האשה שאהבה סיפורים | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

האשה שאהבה סיפורים

האשה שאהבה סיפורים

שנת הוצאה: 2003
מס' עמודים: 254
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 35

לעיתים רחוקות אנו זוכים ברומן מפתיע, נדיב ומרגש כמו האשה שאהבה סיפורים. מבעד לתמימותו המתעתעת, להומור שעוטף אותו ולתאוות הסיפור שניכרת בו בכל פינה, מתגלה יצירה חכמה ומשוכללת, שמתרחקת משביליה המוכרים של הספרות העברית ומפלסת לעצמה דרך משלה.

 

פסיונאריו, גיבור הרומן, הוא גבר של נשים. נשים ממלאות את חייו, חלומותיו וזכרונותיו: זונה ישראלית שעובדת בפארק המערב במדריד, אחות ראשית במחלקה סגורה בישראל, נזירה יפהפייה שמפרשת באופן צר להפתיע את נדר הפרישות, ציירת חיפאית שלא מפסיקה לגרד כתמי צבע דמיוניים, בעלת בר בסלמנקה שמגישה ללקוחותיה אשכי פר צלויים. הוא אף קרוי על שמה של אישה, הפסיונאריה — המנהיגה הבולטת ביותר של המחנה האנטי-פשיסטי במלחמת האזרחים בספרד.

 

כל הנשים הללו מכוונות את גורלו, אך לאחת מהן תפקיד מכריע בעלילת חייו: לאישה שאוהבת סיפורים. ביום שהיא נוטשת אותו לאנחות ועוזבת את ביתו בשכונת פלורנטין בתל-אביב, נסחף פסיונאריו אל תוך מערבולת של ערגה, והסיפורים שהוא ממשיך ללקט ולארוג למענה – בעיקר כאלה הקשורים למלחמת האזרחים הספרדית – הולכים ומשתלטים על חייו. בעקבות שרשרת של הסתבכויות הוא נאלץ לעטות על עצמו את דמות השוטה, ולבסוף מוצא את עצמו מאושפז בכפייה בבית-משוגעים.

 

רק שם, במחלקה הסגורה, הוא מתחיל להתיר את פקעת חייו, להפריד בין החוטים השונים של סיפורו, ולמצוא מחדש את מעברי הגבול הנחוצים כל-כך בין מציאות ובידיון, זעם פוליטי ותאוות חיים, טירוף ושפיות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    בעקבות ה”טעימה” מהספר: זהו אחד מאותם טקסטים “המתפוצצים לך תחת העיניים” (הנרי מילר).

הוסף חוות דעת

“ברקאי הוא מספר מלא חדווה, משועשע ומשעשע… המחבר מיטיב להגיש את מכמניה של התרבות הספרדית, מחומריה הספרותיים ועד למציאות היומיומית של ספרד האמיתית על כל הכרוך בכך. הוא יוצר רומן שנקרא בהנאה רבה, לעיתים אף בהתלהבות. התיאורים הארוטיים שלו מצליחים להימלט מן הנדוש והשדוף, ומנות גדושות של הומור משמנות את דרכו של הקורא… ‘האשה שאהבה סיפורים’ הוא רומן שונה, מהנה מאוד, כתוב היטב ולא מתנצל מבחינת התפיסה, העמדת הדברים ומימושם.”
יורם מלצר, “מעריב” (ספרות וספרים), 20.2.2004

“רק אנשים משכילים במיוחד (בנוסח נבוקוב או אומברטו אקו) יכולים לכתוב גסויות אזוטריות בשחרור משועשע כזה. מבחינה זו, רון ברקאי הוא פרופסור מושלם, שכתב רומן מצחיק ונהדר, מרגש ומאוהב, ובכל זאת נטול כל מסחריות או קיטש.”
מנחם בן, “זמן תל אביב”, 16.1.2004

“זהו רומן מצחיק, מחכים ורב מחוות לתרבות ולהיסטוריה, אך יותר מכל הוא מחווה לאמנות הסיפור, לתשוקה לספר ולהקשיב.”
מירי פז, “ידיעות אחרונות” (ספרות), 9.1.2004

א. סהרוניות

 

אני לא יודע כמה זמן שכבתי ללא הכרה, אבל אני זוכר את רצועות העור מתהדקות על-ידי ורגלי. מישהו מאחורי אמר: “נו, אז תתני לו חמישים מיליגרם…” והרגשתי את חדירת המחט הארוכה.

אני זוכר בבהירות את השלווה הפסטורלית שחדרה מבעד לחלון כשהתעוררתי.

הרוגע שעלה מן הגן חידד את הדיכאון שזחל בוורידי. עדת תולעים יצאה מתוך הראש וגלשה בעורקי הצוואר. הן זחלו והתגודדו בתחתית הבטן, מתפתלות, לפותות אלה באלה.

החלון לא היה אלא פתח עגול ומסורג, קצת מתחת לתקרה, כצוהר ספינה שעלתה על שירטון. הזכוכית היתה שבורה. היה בה סדק גדול בדמות V, ואני מילמלתי את שמה של ויקי. הבטתי בצמרות הברושים שהסתייפו ברוח, וניסיתי לשחזר את שרשרת האירועים שהביאה אותי למקום הזה.

שחרורים סילסלו בשירה עליזה. הייתי אסיר-תודה לירקוני שהיסה אותם בצרחות נרגזות.

גם את הריחות אני זוכר היטב. ניחוח חריף של דשא גזום פלש קילוחים- קילוחים אל תוך החדר, ונמזג בצחנה שעמדה בו. נלוותה לו ארומה מתקתקה, שלא הכרתי עד לאותו בוקר.

אבל יותר מכל המראות, הצלילים והריחות, אני זוכר את חוסר-האונים שאחז בגופי המותש. עמדתי במקום זר ולא נעים, רגלי יצוקות ברצפת הלינוֹלֶאוּם, ידי יבשות.

את תחושת השיתוק אני מכיר מנעורי, אך באותו בוקר היא קיבלה ביטוי מוחשי: השתן זרם בתוך מכנסי הפיג’מה הכחולים, הכתים את נעלי-הבית ונקווה סביבן בשלולית צהובה.

אני זוכר את אי-הנוחות שגרמו לי הרטיבות וריח השתן, אך גרועה מהם היתה הבושה. הרי בכל רגע מישהו יכול להיכנס לחדר ולראות אותי.

עלבונו של גבר בן ארבעים ושתיים שאינו מסוגל להתיר את קישורי הפיג’מה ולפסוע אל האסלה, והוא ניצב כילד חסר-ישע במרכז החדר ומטיל את מימיו.

הדלת חרקה קלות, ובפתח עמדה אחות. היא נראתה הדורה במדיה הלבנים, המעומלנים והמגוהצים. שתי סיכות-ראש הידקו לשיערה האדמוני שביס צחור, עטור בסרט אדום. בעקבותיה נגררו באיוושה מרגיזה זוג נעלי התעמלות כחולות, ומתוכן התנשא אח מגודל. ראשו היה מגולח, צווארו קצר ומוצק. שתי זרועות שריריות השתלשלו מחולצת טריקו ירוקה, קצוצת שרוולים. מכנסיים לבנים ומוכתמים הודקו למותניו בחבל כביסה. פניו המגולחים למשעי הביעו שלווה נחרצת.

על הבושה נוסף הפחד.

האשה הגדולה הביטה בכתם הלח שבתוכו דישדשו רגלי. היא החמיצה פנים, היכתה בשתי ידיים שעירות על ירכיה העבות ואמרה:

“נו… עַבֶּד, לך בבקשה ותקרא למישהו מהסניטארים שינקה פה. אה, ותביא איתך מכנסיים נקיים, אנחנו לא יכולים לקחת אותו ככה אל דוקטור הורוביץ…”

כשהאח יצא, היא סידרה בחירות מביכה את שדיה בגביעי החזייה. אחר-כך משכה מתחת לבית-השחי תיק קרטון חום ופנתה אלי:

“טוב, עכשיו בוא נראה: קוראים לי רבקה ואני האחות האחראית על המחלקה. לפנינו בוקר ארוך…” היא עילעלה כמה שניות בניירות הצרורים בתיק ואמרה בהיסוס: “השם שלך, אדוני… אהרן ליטבק…”

“לא…” תיקנתי אותה כהרגלי, “פָּסיוֹנאריוֹ, השם שלי פסיונאריו ליטבק. אהרן זה שם שני, שהוסיפו… אני מעדיף פסיונאריו.”

“פנסיונר זה לא שם,” אמרה לי האחות בהטעמה של מורה בבית-ספר. “פנסיונר זה מישהו שהגיע לגיל פרישה מהעבודה, ואתה עוד רחוק מאוד מהגיל הזה.”

“לא,” התעקשתי, “לא פנסיונר אלא פסיונאריו, זה השם הפרטי שלי.”

“פאסו… לא חשוב, אני לא שמעתי דבר כזה. בשביל לא לסבך את החיים, אתה תהיה אצלנו אהרן ליטבק. בסדר?”

“אבל אני לא…”

ידיו המיומנות של האח עבּד הסירו מעלי את הפיג’מה הרטובה. האחות רבקה בחנה בסקרנות את שוקי הדקות ואת כפות רגלי הנבוכות והמשיכה בשלה:

“אז ככה, אדון ליטבק, אנחנו ניקח אותך עכשיו אל הדוקטור. הוא ידבר איתך ויראה מה המצב. בסדר? אני מבקשת ממך שלא תעשה בעיות ובעיקר שלא תתפרע… אנחנו לא רוצים להגיע למצב שנצטרך לקחת אותך בכוח… אתה מוכן? נוּ, אז תשים את הנעלי-בית, אתה לא יכול ללכת לרופא יחף.”

רגלי חרקו בין שני המלווים, צעדים ראשונים במסדרון ארוך וקודר. החלל המה מלמולים שעלו וירדו כהדים של ים, שוטפים מקונכייה, זורמים אל האוזן ומטריפים את הדעת. דמויות מעוותות בפיג’מות התדיינו עם עצמן: הברות, מילים ומשפטים מקוטעים שהיו נהירים רק להן. אחרים ישבו סביב השולחן, שאבני דומינו ולוחות דמקה היה מונחים עליו. הטלויוזיה ריצדה בלי קול, מטילה אורות וצללים בפניהם הבוהים של מאושפזים בוורוד וסניטארים בכחול. צרור המפתחות קירקש, דלת המחלקה נפתחה לרווחה ומילאה את המסדרון בשפע של אור וריחות.

“הולכים לטייל?” שאלתי בשמחה.

“מה פתאום,” אמרה רבקה וידה הלחה היטיבה את אחיזתה בזרועי השמאלית. “אמרתי לך. הולכים למשרד של ראש המחלקה.”

מדשאה גדולה הפרידה בין המבנה המרכזי לבין הצריף הישן שפסענו לעברו. משני עברי השביל ניצבו עצי ברוש, מברכים בעמידת דום יהירה את הצועדים אל הטיפול. עצי קָליסתֶמוֹן וכליל-החורש היו פזורים במשטח הירוק, עושים כמיטב יכולתם לפרוע את הסדר. שאפתי עמוקות את ריח הדשא. הוא בא אל קרבי כעשן מתקתק של סיגריית עשב. רגלי נעו בהיסוס והירהרתי בחוכמתו ובטוב-ליבו של דוקטור הורוביץ. לא רק שהרחיק את עצמו מהטרדות הקולניות ומריח הליזול שמילאו את הבניין, הוא אף זיכה את מטופליו בטיול-בוקר קצר במרחב הפתוח.

הארומה הלא-מוכרת שהציפה את חדרי מוקדם יותר באותו בוקר קטעה את הרהורי, ורק אז הבחנתי בהן, בסהרוניות. ענפים דלי עלים השתרגו בין שלביה של גדר הברזל המקיפה את בית-החולים, ומהם השתלשלו אשכולות של פרחים לבנים קטנים. מי יכול לדמיין מקום הולם יותר לשיחים אלה? פרחי הסהרונית נפתחים רק בלילות ירח מלא, ולכן הרוקחים של העולם העתיק כינו אותם “פְלוֹסְקוּלי לוּנָטיקי” – פרחוני הסהרורים.

למרות הפיתוי, נשמעתי לעצתה של האחות רבקה. לא התפרעתי ואפילו לא התעכבתי להתבשם מניחוח הפרחים, אלא המשכתי ללכת אל צריף המשרדים. המבנה הישן היה מוקף מכל צדדיו בשיחי הרדוף קטלני, תערובת מחושבת של אדום ולבן, פרי דמיונו היוצר של אדריכל גנים ונוף. הרדופים…

“תנו לי להישאר פה רגע, בין ההרדופים,” ביקשתי.

“לא, עכשיו אי-אפשר. אולי בַּעַם אחרת…” אמר עבּד ומשך אותי אל פתח הצריף.

האחות הקישה קלות על הדלת, ובלי להמתין לתשובה נכנסה עם התיק למשרד של מנהל המחלקה. מהחדר נשמעו ליחשושים וצחקוקים. עבּד ניסה לפייס אותי בחיוך צהוב. כעבור כמה דקות יצאה הראשית ואמרה לי:

“דוקטור הורוביץ יקבל אותך עכשיו. אתה יכול להיכנס.”

אלא שנפשי יצאה אל ההרדופים.

רון ברקאי נולד בירושלים בשנת 1943. בשנת 1948, בעיצומה של המלחמה, עברה המשפחה לגור בתל-אביב, בתחילה בשכונת חסן-בק ולאחר מכן בקרית שלום. בתום הלימודים בבית-הספר היסודי למד מכונאות מטוסים, ועבד במקצוע זה שנים מספר.

בשנת 1966 החל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב לאחר שעבר את בחינות הבגרות החיצוניות. בשנת 1978 סיים את עבודת הדוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים, בהדרכת פרופ’ עמנואל סיון בנושא: “דימוי עצמי ודימוי אויב של מוסלמים ושל נוצרים בספרד של ימי הביניים”.

מלמד היסטוריה של ימי-הביניים באוניברסיטת תל-אביב ושימש כמרצה אורח באוניברסיטאות ומכוני מחקר גבוה בפאריס, אוקספורד, מדריד וסלמנקה.

תחומי המחקר העיקריים שלו הם היחסים בין מוסלמים, נוצרים ויהודים בספרד של ימי-הביניים והעברות תרבותיות-מדעיות בין שלוש הקהילות. בנושאים אלה כתב עשרות מאמרים וספרים, העיקריים שבהם מצוינים להלן. בשנים האחרונות החל רון ברקאי לעסוק בספרות לצד המחקר וההוראה האוניברסיטאיים.

 

האישה שאהבה סיפורים הוא הרומן השני פרי עטו.

הרומן הראשון, כמו סרט מצרי, ראה גם הוא אור בהוצאת חרגול.

לצד אלה יש לציין את תרגומיו לסיפורים קצרים של מופסאן, אוקטב מירבו ומיגל דה סרוונטס, שחלקם כבר פורסם ב’הארץ’.

X