טעימה מהספר
ה ק ד מ ה
צללית דמותו נבלעה בתנועות הקטנות של עלי העץ שנשקפו משמשת החלון של המשרד.
את ה-16M, הרובה שאחז כרגע רכש לפני ארבעה ימים בסמטת התחנה המרכזית של באר שבע מבחור בהיר שיער שהניח יד על חזהו ודיבר בצרידות.
"תקשיב, אני נשבע לך באללה ובנביאו שאת המקל המיוחד הזה שאני מחזיק כרגע ביד, קניתי מסוחר סמים קולומביאני."
בשתי דקות הסתיימה העסקה ביניהם. הוא קילף חמש שטרות כסף מחבילה מגולגלת, החליף אותן עם הרובה, חיבק אותו ונעלם באותה מהירות בה הופיע.
יום למחרת קיבל לידיו את התמונות של היעד לחיסול – זו הייתה אישה.
הוא הביט בריכוז בשתי התמונות שבידיו, שינן את פרטי הדמות ונצר בזיכרונו את השיער הבהיר שלה - פעם כשהוא אסוף על קודקודה ובשנייה - כשהוא פזור מאחורי עורפה וכתפיה, והרים גבה בתימהון ונשף כשראה את העיניים שניבטו מהתמונה הזו כי הן היו כמעט שקופות וחוטים ירוקים הקיפו את האישון שבתוכן, אבל אפילו לשנייה לא התייחס לפרטי הדמות מבחינת יופי, אלא אך ורק לצורכי זיהוי, והכל – במקצועיות כזו שמעולם לא הכזיבה.
לצורך המשימה הזו שכר לחמישה לילות מרתף תל אביבי שהדיף ריח של עובש, ומשם יצא לעקוב אחריה כמו צל ובקלות גילה את המשרד בו עבדה. שלושה ימים ברציפות הספיקו לו לדעת שבשעות הערב היא נשארת בו תמיד לבדה. גם את כתובתה גילה, ברחוב גורדון בתל אביב, בקומה השנייה, ופסח על שני הסעיפים – אם לפעול בביתה או במקום עבודתה - והחליט לחסלה בעבודה, כדי למנוע חיכוך או מפגש עם שכנים או דיירים מזדמנים.
הוא טען את מחסנית הרובה בעשרים כדורים, הרכיב על קנהו משתיק קול והשחיל אותו בתנועה מיומנת וארוכה לכיס מיוחד שתפור בבטנת מעילו המרופט וקור המתכת שנדף ממנו חדר מבעד לבד חולצתו והרעיד את עורו אבל נסך בו ביטחון.
תחילה פתח חריץ דק בדלת המרתף, הציץ אל הרחוב ותיכף ומייד סגר אותה. מנה עד חמש, פורש אצבע אחר אצבע, וכשכף ידו הייתה פסוקה פתח את הדלת לרווחה ויצא אל הרחוב מבלי לנעול אותה, כשהוא צועד בשאננות ובשלווה אל משרדה.
בשעה זו כבר היה בניין המשרדים חשוך והוא טיפס במדרגות לקומה השלישית. תמיד הקפיד לא להיכנס למעליות כדי להימנע ממפגשים או מתקלות לא צפויות, סומך כך על שליטה ובדידות.
בקומה השלישית, מול המדרגות הופיע קיר זכוכית ועל שתי דלתות ענקיות היה רשום באותיות מקושטות:
עורכי - דין
אביטל – את - אבי
בשתי פסיעות גסות הגיע אליהן ובעזרת סכין דקה וגומייה שטוחה חיטט במפגש הסגירה שלהן ונרתע כשהן נפתחו והשמיעו נקישה רמה, רמה מידי לטעמו, שנשמעה כרגע היטב בשקט ששרר בבניין ומבעד לפתח שנפתח ביניהן חמק פנימה והתמזג בצללי העלים מבחוץ, ממתין לתגובה אפשרית.
את הצליל הזה שמעה גם אילנה, המזכירה בהירת השיער שנשארה היום לבדה במשרד כדי לסיים עבודה דחופה. היא הרימה ראש וחדלה להקליד, מטה אוזן קשבת אך מכיוון שהשקט נשמר היא משכה בכתפיה והמשיכה להדפיס, מחליטה להתעלם ממנו.
בצעדים חרישיים התקדם האיש עד לקיר בהמשך לפתח חדרה, נצמד אליו והציץ בדמות היושבת מול צג המחשב. שערה הבהיר היה פזור על עורפה וגבה וזה הספיק לו כדי להחליט שהיא זהה לדמות המצולמת שבכיסו.
מרוצה, הוא שלף בתנועה ארוכה את הרובה וכמעט בלי לכוון את הקנה לחץ על ההדק, ובחלל האוויר נשמע 'פלופ' מאופק של יציאת הקליע מבעד למשתיק הקול שלו. ראשה הבהיר של האישה נרתע כשהקליע חדר בעדו וגופה גלש, כשהיא שומטת זרועותיה באלכסון על מקלדת המחשב והשמיעה נשיפה רפה.
בפסיעה חרישית אחת התקרב אליה וירה שוב כדור בודד ברקתה, לוודא את הריגתה. לשנייה שלף את התמונה כדי לאמת שוב את דמותה לצילום ויצא בדממה, מתקדם בצעדי חתול קפיציים, יורד במדרגות את שלושת הקומות ויוצא אל המדרכה. הוא שאף שאיפה עמוקה והאט את תנועותיו, כשהוא משתדל ללכת רגיל, לא במהירות, עד שהגיע לחדרו.
בעשר דקות העלים כל זכר לחפציו המועטים והחדר הגדול התרוקן מכל פרט מזהה שלו, מוכן לקלוט את הדייר הבא, יום אחד מוקדם יותר ממה ששילם.
********
1. ה טַ בָ עַ ת
הידיעה על חיסולה של סוכנת ה'מוסד' המיוחדת הכתה גלים והדהדה בתקשורת העולם.
באיראן העלו על נס את שם החטופה, אביטל בן-נון, זו שהצליחה להימלט מציפורניהם, האישה שבעטייה הם ספגו קיטונות של לעג והחליטו שבעצם בריחתה חיללה את כבודם.
בפרלמנט האיראני, ה"מג'לס", נשאו גדולי האומה האיראנית דברים וכינו את המעשה כ"נקמת אללה באויביו."
ב"ג'רוזלם פוסט" הבריטי דווח בהרחבה תחת כותרת:
"חוסלה החטופה שהצליחה להערים על שוביה."
ה"ניו יורק טיימס" האמריקאי תיאר את העניין מנקודת מבט אחרת, תחת הכותרת:
"המכונה המשומנת" מכה שוב."
בכתבה הזו, על עמוד שלם, סיפרו את שיטות הרוצח, כשהמצוד שהוא מנהל מתואר בפיקנטיות ולדמותו של המחסל המסתורי נוספה הילה מיוחדת.
"הוא מגיע בגפו, בלי תיק, בלי מסמכים ובלי אמצעי קשר.
ב-72 שעות האיש יחסל וייעלם, אבל...
אם ייתפס או ייכשל – הוא יתאבד או יחוסל."
צמרמורת עברה בגווה של אביטל בן נון כשקראה את הדברים האלו והיא הרימה ראש מהכתבה ואמרה לגדעון:
"זו כתבה מפלצתית וזה שיר הלל לרוצח מתועב ולמחסל עלוב וחסר רגש."
"רגע, תודי שכול מה שנכתב עליו כאן פשוט נכון וזו למעשה התרשמות ריאלית לחלוטין, את לא חושבת?" וכשראה את המבט ששלחה אליו הסביר: "תסכימי איתי שמשבחים משהו שפועל ביעילות? ובכן, מבחינתם הביצוע מדויק, מעולה ומבריק."
דבריו הכעיסו אותה והיא התרוממה מכיסאה ואמרה בסלידה:
"זה לא ככה, מהללים או משבחים משהו טוב וחיובי, וחוץ מזה, אדם כזה הוא פסיכופט ולא מכונה או מנגנון," ומייד התקדמה לדלת והוסיפה בכעס: "מרגע זה אני אומרת לכם שלום, כי אני את חלקי עימכם סיימתי."
"כן? מעניין מאוד, רק ספרי לנו לאן את חושבת שאת הולכת, יפתי?"
אביטל נעצרה כשגבה אל גדעון ונשפה בקול, כי פתאום היה ברור לה שאם היא רוצה להמשיך לחיות אסור לה להתגלות יותר לעולם. ברגע זה היא שמעה את גדעון אומר את המילים שהבינה וידעה בעצמה:
"למעשה אתמול בערב אַת חוסלת, כך שגם אם תרצי וגם אם לא – את כבר אינך, את כבר לא קיימת."
היא קפצה שפתיה בזעם, הסתובבה אליו והתיישבה בחוסר אונים, הרכינה בהכנעה את ראשה בהיר השיער, מכירה בעובדות ובצדקת דבריו.
זה קרה בפגישה משולשת של אביטל שניצלה אתמול מהחיסול, עם גדעון ודניאל, סוכני ה"מוסד".
שני אלה היו גם אחראים לשליחותה הגורלית לרוסיה, כשנסעה להחליף את הסוכן שנרצח והצטרפה לשותפו, לדייב. שניהם נחטפו, הוחזקו כבני ערובה בחפירה איראנית, וחוטפיהם ניסו להחליפם עם שבויים פלשתינאים שכלואים בישראל, עד שהצליחו להימלט מהרכב שהעביר אותם ללבנון.
אביטל העיפה עכשיו מבט בדניאל. הוא השליך על השולחן דפי עיתונים והביט בה.
"העולם כולו חוגג את חיסולך," אמר, והיא העיפה מבט בעיתון האיראני 'אינשאללה', שומעת שהוא אומר לה: "את הרי יודעת לקרוא ערבית אז הנה, קראי." היא שלחה מבט מזווית עיניה בכותרת העיתון וקראה בקול:
"הצדק הושב - המרגלת הבורחת חוסלה."
"יופי טופי, נערוך מסיבה," אמרה, "אם תשאלו אותי אז כדאי שאופיע בגלוי ושהרוצח, זה שמכנים 'האיש-מכונה' יגלה שלמעשה נכשל כי הוא טעה וחיסל במקומי מישהי אחרת."
"באמת? ומה תשיגי בזה?" שאל גדעון.
"אז כמו שמספרים, הוא יחוסל או יתאבד," והרימה סנטר בהתרסה.
"חבל, לא למדת הרבה." שמעה את דניאל אומר וגדעון שאל ברוך:
"אני רוצה להבין, את מאמינה שאם יחסלו את הרוצח הזה תסתיים גם הרדיפה אחריך?"
היא נשפה באפה, מבינה שמעתה ועד עולם לא תוכל יותר להיראות בציבור. גדעון הביט בשעונו.
"בעוד רבע שעה יגיעו אנשי מקצוע ויעלימו אותך. הם ייצרו ממך גברת אחרת, חדשה לגמרי." ואביטל נרעדה. על קמיצת אצבעה עבר זרם מהיר והיא הציצה באבן הטבעת הירקרקה שענדה, שהחלה ברגע זה להחליף את צבעה ולהתכהות.
זו הייתה טבעת מיוחדת במינה שקיבלה מאימה באותו יום שחזרה מהשבי הארור, כשהיא מותשת ופצועה בגופה ובנפשה. זה היה באוהל הגדול והכהה, אוהל הנשים של שבט "שריף" הבדואי, בו נולדה אביטל ושם גדלה עד גיל שש.
"אבייה," בכתה ראומה, אימה, והורידה טבעת מאצבעה, "אביך נתן לי אותה כשנולדת ומהיום היא שלך," והוסיפה: "שימי לב לגוון שלה כרגע."
"לא, אימא, אבא כבר איננו איתנו וזו נשארת שלך," ואז קלטה את הדברים האחרונים ששמעה, "מה אמרת? לשים לב לגוון שלה כרגע?"
"כן. בדרך כלל היא בצבע עינייך, חמודה, ירוק בהיר מאוד."
"בדרך כלל?"
"לאבן המשובצת כאן יש תכונה מיוחדת, היא מתכהה והופכת להיות יותר ירוקה ולעיתים מעמיק צבעה לירוק בקבוק, כמעט שחור."
"באמת?!" אביטל צחקה והושיטה אליה יד סקרנית אך אימה הרחיקה אותה ממנה ושאלה: "באיזה צבע היא עכשיו?" קירבה אותה לאט לאביטל ותוך כדי כך דיברה: "תעקבי אחר השינוי שקורה בה."
"אימא, אין שינוי, על מה את מדברת, רגע, הנה היא מתכהה מעט ושוב מאבדת צבע ו...מה קורה כאן?"
אימה נאנחה עמוקות.
"יום אחד חזר אביך והביא לי אותה. את יודעת, הוא הגיע עם הצאן לכל מקום שגדל בו מעט עשב, וכשיום אחד הגיע בנדודיו למכרות הנחושת הנטושים של תמנע וירד לשוטט בין הסלעים המנופצים, הוא סיפר שהשמש, כרגיל, האירה על עורקי הנחושת הירוקים ושם, בקצה סלע, על זיז בולט וכמעט מנותקת ממנו נצצה אבן בירוק בהיר וכשהושיט אליה ידו השתנה גוונה לכהה יותר."
אביטל צחקה. "אימא, את מספרת לי סיפור?" והביטה באבן שברגע זה הייתה חסרת גוון ושקופה לגמרי, ואימה דיברה לאט, מגלגלת את הטבעת בין אצבעותיה.
"זה קרה מייד לאחר שנולדת ואביך אמר שראה סמליות בצבעה מכיוון שהייתה זהה לגוון עינייך המיוחד, והחליט שזו מתנה משמים לתינוקת החדשה שהייתה שונה לגמרי משאר ילדינו."
אביטל שתקה, הניחה את הטבעת על כף ידה, ראתה איך הירוק מעמיק בה וכשהניחה אותה על המחצלת למרגלותיה נעלם הירוק שלה וחזרה לגוונה ה-כמעט שקוף, עם רמז ירקרק. ואז, כמו במשחק, קירבה והרחיקה את ידה ונהנתה כשהירוק מעמיק בה ומחוויר, ושמעה שאימה ממשיכה לדבר.
"כיוון שידעתי שהאבן משתנה על פי חום השתמשתי בה כדי לדעת מתי חולים הילדים שלי."
"רגע ואם מתרגשים או מפחדים, הרי גם אז חום העור עולה, מה קורה לגוון?" וצחקה בהתרגשות, "אימא, זו לא טבעת, זו מכונת אמת!"
"לא, האבן הזו לא מזהה אמת או שקר, היא רק קולטת אנרגיה, חום, ולא חשוב ממה הוא נובע."
"תגידי, אימא, כשענדת אותה על אצבעך, שמת לב אם שינתה את עצמה במשך היום?"
"כן, בוודאי. כשכעסתי או התרגשתי היה צבעה הופך לעמוק יותר ולעתים גם צרבה את עורי או שלחה בי זרם ולכן הסרתי אותה בכל הימים, כשהיית בשבי."
"באמת?"
"כעסתי עליה – על האבן הזו. לא רציתי לראות איך מתכהה הירוק שבה ומגלה את הצער שלי, אבל מהיום היא שלך, עשי בה כרצונך!"
"שיעז מישהו להוריד לי אותה מהאצבע!" סיננה אביטל וענדה אותה.
********
ב ז ה ו ת ח ד ש ה
בשעתיים הבאות טרחו סביבה אנשים אלמונים. שערה הבהיר נגזר, נתלה בקבוצות על ברכיה וצנח ברכות לרצפה. אורכו החדש הגיע עד לעורפה, סורק וסודר בתסרוקת קארה, מגלה את אוזניה והחליף גוונו לחום שקד. אוזניה נוקבו וזוג עגילים מוזהב בצורת חישוק דק הושחל בהן.
כשחפפו שיערה וניקבו את אוזניה הבינה שאין סיכוי שתחזור לשבת בכיסאה במשרד ולייצג אנשים בבתי משפט, ושמעה את השאלה:
"איזה גוון תעדיפי לעיניך?"
קופסאות זעירות נפתחו בפניה והיא הצביעה על עדשות בגוון כחול עמוק, מבינה שהמטרה לטשטש את סימני ההיכר המיוחדים לה, כמו עיניה חסרות הגוון כמעט, "עיניים חיוורות," כמו שרבים בשבטה הבדואי כינו אותן.
"מה שמך?" שאל הקול שמאחוריה והיא ענתה מייד: "אביטל" ואז קלטה שגם את שמה יחליפו.
"מהיום את נועם," אמר גדעון, "אביטל בן נון כבר איננה – היא נרצחה אתמול ומחר תיקבר."
ממולה התייצב אדם ושני ההבזקים מהמצלמה שבידו גרמו לה לצמצם את עיניה הדומעות מהעדשות שהוכנסו לתוכן רק לפני רגע.
אחד אחד הם עזבו את הדירה ואביטל ניערה את בגדיה ודקה אחר כך, כשהציבו מולה מראה גדולה, פרצה בצחוק רם כי מהמראה שמולה נשקפה אליה אישה אחרת והיא חשה צביטה קטנה בחזה שגרמה לעיניה להתמלא דמעות וידעה שהן לא הגיעו בגלל העדשות החדשות שבתוכן.
למחרת התקיימה הלווייתה של אילנה.
קהל עצום ליווה אותה, מעורב ממשפחת הנרצחת וממשפחת אביטל שהגיעה מאוהלי השבט במדבר, מקרוביה, חבריה לעבודה ומאנשים זרים שבאו לחלוק כבוד אחרון לחטופה המפורסמת שנמלטה כמעט לפני שנה מחוטפיה, זו שהארץ והעולם רעשו בעטיה.
יום קודם לכן הגיעו אנשים אל ביתה של אילנה, הנרצחת האמיתית, למשא ומתן שקט וחרישי.
הסיכום היה שהוריה יקבלו פיצוי כספי של מאה וחמישים אלף שקלים תמורת הסכמתם ללוויה משותפת. נאמר להם שאילנה, ביתם, תיטמן בקבר שעליו יקימו מצבה שתישא את שמה אבל המלווים שיגיעו ללוותה יהיו גם אלה של אביטל. לא הוסבר להם דבר נוסף ומשפחתה של אילנה הסתפקה בפיצוי ובמימון הוצאות קבורת ביתם, ולא ראתה פסול בליווי מכריה הרבים ומשפחתה של עורכת הדין אביטל בן נון, שתגיע ממדבר הנגב הישראלי.
במסע ההלוויה הבחינו גדעון ודניאל בדמות אדם זר. האיש הזה נצמד לבור הקבר ועקב מקרוב אחר הורדת הגופה העטופה בתכריכים לבור העמוק והצמיד לפניו ממחטה פרושה, להסתיר כביכול את דמעותיו אבל עיניו שוטטו מסביב. ממרחק, משביל מרוחק בין שורות המצבות הבחינו בשני אנשים שסקרו את המלווים בדריכות רבה והבזקי אור לימדו על כך שהם צילמו את הנעשה סביב טכס הקבורה.
גדעון ודניאל חשבו רבות אם לשתף את אביטל עצמה בהלווייתה של אילנה והתייעצו עם בעלי מקצוע ולבסוף הוחלט שהיא תופיע בדמותה האחרת – כצעד שהומלץ עליו בידי פסיכולוג ואביטל עמדה עכשיו במרחק, בין הקהל הרב, הרכיבה משקפי שמש כהים על עיניה הכחולות, הרגישה כאביטל אך נראתה כמו נועם.
במהלך ההלוויה נשבר ליבה של אביטל כי היא התקשתה לראות בצער משפחתה שלה. אבי��ל בכתה מרה, לא על אילנה אלא על יקיריה שהקיפו את בור הקבר, ועקבו אחר קבורתה.
היא הביטה במבט אומלל באימה שאחזה בכף ידה של ארלין, נכדתה הקטנה וביתה של אביטל שלהם, זו שידעו שמובאת עכשיו לקבורה, ראתה את אחיה ואחיותיה השבורים ועקבה בדממה אחר הדמות הצולעת בכבדות של דייב מונרו, אבי ביתה. הוא כיסה על עיניו, מבכה מרה את האישה, שותפתו למבצע, זו שנשבתה וגם שוחררה יחד איתו במבצע נועז.
יומיים אחר כך נחפר בחשכת לילה קבר נוסף בלי נוכחותו של איש. שלושה קברים הפרידו בינו לבין ערימת החול הטרייה בה הוטמנה אילנה ועל תלולית העפר החדשה הונחו זרים חדשים, שעל חלקם נרשם שמה של אביטל וזרים שנלקחו מערימת החול של אילנה שאליהם הצמידו סרטים שחורים עם שמה של אביטל בן נון ואף אחד לא הבחין בכך.
חודש אחר כך הוקמה עליו מצבה ועליה נחרטו המילים:
לאימי, לביתי, לאחותנו
אביטל בן-נון ז"ל
אבייה משבט "שריף"
שנמלטה בגבורה משבי אויב
ונרצחה בידי בני עוולה
1985 - 2013
ת נ צ ב ה
פרט לשלושה אנשים לא היה אדם אחר ביקום כולו שידע שהמצבה הזו מכסה על קבר ריק שבו נטמנה ערימת תכריכים מגולגלת ומסודרת כאילו היא כרוכה על גופת מת, אך למעשה היא ריקה מתוכן.
********
אינדיבוק
הוספת הערה