הדמות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

הדמות

הדמות

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 188
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 86
- 32
- 32

דמות נשית קסומה נוצרת על קנבס במשיכות מכחולו של עילי, סטודנט למתמטיקה ופילוסופיה, המצייר ציור מופשט להנאתו. הוא חושב שהיא פרי תשוקתיו וכמיהתו הרומנטית, אולם לתדהמתו, הוא פוגש דמות זהה במציאות. תחילה הוא חושב שהזהות היא פרי דמיונו, אולם מסתבר שאין ספק בקשר הפלאי בין הדמות המצוירת לדמות המציאותית. רגשות עזים שלא ידע מעודו, מתעוררים בו אליה.

ככל שמתפתחת העלילה גוברת מוזרתו. כל שינוי בציור עובר אל הדמות המציאותית וכל מה שקורה לה עובר אל הציור. ההתרחשות האבסורדית חותרת תחת תחושת עולמו של עילי ומאיימת עליו. דבר מה תמוה מונע ממנו לספר עליה והוא נותר בודד עם סודו. התמודדותו עם האבסורד נפרשת בספר.

 

עוד על “הדמות”: באתר הספר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “הדמות”

א

 

 

עילַי מתח והידק היטב את קצות הקנבס אל מסגרת העץ, אחר כך הניחו בין החלון לדלת המרפסת והתבונן בו ארוכות. מתוח היה להפליא, חלק ללא רבב, קוֹרֵץ בטוהר בתוליותו הלבנה.
לשווא ניסה לדכא את חמדת הציור שניעורה בו בימים האחרונים. תחילה חשב שתחלוף אחרי שתישחק מעט ראשוניות המפגש שלו עם הנוף החדש. אולם היא המשיכה לחלחל בו עד כי השתלטה עליו לחלוטין ונהפכה למעין דאבה שלא נתנה לו מנוח. הוא ידע שאסור לו לתת לה לשלוט בו, שאם לא כן יתחיל למלא קנבסים בצבע בימים ובלילות, בכל מאודו, עד כי לא ייוותר בו מקום לשום דבר אחר.
משהתקבל ללימודי מתמטיקה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, מיהר לשכור דירה בירושלים, דירת גג גבוהה מול נוף עוצר נשימה, מעל לעמק המַצְלֵבָה, אל מול המוזאון המואר באור ירקרק בלילות ושפע אורות מתפתלים לכל רוח על הרכסים שממול. פרוצה הייתה הדירה אל המרחב הפתוח, והנוף הציץ אליה מכל פתחיה וחלונותיה – פתאומי ולא צפוי בזוויות שהתחדשו עם כל תנועה מחדר לחדר ועם כל הטיית ראש.
עילַי נדהם לראות את הצורה שנוצרה על הקנבס במשיכות מכחולו. מעין דמות, בתנועה של התרוממות ותפנית לעברו, הופיעה כמו מאליה. ככל שהמשיך לצייר, כך נעשתה מוחשית יותר. הוא לא האמין למראה עיניו. דמות נשית ענוגה הביטה אליו מתוך הבד בעיניים נבונות ובהבעה רצינית.
מעודו לא צייר דמות אדם או דמות מוחשית כלשהי, אפילו לא נוף או חפץ. לא היה לו כל כישרון לציור מוחשי, מה גם שלא היה לו כל עניין בכך… והנה ניצבה מולו הדמות בהבעה מרמזת ומסתורית, כאילו מסר סמוי לה אליו. זוהרת עמדה על רקע כחול כהה, שקרעי חום־כתום פזורים בתוכו. קרעי רקע כחול הציצו מתוך גווה הדק והשקוף ונתמזגו בשביבים חומים המתפתלים בתנופה סיבובית.
עילַי כיסה את עיניו בכפות ידיו לרגע ארוך, וכששב והסירן, היא נגלתה אליו שוב, ממשית לחלוטין. אצילית ושברירית, כאילו הגיחה מתוך הכחול. צווארה עדין ונטוי, נטוי מדי; עצמות לחייה בולטות, בולטות מדי, על גבול העיוות; מצחה גבוה, גבוה מדי; רמז חיוך על שפתיה. היא הפיחה בו התרוממות רוח במבע התבונה הנסוך על פניה, באנושיותה המלבבת, בנשיותה הפתיינית.
הוא התרחק קמעה לאחור והתבונן בנוף הלילי על שפע אורותיו המרצדים, כמבקש להתנער מן החיזיון ולהיאחז במציאותיותם הבלתי מעורערת. בזהירות הסיט את מבטו לעבר הקנבס שבין החלון והדלת. הדמות המצוירת ניבטה אליו, עדיין ממשית כקודם. חרדה לא ברורה החלה להתפשט בו.
הוא ניסה להירגע ולשחזר לעצמו את אשר אירע לפי הסדר: הרי התחיל לצייר כדרכו, בכיף, בלי תכנון מראש או כוונה ברורה, באופן חופשי, לתת לשפע הזורם בתוכו לצאת דרך המכחול, במשיכות אקראיות. אפילו פסיכולוג היה אומר שהדמות מבטאת ערגה טבעית בגילו. מה טבעי יותר לגבר חסון בן עשרים ושבע, חומד נשים מובהק, רומנטיקן, שכל אהבותיו עד כה התחילו בחמדה גדולה ונסתיימו במפח נפש?
הוא הניע ראשו לשלילה. לא ייתכן שידו ציירה דמות מוחשית כזאת שלא מדעת. לשווא ניסה להיזכר בהרהוריו תוך כדי משיכות המכחול. בהתחלה, כשהתחיל לצייר, חשב ללא ספק על הבנות בקמפוס. ימים ראשונים של ראשית שנת הלימודים מלאי תסיסה היו. כל תנועה במסדרונות, כל אולם הרצאות, כל שיעור ותרגיל הפגישו אותו עם פנים חדשות ומסקרנות, שנראו לו קורנות ומלאות תבונה. מעולם לא זכר את עצמו נרגש כל כך מן הבנות שסביבו. חמודות להפליא הן חמקו לידו בהילוך מפונק ומהיר, מעין אור נסוך על פניהן, מותירות מאחוריהן שובל מדאיב של תחושת החמצה. קשובות ומרותקות ישבו בהרצאות, הבעה של רצינות פשטה על פניהן אט אט, וככל שגברה, כן נעשו ענוגות יותר.
גם אם אכן שגה בהזיות, הדבר אינו מסביר כיצד יצרו משיכות המכחול הכאוטיות את תוויה המדויקים ואת הבעתה הברורה והחדה של הדמות הזאת. גם אם כוחו של הלא־מודע הוא שהוליך את ידו, מאין באה לו היכולת לצייר בדיוק כזה פרטי פנים, עיניים, שפתיים, ריסים, גבות, עצמות לְחָיַיִם, רמזי חיוך?… הייתכן שיש לתת־המודע יכולת לפעול כך, מעבר לו? אכן שקוע היה בהרהורים שהיה בהם איזה ערפול, אך לא עד כדי אובדן שליטה במעשי ידיו.
אמנם לא מתקבל על הדעת, אבל עוּבדה. הדמות מצוירת על הקנבס. הרי איש מלבדו לא היה במקום הזה. רק הוא והבד הזה שמתח במו ידיו, והצבעים והנוף הלילי הפתוח, המרצד באורותיו, וחדוות הרהוריו על הבנות בקמפוס. השתלטות כזאת של הזיה על פעולתו אינה מתאימה לטיפוס מודע ומאורגן כמוהו, חשב, אך זהו ההסבר האפשרי היחיד.
לפתע חלפה בו תחושה שזה היה כבר פעם, או שהיה דבר כזה בסרט שראה… אולי סרט של מישל גונְדְרי או של צ’ארלי קאופמן… הכול הולך כשמדובר בתת־מודע של דמות בִּדְיונית. אבל מה פתאום תת־המודע שלו? מה, הוא דמות בדיונית?
הוא ניסה להתרכז ולהיזכר אם באמת ראה בחורה כזאת וחשק בה והדחיק את תשוקתו… או אולי הרכיב אותה מתשוקות רבות שהדחיק, והן שקעו בו עמוק?
הוא קרב אל הקנבס והתבונן שוב בדמות המצוירת. המבט הנבון שלה, הטיית ראשה המיוחדת, גווה השברירי, צווארה הענוג שווריד כחלחל הסתמן במרומז מבעד לעורו השקוף – כל אלה מילאו אותו ריגוש עדין והתפעמות.
עתה זכר בבירור מחשבה שחלפה בו תוך כדי משיכות המכחול האקראיות. המחשבה שצריך לשמור מרחק מן הבנות בקמפוס, להיזהר ולא לדבר איתן פן יסתבר שהן סתמיות ואין בהן שמץ מן העדנה שהן משרות עליו. כל אחת כמעט אהיבה ונכספת כל עוד היא לא מתגלה בפשטנותה. אין סכנה כזאת כמובן לגבי הדמות שעל הקנבס, שלעולם תישאר קסומה בשתיקתה. מה היה קורה אילו פגש דמות כזאת במציאות, או אילו הייתה הדמות שעל הקנבס מתממשת?
מבלי משים נזכר בפיגמליון, שפיסל דמות נשית והתאהב בה. אבל פיגמליון פיסל את הדמות בכוונה, ביודעין, כי הנשים שסביבו לא מילאו את הכמיהה שהתרוצצה בו. זה לא קרה לו פתאום, בלי דעת איך ולמה. לא רק זו, אלא שהדמות של פיגמליון התממשה כעלמה, וכך הגשימה צדק פיוטי של אגדות, המייצגות את הכמיהה היוצרת אותן. לא כך הדמות שעל הקנבס הזה, שנוצרה במציאות שאין בה אלא עובדות שנוצרו בנסיבות ממשיות בעולם ממשי. חוץ מזה, פיגמליון עצמו הוא דמות בִדְיונית, ואילו הוא, עילַי, בן אדם ממשי – בן עשרים ושבע, עיניים חומות, שיער ערמוני, גובה מאה ושמונים סנטימטר, בנם של אבנר ושל חדווה, ישראלי, תל־אביבי, אוהב אדריכלות ומתמטיקה ופילוסופיה, סטודנט באוניברסיטה העברית, מפקד טנק, רוכב אופנוע. הוא התבונן ארוכות בסקרנות גוברת בבבואתו בראי שבאמבטיה. נדמה היה לו שדבר לא מוכר נשקף אליו מתוכה.
הוא שב אל החדר והעביר מבט זהיר לאורך הקיר שמולו כמבקש להיאחז בדבר מה מוכר ומרגיע, נזהר שלא להביט לעבר הדמות. על שולחנו היו מונחים דפי תרגיל שפתר בתורת המספרים והכין להגשה. מאחוריהם ניצב צג המחשב, שֶׁפְרַקְטָלִים סגולים וכתומים התרוצצו עליו כמגן מסך.
גשם התחיל לרדת, וריח חריף וּמְשַׁכֵּר של אוזון פשט באוויר, גשם ראשון אחרי מועקת הקיץ הארוך, בשורת שחרור מאימת השרב המרחפת תמיד, מריקות שמי הקיץ הירושלמיים, שרבצו עליו כחולים בשיממונם ללא זנב ענן מאז הגיעו לעיר. הוא יצא אל המרפסת ונשא פניו לעבר הטיפות הגדולות שירדו לקראתו בחדווה ראשונית.

 

חיים כלב הוא תיאורטיקן של קולנוע ויוצר סרטים, בעל תואר Ph.D. מאוניברסיטת קולומביה, מחבר הספרים ‘מבע קולנועי’, ‘פוסט-מודרניזם בקולנוע’ ו-‘זרם התודעה בסרטים של אלן רנה’. הוא הפיק וביים עשרים סרטים עבור הטלוויזיה הישראלית וכן לימד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת חיפה.

 

הרקע הספרותי שלו כולל לימודים לתואר ראשון ולתואר שני בספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. הוא היה עורך תוכניות בקול ישראל וערך את הסדרה סיפורו של יוצר (24 תוכניות), שכללה תוכניות על המספרים א.ב. יהושע, ס. יזהר, עמוס עוז, אהרון אפלפלד, משה שמיר, עמליה כהנא-כרמון ועל המשוררים אברהם שלונסקי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ’. כמו כן ערך את הסדרה (6 תוכניות) עיון מחדש ביצירת חיים נחמן ביאליק ושתי תוכניות על פרנץ קפקא בהשתתפות מקס ברוד, פליקס וולץ’ והוגו ברגמן.

 

אתר אישי:

http://sifrut.net/Haim/index.htm

 

 

X