הכול הכול | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

הכול הכול

הכול הכול

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 42

לסכן הכול הכול בשביל… האהבה.

המחלה שלי נדירה ומפורסמת. בגדול, אני אלרגית לעולם.

אני לא יוצאת מהבית שלי, לא יצאתי ממנו שבע־עשרה שנה. האנשים היחידים שאני פוגשת הם אמא שלי והאחות שמטפלת בי, קרלה.

אבל יום אחד משאית הובלות עוצרת מול הבית השכן. אני מסתכלת מהחלון ורואה אותו. הוא גבוה, רזה ולבוש כולו שחור – חולצת טריקו שחורה, מכנסי ג’ינס שחורים, סניקרס שחורים וכובע צמר שחור שמכסה לגמרי את השיער שלו. הוא שם לב שאני מסתכלת עליו ונועץ בי מבט. אני נועצת בו מבט בחזרה. קוראים לו אוֹלי.

אולי אי־אפשר לחזות את העתיד, אבל ברגע הזה אני יודעת בדיוק מה עומד לקרות. אני הולכת להתאהב באוֹלי.

וזה כמעט בוודאות יהיה אסון.

הכול, הכול, רומן הביכורים של ניקולה יוּן לנוער, כיכב שמונה חודשים ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס, תורגם ל־41 שפות ועובד לסרט קולנוע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הכול הכול”

לא יכולתי להניח אותו מהיד… אם אהבתם את ‘אשמת הכוכבים’ ואת ‘אם אשאר’, הספר הזה נועד לכם.”
הגרדיאן

 

“הרומן של ניקולה יון יעשה לכם פרפרים בבטן.”
סבנטין

 

“מפתה כל כך לעזוב הכול הכול מרגע שהתחלתם לקרוא… סיפור יוצא דופן על אהבה כואבת שתבלעו בקריאה אחת.”
טיימס

 

“סיפור נוגע ללב על התקוות, החלומות והסיכונים הטמונים באהבה על כל צורותיה.”
קירקוס רוויו

 

“רגיש, יצירתי, כתוב נפלא, עם טוויסט אדיר. ‘הכול, הכול’ הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה.”
 ג’ודי פיקו

החדר הלבן

קראתי הרבה יותר ספרים מכם. לא חשוב כמה קראתם. אני קראתי יותר. תאמינו לי. היה לי מספיק זמן.
בחדר הלבן שלי, על רקע הקירות הלבנים שלי, על מדפי הספרים הלבנים המבהיקים שלי, שדרות הספרים הן הצבע היחיד. כולם ספרים חדשים בכריכות קשות — אין אצלי ספרים יד שנייה שורצי־חיידקים בכריכה רכה. הם מגיעים אלי מ”החוץ”, כשהם מחוטאים ועטופים בניילון סגור בוואקום. הייתי רוצה לראות את המכונה שעושה את זה. אני מדמיינת כל ספר מתקדם על מסוע לבן לעבר תחנות מלבניות לבנות, שם זרוֹעות רובוטיות לבנות מאבּקות, מנקות, מרססות ומחטאות עד שהוא נקי מספיק להישלח אלי. כשספר חדש מגיע, המשימה הראשונה שלי היא להוריד את העטיפה, תהליך שמערב מספריים ויותר מציפורן שבורה אחת. המשימה השנייה שלי היא לכתוב את השם שלי בכריכה הקדמית הפנימית.
שייך ל: מַדלֵין וִיטִייֶר
אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אין כאן אף אחד מלבד אמא שלי, שלעולם לא קוראת, והאחות שמטפלת בי, קרלה, שאין לה זמן לקרוא כי כל הזמן שלה מוקדש להשגחה על הנשימה שלי. רק לעתים נדירות יש לי מבקרים, ככה שאין לי למי להשאיל את הספרים שלי. אין אף אחד להזכיר לו שהספר שנשכח על המדף שלו שייך לי.
פרס למוצא הישר (נא לסמן את האפשרויות הרצויות)
זה החלק שלוקח לי הכי הרבה זמן, כי אני כותבת משהו אחר בכל ספר. לפעמים הפרסים דמיוניים:
לצאת לפיקניק איתי (מדלין) בשדה פרגים, חבצלות ואינספור ציפורני חתול, כולם מלאים אבקה, תחת שמי קיץ כחולים צלולים.
לשתות תה איתי (מדלין) במגדלור בלב האוקיינוס האטלנטי באמצע הוריקן.
לצלול איתי (מדלין) בחופי מוֹלוֹקיני כדי למצוא את הדג הלאומי של הוואי — הוּמוּהוּמוּנוּקוּנוּקוּוַפּוּאָה.

לפעמים הפרסים פחות דמיוניים:
לבקר איתי (מדלין) בחנות ספרים משומשים.
לטייל בחוץ איתי (מדלין), סתם עד סוף הרחוב ובחזרה.
לנהל שיחה קצרה איתי (מדלין), על כל נושא שתרצו, על הספה הלבנה שלי, בחדר הלבן שלי.
לפעמים הפרס הוא פשוט:
אני (מדלין).

ניקולה יוּן גדלה בג’מייקה ובברוקלין וחיה היום בלוס אנג’לס עם בתה בת השלוש ועם בעלה דייוויד, שיצר את האיורים לספר.

X