המפתח שמתחת לאבן | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

המפתח שמתחת לאבן

המפתח שמתחת לאבן

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 344
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 37

לאן נעלמה אייפריל לטימר? לבה של פיבי, חברתה הטובה, מנבא לה רעות.

אייפריל, רופאה צעירה שעובדת בבית חולים בדבלין, נעלמת יום אחד בלי להשאיר עקבות, ואין יודע היכן היא ומה עלה בגורלה. דבר אינו חסר בדירתה, ומיטתה מוצעת ומסודרת כאילו רק הלכה לעבודתה ובמהרה תשוב. קוורק, הפתולוג הדבלינאי חובב הטיפה המרה, אינו שש בתחילה לקראת ההרפתקה החדשה, אבל כדרכו, סקרנותו גוברת עליו והוא נעתר לבקשת בתו פיבי לסייע לה לחפש את חברתה. עד מהרה הוא לומד לדעת שבני משפחתה רבת־העוצמה של אייפריל מתכחשים לה, אבל ברור לו שהם יודעים הרבה יותר משהם מוכנים לגלות.

אל השניים מצטרפים חבריה של הנעדרת וגם מפקח המשטרה הוותיק האקֶט, וכל אלה מתחקים, איש־איש בדרכו, אחר עקבותיה של הנעדרת עד פתרון התעלומה וגילוי האמת המחרידה.

המפתח שמתחת לאבן הוא השלישי בסדרת מותחני הפשע של בנג’מין בלאק, הלוא הוא שם העט של הסופר האירי ג’ון בנוויל, שעלילותיהם מתרחשות בדבלין של שנות החמישים של המאה הקודמת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “המפתח שמתחת לאבן”

בקרוב…

זה היה הרע שבחורפים, ואייפריל לָטימֶר נעלמה.

ימים רבים רבץ על העיר ערפל של פברואר ולא הראה שום סימן שהוא עומד להתפזר. בדממה הכבושה נראתה העיר מבולבלת, כמו אדם שראייתו כשלה פתאום. אנשים מהוססים כנכים גיששו את דרכם בתוך העלטה, סמוכים לחזיתות הבתים ולמעקים, ועצרו בחשש בפינות רחוב כדי למשש בכף רגל זהירה את שפת המדרכה. מכוניות בפנסים דולקים הגיחו פתאום כחרקים ענקיים, מניחות בעקבותיהן שבלים חלביים של עשן מפלטים. עיתון הערב פירט את המחיר שגבו התאונות בכל יום. בהתנגשות קשה בקצה הצפוני של דרך רַתגָר, ליד התעלה, היו מעורבים שלוש מכוניות ואופנוען של הצבא. משאית פחם דרסה ילד קטן ב“פַייב לֶמפְּס“ אבל לא הרגה אותו — אמו נשבעה באוזני הכתב שבא לראיין אותה שהתליון הפלאי של הבתולה מרי שענדה לצווארו של הילד הוא שהציל אותו. ברחוב קְלַנְבְּרָסיל הותקף מלווה בריבית זקן ונשדד לאור היום, כך לטענתו, על ידי כנופיה של עקרות בית; השוטרים נקטו קו חקירה תקיף. ובתאונת פגע וברח הפיל טנדר ארצה פועלת ענייה אחת ברחוב מוּר, ועכשיו האישה שרויה בתרדמת בבית החולים סנט ג‘יימס. וכל היום כולו לא חדלו צופרי הערפל לצפור במפרץ.

פיבּי גְריפין החשיבה את עצמה לחברתה הטובה ביותר של אייפריל, אבל כבר שבוע שלא שמעה ממנה דבר והייתה משוכנעת שקרה משהו. היא לא ידעה מה לעשות. כמובן, אפשר שאייפריל פשוט הסתלקה לה, בלי להודיע לאיש — כזאת הייתה אייפריל, יוצאת דופן, יהיו מי שיאמרו פרועה — אבל פיבי הייתה בטוחה שלא זה המקרה.

לחלונות דירתה של אייפריל בקומה הראשונה בהֶרבֵּרט פְּלֵייס הייתה חזות אטומה, מרחיקה, לא רק בגלל הערפל: חלונות נראים כך כשהחדרים שמאחוריהם ריקים; פיבי לא ידעה למה, אבל כך הם נראים. היא חצתה את הרחוב אל צדו האחר ועמדה ליד המעקה בגבה אל התעלה והביטה למעלה אל שורת הבתים הגבוהים שחזיתם הקודרת, כהת הלבֵנים, רטובה ומנצנצת באוויר המצועף. היא לא ידעה מה בדיוק היא מקווה לראות — וילון זע, פנים בחלון? — אבל לא ראתה כלום, איש לא היה שם. הלחות חדרה וחלחלה פנימה מבעד לבגדיה והיא כיווצה את כתפיה כנגד הקור. צעדים נשמעו על שביל הגרירה שלאורך התעלה והיא הסבה את פניה, אבל לא ראתה איש מעבר לאפרוריות התלויה, האטומה. העצים העירומים, שענפיהם השחורים מושטים כלפי מעלה, נראו כמעט אנושיים. ההלך הבלתי נראה השתעל פעם אחת; זה נשמע כמו שועל נובח.

היא חזרה וטיפסה על מדרגות האבן אל דלת הכניסה ולחצה שוב על הפעמון שמעל ללוחית הקטנה ששמה של אייפריל כתוב עליה, אף על פי שידעה שלא תהיה כל תשובה. גרגירי נציץ הבהיקו בתוך אבן השחם של המדרגות; מוזר, הנצנוצים הזעירים הטמירים האלה, תחת הערפל. מן המנסרה שמעברה האחר של התעלה בקע קול יבבה נוקבת, והיא הבינה שהריח שעלה באפה בלי משים היה ניחוחן של קורות עץ שזה עתה נוסרו.

היא צעדה אל רחוב בֵּגוֹט ופנתה ימינה, הרחק מן התעלה. עקבי נעליה השטוחות השמיעו נקישות אטומות על המדרכה. זו הייתה שעת ארוחת הצהריים ביום חול, אבל ההרגשה הייתה של דמדומי יום ראשון. העיר נראתה כמעט נטושה והמעטים שפגשה חלפו על פניה ברפרוף מאיים, כמו רוחות רפאים. היא התדיינה עם עצמה. העובדה שלא ראתה את אייפריל ולא שמעה ממנה מאז אמצע השבוע שעבר אין משמעה שאייפריל אכן נעדרת זמן רב כל כך — למעשה אין משמעה שהיא נעדרת כל עיקר. ובכל זאת, אף לא מילה אחת כל הזמן הזה, אפילו לא שיחת טלפון? כשמדובר במישהו אחר, שתיקה של שבוע אולי אינה ראויה לציון, אבל אייפריל הייתה אדם מן הסוג שאנשים דואגים לו, לא מפני שלא הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה, אלא משום שהייתה בטוחה יותר מדי שהיא אכן מסוגלת לכך.

הפנסים הדולקים משני צדי דלתו של מלון שֶלבּוֹרן זהרו באור מסתורי מוזר, כמו כדורי סבא ענקיים מצויצים של שן הארי בתום פריחתו. שוער המלון שעמד בחיבוק ידיים ליד הדלת, לבוש במעיל שכמייה ארוך, הגביה את מגבעתו האפורה ובירך אותה. היא הייתה מבקשת מג‘ימי מַיינוֹר להיפגש אתה בבית המלון, אבל ג‘ימי סלד ממקום יומרני שכזה והדיר את רגליו ממנו, אלא אם כן שקד על כתבה כלשהי או ראיין איזה אורח נכבד. היא חלפה על פני בית המלון, חצתה את רחוב קילדֶר וירדה במדרגות אל ה“קַנטְרי שוֹפּ“. אפילו מבעד לכפפותיה חשה כמה קר ורטוב ושמנוני מעקה המדרגות. אבל בפנים היה בית הקפה הקטן חמים ומואר, עם הריח המהביל המנחם של תה ועוגות ולחם שנאפו במקום. היא תפסה שולחן ליד החלון. היו שם עוד לקוחות, כולם נשים בכובעים לראשיהן, עם צרורות וסלי קניות. פיבי הזמינה לה קנקן תה וכריך ביצים. היא יכלה לחכות עד שג‘ימי יבוא אבל ידעה שיאחר, כמו שאיחר תמיד — בכוונה תחילה, כך חשדה, מפני שרצה שיחשבו שהוא עסוק הרבה יותר מכל אדם אחר. המלצרית הייתה נערה ורודה בעלת גוף עם סנטר כפול וחיוך מתוק. בחריץ שלצד נחירה השמאלי צמח לו פצעון ופיבי השתדלה שלא לנעוץ בו את מבטה. התה שהביאה היה כמעט שחור וטעמו מר. הכריך, חתוך למשולשים נאים, הסתלסל מעט בפינות.

היכן היא אייפריל עכשיו, ברגע זה, ומה היא עושה? היא הרי חייבת להיות במקום כלשהו, גם אם אינה פה. כל אפשרות אחרת לא תעלה על הדעת.

חצי שעה חלפה עד שהגיע ג‘ימי. פיבי ראתה אותו מבעד לחלון, מדלג על המדרגות, וכמו תמיד השתאתה למראה דמותו הקטנה, איש זערורי, דומה לתלמיד בית ספר מזדקן ולא לגבר בוגר דווקא. הוא לבש מעיל גשם שקוף מפלסטיק בצבע דיו מימי. היו לו שׂער אדום קלוש ופנים צרות ומנומשות, ותמיד נראה פרוע ומקומט, כאילו ישן בבגדיו וזה עתה קפץ ויצא ממיטתו. כשעבר בדלת קירב גפרור לסיגריה. הוא הבחין בה וניגש אל שולחנה והתיישב במהירות, מעך את מעיל הגשם לכדור ותחב אותו מתחת לכיסאו. ג‘ימי עשה הכול בחיפזון, כאילו כל רגע הוא דד־ליין והוא חשש שלא יעמוד בו. “היי, פיבּ,“ אמר, “מה העניינים?“ בשערו חסר החיוּת היו ניצוצות של לחות. צווארון ז‘קט הקורדרוי החום שלו היה מכוסה נשורת קלה של קשקשים, וכשנרכן לפנים קלטה משב של הבל פיו המעופש מטבק. אבל חיוכו היה מתוק מכול, חיוך שהפתיע תמיד והאיר את הפנים הקטנות הכחושות והמחודדות האלה. אחת מהנאותיו הייתה להעמיד פנים שהוא מאוהב בפיבי; בפני כל מי שניאות להקשיב לו היה מתלונן בתאטרליות על אכזריותה וקשי לבה בסירובה להיענות לחיזוריו. הוא היה כתב פלילי באיוונינג מֵייל, אבל ברור שבעיר המנומנמת הזאת לא נעשו מספיק פשעים והוא לא היה עסוק כל כך, כמו שטען.

היא סיפרה לו על אייפריל וכמה זמן עבר מאז שמעה ממנה. “רק שבוע?“ אמר ג‘ימי. “היא בטח נסעה לה עם מישהו. היא ידועה קצת לשמצה, את יודעת.“ ג‘ימי סיגל לעצמו מבטא כלשהו מהסרטים; זה התחיל כבדיחה על חשבונו — “ג‘ימי מיינור, כַּתָב תותח, לשירותך, גברת!“ — אבל נהיה להרגל ועכשיו שוב לא הבחין כמדומה עד כמה הוא מעצבן את הסובבים אותו, שנאלצים להשלים עם זה.

“אילו התכוונה לנסוע לאנשהו,“ אמרה פיבי, “היא הייתה אומרת לי, אני בטוחה שהייתה אומרת.“

המלצרית באה וג‘ימי הזמין בירה זנגוויל וכריך בקר —

“המון חזרת, בייבי, תעמיסי, אני אוהב את זה שורף אש.“ הנערה צחקקה. כשהלכה שרק חרש ואמר: “חתיכת יבלת.“

“פצעון,“ אמרה פיבי.

“מה?“

“זה פצעון, לא יבלת.“

ג‘ימי סיים את הסיגריה ועכשיו הדליק עוד אחת. איש לא הרבה לעשן כמוהו; פעם סיפר לפיבי שלא פעם הוא חש צורך בסיגריה בעודו מעשן. ובאמת, לא אחת תפס את עצמו מדליק לו סיגריה בזמן שהקודמת מונחת במאפרה שלפניו. הוא התרווח בכיסאו ושיכל את רגליו הדקיקות כמקלות ופלט סילון עשן דמוי חצוצרה אל התקרה. “אז מה את חושבת?“ אמר.

פיבי בחשה בכפית את המשקע הקר שבספלה. “אני חושבת שקרה לה משהו,“ אמרה בשקט.

הוא העיף בה מבט אלכסוני מהיר. “את באמת מודאגת? כלומר ממש?“

היא משכה בכתפיה כדי שלא להיראות דרמטית ורגשנית מדי, שלא לתת לו סיבה ללגלג עליה. הוא עדיין בחן אותה במבט אלכסוני והזעיף את פניו. לילה אחד, במסיבה בדירתה, אמר לה שלדעתו הידידות שלה עם אייפריל לטימר היא מצחיקה, והוסיף: “מצחיקה במובן של מוזרה, כלומר לא מצחיקה חה־חה.“ הוא היה אז שתוי קצת, ולאחר מכן הסכימו שניהם בשתיקה להעמיד פנים כאילו שכחו את דבריו, אבל משמעות רמיזתו הוסיפה לעמוד ביניהם ולהכביד. ואף על פי שיכלה לפטור אותה בצחוק, עורר בה הדבר הרהורים, וזיכרון האירוע הזה עדיין הטריד אותה במקצת.

“אתה כנראה צודק, כמובן,“ אמרה עכשיו. “כנראה שאייפריל היא פשוט אייפריל, מסתלקת לה בלי להודיע לאף אחד.“

אבל לא, היא לא האמינה בכך; לא יכלה להאמין. הרבה דברים אפשר אולי לומר על אייפריל, אבל היא לא הייתה חסרת התחשבות, לא כשמדובר בחבריה.

המלצרית הביאה לג‘ימי את הזמנתו. הוא נגס חצי סהר מן הכריך ואגב לעיסה שאף שאיפה עמוקה מן הסיגריה שלו. “מה עם הנסיך של בּוֹנגוֹ־בּוֹנגוֹ?“ שאל בקול מעובה. הוא בלע בבת אחת ומצמץ בשל המאמץ. “—את ביררת על הוד מעלתו?“ הוא חייך עכשיו, אבל היה איזה זיק בחיוכו, ובזווית פיו בצבץ לרגע הקצה החד של אחד מניביו. הוא קינא בפּטריק אוֹג‘וּקְווּ; כל הגברים בחוג שלהם קינאו בפטריק, המכונה “הנסיך“. לא פעם תהתה, באורח מוטרד ומטריד, מה טיב היחסים בין פטריק ואייפריל — האם הם עשו את זה או לא? כל המרכיבים של שערורייה עסיסית היו כאן, הנערה הלבנה הפרועה והגבר השחור המלוטש.

“מה שקשור יותר לעניין,“ אמרה פיבי, “מה עם גברת לטימר?“

ג‘ימי העמיד פנים שהוא נרתע לאחור באימה והגביה יד אחת בייאוש. “עצרי!“ קרא. “המוּרי השחור זה עניין אחד, אבל מוֹרגָן לֶה פֵי* זה משהו אחר לגמרי.“ לאמהּ של אייפריל יצאו מוניטין של אישה מעוררת אימה בקרב ידידיה של אייפריל.

“בכל זאת כדאי שאצלצל אליה. היא בטח יודעת איפה אייפריל.“

ג‘ימי הקשית את גבותיו בספקנות. “את חושבת?“

היא ידעה שהוא צודק בספקנות שלו. אייפריל חדלה מזמן לשתף את אמהּ בסודותיה; לאמתו של דבר, השתיים כמעט לא דיברו זו עם זו.

“ומה עם אחיה?“ אמרה פיבי.

ג‘ימי פרץ בצחוק. “הגינקולוג הדגול מכיכר פיצוויליאם, שרברב הצמרת, שבשבילו שום צינור אינו דק מדי לחדור לתוכו?“

_____________

* דמות פיה־מכשפה מאגדות המלך ארתור.

 

“אל תהיה מגעיל, ג‘ימי.“ היא לגמה מספלה, אבל התה היה צונן. “אם כי אני יודעת שאייפריל לא אוהבת אותו.“

“לא אוהבת? נסי מתַעבת.“

“אם כך מה אני צריכה לעשות?“ שאלה פיבי.

הוא לגם מבירת הזנגוויל והעווה את פניו ואמר בעגמומיות: “למה את לא יכולה להיפגש בפאב כמו כל אדם נורמלי, אני לא מבין.“ דומה שכבר איבד עניין בשאלה היכן אייפריל. זמן־מה שוחחו באקראי על נושאים אחרים, ואחר כך לקח את הסיגריות והגפרורים ושלה את מעיל הגשם מתחת לכיסאו ואמר שהוא חייב לזוז. פיבי סימנה למלצרית להביא את החשבון — היא ידעה שעליה לשלם, ג‘ימי היה תמיד מרושש — ומיד לאחר מכן טיפסו ועלו אל הרחוב במדרגות הרטובות המרופשות. למעלה הניח ג‘ימי את ידו על זרועה. “אל תדאגי,“ אמר, “—בעניין אייפריל, אני מתכוון. היא תופיע.“

ריח קלוש וחמים של גללים הגיע אליהם מעברו האחר של הרחוב, היכן ששורה של כרכרות רתומות לסוסים, סמוך לגדר הפארק, הציעה סיורים בעיר. בערפל הם נראו כחזיון רפאים, הסוסים העומדים בלי נוע, ראשיהם מורכנים בייאוש, והעגלונים היושבים בשכמיות ובמגבעות בתנוחות של ציפייה חסרת תנועה על מושביהם הגבוהים כממתינים בכל רגע להוראה לצאת לדרכם אל מעבר בּוֹרגוֹ* או אל ביתו של דוקטור גֵ‘קיל.

“את חוזרת לעבודה?“ שאל ג‘ימי, ושלח מבטים לכאן ולכאן בעיניים מצומצמות; ניכר בו שבעיני רוחו כבר היה במקום אחר.

_____________

* על פי האגדה, המעבר המוליך אל טירתו של דרקוּלה בהרי הקרפטים.

 

 

“לא,“ אמרה פיבי. “זה חצי היום החופשי שלי.“ היא נשמה עמוק וחשה באוויר הלח והקר המתפשט בתוך חזהּ. “אני הולכת לפגוש מישהו. את — את אבא שלי, לאמתו של דבר. אני משערת שלא תרצה להצטרף?“

הוא לא הישיר מבט אליה והעסיק את עצמו בהדלקת עוד סיגריה, פנה הצדה והשתופף מעל לכפות ידיו המאהילות על הגפרור. “מצטער,“ אמר והזדקף. “לחשוף פשעים, לטוות סיפורים, להכתים מוניטין — אין מנוח לצייד החדשות העסוק.“ נמוך היה ממנה בחצי ראש לפחות; מעיל הפלסטיק שלו הדיף ריח של כימיקל. “להתראות, ילדה.“ הוא החל ללכת בכיוון רחוב גְרַפְטוֹן, אבל נעצר וסב על עקביו וחזר. “אגב,“ אמר, “מה ההבדל בין פצעון ליבלת?“

לאחר שהלך עמדה מהססת זמן־מה, והעלתה לאט־לאט את כפפות עור העגל שלה על כפות ידיה. היא הרגישה שלִבה שוקע בקרבה כמו בכל יום חמישי בשעה זו, לפני הביקור השבועי שלה אצל אביה. היום, על כל פנים, נוספה לכך תחושה של אי־נוחות. היא לא ידעה מדוע ביקשה מג‘ימי להיפגש אתה — מה דימתה בלבה שיאמר או יעשה לשכּך את חששותיה? היה משהו מוזר בהתנהגותו, היא הרגישה בכך ברגע שהזכירה את שתיקתה המתמשכת של אייפריל; התחמקות, כמעט ערמומיות. היא ידעה היטב על הסלידה המבעבעת בין שני חבריה השונים כל כך זה מזה. משום־מה דומה היה שג‘ימי מקנא באייפריל כמו בפטריק אוֹג‘וּקְווּ. או שמא הייתה זו איבה ולא קנאה דווקא? אבל אם כך הדבר, מה יש בה באייפריל שעורר את איבתו? הלָטימֵרים של מחוז דָן לִירִי היו בני אצולה, כמובן, אבל ג‘ימי מן הסתם חשב שגם היא עצמה נמנית עמם, ובכל זאת דומה שלא נטר לה על כך. היא שלחה מבט מעבר לרחוב אל הכרכרות והעגלונים הממתינים בדריכות. בטוחה הייתה יותר מאי־פעם שמשהו רע, משהו רע מאוד, אולי הרע מכול, אירע לחברתה.

אחר כך עלתה בה מחשבה חדשה, מטרידה עוד יותר. מה אם ג‘ימי יראה בהיעלמותה של אייפריל אפשרות של כתבה, “סיפור גדול“, כמו שהיה אומר? מה אם רק העמיד פנים שהוא אדיש ועכשיו הוא נחפז לספר לעורך שלו שזה יותר משבוע לא שמעו כלום מאייפריל לטימר, רופאה זוטרה בבית החולים “המשפחה הקדושה”, בתו ה“ידועה קצת לשמצה“ של קוֹנוֹר לטימר המנוח, שרבים ביכו את לכתו, ואחייניתו של שר הבריאות הנוכחי? אלוהים, אמרה בלבה בחרדה, מה עשיתי?

בנג’מין בלאק הוא פסבדונים של הסופר האירי המהולל ג’ון בנוויל (נולד בוקספורד ב-1945). הספרים הרבים שפרסם בשמו זיכו אותו בפרסים שונים, לרבות פרס בוקר לשנת 2005 על ספרו הים (פורסם בעברית בהוצאת “ידיעות אחרונות”). ב”ספריה לעם” ראו אור הספרים תיק הראיות (2007), שגיאות קטנות (2010), ברבור הכסף (2013) והבלונדינית שחורת העיניים (2016) רומן נוסף, המוקצה, ראה אור ב”ספריה החדשה”.

X