ברלין סוף | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ברלין סוף

ברלין סוף

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 656
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 42

“ספר שמבטיח לעצמו מקום בהיסטוריה.”

פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג

אפריל 1945, ימיה האחרונים של בירת הרייך ברלין. הפצצות נופלות, ומחזור הגיוס האחרון של המשטר הנאצי נערך למִגננה. בין שיירות הפליטים ויחידות הצבא המתפרקות, שירות הביטחון והגסטאפו, החשדנות ההדדית גוברת – כל אחד ואחד יכול להיות בוגד.

בתוך כל הכאוס הזה, המסבאה של אוסקר קלוזה היא נקודת המפגש המחתרתית של קבוצת התנגדות קטנה הנרדפת על ידי האס־אס: החייל הצעיר יואכים לאזן שמחפש נואשות אחר מחסה; פרידריך ויגאנד  שעבר עינויים במחנה ריכוז; והרופא ולטר בוטצ’ר שמסייע לאנשים שירדו למחתרת.

ברלין, סוף, מרבי־המכר הראשונים של אחרי המלחמה, עוקב אחר גורלה המרתק של קבוצת מרי בקרב המשטר הנאצי הגווע.

 

 “יצירת מופת מרתקת שהיא גם מסמך היסטורי נוגע ללב המפליא לתאר מה שהתחולל באותם ימים חשוכים מבעד לעיניהם של הניצולים.”                                                     זידדויטצ’ה צייטונג

“עדות חסרת תקדים! אני יכול להעיד עד כמה אמיתי, אותנטי ומדויק הוא הספר הזה.”                                                          פריץ י’ ראדאץ

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ברלין סוף”

14 באפריל, 14:00
בשעות אחר הצהריים המוקדמות של ארבעה־עשר באפריל 1945 נפתחת דלת מסבאה ברחוב הסמוך לתחנת הרכבת השלזית בצורה שונה מכפי שנפתחה אי־פעם קודם לכן. היא אינה נפתחת לרווחה בפתאומיות וגם לא נהדפת בבעיטה, כפי שלקוחות אחדים אוהבים לעשות, הידית אינה נלחצת בוודאות מופרזת או בכוח רב, והדלת גם אינה נפתחת בפשטות ובלא טקס, לא, הדלת נפתחת אט־אט, כמעט בזהירות, לכדי חרך צר בלבד, הרווח בין הדלת לקיר השמשה הצמוד אליה מספיק בדיוק כדי שצעיר צנום יצליח להשתחל פנימה. הוא סוגר אחריו את הדלת, זורק מבט מהיר כברק אל חלל המקום ופוסע בצעדים מהירים, כאילו חושש שמא יקדים אותו מישהו, אל עבר הפינה המרוחקת ביותר במקום, שהיא גם הפינה החשוכה ביותר שם. הוא צונח על המושב בנשימות עמוקות, אפשר כמעט לשמוע אותן, מותח את גופו אחורנית ועוצם את עיניו למשך שניות אחדות, ואולם אז הוא שב ופוקח אותן לרווחה, הרמת העפעפיים דורשת ממנו מאמץ רב שמטלטל את גופו כמו חבטה. הוא קורא בקול רם: “בירה!”
בשלושים שנות קיומו כפונדקאי כבר יצא למוזג במסבאה הזאת לשרת כל מיני טיפוסים מוזרים, והודות לכך הוא מסוגל לקלוע היטב בהערכותיו את הלקוחות. הוא מבדיל ללא קושי בין פושע אלים לגנב קטן, בין קלושרית לפרוצה לעת מצוא, בין נוכל לקלפן רגיל, הוא יודע בדיוק מתי עומד מולו פורע סדר ומתי שיכור בלתי מזיק. הוא מסיק את מסקנותיו, אם נרצה לכנות כך את הזיהויים האינסטינקטיביים שלו, מההתנהגות ומהלבוש, מהיציבה ומתנועות הגוף, מהשפה ומהמבט. והטיפוס הזה שם, זה שהרגע השתחל מבעד לדלת, נדחק בביישנות לפינה חשוכה ונשם לרווחה בהקלה כאילו קפץ אל תוך סירת ההצלה האחרונה, שמבטו רדוף ומפוחד ועירנות עצבנית בתנועותיו, שהבגדים שלגופו גדולים עליו ולא הוזמנו מהחייט הטוב יותר, בגדים שללא ספק אינם שייכים לו, על כך מעידות כפות ידיו הארוכות והצרות, גם אם בלתי מטופחות, שאצבעותיהן כפופות ותזזיתיות. אין ספק שהרבה דברים לא בסדר עם הבחור הזה.
הפונדקאי מוזג בירה מקציפה לכוס, ואז דוחף קדימה את גופו הבשרני שמאחורי הדלפק, בוחן פעם נוספת בדקדקנות את אורחו הגלמוד, את כובע הצמר שצדו הימני מלוכלך, המגפיים מרובבי הבוץ שבוודאות גמורה לא חלץ מרגליו כבר כמה ימים, את תיק הגב הירקרק המרופט: העניין ברור כשמש. הבחור הזה הוא עריק.
כאשר הוא מניח לפניו את כוס הבירה, הוא אומר כבדרך אגב: “נו, אז לאן אתה מתכוון להגיע במסע שלך, בחורצ’יק?”
הבחור שאליו הופנתה השאלה נבהל ומביט בו בחוסר נחת. “מסע?” הוא שואל בחזרה. “מה פתאום מסע? אני נראה לך כמו מישהו במסע?”
הפונדקאי צוחק בלבביות.
“אל תבין את זה בצורה מילולית כל כך, בחורצ’יק,” הוא אומר. “זו סתם היתה שאלה כזאת. אני צריך לדבר קצת עם הלקוחות שלי, לא ככה?”
בתוך כך הוא מתיישב מול האורח ומביט בו בסקרנות בלתי מוסווית ישר בפרצוף.
“בטח,” מאשר הבחור הצעיר, אבל מהבעת פניו אפשר להבין בקלות שאינו מעוניין בשיחה, שהשיחה אפילו מעצבנת אותו. הוא מרוקן את כוס הבירה בלגימה אחת ארוכה ומיד דוחף את הכוס אל עבר הפונדקאי. “עוד אחת!”
“מיד,” אומר הפונדקאי, אבל נראה שאין לו שום כוונה לקום ממקומו. עיניו הקטנות שמונחות בין עפעפיים תפוחים לא מרפות מהאורח, בוחנות אותו ללא הרף.
הבחור הצעיר מסב את מבטו הצדה במבוכה ומתחיל לקרוא את הכרזות שתלויות על הקירות. “עם אחד, רייך אחד, פיהרר אחד!” “בואה־לי, המשקה המרענן והטעים!” “לעולם לא ניכנע!” “טרי וכה מעורר תיאבון — ברגמן פּריבָט”, “אין כניסה ליהודים!” הוא מפנה במשטמה את מבטו מהקירות, לוקח מהמִתלה את עיתון הצהריים ומתחיל לקרוא.
“או־קה־וה: עיקר המאמץ בגִזרת המרכז
קרבות קשים משתוללים ברחובות הדוֹנָאוֹשטאדט — ויימאר נפלה”.
הכותרות מונחות עבות ושחורות על הדף כמו תרועות ניצחון. הוא מדלג על הדיווח, נראה שמעניינות אותו רק החזיתות המכתרות את ברלין.
“מפקדת הפיהרר הראשית, 13 באפריל
מהחזית ועד למפרץ פּוֹמֶרניה אין דיווחים על קרבות חשובים. האויב ממשיך בהכנות בשלזיה ובמורדות האודר. ספינות הקרב של הצי הטביעו…”
“תגיד,” אומר הפונדקאי ונוקש על השולחן כמה פעמים באצבע המורה שלו. “אני רוצה לשאול אותך משהו.”
הבחור הצעיר מתכווץ להרף עין, אך אינו מסיר את מבטו מהעיתון.
“בין נהרות האֶמס והוֵוזֶר…
בוויטֶנבֶּרגה על גדות האלבה נמצאים כוחות סיור במערכה לצד כוח ראש הגשר שלנו שבגדה המערבית. דרומה משם התקדמו האמריקאים בכיוון מגדבורג.”
“תפסיק כבר עם השטות הזאת!” אומר הפונדקאי. קולו, באופן משונה, פוקד ומבקש בעת ובעונה אחת. “ממתי אתה בדרכים?”
הבחור הצעיר זורק עוד מבט חטוף בכותרות.
“יבשת חרבה מטילה קללה על ראש רוזוולט”
“הגורל הכה במצית המלחמה”
“זעזוע רב בלונדון”
“אחראי לרצח המונים”
אז הוא שומט את העיתון מידיו, ובעיניים קרועות לרווחה נועץ את מבטו בפונדקאי.
“למה אתה מתכוון, אדוני?”
“מתי ערקת, את זה אני רוצה לדעת!” אומר הפונדקאי בקוצר רוח.
“אני לא מבין אותך,” אומר הבחור הצעיר ומניח שוב את העיתון בצד, כאילו הוא מפריע לו כעת. הוא מזדקף במושבו, מניח את שתי ידיו על ברכיו ומטה את גופו קדימה. תנוחת גופו משדרת מתח ודריכות.
“אתה לא עובד עלי, בחורצ’יק,” אומר הפונדקאי ומותח את פיו הבשרני והרטטני לחיוך רחב, “אתה ברחת, התחפפת, דפקת בריחה, נשבר לך או — אם לומר זאת במילים אחרות — ערקת.”
הבחור הצעיר נעמד פתאום ושולף בתנועה מהירה אקדח מכיס מעילו. “אני אתקע לך כדור ישר בפרצוף אם רק תנסה להסגיר אותי לחלאות במדים,” הוא קורא חסר נשימה.
הפונדקאי נשען על כיסאו אחורנית בנינוחות, מניח את סנטרו על החזה ונושא את מבטו בגבינים משוכים מעלה. “תעיף את הדבר הזה,” הוא אומר בשלווה. “אתה לא צריך אותו כאן.”
“אני לא סומך עליך,” אומר הבחור הצעיר בעצבנות ולא מסיר את האצבע מההדק, “אני לא סומך על אף אחד. היום כל אחד…”
“לא כל אחד, בחורצ’יק, לא כל אחד,” הפונדקאי קוטע את דבריו.
“תעיף את הדבר הזה ובוא שב איתי.”
הבחור הצעיר מתיישב שוב בהססנות, אבל לא משיב את האקדח לכיס, ובוחן כל תנועה של הפונדקאי השמן. “ובכן, מי אתה בעצם,” הוא שואל, “שאתה חושב שאתה שונה?”
הפונדקאי צוחק בקול גדול. “אני אוסקר קלוֹזֶה, בעל מסבאה. שמי מתנוסס בחוץ באותיות גדולות, ידוע לכל מי שמסוגל לקרוא. ומי אתה?”
“לא, לא,” אומר הבחור הצעיר, “ככה אתה לא יכול לדבר איתי. לחקור אותי כאן ואז…” הוא נד בראשו, מוציא את ארנקו מהמעיל ומניח שטר של חמישה מרקים על השולחן. “תמזוג בירה.”
הפונדקאי מעיף בבוז את השטר. “למה אתה לא בוטח בי, ילד?” הוא שואל.
“למה שאבטח דווקא בך?” משיב לו הצעיר בשאלה. “אמון הוא צמח שכבר לא צומח באדמת היטלר.”
“עכשיו זה נפלט לך בטעות, בחורצ’יק,” אומר קלוזה ומניח את כף ידו השמנה על זרוע הצעיר.
הבחור הצעיר מנער מעליו את היד בהסתייגות. “עזוב אותי או ש…” הוא מוסיף בקול מאיים ומרים את האקדח שוב.
“טוב, עכשיו מספיק עם השטות הזאת,” קלוזה אומר ודופק על השולחן בכף יד שטוחה. “אני בא אליך בטוב, ואתה… נמאס לך מכל החרא, הגיע לך עד כאן, זה הרי ברור כשמש.”
“אני בטח לא היחיד בגרמניה,” מפטיר הבחור הצעיר.
“לא, בטח שאתה לא היחיד,” אומר קלוזה. “ואתה יכול להאמין לי שאני שונא את האשפה החומה כמו את המגיפה, אתה יכול בשקט לסמוך עלי. או שנדמה לך שאתה הראשון שהגיע למקום שלי אחרי שהעיף את המדים המזדיינים שלו לכל הרוחות וברח בלי שיהיה אכפת לו מה יקרה לו אחר כך?”
“אתה לא מספר לי שום דבר חדש, אדון קלוזה,” אומר הבחור הצעיר. “אבל יש כל כך הרבה בוגדים ומלשינים…”
“זה קורה, זה קורה לעתים קרובות,” מודה הפונדקאי, “אבל אצלי…” הוא מניד בראשו. “תחזור לשבת, אני רוצה לספר לך משהו.”
הצעיר מתיישב שוב בכיסא שלו, אבל נותר לשבת בקצה המושב, דרוך ומוכן לזנק בכל רגע. הוא עדיין לא החזיר את האקדח לכיס המעיל.
“השתתפתי במלחמת העולם הראשונה,” קלוזה מתחיל לספר, “כלומר הכריחו אותי להשתתף, כמובן. הייתי חייל גרוע, לא משום שאני פחדן, פעמים רבות בחיי כבר הוכחתי את ההפך, אבל פשוט לא נכנס לי למוח למה אנשים קטנים כמונו אמורים להסכים לכך שכל העצמות יישברו לנו בשביל האדונים הגדולים, וכשיש לך מחשבות כאלה בראש, לא תוכל להיות חייל טוב. לא ככה?”
הצעיר הינהן. “בדיוק ככה, אבל…”
קלוזה מסמן לו להפסיק לדבר. “אחר כך תפרוק את מה שיש לך, עכשיו אני מדבר. באותם ימים קשרו אותי לא פעם לעמוד הקלון, וכזה דבר, חביבי, לא שוכחים בחיים, וגם כל מיני דברים אחרים, כמו הפעם ההיא שהאס־אה, אחרי שעלו לשלטון, אם אפשר לקרוא לזה ככה, ניפצו את השמשות אצלי והכו אותי מכות רצח, מפני ש’סולידָריטט’ ו’פיכטֶה’ עשו מפגשים אצלי ומפני שתמיד תרמתי לאי־אה־הה ולסיוע האדום ולחזית הברזל, אבל על הדברים האלה אין לך שמץ של מושג. בן כמה אתה בכלל?”
“עשרים ושתיים.”
קלוזה מניד בראשו בצער. “אז אתה כבר גדלת בזמנים לא נורמליים, כלומר גם לפני זה לא היה כל כך נורמלי כאן… אבל כשאתה התחלת לחשוב, כבר סתמו לך רוקחי הרעלים את המוח. ואיך קוראים לך?” הבחור הצעיר מתמהמה עם התשובה ומשחק במבוכה באקדח שלו.
“נו, דבר כבר, בחורצ’יק,” דוחק בו קלוזה.
“יואכים לאזֶן,” אומר הבחור הצעיר לבסוף.
“נעים מאוד,” אומר קלוזה וקד קידה קטנה באירוניה. “ואני אוסקר קלוזה, בן חמישים ושמונה, אלמן, בעלים של פונדק העגלונים המלכותי הזה, אבל את זה אתה כבר יודע. ומה אתה במקצועך?”
לאזן מגחך במרירות ומושך כתפיים בדכדוך. “מקצוע?” הוא שואל. “איך הייתי אמור לרכוש מקצוע? תחשוב על זה רגע, מר קלוזה, ואז תבין שהשאלה שלך, במחילה, היא שטות מוחלטת. בפסחא ארבעים ואחת עשיתי בגרות, אז הגשתי מועמדות ללימודים בבית הספר הגבוה למוזיקה, לימודי פסנתר, עוד הספקתי להשלים סמסטר אחד, ואז הגיע צו הגיוס לארבייטס דינסט. הצו הזה היה נורא ואיום בשבילי, כי אני חלש למדי והידיים שלי” — הוא מראה לפונדקאי את ידיו הרזות, העדינות — “מתאימות יותר לנגינה בפסנתר מאשר לחפירות. ומהארבייטס דינסט המשכתי ישר לצבא. איך אמור להיות לי מקצוע?”
“צודק, יואכים,” קלוזה מסכים איתו, “זאת היתה שאלה מטומטמת. ומה הלאה?”
“אין הרבה מה לספר, מר קלוזה,” משיב לאזן. “הכשרה במחנה מינסטר, פלישה לנורווגיה, ואז נשלחתי חיש־קל לחגיגת הקרבות נגד הסובייטים. מהר מאוד נמאס לי מהכול, אתה תאמין לי, מן הסתם. אני לא יודע אם אני בן־אדם מסוג מיוחד, אבל לא היתה לי שפה משותפת עם החברים לנשק. הם תמיד חשבו שהכול נכון וטוב והאמינו לכל דבר בעיניים עצומות, אבל אולי לא צריך לשפוט אותם בכזאת חומרה, שהרי חינכו אותם לחוסר שיפוט, לצייתנות תמידית, לעבודת אלילים. אתה יכול לשים את עצמך במקומנו, מר קלוזה? שש שנים בבית הספר של החינוך הנאצי, ארבע שנים היטלריוגנד, שנה אחת בארבייטס דינסט, ונוסף על כך הם דופקים לנו ת’מוח בעיתונים וברדיו, אז מה הפלא…”
“אני כבר לא מתפלא על כלום, אמר אוטו רויטר הצדיק,” מפטיר קלוזה, אבל אינו מחייך כעת. על פניו הרחבות והטובות, עם הלחיים השמוטות והסמוקות, הופיע תו אכזרי ומר. “צודק, בחורצ’יק, לכל הרוחות, אבל ספר משהו על עצמך. ברור שהם ישר הבינו מה קורה איתך.”
“מובן מאליו,” אישר לאזן, “הם התעללו בי לפי כל כללי האומנות הצבאית הפרוסית וטירטרו אותי בכל דרך אפשרית, במיוחד כאשר תפסו אצלי עלון סובייטי שלא מסרתי להם.”
“איזה עלון זה היה?” שואל קלוזה.
“מנשר של חיילים גרמנים בשבי הרוסי, אני זוכר את המילים עוד די במדויק:
קמרדים בחזית! גברים ונשים גרמנים! הקורבנות שלנו הם ללא טעם ותכלית. הקמרדים שלנו מתים בשביל מטרות אבודות.
ישנן שתי גרמניות:
גרמניה של החלאות הנאצים וגרמניה של הנושאים בנטל, גרמניה של חיות טרף רצחניות וגזלניות וגרמניה של העם ההגון והחרוץ.
תהום פעורה בין שתי הגרמניות הללו. העם הגרמני אינו צריך לשעבד עמים אחרים, אלא לשחרר את עצמו מהצמיתות הנאצית.
העם הגרמני אינו צריך להיות אדון בשטחים זרים, הוא צריך להיות אדון בארצו שלו. הוא צריך לחטא את ביתו שלו ממגיפת הנאציזם, שגזרה על העם הגרמני רעב, מחסור ואינספור מלחמות.
נפילתו של היטלר תאפשר לעם הגרמני לקחת את גורל גרמניה בידיים שלו, וזאת הוא גם יעשה.
הוא יקים גרמניה חדשה, שבה העם יהיה אדון בביתו שלו.

היינץ ריין, יליד ברלין, 1906, הפך למובטל בשנת 1933 עקב פעילותו בשמאל הפוליטי — נאסר עליו לכתוב, והוא ישב במאסר של הגסטאפו. בסוף שנות הארבעים חי כסופר עצמאי בגרמניה המזרחית. בשנות החמישים המוקדמות עבר לגור בבאדן־באדן, שם הלך לעולמו ב־1991.

 

X