גילויים מפתיעים | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

גילויים מפתיעים

גילויים מפתיעים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

אגתה הייברס היא מזכירתו של לוק לוטון. היא מתחבאת מאחורי בגדים חסרי צורה ונשארת בלתי נראית עבור הבוס שלה, עד שהוא מגלה גילויים מפתיעים…

עכשיו המזכירה שלו עולה לראש סדר העדיפויות אצלו, והחיים החדשים שלה דומים יותר לסרט או לסיפור דמיוני מאשר למציאות. אלא שהמציאות לא נעלמת כליל, וכשהיא חוזרת, זה כבר לא אותו סיפור מופלא מהאגדות…

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “גילויים מפתיעים”

בקרוב…

 1

“צלצלתי. לפני חמש דקות. את לא ענית,” לוק לוטון הסיט את חפת חולצתו והסתכל במכוון בשעונו. “אני לא מעריך אנשים שממהרים לצאת מהעבודה. לא סתם האנשים שעובדים עבורי מקבלים שכר נדיב.”

עיניים ירוקות וקרירות חלפו על פני הבלונדינית הקטנה שהתכרבלה במעיל עבה בצבע לא מוגדר שנראה כאילו הצילו אותו מחנות יד שנייה. בהכירו אותה, הוא נאלץ להודות שהיה סיכוי טוב שאכן זה היה מקורו.

כתמי צבע בהירים הופיעו על לחייה של אגתה. כמובן שהיא שמעה את הטלפון מצלצל. כמובן שידעה שהיא באמת צריכה לענות – אבל היא מיהרה, וזה לא שהיא לא עשתה את חלקה בשעות נוספות כשזה היה הכרחי. בעצם, השעה כבר הייתה חמש ארבעים וחמש, אז זה ממש לא היה כאילו היא מיהרה ליציאה ההמונית של שעה חמש בערב ביום שישי!

“זה שאת כאן כטובה לאמי,” לוק המשיך ובקולו היה גוון של פלדה שגרם לאנשים בעולם הקטלני של העסקים לפחד ממנו, “זה לא אומר שאת יכולה להסתלק בדיוק בחמש, כל פעם שזה מתאים לך.”

“עכשיו אחרי חמש וחצי ולא ברחתי,” אגתה הסתכלה על הרצפה בריכוז בגלל שזה היה הרבה פחות טראומטי מהצורך להסתכל על לוק לוטון. ההסתכלות על לוק לוטון תמיד הביאה איתה לב שהלם חזק, דופק מהיר ותחושה של אי נוחות בכל גופה. זה היה ככה מאז שהייתה ילדה בת שלוש עשרה והוא היה בן שמונה עשרה – על סף הגבריות, חתיך מאוד עם סוג המראה הכהה והמסוכן שגרם לנשים לעצור ולבהות בו בכל פעם שחלף על פניהן.

איך יכלה שלא להידלק עליו? כל הבחורות בכפר התאהבו בו, לא שאי פעם הקדיש ולו שמץ תשומת לב למי מהן. הוא היה הילד העשיר שגר בבית האחוזה שעל הגבעה. הוא למד בפנימייה מעולה שחידדה את האינטלקט החריף שלו והעניקה לו בטחון עצמי קריר שאגתה מצאה כמפחיד ומושך כאחד.

“אם זה חשוב, אני מניחה שאוכל להישאר עוד קצת,” היא מלמלה אל השטיח.

לוק נאנח ונשען על המשקוף. הוא ידע מההתחלה שהטובה שעשה לאמו תוביל לשם, אבל איזו ברירה הייתה לו?

לפני שש שנים אביו מת בצורה בלתי צפויה, והשאיר מאחוריו אסון כלכלי שנגרם ללא ספק על ידי ניהול כושל של החברה שלו על ידי האדם שבו בטח יותר מכול. בזמן שלוק בילה באוניברסיטה, על סף המעבר להרווארד ללימודי תואר שני בכלכלה והיסטוריה, ההון שאפשר סגנון חיים שחרג בהרבה מחלומותיהם הפראיים ביותר של רוב האנשים נעלם מהר יותר ממהירות האור. אביו המקסים שיחק גולף ואירח לקוחות ומנהל הכספים הלא מוסרי שלו זייף את ספרי החשבונות ומעל בסכום עצום של כסף.

לוק נקרא הביתה כדי למצוא אם אבלה ובית שעמד להימכר במכירה פומבית על מנת לשלם לנושים.

דניאל המבולבלת שלא היה לה היכן לגור, נאספה אל ביתם של הכומר ואשתו. הם השגיחו עליה ועזרו לה לעבור את התקופה הקשה במשך כמעט שנה, עד שנפתרה האומללות הכספית. במאמץ רב הושג מספיק כסף על מנת לשכור קוטג’ קטן בפאתי הכפר, שסיפק לה קורת גג בזמן שלוק נטש את תוכניותיו ללימודים מתקדמים והתרכז ללא לאות בתהליך ההחזרה של מה שאבד.

אז לפני שמונה חודשים, כשאמו אמרה לו שאגתה הייברס הקטנה פוטרה לפני כמה חודשים וזקוקה לעבודה לא הייתה לו ברירה אלא לספק כזו. הוריה היו משענת שאין כמותה לאמו בתקופה הקשה בחייה, ותודות להם היה לו החופש להתרכז בעלייה העסקית המטאורית שכתוצאה ממנה אמו שבה להתגורר בבית שחזר להיות בבעלותה.

מכל מקום, אגתה התבלטה בחוסר שייכותה אל בניין המשרדים המשוכלל הבנוי זכוכית ולצוות העובדים האמביציוזיים והמצליחנים שאכלסו אותו. הבת של כומר מקומי של קהילה קטנה בכפר קטן שבאמצע שום מקום, שלמדה בעיקר את הכישורים החיוניים של גננות, לא הצליחה לעמוד בקצב של עולם המיזוגים, הרכישות והרווחים הגדולים.

“האם הלן עזבה?” הלן הייתה העוזרת האישית של לוק. אגתה ריחמה עליה. היא עצמה נתקלה לפרקים בתשומת לבו הקפדנית של לוק, אבל הלן הרגישה את מלוא הלחץ, בגלל שלוק היה מטיל משימות קפדני. אגתה יכלה רק לרעוד למחשבה להיות תחת הרדאר של לוק כל היום, ואז לחזור הביתה אל בעל וארבעה ילדים.

“כן. לא שזה רלוונטי. אני צריך שאת תבדקי את המידע על עסקת גרסי ואז תוודאי שכל המסמכים החוקיים תקינים. לוח הזמנים צפוף כאן, אז כולם מתגייסים למאמץ.”

“האם לא מוטב לך ל… להשיג מישהו קצת יותר מנוסה כדי לטפל במשהו חשוב כל כך?” אגתה אמרה בהיסוס.

היא לא הייתה מסוגלת להמשיך לבהות בשטיח, הרימה אליו את מבטה באי רצון ומיד הרגישה שרמות החמצן שלה צנחו כשראתה את התווים המעודנים והזוויות היפות של פניו. הוא ירש את העור השחום והשיער השחור מאמו הצרפתייה, ואת העיניים הירוקות של אביו האנגלי מאוד ואריסטוקרטי מאוד, והקומבינציה יצרה מראה בעל קסם קטלני.

“אני לא מבקש ממך לסגור את העסקה, אגתה.”

“אני מבינה זאת, אבל אני לא מהירה על המחשב כמו, ובכן…”

“רוב האנשים בבניין?” לוק התערב, ונאבק לא להישמע סרקסטי. “היו לך כמעט שמונה חודשים להסתגל לעבודה וכנראה עשית גם קורס מזורז של חודש בטכנולוגיית המידע.”

אגתה ניסתה לא להצטמרר לזכר הקורס המסוים הזה. אחרי שפוטרה ממרכז הגננות, היא בילתה שלושה חודשים בבית עם אמה, ועל אף אופייה המתוק של אמה, היא ידעה שסבלנותה נמתחה עד הקצה.

“את לא יכולה לבלות את שארית ימייך בהסתובבות בבית ובהתעסקות בגינה, יקירתי,” היא אמרה בעדינות. “אני שמחה שאת כאן, במיוחד מאז שאביך הלך לעולמו לפני שנתיים, אבל את צריכה עבודה. אם את לא חושבת שיש עבודות בסביבה, למה את לא חושבת על עבודה קצת יותר רחוק מהבית? אולי אפילו בלונדון? החלפתי מילה עם דניאל, אמו של לוק, והיא הציעה שלוק  אולי  יוכל  למצוא  לך  מקום  בחברה  שלו.  הוא  מצליח מאוד – את יודעת – עושה משהו חשוב במרכז העסקים. כל שאת צריכה לעשות זה קורס מחשבים קצר…”

בינה לבינה, חשבה אגתה שלרוב הילדים בני העשר היו מיומנות מחשב טובות משלה, אבל בבית הכומר לא היו מחשבים. כשיצאה לעולם שנשען על מחשבים, היא מצאה את עצמה בורה ומבולבלת. עבורה, לא היו המחשבים חברים למשחק. הם היו אויבים פוטנציאליים שהביסו אותה ברגע שלחצה על המקש הלא נכון.

“עשיתי,” היא אמרה בקדרות. “אבל ממש לא הצטיינתי.”

“לא תגיעי לשום מקום אם תמשיכי להסתובב כשאת משוכנעת שהכישלון אורב לך מעבר לפינה. אני נותן לך הזדמנות פז להתקדם מעבודות תיוק.”

“לא אכפת לי לתייק,” אגתה אמרה במהירות. “אני מתכוונת, אני יודעת שזה משעמם, אבל מעולם לא ציפיתי…”

“למצוא את העבודה כאן מעניינת?” לוק התקשה לשמור על סבלנותו. אגתה, ביישנית כעכבר ונבלעת ברקע כמו מוזיקת מעליות, עצבנה אותו. הוא זכר אותה כבת עשרה, מסתתרת בפינות, ביישנית מכדי לנהל אתו יותר משיחה בסיסית ביותר. כנראה היא הייתה בסדר גמור עם כל אדם אחר, או שכך לפחות הבטיחה לו אמו. היו לו ספקות בעניין. כרגע היא ניסתה בכל כוחה להעלם לתוך קפלי המעיל הגדול שלה.

“ובכן?” הוא שאל בקוצר רוח.

“אני לא חושבת שאני באמת מתאימה לעבודה משרדית,” הכנות גרמה לה להודות. “לא שאני איני מכירת תודה על ההזדמנות לעבוד כאן…” או לפחות, היא חשבה במפוכחות, לשבת בכוך קטן בקומה השלישית שמתוכו הדפיסה פה ושם מכתב אקראי וקיבלה הוראות לתייק מסמכים פה ושם. לרוב היא הייתה זמינה לעשות דברים כגון לטפל בניקוי היבש שלו, לוודא שהמקרר שלו מלא למקרים הקצרים שבהם ישהה בדירתו בבלגרביה וללוות את הנשים שמהן נפרד בתשורות של פרידה ידידותית, שנעו בין הרבה פרחים ליהלומים – תפקיד שהלן העבירה אליה. במהלך שמונת החודשים האחרונים, הוצא כרטיס אדום לחמש דוגמניות-על אקזוטיות.

“אני מבינה שלא הייתה לך הרבה ברירה.”

“שום ברירה,” לוק הסכים. לא משנה כמה עצבנית הייתה, זה היה יכול להיות נפלא לו היה סותר את ההצהרה שלה, לו היה אומר לה שהייתה, בדרכה שלה, חברה בעלת ערך בצוות העובדים.

“כן, דניאל ואימא יכולות להיות די תקיפות כשהן מחליטות על משהו.”

“אגתה, למה שלא תשבי לכמה דקות? הייתי צריך לשוחח איתך קודם, אבל יש לי פשוט מעט מאוד זמן.”

“אני יודעת.” היא עמדה בחוסר החלטיות כמה שניות ואז חזרה באי רצון לשולחן שלה והתיישבה, וצפתה בלוק שהתיישב על הקצה וחשף אותה לאחד מאותם מבטים שהבטיחו תגליות לא רצויות – מן הסתם כאלו הקשורות להעדר כישורי המחשב שלה, או לפחות העדר ההתלהבות שלה לפתח את קומץ כישורי המחשב שהיו לה.

מוסח דעת, לוק הקדיר את מצחו. “למה את מתכוונת, את יודעת?”

“אני מתכוונת שאימא שלך תמיד אומרת כמה קשה אתה עובד ושאתה לעולם לא בבית.”

לוק התקשה להאמין למה ששמע. “את מתכוונת לומר שאתן יושבות יחד כמו שלוש המכשפות במקבת’ ומקשקשות עלי?”

“לא! כמובן שלא.”

“אין לך שום סוג של חיים שם? שום דבר טוב יותר לעשות עם זמנך?”

“כמובן שיש לי חיים!” או לפחות היו לה עד שפוטרה מהמשתלה. או שדיבר על חיי החברה שלה? “יש לי הרבה חברים. אתה יודע, לא כל אחד חושב שזו עדיפות עליונה לעבור ללונדון בהזדמנות הראשונה ולעשות הון.”

“אבל טוב שעשיתי זאת, את לא חושבת?” הוא קטע אותה חלקות. “למקרה ששכחת, אימא שלי התנוונה בקוטג’ של שלושה חדרים עם טפטים מתקלפים ושטיחים זולים. אני חושב שתסכימי שמישהו היה חייב לקחת פיקוד ולשקם את הכספים המשפחתיים.”

“כן.” היא בהתה באצבעותיה ואז הגניבה אליו מבט, ולשניות קצרות עיניהם התנגשו, כחול בהיר כנגד ירוק טחב עמוק. ההתנגשות הזו, שהיא עשתה את המקסימום על מנת להימנע ממנה, הזכירה לה שלוק לוטון נשאר בליגה משל עצמו. אפילו כשהסתכל עליה, כמו עכשיו, בקוצר רוח שהיה מעליב יותר מאשר אנטגוניזם גלוי.

הכניעה המידית שלה גרמה לו להזעיף פנים. “זה…” הוא פשט את ידו במחווה אקספרסיבית כדי להקיף את המשרד ואת סביבתו “…החיים האמתיים, ותודות לזה אימא שלי יכולה ליהנות מאורח החיים שאליו הורגלה תמיד. אבא שלי עשה טעויות רבות באשר לכסף, ולמרבה המזל, למדתי מכולן. שיעור מספר אחת, שלא ניתן להשיג דבר בלי להשקיע שעות עבודה רבות.” הוא קם על רגליו והתהלך במשרד הזעיר, שהיה רחוק משאר המשרדים – וטוב שכך, כי הניח שהייתה מרגישה אבודה עוד יותר לו הייתה ממוקמת באמצע הקומות ההומות מפעילות שבהן תיפקדו העובדים השונים שלו.

“אם את לא נהנית מהעבודה שלך כפי שהיית רוצה, את יכולה להאשים רק את עצמך. נסי לראות את זה כיותר מהעברת זמן עד שתמצאי משרת גינון אחרת.”

“אני לא מחפשת משרת גינון אחרת.” לא היו כאלו בלונדון. היא חיפשה.

“תעשי צעד אחד לכיוון השתלבות אמיתית בסביבה הזו, אגתה. אני לא רוצה שתעלבי בגלל מה שאני עומד לומר…”

“אז אל תגיד את זה!” היא הסתכלה עליו בעיניים כחולות, גדולות ומשדלות. היא ידעה שהוא אחד מהזן של האנשים שמאמינים בישירות ושהיה לו אפס סובלנות כלפי אנשים שלא “תפסו את השור בקרניו” והתמודדו עם בעיות החיים במלוא העוצמה כמוהו.

“הוא יכול להיות קצת מפחיד,” דניאל הודתה זמן קצר לפני שאגתה עברה ללונדון. בדיוק כמה מפחיד, לא קלטה אגתה עד שהתחילה לעבוד אצלו. היה ביניהם מעט קשר ישיר, בגלל שרוב העבודה שלה הגיעה דרך הלן, שתמיד חייכה והצביעה על טעויות ההקלדה שלה במשיכת כתף חביבה. במקרים שבהם עזב את מגדל השן שלו ופנה אליה בעצמו, הוא היה הרבה פחות סלחני.

“את לא יכולה להיות בת יענה, אגתה.” הוא עצר את ההליכה המעצבנת שלו, נעמד ישר לפניה וחיכה עד שקיבל מאה אחוז מתשומת לבה. “לולא היית טומנת את ראשך בחול, היית צופה את הפיטורין שלך מהמשתלה. הם סבלו מהפסדים בשנתיים האחרונות; ומחנק האשראי שלהם היה רק הקש האחרון. היית יכולה לחפש עבודה חלופית במקום לחכות לפיטורים ולמצוא את עצמך על ערימת גרוטאות.”

ניצוץ מרדנות נדיר עבר בה והיא חשקה שפתיים.

“אבל, לא משנה. את כאן, ואת מקבלת משכורת נאה, שאותה את מרוויחה בלי לגלות שום עניין.”

“אני אעשה מאמץ גדול יותר,” היא מלמלה, ותהתה איך היא יכולה למצוא מישהו מושך כל כך ועדיין לתעב אותו בו זמנית. האם רגשותיה נולדו מהרגל – זה הכול? התאהבות של גיל העשרה שהתפתחה לווירוס חצי קבוע בפרופיל נמוך?

“כן, את תעשי, ותוכלי להתחיל בבחירת הבגדים שלך.”

“סליחה?”

“אני אומר לך את זה לטובתך,” הוא אמר בטון שהזהיר אותה שלא משנה מה יאמר, היא בהחלט לא תרגיש כאילו זה נאמר לטובתה. “בחירת הבגדים שלך באמת לא הולמת מישהי שעובדת במשרדים הללו. תסתכלי סביבך – האם את רואה עוד מישהי שלובשת חצאיות צועניות וקרדיגנים רפויים?”

אגתה הוצפה בגל של כעס ובושה. אולי הוא גבר יפה, אבל גם ורדים הם יפים עד שאתה נתקל בקוצים שלהם. איך יכלה לטפח התאהבות לא מתאימה כלפי הבחור הזה במשך כל השנים? היא שאלה את עצמה, לא בפעם הראשונה. מרחוק, כשהייתה ילדה, הוא נראה לה כל יכול וחתיך עוצר נשימה. אפילו כשדניאל עברה לגור עם הוריה, והייתה לה הזדמנות לראות את לוק התלת ממדי כשביקר ונשאר ללון, עדיין לא נרתעה בגלל הדרך שבה הצליח להתעלם ממנה כשהייתה שם, ממש בשדה הראייה שלו.

היא לא הייתה בלונדינית מהממת עם רגליים אינסופיות ושיער נפוח; זה היה פשוט עד כדי כך. היא הייתה בלתי נראית עבורו, כלומניקית אפרורית שעזרה להכין ארוחות והתחבאה בגינה.

אבל הוא היה תמיד נימוסי בצורה מושלמת, אפילו אם בקושי הבחין בעובדה שגדלה מנערה לאישה.

זה, מכל מקום, היה מחוץ לתחום.

“נוח לי בבגדים האלו,” היא אמרה לו בקול רועד. “ואני יודעת שאתה עושה לי טובה עצומה בזה שאתה מעסיק אותי, כשברור שאין לי כישרון לעבודה משרדית, אבל אני לא מבינה למה אני לא יכולה ללבוש מה שאני רוצה. אף אחד חשוב לא רואה אותי. אני לא משתתפת בישיבות. ואם לא אכפת לך, אני באמת רוצה לעזוב עכשיו. במקרה, יש לי דייט חשוב מאוד, אז אם תסלח לי…?” היא קמה על רגליה.

“דייט? יש לך דייט?” לוק הופתע וסטה זמנית מהנושא הקודם.

“אין צורך להישמע מופתע כל כך,” אגתה הלכה לכיוון הדלת, מודעת לעיניו הקודחות בגבה.

“אני מופתע בגלל שאת נמצאת בלונדון חמש דקות בערך. האם אדית יודעת על כך?”

“אימא לא חייבת לדעת כל דבר שאני עושה כאן.” אבל היא הסמיקה באשמה. אימא שלה הייתה חוטפת התקף/שבץ לו הייתה יודעת שהילדה הקטנה שלה עמדה לצאת לארוחת ערב עם בחור שפגשה במקרה בבר בזמן שבילתה עם כמה מחברותיה. היא לא תבין שככה התנהלו הדברים בלונדון, והיא בהחלט לא תבין כמה חשוב היה הדייט הזה בשבילה. היא החליטה סוף-סוף להיכנס לסצנת היציאות. מערכות יחסים בדויות וחלומיות היו בסדר גמור בשביל ילדה בת חמש עשרה; בגיל עשרים ושתיים זה לא היה שפוי. היא צריכה מערכת יחסים אמתית עם גבר אמיתי שיעשה אתה תכניות לעתיד אמיתי.

“חכי, חכי – לא כל כך מהר, אגתה.” הוא הושיט יד ולכד את זרועה באחיזת מלקחיים וסובב אותה אליו.

“בסדר. אני אבוא ממש מוקדם מחר בבוקר – למרות שזה שבת – ואטפל בחומר הזה…” תחושת אצבעותיו הארוכות על מעילה גרם לה להזיע בעצבנות ולפתע, יותר מתמיד, היא רצתה את הדייט הזה. נמאס לה עד מוות מהצורה שבה גופה הגיב אליו. “אבל, אני באמת-באמת חייבת לחזור לדירה שלי, או שאני אאחר לפגישה עם סטיוארט.”

“סטיוארט? זה השם של הבחור?” הוא שחרר אותה, אבל סקרנותו התעוררה בשל ההצצה הפתאומית אל חייה הפרטיים. הוא באמת לא חשב שהיו לה כאלו. למען האמת, הוא לא חשב עליה בכלל, למרות השאלות העקשניות של אמו בכל פעם שהתקשר. היא תמיד שאלה אותו אם היא בסדר. הוא נתן לה עבודה, וידא שהיא מקבלת משכורת טובה מאוד, בהינתן העדר הניסיון שלה, ולמען האמת חשב שבזה מילא את חובתו.

“כן,” אגתה הסכימה באי רצון.

“וכמה זמן נמשך המצב הזה?”

“אני לא חושבת שזה עניינך,” היא מלמלה בתעוזה. האם היא אמורה להישאר בסביבה? האם רצה שתמשיך לעבוד?

היא החליטה להעז לצאת, אבל הייתה מודעת באופן מבחיל לכך שיצא אחריה מהמשרד אל כיוון המעלית. היה יום שישי ורוב העובדים בקומה שלה כבר עזבו. היא ידעה ששאר העובדים המסורים שלו, אלו שהיו במיקום גבוה יותר בהיררכיה, עבדו במרץ במשרדיהם וגרמו לדברים להתרחש.

“לא ענייני? האם שמעתי נכון?”

“כן, שמעת נכון.” אגתה המתוסכלת הסתובבה להסתכל עליו, ידיה מאוגרפות בכיסים הגדולים של מעילה. “כמובן שזה עניינך מה אני עושה כאן בין השעות תשע בבוקר והשעה שבה אני מסיימת, אבל מה שאני עושה מחוץ לשעות העבודה הוא לא עניינך.”

“הלוואי שיכולתי להסכים, אבל לא משנה אם אני אוהב את זה או לא, יש לי אחריות כלפיך.”

“בגלל טובה שהוריי עשו לדניאל לפני מאה שנה. זה מטורף! אבא הוא – היה – כומר. הטיפול באנשי הקהילה שלו היה התפקיד שלו, והוא נהנה לעשות זאת. וגם אימא שלי. שלא לדבר על כך שאימא שלך כבר הייתה חברה, ועזרה אינסוף פעמים באירועים של הכנסייה.” היא לחצה על כפתור המעלית ובהתה בו, מתעלמת מהגבר שלצדה.

“לאפות כמה עוגות פה ושם זה שונה מלארח מישהי במשך שנה.”

“לא מבחינתם של הוריי. ואימא תזדעזע אם תגלה שאני מטרד עבורך בלונדון.” היא הצליבה אצבעות מאחורי גבה כשאמרה זאת. אמה דאגה באשר אליה על בסיס יומי. שיחות הטלפון שלה היו מלאות בשאלות חרדות באשר לתזונה שלה, ואחריהן תזכורות לא מעודנות במיוחד לכך שלונדון היא מקום מסוכן. לפעמים, כדי להוכיח את דבריה, ציטטה אמה מתוך גזרי עיתונים, סיפורים דרמטיים ומוגזמים על דקירות סכין, על רציחות ועל מעשי שוד שהתרחשו היכנשהו בלונדון. היא הייתה ספקנית מאוד לגבי ההבטחות שאגתה הייתה בסדר גמור ולא גרה בקרבת מקום לזירות הפשע הללו. אמה הייתה מאושרת לו הייתה יודעת שלוק לקח על עצמו לדאוג לרווחתה של אגתה.

המעלית החליטה לבסוף להגיע והיא הסתכלה בלוק בחשש כשניכנס למעלית ביחד איתה.

“מה… מה אתה עושה?”

“אני יורד אתך במעלית.”

“אבל אתה לא יכול!”

“איך הגעת למסקנה הזו?”

“בדיוק סיפרת לי שאתה חייב להשלים עסקה – זוכר?” היא עמדה ללחוץ על כפתור קומת הקרקע, אבל לוק הקדים אותה והיא הסתובבה אליו בתדהמה נרגזת.

“למה אנחנו יורדים לקומת המרתף?”

“בגלל שהמכונית שלי שם, ואני לוקח אותך טרמפ הביתה.”

“השתגעת?”

“תראי, את רוצה לשמוע את האמת?”

אגתה שכבר שמעה ממנו כמה אמיתות בהחלט לא רצתה לשמוע עוד, אבל פיה סירב לתפקד.

“אימא שלי צלצלה אלי אתמול,” לוק הבהיר. “נראה שלא גיליתי מספיק עניין במעשיך מאז שהגעת לכאן.”

בהדרגה הסתבר שהוא ישלם מחיר גבוה על הטובה הזו. בדרך כלל הוא היה אדיש לדעותיהם של אנשים אחרים, אבל לוק אהב מאוד את אמו, כך שהוא חרק שיניים והקשיב בדממה כשחקרה אותו בעדינות על אגתה. היא הפגינה דאגה כשאמר לה שאין לו מושג מה שלומה. והיא גם לא קנתה את ההיגיון שלו, לפיו הוא סיים את תפקידו בזה שנתן לה משרה.

אגתה התבוננה בו פעורת פה ומושפלת וכמעט לא הבחינה כשדלתות המעלית נפתחו והוא ניווט אותה החוצה לעבר מכונית אסטון מרטין כסופה ומבהיקה.

“אני לא מאמינה,” היא אמרה בקול מתוח.

“כדאי שתתחילי. אדית מודאגת. את לא נשמעת מאושרת; את מעורפלת כשהיא שואלת אותך על העבודה. את אומרת לה שזה בסדר, והיא מבינה מזה שאת אומללה. בפעם האחרונה שראתה אותך היא חשבה שאת ירדת במשקלך.” ככל שלוק יכול היה לראות מתחת למעיל חסר הצורה היא נראתה לו בריאה לגמרי.

אגתה גנחה וטמנה את ראשה בין ידיה.

“תחגרי ותגידי לי איפה את גרה.”

בזמן שהוא התעסק במערכת הניווט הלווייני שלו, ונתן לה הוראות להגיע אל הכתובת שבקושי הצליחה לומר דרך שיניה החשוקות, לאגתה היה זמן לשחזר במוחה את השעה האחרונה, החל בעניין הפתאומי שלו לייצר עבורה עבודה מאתגרת יותר.

“זה נורא.” היא הניחה ידיים קרירות על לחייה הבוערות.

“את מספרת לי.”

“האם בגלל זה חיפשת אותי כדי לתת לי מטלת עבודה?”

“תנסי להיות מעורבת במאת האחוזים ואולי יהיה לך פחות זמן לבכות לאימא שלך ולהתלונן שאת משועממת ואומללה. אין לי מושג איך הצליחו ללכוד אותי לתפקיד המשגיח, אבל זה קרה.”

“אבל אני לא רוצה שתתעניין בי!” היא כעט יללה. לוק חשב כבדרך אגב שזה מעניין כי היה רגיל לכך שנשים רצו ממנו את ההפך הגמור.

“אני לא מתעניין בך,” הוא סתר אותה. “אני מרחיב את טווח העבודה שלך: יותר פרויקטים מעניינים, פחות דברים של החדר האחורי. אז את יכולה להתחיל לחשוב על נושא המלתחה. דרישות של קדמת הבית, קוד לבוש קפדני יותר משמלות שק ונעליים ישנות.”

“בסדר. אעשה זאת.” רק כדי לסיים את השיחה האיומה.

“ואת יכולה לקרוא לי טיפש, אבל אני נותן לך טרמפ בגלל שאני רוצה לברר על הדייט שלך, לוודא שאת לא עומדת להסתכן עם איזה חלאה. הדבר האחרון שאני צריך הוא שאימא שלי תופיע במשרדי כמו מלאך נקמות בגלל שהצלחת להכניס את עצמך לצרות.”

לו הייתה יכולה לחפור מחילה בתוך עור המושב הרך ולהימלט למקום אחר, אגתה הייתה עושה זאת. מעולם בחייה לא הרגישה מושפלת יותר. הרבה תרחישים עברו במוחה במהלך השנים, אף אחד מהם לא כלל את לוק המגלה בה עניין בגלל שאין לו ברירה. והיא גם לא נהנתה לשמוע שהיא נראית כמו הומלסית כפי שרמז.

היא לא הייתה צריכה להסכים לקבל את העבודה אצלו. שום טוב לא הגיע אי פעם מקבלת נדבות, אם כי היא ידעה שאם תבטא את דעתה תהיה לו תשובה מושלמת. האם אמו לא קיבלה בעצמה סוג של נדבה כשעברה לגור עם הוריה בבית הכומר? מבחינתה זה היה שונה, כפי שמנפק הנדבה היה שונה. לוק לוטון בהחלט לא היה גבר חביב בגיל העמידה ששמח לעשות טובה לשכנה במצוקה. הוא היה כריש טורף שלא יהיו לו כל נקיפות מצפון לטרוף את מושא הצדקה שלו אם יתחשק לו.

“אני יכולה לדאוג לעצמי,” היא הביעה את דעתה, ובהתה ישר קדימה. “אני לא אכניס את עצמי לצרות.”

“ברור שלא אמרת לאימא שלך מילה על הדייט הזה,” לוק ניחש בשנינות. “מה שגורם לי לחשוב שאולי את מתביישת בו. אני צודק?”

“לא סיפרתי לאימא כלום, בגלל שזה עתה פגשתי בו.”

הוא הבחין בכך שלא הגיבה לשאלה אם התביישה בגבר הזה. האם הוא נשוי? אם הוא ינחש באיזה גבר היא תתעניין, זה לא יהיה גבר נשוי. חייה היו מוגנים מאוד. הזיכרון שלו היה של נערה כמעט בלי חוש אופנתי, בהחלט לא היה לה סגנון שאפיין את קבוצת הגיל שלה: חצאיות קצרות וצמודות, סקיני ג’ינס צמודים, תכשיטים מתנודדים. לא, אם היה צריך להמר על הפרוטות האחרונות שלו, הוא היה מהמר על מישהו אוהב גינון כמוה, מישהו שגילה התלהבות באשר לעניינים אקולוגיים והצלת הפלנטה.

אבל אם זה היה המצב, הרי הייתה מתקשרת לאדית כהרף עין ומספרת לה הכול. אפילו אם, כפי שאמרה, רק עכשיו הכירה אותו.

“האם הוא נשוי? את יכולה לספר לי, אם כי אל תצפי ממני לתת לכך את ברכתי, כי אני ממש ביקורתי כלפי קשרים עם מישהו נשוי.”

אגתה הפנתה את ראשה לשמע הבוז הקריר בקולו. מי הוא חושב שהוא, היא תהתה? דוגמה מצטיינת של מוסריות? בדרך כלל היא מצאה את עצמה במצב של ג’לי רוטט במחיצתו, הפעם היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה במהירות בקול גבוה, “אני לא חושבת שיש לך הזכות להיות ביקורתי.”

למשך כמה שניות היא תהתה אם שמע אותה, כי הוא לא אמר מילה. היא גילתה שהיא עוצרת את נשימתה, ופלטה אותה באיטיות כשענה לאט. “חזרי שנית.”

“ניתן לי התפקיד לקנות לחברות לשעבר שלך את מתנות הפרידה שלהן,” אגתה הודתה במתח. “פרחים, תכשיטים, חופשות יקרות – מה כל כך נפלא בזה שיש לך שורה של מערכות יחסים חסרות תכלית? איך אתה יכול להטיף על גברים נשואים כשאתה חושב שזה בסדר לקשור אליך אישה כלשהי כשאתה יודע שאין לך כל כוונה להיכנס למעורבות רגשית אתה?”

לוק קילל מתחת לאפו, נרגז שהעזה לבטא את דעותיה על חייו האישיים. לא שהוא התכוון להצדיק את התנהגותו.

“ממתי הנאה היא חסרת תכלית?” היה כל מה שאמר וכבש את כעסו כי בשביל אגתה כיף ללא מחויבות נתפס בוודאי כתועבה. כשהגיע אל לונדון, והתחיל להתקדם בסולם שידע שיוביל אותו לצמרת, היה לו חוסר המזל לחשוב שהוא מאוהב באישה שהפכה ממלאך רך דיבור למפלצת בשנייה שהדרישות של הקריירה שלו התחילו להתנגש בצורך שלה בלטיפות על בסיס יומי. היא התלוננה בקביעות וברעש על ישיבות שהתארכו יותר מדי, התחפרה ותקפה אותו על נסיעות לחו”ל ולבסוף התחילה לחפש מישהו אחר שיקדיש לה תשומת לב מוחלטת.

זה היה לקח מועיל. אז להונות נשים בהחלט לא היה מסלול שהוא היה מעוניין בו. מההתחלה הן ידעו שמחויבות לא תהיה על סדר היום. הוא היה ישר בצורה מוגזמת, וחשב שזו תכונה ראויה להערכה, כי היה מעט ממנה אצל רוב הגברים.

מה שהחזיר אותו לנושא של הבחור המסתורי שהייתה כה חשאית באשר אליו.

“אבל אולי את לא מסכימה אתי,” הוא אמר ושלח מבט מלוכסן לכיוונה. “או אולי אני טועה. אולי חטפת את הווירוס/החיידק של העיר הגדולה ואת כבר לא חושבת שיש משהו חסר תכלית בבילוי. האם זה הדבר? אני שם לב שעדיין לא הזכרת את מצבו המשפחתי של סטיוארט.”

“כמובן שהוא לא נשוי! רצה הגורל והוא אדם נחמד מאוד. בעצם הוא לוקח אותי למסעדה יקרה מאוד בנייטטסברידג’ – סן ג’ובאני. סטיוארט אומר שהיא מפורסמת. בעצם, כנראה שמעת עליה.”

ובשלב זה, לוק זקף אוזניים. זה בהחלט לא היה סוג הגבר שהוא דמיין, וכן, הוא בהחלט שמע על המסעדה האמורה. זה היה מקום שאותו פקדו העשירים והמפורסמים.

אז מה היה באגתה שיכול למשוך גבר שיכול להרשות לעצמו לקחת אותה לשם? הוא הציץ בה בגנבה והקדיר את מצחו; עלה בדעתו שהיה בה משהו, תמימות מסוימת שבחור לונדוני מתוחכם עשוי למצוא בה אתגר. הוא לא נהנה מהמחשבה, אבל אגתה המתוקה והחסודה אולי נראתה בשלה להשחתה.

לא לוחם אקולוגי, לא גבר נשוי… אז פשוט מישהו שרוצה להשתמש בה? או שהוא קורא את המצב בצורה שגויה?

הסקרנות, שנוכחותה בחייו הייתה מועטה בצורה מצערת, התגברה בתוכו. הוא פעל מתוך דחף רגעי כשהציע לה טרמפ הביתה, ובאמת הוא אמור לחזור למשרד ולסיים את ההצעה שהייתה צריכה כבר לצאת במייל. אבל העבודה תוכל לחכות זמן מה. הוא היה גבר עם משימה, אפשר לומר.

תוך כמה שניות הוא הניח בצד את תוכניותיו לשארית הערב.

“אני אסיע אותך לנייטסברידג’. ולפני שתגידי משהו…” פיו החושני התעקל בחצי חיוך. “אין צורך להודות לי.”

בקרוב…

X