הפסיכולוג כידיד | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

הפסיכולוג כידיד

הפסיכולוג כידיד

שנת הוצאה: 1992/2016
מס' עמודים: 302
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 35

הפסיכולוג כידיד מתאר את המעבר משיטת חשיבה טיפולית אנליטית ופסיכודינמית לחשיבה ידידותית.

רפי יעקובי היה במשך שנים רבות מטפל ומטופל בשיטה המסורתית לפני שהתחולל בו שינוי מחשבתי עמוק שהוליך ליצירת שיטה מקורית שכונתה עם הזמן בשם “בית ספר לידידות”.

הידיעה שאדם יכול להשתנות מודגמת בספר הזה שהוא אישי וחושפני ביותר, על ידי תהליכי השינוי שעבר רפי יעקובי בעצמו. החל מן המעבר מחינוך דתי אל עיצוב זהות של אדם חילוני במחשבתו ובתרבותו, ועד לשינוי מדרך טיפולית שגדל עליה והיה בקי בה, אל שיטה שונה לחלוטין. דרך תיאור של הרבה מאוד שינויים בתחומים שהיו תקועים ובעייתיים.

בספר הדגמות רבות של התייחסות אל נושא מסוים בגישה האנליטית ומולו התייחסות ידידותית המוליכה להפקת השינוי בדרך הרבה יותר יעילה ומהירה. בעיקר משום שלא מתעכבים על טיפול בבעיות, אלא מתמקדים בקידום היכולות הרלוונטיות. קידום היכולת מסלק את הקושי ואת מה שמכונה בשם בעיה, מבלי שצריך לטרוח על סילוקה.

בתרבות הלומדת, כאשר אתה עולה כיתה נניח לכיתה ד’, אתה מותיר באותו מהלך עצמו, את כיתה ג’ מאחוריך. כלומר, לא צריך להתעכב על טיפול גמילה מכיתה ג’, אלא להשקיע מאמץ ולהתקדם אל ד’.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הפסיכולוג כידיד”

ריאיון עם רפי יעקובי ב-ynet.

מבוא

מהו פסיכולוג? לא כל פסיכולוג
הוא מומחה לאנשים
כתבתי ספר על טיפול פסיכולוגי. אני מדגים את הטיפול הזה בעיקר על עצמי. תחילה אתאר את היותי פסיכולוג קליני בעבר, וכן מטופל בשיטה האנליטית, ולאחר מכן את השינוי שחל בי עד להיווצרותה של גישה חדשה לחלוטין — גישה שכיניתי אותה בשם: בית־ספר לידידות, כאן המטפל הופך לידיד, והמטופל, כפי שהוא מכונה בשפה הרווחת, הופך לתלמיד הרוכש יכולת לקדם את ענייניו. המפגש הופך למפגש בין ידידים, בעסקה ידידותית. מהו ידיד — יתברר מאוחר יותר, לקראת סוף הספר. אך מהו פסיכולוג — על כך נצטרך לתת את הדעת כבר עתה.
הרבה מקצועות, שונים לחלוטין זה מזה, מסתופפים תחת גג האכסניה הזאת. לא כל פסיכולוג הוא מומחה לאנשים, שיכול לתת שירות של טיפול או ייעוץ לאנשים. יש פסיכולוגים שהינם מומחים לספרים ולמחקרים. הם יודעים הרבה מאוד על מה שמצוי בספרים, אך מפגש עם ילד בוכה, “יטיל אותם אל הקרשים”: הם יעמדו מולו נבוכים, חסרי־אונים וחסרי־עצה. מאידך, יש המתרועעים עם משוגעים כאילו העולם כולו הינו בית־משוגעים אחד גדול. עם משוגעים הם “מרגישים בבית”, בנוח. אך אם יישבו במחיצת אדם הקרוי נורמלי, יהיו שרויים במצוקה קשה. יש פסיכולוגים הטורחים ומבצעים מחקרים אודות כל מיני דברים. הם מחברים שאלונים ואחר־כך מלקטים את התשובות על אותם שאלונים, מזינים את המחשב בנתונים רבים, ומגיעים למסקנות. (אגב, לעתים נרמה לי שאדם בר־דעת עשוי להגיע לחלק גדול מן המסקנות הללו, גם ללא מחקרים מעמיקים כאלה.) לעומתם מצויים פסיכולוגים שאינם יודעים אפילו לחשב את תשלומי המע”מ שלהם עצמם, ובוודאי אינם יודעים לערוך מחקר ראוי לשמו, ולהשליט סדר בדבריהם — דבר דבור על אופניו — כפי שנהוג בקהילה הקרויה מדעית. יש פסיכולוגים העובדים כשכירים בשירותים פסיכולוגיים של המדינה, של הערים, או של קופות־החולים. הללו עלולים, עם חלוף השנים, להפוך לפקידים, מבלי שהם או מטופליהם יבחינו בכך. וישנם פסיכולוגים עצמאים, הנותנים שירות פרטי תמורת שכר־טרחה, הללו חייבים לפתח כלי־טיפול מורכבים יותר, שכן מטופליהם אינם מזומנים להם בהמוניהם, ללא כל קשר לאיכות השירות שהם מציעים, כמו בשירותים הסוציאליים, הם חייבים לדעת לגרות את המטופל לשוב ולעבור את סף־מפתנם. ובין אלה, שאכן נותנים שירות חיוני ומועיל למטופל מצויים גם “ציידי לקוחות” הטווים מעין קורי־עכביש ללכוד בהם את לקוחותיהם, כדי לספק את צורכי עצמם; הללו מוכרים אשליות כמו המנחשים בקפה והידעונים למיניהם. משתמשים במאגיה הטיפולית לפתות את הפונה ולאיים על הרוצה לנטוש.
מבוכה ובלבול שוררים עדיין בקרב הציבור הרחב בהבחנה בין פסיכיאטר לפסיכולוג, ורבים אינם יודעים למי מהשניים כדאי להם, אם בכלל, לפנות במצוקתם.
ובכן, פסיכיאטר הינו מי שלמד רפואה, אך בדרך־כלל לא עסק בה ולא צבר ניסיון ממשי כרופא, אלא הוסיף על לימודיו השתלמות בפסיכולוגיה. לפיכך, גם לימודי הפסיכולוגיה שלו משועבדים בדרך־כלל לאורחות החשיבה הרפואית, ולעתים קרובות זו מין הכלאה הגורמת לכך שהפסיכיאטר אינו רופא וגם אינו פסיכולוג. הטיפול הפסיכיאטרי הוא קודם־כול תרופתי, ולכן נותן מענה לאלה ששיחה בלבד עם אדם אחר מותירה אותם בלתי־מסופקים, ואילו שיחה המלווה בתרופה כלשהי נראית להם מענה נכון לצורכיהם. מובן שכל האמור לעיל הינו הכללה שיפוטית, וכדרך ההכללות, היא לוקה באי־דיוק. כמובן, יש פסיכיאטרים רבים הבקיאים הן ברפואה והן במוח האנושי.
כל מי שפונה לאיזשהו סיוע נפשי, פונה לכתובת שיכולתו התרבותית והרגלי החשיבה שלו מתירים לו. האחד פונה לרב והאחר לחוזה בכוכבים. זה למטפל אנליטי וזה לפסיכואנליטי, ליונגיאני או לאדלריאני. יש מי שמחפש נואשות את פתרון מצוקותיו בטיפול בנוסח הצעקה הראשונית, ומי שמוצא את אושרו באחת הסדנאות לנסים, זה ב־I AM, וזה במדיטציה טרנסצנדנטלית. ובאלה מניתי רק מעט משפע ההיצע. איני חולם אפילו ליגע אתכם בלימוד ההבדלים הדקים בין שיטה לשיטה. כמו־כן, אני מתעלם במתכוון מן השאלה הטורדנית מה קדם למה — ההיצע לביקוש או הביקוש להיצע. מכל מקום, אנסה להראות לכם שמרבית השיטות המוכרות לי נבדלות זו מזו לכל היותר בטכניקות הטיפול שלהן, אך הן דומות מאוד מבחינת שפת החשיבה שלהן.
במסע התגליות שלי יצרתי שפת חשיבה שונה לחלוטין מאילו הנפוצות, חשיבה המגרה למידה ושינוי ויוצרת תרבות טיפולית חדשה. יצאתי לדרך כתלמיד התרבות הטיפולית האנליטית. ובחלקו הגדול של הספר אתאר את תהליך הטיפול בפירוט רב למדי. ניתן לשאול למה לטרוח לתאר בהרחבה כזו את מה שאני ממליץ, בסופו של דבר, לנטוש לטובת גישה הרבה יותר מדויקת ויעילה. מבחינתי זהו ניסיון מסוים לא להישמע חסיד של שיטה, ובוודאי לא חסיד שוטה. מרבית החסידים יכולים לדבר אך ורק עם השותפים לדעתם, לא מעט משום שניכר בהם שאין הם יודעים דבר מלבד מה שהם למדו להאמין בו, ואין להם כלים להשוות ולבחור בין השיטות את זו הנראית להם טובה ביותר. השיטה הנראית להם טובה ביותר נראית להם כך משום שאין הם יכולים לראות שום דבר אחר, והם בעצם מוכרים את מרכולתם, זו היחידה שמצויה ברשותם.
לי הזדמן להיות מומחה בתרבות טיפולית מסוימת, על בוריה, ולטעום מעט ולהתנסות בעוד כמה תרבויות. אני רוצה לקוות שאני נמצא בנקודה המאפשרת לי לראות נוף רחב־יריעה, המכיל הרבה משעולים, ולברור ולבחור בו את המשעול הנכון יותר.
הרגשתי כאילו חולבים את מוחי, ומשאירים אותי עירום ועריה.
הגעתי למכון רודי לפסיכותרפיה אנליטית, שם למדתי טיפול אנליטי. עבדתי כמטפל ובאותו הזמן הייתי מטופל. התחלתי את הטיפול כשהייתי בערך בן 27. תחילה עברתי ריאיון. מאחר שהצטרפתי לצוות הפסיכולוגים במכון רודי, היה זה ריאיון מיוחד לצורך העניין.
נפגשתי עם חמישה פסיכולוגים בזה אחר זה במשך ימים מספר. נשאלתי מה שנשאלתי, ועניתי מה שעניתי — לא הכול מצוי כרגע בזיכרוני — היה זה מעין מעשה פסיפס, שכל מטפל טרח לבדוק אריח מסוים בו. זה שאל על התפתחותי המינית, וזו שאלה על הורי, ואילו מישהו אחר אסף נתונים על עבודתי — וכך הלאה… זה לא היה פשוט כלל וכלל היו דברים שרציתי לספר עליהם, אך הם לא כל־כך רצו לשמוע, ומה שגרוע יותר — הם התעקשו לשאול אותי על דברים שבכלל לא רציתי לדבר עליהם. עניתי, כמובן, אך הם המשיכו לשאול כאילו לא עניתי. הרגשתי כאילו חולבים את מוחי ומשאירים אותי עירום ועריה מבלי להותיר בי שמץ מצנעת הפרט, והכול בחיוך ובמאור־פנים חביב עד מאוד.
לאחר מכן התכנסנו כולנו לפגישה משותפת עם ד”ר רודי, שליקט מכל אחד מהמראיינים את המידע שהיה נחוץ לו לאבחנה ראשונית. אני התבקשתי על־ידו לשתוק, גם אם אהיה סבור שהם טועים, ואפילו טועים מאוד, למשל, כולם קוראים לי אביגדור וטוענים שאני בן שמונים ושבע.
ד”ר רודי. אז לא היו לו עדיין זקן ושער־שיבה אסוף ב”קוקו” וגם לא כרס המהלכת לפניו. הוא היה בעל גוף מוצק ופנים מלאות הבעה. עיניו החומות השזורות נימי דבש הקרינו חום וחיבה ויכלו להפוך בן־רגע לקשות ואלימות. היה מי שטרח ללמדני כי אסור לעמוד קרוב מדי אליו, במיוחד בחודשים מסוימים בשנה, שאז יש לו התקף של מאניה והוא מתוח מאוד ועלול להתפרץ בכעס לא מרוסן, עד שממש מסוכן להיות בקרבתו. אני זכיתי לפגוש אותו כאשר עדיין היה במיטבו.
“מישהו מכם יכול להסביר לי למה
בכל־זאת רפי לא הפך לפסיכופט?”
במפגש הדיאגנוסטי פלטו הפסיכולוגים פרטי מידע אודותי. כל המיידע הזה התנקז אל מוחו של ד”ר רודי, שמעת לעת הפטיר איזו שאלה תוהה וסקרנית כגון: “מישהו מכם יכול להסביר לי למה בכל־זאת רפי לא הפך לפסיכופט גמור? (אלא למחצה או לשליש, כפי שניתן היה לשער משאלתו.) או שאלה אחרת שנשאלה על־ידו באותו מעמד: “וכי מישהו מכם יכול להסביר לי איך הוא הצליח להתחמק מהומוסקסואליות?”
בסופו של דבר האבחנה היתה שאני סובל מבעיה זהותית חמורה או משהו בדומה לזה, וזקוק לטיפול. באשר ליכולתי המקצועית, אף לא אחד הטיל בה ספק. אמנם עודני זקוק לליטוש, אך נולדתי להיות מטפל! ובזאת התקבלתי למכון באופן רשמי.
הייתי, פחות או יותר, שתול בכיסאי, די המום ממה שהתרחש לנגד עיני. בימים ההם, דעתי על עצמי וההערכות הפרטיות שלי אודות מי אני נמצאו בפער גדול למדי ממה שהבנתי שנאמר אודותי. ד”ר רודי שאל אותי בסופו של דבר, איך היה? ועניתי לו: “מרענן”, מה שבא להעיד על כך שלא נהגתי אז לענות תשובות מדויקות ואמינות, אלא אם כן אתם רחבי אופקים עד מאוד ויכולים להכיל בביטוי “מרענן” גם אירועים כגון: היתקלות פתאומית וחזקה בין עצמים מוצקים — גולגולת וקיר למשל, או מפגש חטוף בין פרצוף לכמה ביצים ועגבניות, ועוד כיוצא באלו, אירועים מרתקים ומרעננים.
מצאתי לנכון להסביר לנוכחים בחדר, שהדבר המרענן הוא, שמה שעד כה נהגתי לעשות לאחרים, עשו עכשיו לי.
ואכן, בימים ההם הייתי קצין־מבחן למבוגרים וטיפלתי בעבריינים, כלומר, כבר עסקתי בטיפול מזן כלשהו, שהיה נפתח בריאיון. הייתי דולה מתוכו אירועים מן העבר ומסביר באמצעותם אירועים מן ההווה ועושה אבחנות שנראו לי קולעות ביותר. בנדיבות לב נדירה שמחתי לחלוק עם המרואיין את ההגיגים הדיאגנוסטיים שלי. דברים כגון זה שהיתה לו ילדות עשוקה, חסרת־צעצועים ורבת־קיפוח, ושכתוצאה מכך הפך לעבריין. לא פעם קרה שנתקלתי בהבעה על פרצופו, ממנה ניתן היה לשער שאני מחרפו ומגדפו. לא ראיתי את עצמי משתייך אי־פעם לקהילת המטופלים או אפילו המרואיינים. חשתי כאילו הייתי שייך לקטגוריה אנושית אחרת. תחושותי והרגשותי נראו לי מנומקות ומובנות במידה המניחה את הדעת לגמרי, ונבעו מסיבות והתרחשויות שהתקיימו בעליל, ממש מתחת לאפי, כגון: התנהגותה של אשתי ויחסה כלפי. ואם כבר הייתי קושר משהו מן ההווה שלי עם איזה אירוע בעברי, היה זה עם העבר המאוד לא רחוק, דהיינו, עם מה שאשתי עשתה לי אתמול. לא היו בי לא צורך ולא עניין לפשפש בנעשה מעבר לכך, ובוודאי לא בילדותי.
ואילו עתה, במפגש הזה של המטפלים הוותיקים ממני, הבנתי שאיני מתורבת די הצורך. רציתי מאוד להיות שייך לאותה כת של יודעי־סוד, שיודעים דברים שנפלאו ממני ושנשגבו מבינתי.
כל המטפלים היו קודם־כול פציינטים.
כולנו היינו כל הזמן בטיפול
אני מתכוון להדגים לכם טיפול פסיכולוגי־אנליטי על עצמי. אני יכול לגלות לכם שזמן קצר לאחר שהגעתי למכון, התברר לי להפתעתי שחוקי האנליזה חלים גם עלי, ושגם אצלי צבת בצבת עשויה, ועד שלא מגיעים לצבת הראשונה, לא ניתן להבין לאשורו של דבר מה טיבה של הצבת שאני לופת בידי עתה.
את השיטה האנליטית למדתי במכון רודי, שבו כל המטפלים היו קודם־כול פציינטים, ורק אחר־כך מטפלים. יתר על כן, יכולתם כמטפלים נשתבחה והלכה ואף נמדדה על־פי יכולת החשיפה וההבנה שלהם כפציינטים. זו היתה מעין תרבות של טיפול. כולנו היינו כל הזמן בטיפול. גם טיפול אינדיווידואלי וגם טיפול קבוצתי, ובדרך־כלל אצל ד”ר רודי עצמו. אני הייתי כשבע־עשרה שנים בטיפול. כן, זו לא טעות דפוס. הנה אכתוב זאת שוב בספרות: 17 שנים. והיו גם ותיקים ממני, כלומר, בין השאר, גם כאלה שבילו בטיפול שנים רבות אף יותר, לפחות פעם בשבוע בפגישה טיפולית פרטית ופעם בשבוע בפגישה קבוצתית, ולעתים גם יותר מזה.
אני מדגים טיפול פסיכולוגי על עצמי, משום שאני נגיש יותר מכל אובייקט אחר שעשוי לשמש לי דגם; כשם שצייר מתאמן ומתמחה לא פעם על דיוקן עצמו.
חילצתי את מוחי מעוגני החשיבה האנליטית,
ועדיין אני מתרגש למשמע השפה הזאת
שעות רבות מני ספור בטיפול ביליתי בהיזכרות ובשחזור, ליקוט, מירוק ועיבוד של כל מיני אירועים מילדותי המוקדמת, המאוחרת והמתמשכת. אז לא כתבתי ולא תיעדתי את התהליך. כיום כבר אינני פסיכולוג אנליטי. מרוב פרטים ייתכן שאיני יודע כבר מה ראוי להיזכר בו, מה יכול להיות בר־חשיבות ובעל־טעם בטיפול אנליטי. אולי כאן המקום להקדים התנצלות כפולה: ראשית, על כך שאשמוט פרט זה או אחר מאלו הנחשבים על־ידי הפסיכולוגים כחשובים מאוד. כיוון שאני נשוי שנים רבות לאשה אחת, הייתי נשוי בעבר לאשה אחרת, יש לי שני ילדים: בת מנישואי הראשונים, ובן מנישואי השניים, יש לי הורים ישישים החיים בבני־ברק ואחות החיה עם משפחתה באחד המושבים הדתיים בארץ, אני חייב לנפות אי־אלו פרטים, ולו מטעמי התחשבות בהם, ממילא אני חייב להם התנצלות על שאני חושף פרטים שבוודאי גורמים להם מבוכה. חלקה השני של ההתנצלות הוא על כך שאכביר בפרטים שאין בהם שום טעם ושום חשיבות ואמצא עצמי סתם מטריח אתכם בסיפורים על אודותי. ובכן, עמכם הסליחה.
ועוד דבר, לאט־לאט גוריתי וחונכתי ללמוד חשיבה אנליטית ופסיכודינמיקה טיפולית על־פי השפה הפרוידיאנית, המשולבת בעיבודים ובתוספות של ד”ר רודי. למדתי את השפה על בוריה והייתי חסיד שלה במשך זמן רב. גם כיום, כשמוחי רואה נופים שונים לחלוטין בהתנהגות האנושית, עדיין מצויים בי נימי התרגשות למשמע השפה הזו, כשם שאיני אדיש לגמרי לזמירות השבת, הגם שאיני חי כאיש דתי כבר עשרות שנים.
כאמור, חילצתי את מוחי מעוגני החשיבה האנליטית, לפיכך, ואף־על־פי — כן, אשבץ בחומר המצוי להלן חלק מן המסקנות שנבעו ממנה בבליל שפות־ההידברות השונות של הפסיכולוגיה.
שינוי — תהליך שאפשר להשיגו
גם כיום אני משתמש במאגר ההתנסויות שלי בחיים ככלי עבודה. אין לי ספק ששינוי הינו תהליך שאפשר להשיגו. מי שמשקיע בלימוד כל מה שדרוש לשם שינוי, יצליח לשנות ולהשתנות. מי שמבלה את ימיו רק על־פי מה שלמד והתנסה בו בילדותו, נשאר מוגבל כמו מי שנשאר כיתה בכיתה ג ולא סיים בית־ספר יסודי. כל מי שלא מפסיק ללמוד, מספח אל עצמו עוד ועוד יכולות ומעצב את זהותו, לא רק על־פי מה שהוטבע בחינוכו על־ידי הוריו, אלא מתוך התייחסות להזדמנויות שאליהן כל אחד נחשף. איני יכול למנות כמה שינויים חוללתי בחיי, אך כולם מהווים לגבי ראיה מוצקה אודות כדאיות ההשקעה. כלומר, קיים קשר מובהק בין כמות ההשקעה בכיוון הרלוונטי למידת התגמול בצורת שינוי. היכן שהשקעתי הרבה, זכיתי לפירות רבים, היכן שהשקעתי מעט. זכיתי למעט, ובתחומים שבהם לא השקעתי כלל, אני שרוי בבורות ואני חסר־יכולת.

רפי יעקובי, יליד 1941, הוא פסיכולוג, יועץ וסופר.

הוא הגה ופיתח את “בית ספר לידידות” – שיטת התערבות המכוונת לפיתוח יכולת אישית ליצירת שינוי.

 

ספריו האחרים:
“ידידות עם ילדים” (פקר, 1995), “להיות זוג” (אריה ניר, מודן, 1997), “שינוי ידידותי”  (אריה ניר, 2003)

X