזושהי חשיבות בכלל. רק תגידי לי את מה שבאת לומר לי.”

“תראה, אני לא רוצה לריב אתך. דידי בסדר גמור, בערך.”

“בערך? מה זה אמור להגיד?”

“יש פה איזה מקום שנוכל לגשת ו… לדבר בו? אני יודעת שאני גוררת אותך מההנאה הצרופה של אימון הכושר, אבל אני באתי במיוחד מדבון…” בלי הזמנה, בלי הודעה מוקדמת, בלי להתכונן כמו שצריך, אבל לעזאזל, הוא לא אמור לדעת. “וזאת היתה גם נסיעה נוראה, אם זה מעניין אותך בכלל. עיכובים בפלימות’, כריך נורא על הרכבת. נהג מונית זועף… שלא לדבר על כל דקות האוויר שבזבזתי בטלפון הסלולרי שלי, בניסיון לשכנע את המזכירה שלך להגיד לי איפה אתה נמצא! זה היה קשה יותר מלעקור שיניים! תגיד, היא ניסתה אי-פעם להתקבל לשירות החשאי?”

“נטלי יודעת שכשאני הולך למכון הכושר, אני לא רוצה שיפריעו לי.” אבל הוא נרגע קמעה. אולי הוא היה טיפה נוקשה מדי איתה, אבל מאיזושהי סיבה, לאישה הזאת היתה תמיד היכולת לעלות לו על העצבים. לא היה בה שום דבר כמעט שלא עצבן אותו, החל בביקורתיות הצדקנית המתנשאת שלה וכלה בנטיה שלה לומר כל מה שחולף בראשה, בלי שום סינון. הוא העדיף את הנשים שלו כשהן מפגינות הופעה מטופחת בשלמות, וגם שליטה עצמית מושלמת. דעות אישיות התקבלו בברכה, בתנאי שהן היו תוצאה של שיקול דעת יסודי, וגם יכלו לעמוד אחר כך לדיון בריא. למען האמת, פייר ראה בעצמו גבר של המאה העשרים ואחת, שנהנה מחברתן של נשים אינטלקטואליות מאוד, ותומך בכל זכויותיהן במקום העבודה. ג’ורג’י היתה בדיוק בקצה השני של הסקלה, בכל מה שקשור למשיכה של המין הנשי, ועשר דקות בחברתה הספיקו לו בדרך כלל, מעל ומעבר.

“זה מה שהבנתי,” היא אמרה לו כעת. “היא טרחה להבהיר לי את זה יפה מאוד במשך עשרים הדקות שנדרשו ממני כדי לקבל ממנה את המידע הזה.”

“מה אמרת לה?”

“שאני בחורה איתה אתה התחתנת בחשאי במהלך סוף השבוע, וגם זרקתי את השם של דידי לאוויר, כדי לתת קצת תוקף לסיפור.” ברור שהיא לא עשתה את זה, אבל היה שווה לספר לו את השקר הקטן הזה, רק כדי לראות את ההבעה שהופיעה על פניו. “סתאאאם. אני צוחקת אתך.”

“מצחיק מאוד. יש בית קפה בתוך המועדון. נוכל ללכת ולדבר שם.” הוא הסתובב במקום והחל לצעוד, בעת שג’ורג’י נותרה נועצת מבטים של זעם בגבו המתרחק.

ברור לגמרי, כשפייר מוביל אותה, היא הוכנסה בשערי הפלא האסורים כאילו היתה שם בביקור מלכותי. לאיש הזה היתה השפעה, ללא ספק, בכל מקום אליו הוא הלך. הוא קרב, והדלתות נפתחות לפניו. מה הפלא שהוא מרגיש רב חשיבות בצורה מרגיזה כל כך?

“אני בהלם מזה שהרשו לי להיכנס,” אמרה ג’ורג’י בקוצר נשימה בגלל המאמץ לעמוד בקצב ההליכה שלו, ובה בעת, היא גם הביטה סביב. “הם לא מסבירי פנים במיוחד, החבר’ה שם בקבלה. הם מקבלים הכשרה מיוחדת כדי להיות כל כך לא מנומסים?” היא תהתה בקול.

“רוב החברים פה מנהלים חיים לחוצים מאוד.” פייר האט קצת והביט לעבר ראשה עטור השיער הבלונדיני הפרוע. “זהו מקום המפלט שלהם. הדבר האחרון שנחוץ להם הוא שאנשים יופיעו פה בלי התראה, בגלל שהם צריכים לדבר איתם על עניינים שקשורים לעבודתם.”

“והיית אומר שזה דבר שקורה לעתים קרובות? משהו שמצדיק את הצבא הזה של הרובוטיות הבלונדיניות המשובטות, שחושפות שיניים לעבר כל מי שלא מוכר להן?”

“את תופתעי,” מלמל פייר, ולא הוסיף שהיא היתה זוכה כנראה ליחס קצת פחות גרוע אילו לא היתה לבושה בערב רב של בגדים שהיו, למען האמת, על גבול האקסצנטריות. מגפי זמש משונים למראה, בלי עקבים, מעוטרים בפרווה. טייטס שחורים עבים, מעיל שחור דמוי פונצ’ו, עם משהו מאוד אדום, רק אלוהים יודע מה, שהסתתר תחתיו.

הם הגיעו אל בית הקפה, וג’ורג’י נעצרה כדי להתרשם מהמקום. יש בתי קפה, ויש בתי קפה שנועדו ללא ספק לאנשים העשירים מאוד, במקומות לגמרי אליטיסטיים. ברור לגמרי שהקפה במועדון הכושר המקומי שלה, בו היא היתה שלוש פעמים אולי, מלא בדרך כלל ושוקק חיים מאוד – מהמקומות הללו בהם עומדים בתור כדי לקבל מג של תה או קפה, או בקבוק של מים מינרליים. אבל המקום הזה היה שייך לליגה שונה לגמרי.

“אני חושבת שבחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה עור שחור מחוץ לחנות רהיטים,” היא הכריזה, בנעצה עיניים באופן בלתי מוסתר. היו רק אנשים ספורים בכל איזור הישיבה הענקי, וכולם היו שקועים בקריאת עיתונים.

“מה את רוצה לשתות? תה? קפה?”

“תה. אני מניחה.”

“יש פה רק דברים בריאים, אני חייב להזהיר אותך. אז תחשבי על חליטת פירות או על דארג’ילינג.”

כעבור כמה דקות, ג’ורג’י כבר ישבה לפני ספל של תה ארומטי, שטעמו, היא היתה די בטוחה, יהיה כמו של מים חמימים דלוחים.

“ובכן, ג’ורג’י, את מוכנה להגיד לי מהי מטרת הביקור שלך פה? למה התכוונת כשאמרת שאמא שלי בערך בסדר גמור? אם יש לה איזשהן בעיות בריאות אז אין לי שום כוונה לשבת פה ולשחק איתך במשחק של ניחושים כדי לשמוע מה העניין.” פייר לגם מהקפה שלו, והביט בה בקרירות מעל לשפת הספל.

עכשיו, כשהיא כבר היתה ללא הפונצ’ו האמנותי שלה, הוא כבר היה יכול לראות שהדבר האדום שמתחתיו היה בעצם סוודר עם דוגמא, שהגוון האדום שלה היה ללא ספק אחד מצבעי היסוד.

“תגידי, מישהו השתגע עם מברשת צבע על הסוודר שלך?” הוא שמע את עצמו שואל, וג’ורג’י חייכה חיוך קורן והביטה בעצמה בגאווה.

“למען האמת, כמה אנשים קטנים מאוד השתוללו מאוד עם מברשות של צבע, וזוהי התוצאה. מתנת חג המולד מהכיתה שלי, בשנה שעברה. אם תסתכל מקרוב, תוכל לראות שבעצם התזות הצבע הן פורטרטים עצמיים של כל הזאטוטים ההם, שעולים אחד על השני, וכל אחד מהם כתב את שמו מתחת לציור שלו. מקסים, נכון?”

פייר נהם בשקט. “זה מיוחד מאוד. את סיפרת לי בקשר לאמא שלי.”

“היא בסדר גמור.” ג’ורג’י ניסתה לטעום את התה, אבל אחרי לגימה אחת בלבד היא מיהרה להחזיר את הספל אל התחתית.

למרבה הפלא, למרות שהיא הכירה את פייר שנים רבות כל כך, זאת היתה הפעם הראשונה בה היא ממש ניהלה אתו שיחה אישית, בארבע עיניים. בדרך כלל, במקרים בהם הם נפגשו בעבר, הם היו מוקפים על ידי שלל חברים משותפים, בני משפחה ומכרים, ובמהלך השנים האחרונות, אפילו הפגישות הללו הפכו לנדירות. מאז שאביו של פייר הלך לעולמו, דידי איבדה עניין במסיבות רבות המשתתפים שהיא נהגה לערוך בעבר.

כעת, ג’ורג’י הבחינה אצלו בכל מיני דברים שלא היו גלויים לעין. הוא היה כמובן יהיר כמו שהיא זכרה, אבל היתה לו גם איזו דריכות מסויימת, כאילו שום דבר, שום מילה טועה או תנועה קטנה ביותר, לא תחמוק מעיניו. זה גרם לה להרגיש קצת מתוחה, והיא נאלצה להתאמץ כדי שלא להשתעשע בספל התה או למולל את השיער שלה.

משתיקתו היה ברור שהוא ממתין שהיא תמשיך בדבריה. היכולת הזאת לשתוק, היא חשבה לעצמה, היא בוודאי מהתכונות שהוא מוצא מועילות במיוחד.

“מאז השבץ הקטן שהיה לה בתחילת השנה… דידי לא חזרה להיות כמו שהיתה לפני זה.”

פייר הזעיף פנים. “הרופא המומחה אמר לי שהיא תחלים החלמה מלאה, ואני לא צריך להזכיר לך שהוא היה המומחה מספר אחת בתחום שלו.”

“היא באמת החלימה לגמרי…”

“אז לאיפה אנחנו מתקדמים עם הסיפור הזה?” פייר הציץ בשעונו. כמו תמיד, הוא היה על לוח זמנים צפוף מאוד. עדיין היו לו כמה אימיילים חשובים מאוד שהוא היה צריך לשלוח, ברגע שיגיע לדירה שלו, והערב הוא גם התכוון להיפגש עם ג’ניפר. אחרי שבועיים של מאמצים להתגבר על לוחות הזמנים העמוסים של שניהם, עלה בידם סוף-סוף לקבוע להיפגש לארוחת ערב.

“מצטערת, אני מונעת אותך מללכת לאיפשהו?” שאלה ג’ורג’י בצינה.

“הייתי יכול להעניק לך קצת יותר זמן, ג’ורג’י, אם רק היית נותנת לי הודעה מוקדמת… תאמיני לי או לא, אני מנהל פה חיים די עמוסים.”

“הייתי בהחלט עושה את זה, רק שבאתי הנה בהחלטה של רגע.”

“אופייני.”

“מה זה אמור להביע?”

פייר התבונן בה, ראה את השיער הבלונדיני הפרוע, את הבגדים המשונים, את העיניים הענקיות הירוקות, שהיו נעוצות בו בדרך כלל, בהבעת ביקורת. “ג’ורג’י, אין לי שום מושג איך את מצליחה בכלל להחזיק באיזושהי משרה נורמלית.”

“ולי, פייר, אין שום מושג איך אתה מצליח בכלל ליהנות קצת בחיים שלך.”

“הנה, שוב את מדברת בלי לחשוב לפני זה.”

“אתה מרגיש שיש לך זכות להעיר הערות בנוגע לחיים שלי, אז למה שלא אעשה זאת גם אני?” ג’ורג’י הרגישה איך דמה הולך ומתרתח. כצפוי. האם זה לא מה שקורה לה תמיד כשהיא בקרבתו? “זה שאני אימפולסיבית לא אומר שאני בלתי אחראית!”

“מה שלום התרנגולות, ג’ורג’י?”

היא רשפה אליו מבט. נכון, היא גידלה תרנגולות. רק ארבע מהן. הן קירקרו להן באושר, בחצר האחורית שלה, והטילו לה אספקה סדירה של הביצים הטעימות ביותר שמישהו יכול לרצות בכלל. פייר, כמובן, לגמרי לא הבין את המחווה הקטנה הזאת של גידול בעלי חיים. בעוד רגע הוא כבר בוודאי יגיד גם משהו על גן הירק רחב הידים שלה, בו היא גידלה הכל, מגזר ועד אפונים. הוא ביקר רק פעם אחת בבית שלה, בשליחותה של אמא שלו, אך זה היה מספיק כדי לקבע בראשו לנצח את הדעה המעוותת לגמרי, שהיא בחורה צעירה קצת משוגעת, מנותקת לגמרי מהחיים במאה העשרים ואחת.

“התרנגולות מרגישות מצוין, פייר.”

“ואת ממשיכה לגדל בעצמך את כל צרכייך?”

“אתה ממש מעצבן!”

“אני יודע. את כבר אמרת לי.” פייר גיחך. היה עליו להודות, היא בהחלט הפגינה את זעם העלמה הזה בצורה יפה מאוד. עם לחיים סמוקות ועיניים בוהקות נורא.

“זה עניין הגיוני מאוד,” אמרה לו ג’ורג’י בשיניים חשוקות, “לחיות בסגנון חיים אורגני ככל שרק ניתן – ”

“הו, תעשי לי טובה. במשך שנים אני שמעתי את הקשקושים האלה מהורי. אין לי שום צורך לחזור אל המקום הישן הזה עוד פעם.”

“אין שום פסול בגידול המצרכים שאתה אוכל, עד כמה שרק ניתן. לפחות כשאני קוטפת את הירקות שלי, אני יודעת שהם לא שחו שחיה צורנית בבריכה של זבל כימי!” היא הביטה סביבה במבט של התנשאות כועסת. “אני לא יודעת איך אתה מסוגל לסבול את כל זה, פייר.”

“כל מה?” קולו היה שקט מאוד, מה שגרם לה לחשוב שאולי מוטב לנטוש את המשך השיחה הזאת.

“כל זה. מכון הכושר הקליני והסטרילי הזה, הדירה הקלינית והסטרילית בלב העיר. זאת אומרת, הרי אתה גדלת בחווה בכלל!”

“קבלי תיקון. אני גדלתי בפנימיה. רק את החופשות ביליתי בחווה, וזה הספיק לי כדי להבין שבתור סגנון חיים קבוע, אלה לא היו החיים שאני רוצה לחיות. אבל את לא הגעת לפה בשביל לדבר על ימים עברו, נכון, ג’ורג’י? את קצת אימפולסיבית אולי, אבל את לא אימפולסיבית עד כדי כך.”

“זה קצת מביך…”

פייר הכיר את הטיית הראש הקטנה, את האופן בו עיניה התחמקו ממבטו, את שפת הגוף שלה כשהיא התרחקה ממנו קמעה. קצת מביך. יכולה להיות לזה רק משמעות אחת, בעצם. היא זקוקה לכסף בשביל משהו, והיא באה כדי לקבץ נדבות. רק שבאיזשהו שלב היא שכחה שקבצנים צריכים לנהוג בענווה ולנסות לשאת חן בעיניי מי שאמור להעניק להם את הנדבה.

ג’ורג’י ענווה. זה משהו שהוא היה רוצה לראות, הוא חשב לעצמו. הוא החליט לתת לה להתפתל בחוסר הנוחות שלה, והיטה את ראשו הצדה, בהבעה של חוסר הבנה ועניין.

“זאת אומרת…”

הוא נשען קדימה וקימט את מצחו כדי לעודד אותה להמשיך.

ג’ורג’י נאנחה בדרמטיות. “התה הזה ממש נורא. ניסית פעם חליטת פירות? ממש מגעיל. אני מניחה שהיית יכול להזמין לי איזה קפה, נכון? הייתי שמחה לשתות איזה לָאטֶה, בעצם. כבר שנים שלא שתיתי אחד.”

פייר ידע לזהות טקטיקה של משיכת זמן, מאלף קילומטרים. הוא שכח מהאימיילים החשובים שממתינים להישלח, והינהן אליה. “בוודאי.”

“אני יודעת שאתה עסוק נורא וודאי…”

“קחי את הזמן שלך, ג’ורג’י.” הוא הבזיק אליה חיוך ותהה איך היא הולכת לבקש את הטובה שהיא עומדת לבקש ללא ספק. ג’ורג’י היתה הבחורה הכי גאה שהוא הכיר. זה בוודאי עניין חשוב מאוד, שהצליח לגרום לה לבוא אליו ביד פשוטה קדימה. “אני אלך להביא לך את הלאטה, ואולי גם משהו לאכול. יש להם פה עוגיות סובין טובות, וחטיפי גרנולה ופירות. זה יהיה וודאי ממש לטעמך.”

“זה שיש לי גינת ירק לא אומר שאני אוהבת עוגיות סובין וחטיפי גרנולה!” היא התבוננה בו כשקם וחיטט בכיס מכנסי הריצה שלו כדי למצוא את ארנקו. הוא ממש היתמר מעליה. זה לא היה רק הגובה שלו, אלא גם כל השרירים המשורגים הללו שהוא הציג לראווה. זרועותיו היו ארוכות, שזופות וחזקות. פלג גופו העליון היה התגלמות החן והאתלטיות. היא לא זכרה שיצא לה אי-פעם להבחין בכל זה בעבר, אבל בעצם היא כמעט לא התראתה אתו על בסיס אישי, ובוודאי שלא כאן, בלונדון, במגרש הביתי שלו. הביטוי, “המושל בכל הפרוש לרגליו” עלה מעצמו בדעתה.

הוא שב כעבור רגע קל, עם הלאטה ועם מים מינרליים בשבילו, אותם הוא שתה ישר מהבקבוק.

“ובכן…” הוא נשען קדימה, כשאצבעותיו משולבות ברפיון בין שתי ברכיו. “…מה דעתך לוותר על כל דברי ההקדמה המנומסים, ג’ורג’י, ולהגיע כבר לעניין עצמו?”

“אה.”

פייר נאנח בקוצר רוח. האימיילים יוכלו וודאי להמתין עוד כמה שעות, כדי לתת לו אפשרות להתענג על ההזדמנות הנדירה לראות את ג’ורג’ינה מתפתלת לפניו, אבל את הפגישה שלו עם ג’ניפר, שנקבעה במאמץ כה רב, הוא לא היה יכול לדחות. הוא החליט להאיץ טיפה את מהלך העניינים ולסייע לה להיחלץ מהסבל שהיא חשה בלי ספק.

“את לא נסעת מדבון עד לפה רק כדי לעשות לי את המוות על סגנון  החיים  שבחרתי  לעצמי.  וכבר  אמרת  לי  שאמא  שלי בסדר – ”

“בערך.”

“טוב… בערך-בסדר. איך שלא יהיה, אם משהו לא היה בסדר, אני כבר הייתי יודע על זה. מה שמשאיר אותי עם סיבה אפשרית אחת בלבד לכך שאת החלטת לצאת לנסיעה של ארבע שעות כדי לערוך לי ביקור בלי התראה…”

“באמת?”

“כסף.” פייר נשען אחורה בכיסאו, לגם קצת מהמים שלו והוסיף להתבונן בה. “זה מה שמסובב את העולם,” הוא אמר בעצלתיים, “או לא, במקרים מסוימים. אז מה, ג’ורג’י, את הצלחת לשקוע בחובות?” הוא העלה בדעתו כמה אפשרויות. “אני חשבתי שעם משכורת של מורה בדבון אפשר להסתדר לא רע. הרי בכל זאת, אין שם כל כך על מה להוציא את הפרוטות שלך…”

דעתה של ג’ורג’י הוסחה לרגע והיא מצאה את עצמה כועסת על הביקורת שלו. “בכל מקרה, פייר, אין שם מועדונים מהסוג הזה. אבל אני לא הייתי אומרת שמוציאים בכלל כסף במקומות כאלה. נכון יותר לומר שמבזבזים אותו! איך שלא יהיה, אני לא פה בשביל – ”

הוא הרים יד בתנועה סמכותית ומצווה. “…להתווכח אתי, כן, אני מבין את זה, אם כי שמתי לב שאת לא מצליחה לשלוט בעצמך ולהימנע מכך. זה האופי השתלטני שלך. ג’ורג’י, אם את לא תשגיחי עליו, את תמצאי את עצמך בסוף עומדת בראש אירגון הנשים המקומי… ואל תחטפי לי עכשיו התקף עצבים. אני רק אומר לך את האמת לאמיתה. זאת אומרת, את לא מצליחה אפילו למשול בלשונך כשאת באה הנה לבקש ממני לעשות לך טובה! הרי זה העניין, נכון? את באת הנה כדי לבקש טובה…”

באופן עקרוני, ג’ורג’י הניחה שהאמת היתה אתו, בערך ובעוד שהיא חשבה לעצמה לרגע איך עלה בידיו לדחוף אותה לעמדה של מקבצת נדבות בשעה שהיא ממש לא, היא תפסה אותו מחייך אליה בסיפוק עצמי ונד בראשו.

לרוע המזל, למרות שהתחשק לה לקפוץ קדימה ולהעמיד אותו בתוקף על טעותו, האפשרות להגיד לו בעצם מה גרם לה לעלות בטירוף של רגע על הרכבת ולבוא ללונדון התחילה להיראות לה לגמרי לא מושכת. היא תצטרך פשוט לתת לו להמשיך קצת לקשקש, בזמן שהיא מנסחת לעצמה בצורה מסודרת את מה שהיא באה להגיד לו, ומנסה להבין איך היא הצליחה לשכוח איזה איש לא נסבל הוא.

“אוקיי. תוציאי את זה כבר. לאיפה הלך כל הכסף שלך?” פייר הרים את גבותיו בשאלה. מקרוב, היא כבר יכלה לראות שהעיניים הכחולות הללו, אותן היא דמיינה תמיד קרות כמו הים בחורף, יכולות גם להאפיל כשהוא משועשע, כמו שהוא היה כעת, ללא ספק, על חשבונה. “הגדלת את הבית כדי לשכן עוד כמה חיות?” הוא נראה כמי שהקדיש די הרבה מחשבה להלצה שלו. “לול מהודר לתרנגולות, בגלל שהן ראויות רק לטוב ביותר? לא? טוב, אני לא מסוגל להעלות בדעתי שרכשת לעצמך טעם יקר בלבוש ותכשיטים…” הוא הביט בה מלמעלה למטה ובחזרה, וג’ורג’י הזעיפה אליו פנים. זה היה דבר אחד בו הוא היה טוב מאוד תמיד. לגרום לה להרגיש מרושלת ולא מושכת בכל מה שקשור לבחירת הבגדים שלה. מעולם לא היה לה טעם רגיל בנוגע לבגדים שהיא לבשה, ובמהלך השנים היא למדה לזהות את ההבעה הזאת, בעיניים הכחולות-כחולות הללו, בכל פעם שהוא טרח להסתכל עליה, בהבעה של מין לעג לא מוגדר.

אך זה מפני שהאיש היה חסר דימיון. כל מה שהיא היתה צריכה זה לחשוב על הנשים שהוא הביא עמו לביקורים שלו בבית הוריו במשך השנים. אינטלקטואליות חסרות חוש הומור, שקיטרו בלשון מעודנת על ענייני דיומא, על הכלכלה ועל מערכת המשפט באנגליה, אך לא היה להן מושג עלוב בשום נושא אחר.

“לא מעשי ללבוש בגדי מעצבים כדי ללמד זאטוטים.” ג’ורג’י הרגישה שהיא נאלצת להגן על עצמה.

“האם רמזתי בדברי שזה כן מעשי?”

“לא היית צריך.”

“אז לא מדובר פה בבגדים, מאחר שכמו שציינת, את לא רואה שום טעם בלבישת בגדים יקרים או נשיים – ”

“מעולם לא אמרתי את זה!”

“ג’ורג’י, אם את לא בחצאית צוענים ארוכה, את לובשת ג’ינס. נראה לי שיש אפשרות ברורה מאוד שאת הגחת מתוך הרחם כשאת עטופה בכל מיני שכבות של בדים פרחוניים. אז הגענו למסקנה שלא מדובר פה ברכישה מופרזת של מוצרים. אההם.” הוא הביט בסיפוק גלוי בעצבים שלה. קשה מאוד להביט על מישהו מלמעלה כשחטאיך הכמוסים לכדו אותך!

“אתה נהנה, פייר?”

“תמיד כיף לראות מטיפים מאבדים את האחיזה שלהם…”

“אני לא מטיפה!”

“לא? אני זוכר כמה הטפות משעממות מאוד בקשר לאישיות המחרידה שלי, לעיסוק הנורא שלי בכסף, להיעדר היחס המשפחתי והדאגה שלי… והרשימה עוד ארוכה.”

ג’ורג’י הסמיקה. אם מציגים זאת כך, היא באמת נשמעת כמו איזו צדקנית משעממת שתוחבת את אפה לכל מקום, ולראשונה אי-פעם התחוור לה איזה מטרד זה היה בעיניו תמיד לפגוש אותה. קרבה רבה מדי, ועל כן היכרות רבה מדי בשביל להפגין את הצייתנות לה הוא היה רגיל. בעולם בו הון ומעמד הם הכל, הוא היה המלך הבלתי מעורער של העיר. על פי היחס לו הוא זכה במכון הכושר היקר מדי הזה, בו הם ישבו כעת, ניתן היה ללמוד לכמה כבוד והערכה בדיוק הוא זוכה. והיא, מאידך, היתה תמיד כמו קוץ בבשרו, וזה עדיין מה שהיא.

היא שאלה את עצמה אם היא יכולה לזנוח את משימתה ולחמוק בחזרה לדבון, בלי לתת לו שום הסבר.

“אז תגידי לי בשביל מה את צריכה את הכסף. היה נחמד לדמיין את כל האפשרויות, אבל המשחק הזה כבר מיצה את עצמו. אני צריך לעזוב את המקום הזה, ואני מעז לומר שאת צריכה כבר להתחיל לחזור לדבון.”

לרגע אחד הוא שכח לגמרי מג’ניפר, אך הצצה מהירה בשעונו הזכירה לו שעליו להתחיל להזדרז כבר.

הוא הביט בה בקוצר רוח והבין, למרבה הפתעתו, שהיא נראית חסרת מילים.

“הו, בשם אלוהים, ג’ורג’י. פשוט תפלטי את זה כבר. אין לי את הזמן לכל זה.”

“אני לא רוצה בכלל ללוות ממך שום כסף, פייר. לא נכנסתי לחובות בגלל הימורים באינטרנט, או בגלל… או שום דבר אחר! אני באתי להגיד לך ש… ש…” מוחה התרוקן לחלוטין והיא ליקקה את שפתיה בעצבנות גלויה. “שאתה ואני… טוב, קצת קשה לי להגיד את זה אפילו, אבל… אנחנו – ”

“הו, לכל הרוחות, תגידי את זה כבר. אנחנו מה?”

“מאורסים! או משהו כזה…”

בקרוב…

X