העידן הפוסט־אנושי | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

העידן הפוסט־אנושי

העידן הפוסט־אנושי

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 377
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 40
- 40

העידן הפוסט־אנושי: בין פנטזיה לחיי נצח לבהלה קיומית

 

מרשתות מחשב אינטליגנטיות ועד לזומבים חסרי מוח, מגלמים בשר ודם ועד לתבונה מלאכותית, מפחד מוות ועד חיי נצח: גבולותיו של העולם הפוסט־אנושי הולכים ומתרחבים כל העת, משתרעים הרחק מעבר לערבות הקרח בהן נדדה המפלצת של פרנקנשטיין, אל עמק המוזרות ומעבר לו. אף שהמונח “פוסט־אנושי” חדר למחזור הדם של השיח התרבותי והאקדמי בשנים האחרונות, הניסיון לעמוד על מקורו, משמעותו והשפעותיו מניב תוצאות מרתקות. לרעיון הפוסט־אנושיות יש היסטוריה ארוכה ועתיד מורכב, הרבה מעבר לשילוב של אדם־מכונה או להפיכת בני האדם לגיבורי־על. לא ניתן להגדיר את האדם הפוסט־אנושי רק במונחי העל־אדם נוסח ניטשה, והאדם הפוסט־אנושי הוא לא רק תוצאה של התפתחות טכנולוגית; האדם הפוסט־אנושי הוא אנחנו. בספר זה מבקשים כותבות וכותבים מתחומי האקדמיה, התרבות והספרות לענות על השאלות הללו, אם באמצעות סרטי מדע בדיוני, פסיכדליה, התפתחויות רלוונטיות בתחומי המדעים, חוויות שבי מצמררות, הטבח השיטתי בבעלי חיים ועוד. כל אחד ואחת מהם שואל שאלת יסוד דומה – מהי פוסט־אנושיות והאם היא כבר חלק מהתרבות שלנו? כל אחד ואחת מהם מציע תשובה מעוררת השתאות. התוצאה היא ספקטקל רבגוני שפורש עולם ומלואו, פוער סדקים באקסיומות ובתפיסות קיימות מחד, ומאידך משרטט מגמות ותרחישים מופלאים ומצמררים, שחלקם כבר מתרחשים לנגד עינינו.

 

אסופה בעריכת יוחאי עתריה ועמיחי שלו

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “העידן הפוסט־אנושי”

בקרוב…

פתח דבר מאת עמיחי שלו ויוחאי עתריה
בשנים האחרונות גובר העיסוק במושגים “לא־אנושי”, “פוסט־אנושי”, “טרנס־אנושי” וכיוצא באלה. חוקרים ומוסדות אקדמיים ותרבותיים עושים שימוש במושגים אלו ובדומיהם בכל סוגי השיח הנוגעים לחברה האנושית — כל גוף ידע בהתאם לקטגוריה אותה הוא מייצג ובהתאם להשקפת עולמו ולנטיותיו. אולם, למרות העיסוק ההולך וגובר בנושאים אלה, בבואנו לומר דבר בעל משקל בנוגע להם דומה שאין לנו על מה להישען, ועלינו להתחיל מבראשית, מהגדרת הבסיס, ממענה לשאלה מהו בעצם הפוסט/טרנס־אנושי. רק לאחר מכן נוכל לשאול מה רלוונטי לשיח ומה לא. וכך, כל חוקר מתחיל מנקודת פתיחה משלו, מתוך השאלה המחקרית שהוא שואל, ומתלבט כיצד לתקוף את הנושא ולכתוב עליו באופן כזה שמחד גיסא יחדש משהו ומאידך גיסא יתכתב עם הספרות הקיימת בתחום. מי שניגש לכתוב על נושא זה שואל את עצמו לא פעם כיצד להגדיר ספרות זו.
הרעיון ליצור ילקוט מאמרים בנושא תרבות פוסט־אנושית התעורר בנו לפני כשנתיים. בתחילת הדרך פיזרנו לא מעט רעיונות וכיוונים אפשריים לכתיבה, משום שהתקשינו להגדיר גבולות ברורים לתחום. במילים אחרות, התקשינו ליצור מבנה כולל לספר ממבט על, כזה שיאפשר לנו לקבוע מה צריך להיות “בפנים” ומה צריך להישאר “בחוץ”. ואמנם, רוב הכותבים והכותבות ביקשו מאתנו תחילה שנצמצם את התחום ונגדיר עבורם את גבולות הגזרה, כך שלא יאבדו במרחב העצום של הנושא. לא פעם עמדנו חסרי אונים בפני דרישה זו. כעת, כשסוף סוף אנו אוחזים בידינו במוצר שניתן לדפדף בו ולהריח אותו (ובעת הצורך אף לשרפו), אנו מבינים שההתבטלות הכפויה, שנבעה מחוסר אונים ומבורות בריאה, הייתה — לפחות במובן מסוים — גם היתרון הגדול שלנו. יצאנו למסע אינטלקטואלי ללא יעד מוגדר, בדרך עקלקלה, מפתיעה ולעתים אף מייאשת, אבל בעזרתם של הכותבים הנהדרים התחלנו להבין מהן השאלות הרלוונטיות לתחום מחקר זה וגם מהי פוסט־אנושיות.
יחד עם זאת, עלינו להודות שעדיין איננו יודעים לאן מובילה הדרך והאם היא בכלל קיימת. אם תעצרו אותנו בפינת רחוב בלילה אפל, תצמידו אקדח לרקתנו ותשאלו מה זה “פוסט־אנושי”, סביר להניח שלא נוכל לספק לכם תשובה חותכת. מבחינתנו, מכל מקום, ספר זה נועד לפתוח דיון. גם אם הדיון יוביל לשלילת רעיונות המוצגים בו, חשיבותו של ספר זה נעוצה בניסיון להתייחס לסוגיית הפוסט־אנושיות מכמה נקודות מבט, אף אם הן משונות לעתים, ולא בניסיון ליצור קורפוס אחיד.
אמנם המסע שעברנו תם, אך הוא בהחלט לא נשלם. הספר הזה אינו עוד “ספר הדרכה כללי בנושא מסוים”, או כפי שהוצאות ספרים אמריקאיות אוהבות לכתוב “The Interdisciplinary Handbook”, מתוך תפיסה שאפשר להגדיר נושא באופן סדור וכפועל יוצא מכך להציג את כל השאלות הנכונות ואת כל התשובות להן, תוך שהשאלות שנותרו לא פתורות מוצגות בסוף הספר כמועמדות למחקר עתידי. רעיון זה אינו רק נאיבי (ולא פעם משעמם להחריד), אלא גם מתעתע בקורא באופן מסוכן. הספר שלפניכם אינו מתיימר להצגה מסוג זה. כעורכים, אנו מאמינים שגם הכותבים אינם מתיימרים להגדיר תחום זה — שהוא, כאמור, תחום בהתהוות, מה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהיעדר טקסטים קנוניים — באופן מצומצם תוך הצגת “השאלות הנכונות” ו”התשובות הנכונות”. זוהי אולי גם הסיבה שבחרנו שלא לכתוב מבוא מקיף. אנו מאמינים שהקורא, ממש כמונו, צריך ללכת בדרך זו בעצמו, לנסות להבין מה מחדשת האסופה הנוכחית, מה הן השאלות החדשות שעולות מההקשר הפוסט־אנושי ומה אינו אלא אותה הגברת בשינוי אדרת. אנו מודים, בספר יש גם מזה וגם מזה, ברוח העיקרון המנחה של “טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם־מִזֶּה אַל־תַּנַּח אֶת־יָדֶךָ” (קהלת, ז, יח).
זאת ועוד, הקורא המיומן והאכזרי יבחין מיד בכך שהספר אינו אחיד, לאמור, כלולים בו מאמרים אקדמיים יותר ואקדמיים פחות. גם במובן הזה נתנו לכותבים חופש מוחלט. בעולם האקדמי ישנה נטייה אובססיבית משהו למיין סוגיות שונות ולאחסן אותן במגירות שונות, ממש כמו אותן מגירות צרות, ארוכות ומופלאות שממלאות את הספריות. חשבנו שיהיה נכון להימנע ממהלך זה ולהשאיר את התחום פרוץ. על כל מקרה, לא מתפקידנו (לא אותנו יאשימו!) לצמצם את שאלת האנושיות, שכן אין לטעות, השאלה אודות פוסט־אנושיות היא בהכרח תמונת מראה של השאלה אנושיות מהי. במילים אחרות, כל מי שמתיימר להגדיר מהו פוסט־אנושי, צריך ראשית להגדיר מהו אנושי. ואכן, נראה שלא מעט כותבים פנו להתמודד דווקא עם השאלה השנייה. כאמור, הגם שמדובר בתמונת ראי, השאלה בוודאי אינה אותה שאלה, והתשובות, בהתאם, שונות אף הן.
אבל יש גם מחירים להתעקשות לא להגדיר, לא לומר מה כן ומה לא. קוראים שונים יחושו שנושאים רלוונטיים נותרו בחוץ, בעוד נושאים אשר לדעתם הם חסרי כל חשיבות לתחום קיבלו מקום נכבד ואולי אף נכבד מדי. אין בכוונתנו להתנצל, אלא רק לומר שספר זה נערך בידי שתי מכונות שהן, לפני הכול, בני אדם, וכמו שמאיר אריאל כותב בשירו “בתור לשיקוף ריאה”: “בתור בן אדם אני יכול […] אבל בתור בן תמותה / בתור בן תמותה אני עלול להיות / קצת לא בן אדם כדי שאוכל עוד קצת לחיות.”1 אם כן, אנחנו הננו בני תמותה — אכן, מוזר לכתוב דווקא את המילים האלו בפתח הדבר של הספר הנוכחי. ובכותבנו אותן אולי מתבהרת נקודה שאנחנו מבקשים להצביע עליה: במובן מסוים הספר הזה מתמודד עם שאלה בנאלית לחלוטין — שאלת המוות הצפוי של כולנו.
הספר מחולק לשני שערים. אם השער הראשון עוסק בשאלות הנוגעות לממשק אדם־מכונה, דהיינו לגבולות הטכנולוגיה מצד אחד ולגבול הביולוגי מצד שני (כלומר במי ניתן להכיר כ”בן אנוש”), הרי שהשער השני עוסק בשאלות שניתן להגדיר אותן כהומניסטיות יותר. חלוקה זו חוטאת כמובן למורכבותו של הנושא, שכן, כפי שניתן לראות ברבים מהמאמרים, מדובר לא פעם בשני צדדים של אותו מטבע. במובן זה, השער הראשון נוגע בשאלה “האם ניתן לייצר חיי אלמוות דרך הממשק אדם־מכונה?” ואילו השני עוסק בשאלה “כיצד לחיות בעולם שנותן תחושה של זרות וניכור, בעידן שבו הכול אמנם אפשרי אבל בה בעת ברור לכול שמאוחר מדי ושהמאמץ לא שווה את זה?” במילים אחרות, בעוד החלק הראשון שואל האם נוכל לייצר חיי נצח — בהפשטה פראית כמובן, ויש אף שיאמרו מזעזעת — החלק השני שואל כיצד להיות אדם בתוך מציאות בלתי נסבלת; ואולי נדייק יותר אם נשאל, בהשראת פרימו לוי, כיצד ניתן להיות אדם בתחום האפור־שחור הזה.
שתי השאלות הללו אינן חדשות. שתיהן נידונו כבר רבות, בהקשרים שונים ומשונים, בהיסטוריה האנושית. במובן זה מדובר כמעט בשאלות נצחיות, שאין ולעולם לא תהיה עליהן תשובה אחת טובה ומספקת. ויחד עם זאת, אין ספק שההתפתחויות הטכנולוגיות בעת האחרונה אכן מעוררות באופן ברוטלי כמעט את השאלה של גבולות האנושיות. כפועל יוצא מכך מתעוררות שאלות נוספות, דוגמת השאלה מהו הגבול התחתון של האנושיות (מבחינה ביולוגית למשל), או לחלופין, באיזה מובן האחר2 עובר תמיד רדוקציה לסוג של זומבי, כך שקבוצות שלמות מודרות מן האנושיות באופן שיטתי.
אנו מקווים שתיהנו מהמסע המורכב הזה בדיוק כמונו. על כל פנים, בשל המורכבות של הנושא חשבנו שנכון יהיה להתחיל בפרק מבואי. במבוא מאת כרמל וייסמן מופיעות הבהרות של עולם המושגים הסובב את שאלת הפוסט־אנושיות. כרמל היא אחת הדמויות הבודדות שפגשנו שידעה להגיד מה כן ומה לא, תוך הפגנת גמישות ראויה לציון. גם בסמטה אפלה, עם אקדח לרקה, סביר להניח שהיא תוכל לספק תשובה (אם כי יכול להיות שהתשובה תהיה ארוכה עד כדי כך שבעל האקדח יתייאש ויניח לה לנפשה).

על הכותבים:
חן אדלסבורג: דוקטורנטית בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, חוקרת במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, מלמדת באוניברסיטת תל אביב ובקריה האקדמית אונו, מפרסמת ביקורות ורשימות על ספרות בעיתונות ובעלת בלוג ספרותי.
קרול ג’ אדמס היא בוגרת תואר שני מאוניברסיטת ייל, פעילה פמיניסטית טבעונית במאבקים למען זכויות בעלי־חיים המתגוררת בטקסס, ארצות הברית. לאדמס יצא מוניטין ברחבי העולם בזכות מחקריה העוסקים באלימות המופעלת על בני אדם ובעלי חיים אחרים. היא חיברה ספרים ומאמרים רבי השפעה בנושא פמיניזם, זכויות בעלי חיים, טבעונות, הקשר שבין התעללות בבעלי חיים ואלימות במשפחה, ועל הקשר שבין אלימות מינית ואכילת בשר. בספרה המפורסם הפוליטיקה המינית של הבשר: תיאוריה ביקורתית פמיניסטית־צמחונית (1990), שהפרק הראשון והמפורסם ביותר מתוכו מתורגם כאן לעברית לראשונה, היא מתארת את הקשר ההיסטורי שבין אכילת בשר, מִינָנוּת [החלופה העברית לסקסיזם] וגזענות, וטוענת שבשר ואכילת בשר תמיד זוהו עם שליטה גברית, בעוד שמקורות חלבון שאינם מן החי נתפסו כמזונם של קבוצות שוליים חברתיות (למשל נשים ושחורים), כשקישור רעיוני זה שימש בה־בעת להכשרת דיכוי קבוצות אלו ובעלי חיים אחרים.
יעקב גולומב: פרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר באוקספורד. בין ספריו: הפיתוי לעוצמה: בין ניטשה לפרויד (1989); מבוא לפילוסופיות הקיום (משרד הביטחון וגלי צה”ל, 1990); אביר האמונה או גיבור הכפירה? חיפושי האותנטיות מקירקגוֹר עד קאמי (1999); Nietzsche and Zion, הוצאת אוניברסיטת קורנל (2004); ניטשה העברי (2009). בין הקבצים שערך: ניטשה בתרבות העברית (משנת 2002); Nietzsche, the Godfather of Fascism? בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון (2002). עורך של סדרת “ספרי מופת פילוסופיים” בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית. ספרו האחרון מתק סתרים: ברנר כאקזיסטנציאליסט עברי יצא לאור בשנת 2015.
אריק גלסנר: סופר, מבקר וחוקר ספרות. הרומן שלו ובזמן הזה ראה אור בשנת 2004 בהוצאת כתר ומספר על חוויותיו של חוזר בשאלה טרי בעולם החילוני. כתב ביקורות ספרות, בין היתר בהארץ, מעריב ומקור ראשון. מאז שנת 2011 כותב מדי שבוע ביקורות במדור לספרות במוסף “7 לילות” של ידיעות אחרונות. חתן פרס ברנשטיין לביקורת הספרות לשנת 2007. בוגר התוכנית הבינתחומית למצטיינים של אוניברסיטת תל אביב (על שם עדי לאוטמן). בעל תואר דוקטור לספרות עברית — הדוקטורט שלו עסק בביקורת הספרות העיתונאית בישראל בעשורים האחרונים. בעל הבלוג “מבקר חופשי”.
יובל דרור: עיתונאי לשעבר בהארץ וידיעות אחרונות, חבר מערכת ופרשן לנושאי אינטרנט וטכנולוגיה בתוכנית לונדון וקירשנבאום בערוץ 10, חבר מערכת בכתב העת המקוון לביקורת התקשורת העין השביעית, חוקר טכנולוגיה ומדיה דיגיטלית, ודיקאן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל.
מרי דריאסק (Marie Darrieussecq) היא סופרת צרפתייה, ילידת חבל הבסקים. הרומן הראשון שלה, Truismes, המספר בגוף ראשון את קורותיה של אישה הנעשית לחזירה, יצא לאור בשנת 1996 בהוצאת P.O.L, ומאז תורגם ליותר מארבעים שפות. בעברית הוא יצא לאור בשנת 1998 בהוצאת עם עובד תחת הכותרת חזירויות, בתרגומו של בני ציפר.
ערן הדס: משורר, תוכניתן ואמן ניו־מדיה. משלב שירה ותכנות בבניית מחוללי שירה אוטומטיים, מערכת שכותבת שירים בהתאם לגלי המוח, או רובוטית שמראיינת אנשים בבקשה לדעת מה זה אומר להיות אנושי. פרסם שישה ספרי שירה. ספרו מקש הרווח (2013) נבחר לספר השנה במגזין טיים אאוט תל אביב ובאתר יקום תרבות. כמשורר־פרפורמנס השתתף בהצגה גן העדן האבוד (2014), זוכת פסטיבל עכו. פעיל בזירת השירה הבינלאומית, והשתתף באירועים באוניברסיטת אוקספורד, UPenn, פסטיבל ארס־אלקטרוניקה באוסטריה, פסטיבל טקסט באנגליה ועוד.
יונתן הירשפלד: יליד ירושלים 1979, צייר, אוצר וכותב. בוגר תואר ראשון מבצלאל ותואר שני מהתוכנית הבינתחומית באמנות בשיתוף המכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות ע”ש כהן באוניברסיטת תל אביב. ממקימי הגלריה השיתופית “חנינא”. הציג במוזיאונים ובגלריות נחשבים בארץ ובעולם. כתב מאמרים לכתב העת אודיסאה, לאתר ארטפורטל, לערב רב, לאלכסון ואת הטור “תמונה” למוסף “תרבות וספרות” של הארץ.
עידו הרטוגזון: סופר, חוקר, עיתונאי, בלוגר ומרצה. בשנת 2009 פרסם את ספרו טכנומיסטיקה, שכותרתו זהה לשמו של הבלוג שאותו הוא כותב מאז שנת 2007. מאמריו בנושאים של טכנולוגיה ותרבות ראו אור בעיתונים וכתבי עת כגון הארץ ומעריב. עבודת הדוקטורט שלו הוקדשה למחקר הפסיכדלי של שנות החמישים והשישים והוא עסק בנושא הפסיכדלי בהרחבה במסגרת הבלוג שלו וכעורך המגזין הפסיכדלי לפסיכונאוט. מרצה בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן.
עמרי הרצוג: חוקר תרבות ומבקר ספרות. כותב ביקורות ספרים בעיתון הארץ משנת 2003, וזוכה פרס ברנשטיין לביקורת הספרות בשנת 2011. מרצה בכיר במחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר. מחקריו עוסקים בין השאר בפנומנולוגיה של שינויים גופניים, במחקר ז’אנר האימה ובתרבות ישראלית.
עודד וולקשטיין: מתרגם, מסאי, עורך וחוקר ספרות, מרצה במחלקה לתרבות במכללה האקדמית ספיר ובמוסדות נוספים. מחקריו עוסקים במסורת של הנשגב, בזיקותיה המודרניות וכן ביחסים שבין הרומנטיקה למודרניזם. תרגם מיצירותיהם של תומס וולף, פלאנרי אוקונור, אדגר אלן פו ואחרים. ספרו אני אומר לכם שאני מת! — מסה על אדגר אלן פו יצא לאור בשנת 2016 בהוצאת רסלינג.
כרמל וייסמן: חוקרת תרבות דיגיטלית ומרצה בתוכנית הרב־תחומית במדעי הרוח במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות ע”ש כהן באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר עברית אינטרנטית (כתר, 2011) בשיתוף עם אילן גונן, מייסדת ומארגנת שותפה של כנסי “הו אדם, הו מכונה” וסלון פוסט־הומניזם ביקורתי בישראל. בעלת דוקטורט בתקשורת מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
קוג’י יאמאשירו: תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים, עומד להגיש את עבודת הדוקטור שלו: מיתוס האדם הקדמון בדתות אברהם: התפתחותו והיבטיו העיקריים ביהדות, בנצרות ובאסלאם במילניום הראשון לספירה. תחומי התעניינותו, בין השאר, תולדות הדתות והגות פילוסופית.
מריוס כהן: חבר סגל במחלקה למדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטת בן גוריון בנגב. כותב בנושאי מדע ופילוסופיה בכתב העת גליליאו. בעבר לימד במספר בתי ספר תיכוניים בארץ וכן בבית הספר החופשי “סאמרהיל” באנגליה, שבו מיושמת שיטת חינוך ליברלית, שתואמת את משנתו החינוכית.
אהוד לאנגר: סטודנט לפסיכולוגיה במכללת תל־חי.
מוּלי להד: פרופ’ לפסיכולוגיה ודרמה־תרפיה במכללת תל־חי, נשיא־מייסד של מרכז משאבים בקרית שמונה. מדריך בפסיכולוגיה רפואית, ביבליותרפיה ודרמה־תרפיה, פסיכולוג חינוכי, מחבר ומחבר־שותף של 34 ספרים ועשרות מאמרים בנושא התמודדות עם מצבי לחץ, טראומה ומשבר של הפרט, המשפחה והקהילה. חתן שישה פרסים על עבודתו הייחודית ופיתוח מודלים להתמודדות וחוסן. יועץ לגופים בינלאומיים ולמשרדי ממשלה בארץ בנושא היערכות לשעת חירום.
נועה מנהיים: עורכת, מסאית, מבקרת ומתרגמת. בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת, זמורה, דביר. ערכה מעל לשישים כותרים, מלמדת ספרות ז’אנר במכון מופ”ת, מתרגומיה: פרנהייט 451 מאת ריי ברדבורי וסיפור מאת רוברט מקיי. לשעבר מבקרת ספרות בידיעות אחרונות וכיום בעלת טור במוסף הארץ העוסק באבולוציה של התרבות.
דוד סנש: פסיכולוג קליני ומדריך בפסיכותרפיה, לימד בעבר בתוכניות לימודים לתארים מתקדמים באוניברסיטת בר אילן ובסמינר התיאולוגי בניו יורק (JTS), וכיום במכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב. פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים, חוקר את ההיבטים הפסיכולוגיים של פוסט־טראומה, וכן את ההתמודדות דרך תהליכים של דיאלוג, פיוס ואיחוי על סמך מחקר על תהליכים שבטיים אצל האבוריג’ינים בקנדה, שם למד. חוקר את ההיבטים הפוליטיים של הטיפול דרך “קבוצת פסיכואקטיב”, ומחויב למתן הזדמנויות שוות לילדי פליטים ולילדים החיים תחת כיבוש דרך ארגון “נולדו שווים”, ופועל למיגור תופעת העינויים דרך “הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל”.
יוחאי עתריה: מרצה בכיר במכללת תל־חי ופוסט־דוקטורנט במכון ויצמן למדע בהנחייתם של ד”ר עמוס אריאלי ופרופ’ רפאל מלאך (נתמך ע”י קרן קלור וע”י המרכז על־שם ברגינסקי לשילוב בין מדעי הטבע למדעי הרוח). עבודת הדוקטורט שלו (בהנחיית פרופ’ ימימה בן מנחם ופרופ’ יובל נריה) עסקה בחוויה הסובייקטיבית בזמן החוויה הטראומטית (האוניברסיטה העברית, 2015). פרסם מעל שלושים מאמרים בכתבי עת שיפוטיים בנושא טראומה, מצבי תודעה שונים, תפיסה ועוד. ערך יחד עם פרופ’ זיוה שמיר וד”ר חיים נגיד את הספר קפקא: פרספקטיבות חדשות (2013, ספרא), ערך יחד עם פרופ’ חביבה פדיה, ד”ר דוד גורביץ’ ופרופ’ יובל נריה את הספר Interdisciplinary Handbook of Culture and Trauma (2016, Springer). ספרו המתמטיקה של הטראומה ראה אור בשנת 2014 (ספרא).
אריאל צבל: חוקר יחסי אדם־חיה, המשלב בעבודתו שיטות וידע ממדעי הרוח והחברה, מהזואולוגיה ומהחקלאות. הקדיש לתחום זה את התואר השני והשלישי שלו ומספר מאמרים מקיפים, במקביל לפרסום מאות מאמרים פופולריים. בשנים האחרונות מעביר קורסים והרצאות תחת הכותרת “החברה הרב־מינית” ומשלים את כתיבתו של ספר מבוא למחשבה ביקורתית על חיות.
ניר קדם: חוקר את עבודתם של ז’יל דלז ומישל פוקו, פמיניזם ותיאוריה קווירית, פילוסופיה של הקולנוע ומחשבה פוסט־הומניסטית, בדגש על לימודי בעלי חיים. מלמד באוניברסיטת תל אביב, במכללה האקדמית ספיר ובמרכז הבינתחומי הרצליה. בימים אלו עובד על כתיבת שני ספרים המשלבים בין פילוסופיית הזמן של דלז, מיניות ותיאוריה קווירית.
אתגר קרת: סופר ותסריטאי. מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות וסיפוריו התפרסמו בניו יורקר ובניו יורק טיימס. קרת זכה עם זוגתו, שירה גפן, בפרס מצלמת הזהב בקאן (2007) והוא אביר מסדר האמנויות והספרות בצרפת (2010). אתגר קרת — הוא זוכה פרס צ’רלס ברונפמן לשנת 2016.
ניצן רוזנוקס: מחנכת. חברת קיבוץ המחנכים בעפולה של תנועת דרור־ישראל — מייסודם של בוגרי הנוער העובד והלומד: תנועה חברתית, חינוכית ושיתופית במסגרתה פועלים עשרות אלפי חניכים ומאות בוגרים. חברה בצוות של “המרכז החינוכי להתחדשות שתפנית” — העוסק בפיתוח חינוך בלתי פורמלי לילדים, בני נוער, צעירים ומבוגרים. בוגרת תואר ראשון בחינוך.
מוריאל רם: השלים את עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, וכיום הוא פוסט־דוקטורנט בפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים, טכניון. עבודת הדוקטורט שלו בחנה תהליכי נורמליזציה של מרחבים במחלוקת על ידי השוואה בין רמת הגולן לצפון קפריסין. מחקרו הנוכחי עוסק בקשר המרחבי בין אמון לאמונה ומתמקד באופנים בהם קהילות עירוניות מעצבות את זהותן הקהילתית באמצעות תכנון והקמת מוסדות דת (בייחוד בתי כנסת) ובדרכים בהן שינויים במרקם הפוליטי והחברתי של העיר משפיעים על תהליך עיצוב זה. מוריאל משתתף במחקר הבוחן את המעורבות הישראלית בתכנונם והקמתם של מרחבים רפואיים באפריקה ומחקר נוסף על דימויים גיאופוליטיים של מפלצתיות. בזמנו החופשי אוהב להרהר על הקשר בין כיבוש שטחים, מניין לתפילה, בתי חולים ומתים מהלכים.
עמיחי שלו: סופר, עורך, מרצה ומבקר. פרסם את הרומנים ימי הפופ (2004), הנפשיים (2010), ילדה גדולה (2012) ובדידות מזהרת (2016), וכן את ספר הנובלות על החתרנות (2014). בין היתר ערך את האנתולוגיה לא נשכח, נצא לרקוד — סופרים ישראלים וגרמנים כותבים על הארץ האחרת. מלמד במסלול האקדמי המכללה למינהל ובמכללת ספיר וכן סדנאות כתיבה פרטיות. זוכה פרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2012. בעל תואר ראשון בהיסטוריה וספרות.

X