במציאות אחרת, חיים ללא גבולות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

במציאות אחרת, חיים ללא גבולות

במציאות אחרת, חיים ללא גבולות

שנת הוצאה: 2017-2016
מס' עמודים: 810
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 49

מארז שני ספריה של נעמה סכר, במחיר מיוחד:

49 שקלים לשני הספרים הדיגטליים. אל תחמיצו!

במציאות אחרת

חיים ללא גבולות

 

 

“עשיתי בחיי טעויות שלא ניתן לתקן או להחזיר בזמן, מעשים לא פשוטים שאני לא גאה בהם, אך הם הפכו אותי למי שאני היום ולימדו אותי ששום דבר לא נשאר לנצח.”

 

מה קורה, כאשר העבר האפל חודר להווה, ומאיים להרוס גם את העתיד לבוא?
מה יהיה המחיר אותו תצטרך ענת לשלם?
האם אהבה חזקה יכולה לגבור על כל המכשולים ולשנות את פני המציאות?

נעמה סכר רקמה בכשרונה הרב סיפור מרגש ויוצא דופן, על הנחישות והיכולת לשרוד במקומות חשוכים בהם רוב האנשים נופלים ולא קמים. סיפורם של בן וענת מוכיח כי החיים מתחילים היכן שהפחד מסתיים.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “במציאות אחרת, חיים ללא גבולות”

בקרוב…

חודש יוני הגיע והשרב נמצא בשיאו, אור הבוקר עולה והשמש מפציעה מבין העננים. אני לובשת את בגדי הספורט ויוצאת כהרגלי השכם בבוקר לריצה. הלחות מעיבה עליי אך מצב רוחי מרומם, שירים קצביים מתנגנים באוזניות הטלפון. אני מקיפה את הפארק הלאומי ברמת גן, שוטפת את עיניי למראה הצמחייה הירוקה המלבלבת סביבי, נושמת את האוויר הנקי ומקפידה להישאר במסלול הקבוע שהתוויתי לעצמי, כמו בכל דבר בחיי.
לקראת סיום, אני מגבירה את קצב הריצה, מתנשפת בכבדות מהמאמץ ולבסוף קורסת בתשישות על הספסל שבקצה הפארק, מניחה עליו רגל ומותחת את שריריי. חמישה קילומטרים בשגרה היומית מספיקים לשמירה על הכושר, את הדרך חזרה אני עוברת בהליכה מהירה וההרגשה משחררת. מבט חטוף בשעון היד מראה כי כבר מאוחר, אני מתקלחת ומתארגנת בזריזות, שולפת מהארון את המדים שגיהצתי ערב קודם לכן. מכפתרת את חולצת הכותנה בצבע תכלת ומכניסה אותה אל תוך המכנסיים הכחולים, גזרתם הרחבה מאלצת אותי להדק היטב את החגורה. שערי הבהיר נקלע לצמה עבה וארוכה, אני מעבירה מאחורי אוזניי את הקצוות הסוררות, מאפרת את פניי החיוורות במעט סומק ותוחמת את עיניי הירוקות בעיפרון שחור, נועלת את הסנדלים נמוכי העקב, לוקחת את התיק ויוצאת לדרכי.

תחילת השבוע, נתיביי איילון לכיוון רמלה-לוד עמוסים, אני שונאת לאחר לעבודה ומנסה לצלוח את פקקי הבוקר. במקום אליו פניי מועדות אנשים לא זוכים ליהנות מתענוגות החופש, הם יושבים מאחורי סורג ובריח, זהו מקום חשוך, מנוכר ואפל, מקום בו התקווה אינה דיירת קבועה ויכולת ההישרדות היא מצרך הכרחי. בין חומותיו שוררים עצב, כאב והרבה ייאוש, מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי נוסעת לשם מדי יום ומתמודדת עם אתגרים חדשים. הכל התחיל לפני כשנתיים, סיימתי בהצטיינות את לימודי התואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב וחיפשתי עבודה מאתגרת. בגיל עשרים וארבע הצטרפתי לשירות בתי הסוהר, לאחר הכשרה מעשית וחפיפה קצרה התחלתי את תפקידי כעובדת סוציאלית בכלא איילון האחראית על רווחתם של האסירים תוך כדי שמירה על כללי המקום.

בחניית העובדים אני ניצבת מול המבנה העטוף בחומות בטון גבוהות, מסורגות בגדרות תיל ומעליהן מתנשא מגדל שמירה ופיקוח. בכניסה הראשית למתחם הכלא יש דלת פלדה גדולה עם חלונית קטנה ומשוריינת, שני צעדים קטנים אך משמעותיים מפרידים בין השקט השורר מחוץ לחומות בית הסוהר לבין המתרחש באחד ממתקני הכליאה הגדולים במדינה. אני נכנסת מחויכת, מברכת לשלום את הסוהרים ומעבירה את תג העובדת, מאיצה את צעדיי לאורכו של מסדרון צר וארוך, ממשיכה וחולפת על פני שורות של תאים דחוסים עם חלונות צרים ומסורגים. אני פונה למסדרון נוסף, החוצץ בין האגפים, הוא נטול חלונות ומואר בתאורת פלורסנט בהירה המדמה את אור השמש שבחוץ. המסדרון הולך ומתרחב עד שהוא מתמזג עם מבואה פתוחה, בה ממוקמים מרכז השליטה הראשי של הכלא, כיתות הלימוד והתעסוקה. ויכוחים וחילופי הצעקות בין האסירים הם חלק מהקולות הנשמעים כאן מדי בוקר עוד לפני שהאסירים יוצאים מהתאים ומתפזרים לעיסוקיהם היום-יומיים. בתקופת שהותי באגף למדתי כי זהו חלק מאופיים של האסירים הנובע בעיקר משגרת חייהם הלחוצה. אני מתקרבת אל המשרד ומבחינה בנתי, סוהר באגף, נשען על הדלת, זרועותיו החסונות שלובות על חזהו ועיניו הכחולות מופנות אלי, “בוקר טוב רונה,” הוא מקדם את פניי בברכה.
“בוקר אור נתי, הכל בסדר?” אני שואלת בפליאה, לא רגילה לראות אותו פוקד את משרדי בשעות המוקדמות של הבוקר.
“האסיר יעקב מזרחי ביקש לראות אותך והוא ממתין לך בחדר, קחי בחשבון שהוא היה מעורב בהתפרעות חמורה הלילה.” נתי אומר בסבר פנים חמור.
“אני מכירה אותו היטב ועד כמה שידוע לי אין כל בעיה איתו, הוא אסיר מבוגר ואינו מזיק לסביבה. אתה יכול ללכת ולהשאיר אותנו לשוחח לבד.”
“אני נכנס איתך ליתר בטחון.”
“אין צורך, אני שולטת במצב. אם יתעוררו בעיות ואצטרך עזרה אדע לקרוא לך בזמזם המצוקה.” עם השנים פיתחתי יכולת לזהות מצבים מסוכנים, אני יודעת איך לדכא את כעסם אך לא מרבה להשתמש בידע זה. “את לא צריכה להיות גיבורה ולקחת סיכון, אין מצב שאת מתמודדת איתו לבד, הוא נסער ויכול להיות לא צפוי.” הוא מתעקש וחוסם את הכניסה למשרד.

האסירים המגיעים אלי בדרך כלל לשיחות טיפוליות נמצאים במצב רוח יציב ורגוע, הם יודעים היטב מה יהיה המחיר שיצטרכו לשלם על התחכמויות ועל התפרצויות.
“תאמיני לי שזה לטובתך ולא מדובר בסתם התעקשות.” אני מרימה ידיים בכניעה ומאפשרת לו להיכנס אתי למשרד ולהיות נוכח בטיפול. בכיסא ההמתנה יושב גבר כבן שישים, גופו הצנום כפוף ופניו מזוקנות, שערו מאפיר וכיפה שחורה מעטרת את ראשו. הוא נושא אליי מבט מובס, נראה שקוע במחשבות. “בוקר טוב, יעקב. מה שלומך היום?” אני מתעניינת. בשנים האחרונות בכלא עבר שינוי דרמטי באורח חייו, התחזק וחזר בתשובה.
“איך את חושבת שאני יכול להרגיש פה, רונה?” הוא שואל במרמור, עיניו השחורות נפולות ופניו חרושות הקמטים משדרות עייפות הנובעת מישיבה ממושכת בכלא.
“אני משערת שאם הגעת אלי הבוקר, בלי שקבענו פגישה מראש, אז משהו מטריד אותך.”
אני נזהרת בתשובותיי ומשתדלת שלא לעורר את תסכולו, מתיישבת ומקלידה את מספר האסיר המופיע על מדיו וכל פרטיו האישיים עולים לנגד עיניי. הוא נותר לשבת בשקט אך מבטו מוטרד.

יעקב מזרחי נשפט למאסר עולם ועונשו נקצב לשלושים שנה באשמת אלימות מתמשכת ורצח במשפחה, הוא מרצה את עונשו כבר עשרים שנה, ונותרו לו עוד עשר שנים עד לסיום תקופת המאסר. עד כה הספיק להגיש שלוש בקשות לשחרור מוקדם, לוועדת השחרורים, והן נדחו על הסף. הוא מסרב לצאת לביקורים ואיש מבני משפחתו לא מגיע לבקרו. בהעדר קשר עם העולם החיצוני מצבו הנפשי הולך ומתדרדר, בריאותו בשנה האחרונה ירודה ובשיחות עמו החלו לעלות תכנים אובדניים. אני רושמת לפניי להפנותו להסתכלות פסיכיאטרית בבית החולים שבכלא.
“נמאס לי! אני נמצא בגיהנום. שהשם יעזור לי, אני לא נושם כאן, לא אכפת לכם שאני סובל!?” הוא נעמד בהפגנתיות, מתריס לעברי בזעם ופלג גופו העליון רועד מעט.
“כדאי לך להרגיע את העניינים ומהר! אתה לא מאיים כאן על אף אחד, הבנת? עוד מילה אחת ואתה חוזר לתא שלך!” נתי חש בעויינות ונדרך מיד, מניח יד על כתפו של האסיר ומושיב אותו חזרה.
“זה לא נכון, דיברנו על הנושא ואתה יודע שאכפת לי ממצבך.” אני מסמנת בראשי לנתי והוא צועד לאחור ונעמד ליד הדלת, מאפשר לנו לשוחח בחופשיות.
“אני מצטער, במחילה מכבודך, איבדתי שליטה ולא התכוונתי להתפרץ.” הוא מרכין ראשו בתבוסה. “לא יודע מה קרה לי, רע לי כאן ואני לא ישן טוב בלילות, הם לא שפויים הנבלות האלה, כל הזמן עושים לי בעיות ומתעללים בי, נוגעים לי בדברים ומחפשים רק איך לריב. אני מבוגר ואין לי כוח לזה, את המלאך שלי ואני מתחנן בפנייך, תעזרי לי! תעבירי אותי לתא רגוע יותר שאוכל להתפלל בשקט.” קולו המתוסכל מביע ייאוש.
“זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים שיחה בנושא הזה, לצערי הסיבה אינה מספיק דחופה כדי להעביר אותך לאגף התורני, אין לך ברירה אלא להסתגל וללמוד להסתדר עם שותפיך לתא, גם אם זה קשה לפעמים.” אני קובעת בנחרצות.
“כבר כמה שנים שהכליות שלי לא מתפקדות טוב, אני לא אחזיק מעמד עוד זמן רב בתנאים האלו. תראי אותי אני לבד כמו כלב ובלי משפחה, מלא בחרטה על כל מה שעשיתי בחיי, אם רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור.” הוא אוחז את ראשו בידיו וממרר בבכי. לא פעם ראיתי גברים נשברים ומתפרקים לפניי, זה חלק מהחיים כאן.
“אני מתבייש בעצמי, המעשים שעשיתי בלתי נסלחים, את מאמינה איך ברגע אחד של איבוד עשתונות התפרקה לי המשפחה?” הוא פורץ בבכי.
“אני מבינה את התחושות עליהן אתה מדבר, חשוב לי שתדע כי הן חלק טבעי מהתהליך שאתה עובר עם עצמך מדי יום. אתה בדרך הנכונה, כל שעליך לעשות זה להשלים עם העבר ולהתרכז בהווה.”
“אני מצטער שהרסתי להם את החיים, הייתי עושה הכל כדי לתקן את העוול. בכל יום האמונה שלי מתחזקת ואני מתפלל לקדוש ברוך הוא שבשמיים לגאולה אמיתית, מבקש שימחל לי על חטאיי.” פניו משדרות צער עמוק.
“אני מבינה את מצבך יעקב, האמונה מעניקה לך את התקווה ואני שמחה שמצאת אותה כאן.” אני מוזגת עבורו מים מהקנקן. “קח, תשתה.” למרות האיסור המפורש אני מניחה יד מנחמת על כתפו. “אתה נראה חיוור, מתי הייתה הפעם האחרונה שהלכת להיבדק?”
“לפני למעלה משבוע, הרופא אמר שלחץ הדם שלי גבוה ושאני צריך להמשיך לקחת את התרופות לכליות וללב. הכל בידיי שמיים, אין מה לעשות.” הוא רועד ונאנח.
“אני אנסה לזרז את הבקשה ולהעביר אותך לאגף התורני שם תוכל לשהות עם שומרי מצוות נוספים, קח בחשבון כי הדבר יכול לקחת זמן, אך כחוזר בתשובה אתה יכול להשתתף בשיעורים ולמלא את זמנך בעשייה.”
“אני לא מבין מה הטעם, תסתכלי עליי ותראי חצי בן אדם, שילמתי מחיר כבד על מעשיי, השם יסלח לי, אבל איבדתי את הרצון לחיות.” הוא שוקע בתסכולו ואני מגששת באפלה, מחפשת קצה חוט בתיקו האישי.
“מה לגבי אחותך? אולי היא תסכים להגיע לביקורים או לארח אותך בחופשה הקרובה, מה דעתך?” אני מנסה את מזלי.
“אחותי מחקה אותי מהחיים, היא שונאת אותי ולעולם לא תהיה מוכנה לסלוח לי. בשבילה אני אדם מת ובצדק.”
“עברו שנים מאז והחיים ממשיכים, אני נוטה להאמין כי אנשים סולחים לבני משפחתם ומקווה שברגע שהיא תראה איך השתנית לטובה היא תתן לך הזדמנות.”
“לא יודע מה להגיד לך, זה נראה אבוד מראש.” צער וייאוש ממלאים את עיניו.
“אני מציעה שתנסה בכל זאת לחדש עימה את הקשר, מצדי אשתדל לעשות כל מאמץ כדי לסייע בתהליך ואלווה את הפגישה ביניכם.”
“את נשמה טובה ותמיד דואגת לי, השם ישמרך ותזכי למצוות, אמן.” הוא מברך ומעט תקווה חוזרת לבצבץ בעיניו העייפות.
“כמו כן, לאור מצבך הנפשי ובאישורו של הרב, אני מתאמת לך שיחה דחופה אצל הפסיכיאטר לקבלת סיוע תרופתי שיקל מעט על ההתמודדות שלך.” אני פוסקת, “לצערי, אין באפשרותי לעזור לך מעבר לזה וזמננו תם עד למפגש הבא, ברגע שיהיה לי מידע חדש אעדכן אותך. בינתיים תשתדל לשמור על עצמך ולא להיכנס לעימותים.” הוא מהנהן בפנים נפולות, קם וגורר את רגליו באיטיות. אנחנו נפרדים בכניסה ונתי מלווה אותו לתאו, אני צופה בהם מתרחקים ומהרהרת על סיפור חייו. צלצול הטלפון המשרדי מנתק אותי ממחשבותיי. “שלום, מדברת רונה וייסמן.” אני עונה ברשמיות.
“מדבר דורון, אח של האסיר מיכאל רוזמן, מי אמרת שאת?”
“העובדת הסוציאלית באגף שש, במה אפשר לעזור לך?” אני שואלת בנימוס תוך כדי קריאת הודעות הדואר. “תקשיבי לי טוב גברת, בכל פעם שאחי הקטן מתקשר הביתה הוא מתלונן על היחס המבזה והמזלזל שהוא מקבל ממכם, אתם צריכים להתבייש לכם! אפשר לחשוב מה עשה שאתם מתנהגים אליו כמו חיות!” הוא כועס ומטיח בי האשמות.
“רשמתי את התלונות שלך ואדאג להעביר את הנושא לבירור ולטיפול מול קצין האגף, בהזדמנות הבאה שתהיה לי אשוחח עם האסיר על כך ואשמע מפיו את דברים שאתה מעלה.”
“זה לא מספיק, אני מכיר את השיטות שלכם ויודע שאתם מטאטאים את הדברים שלא נראים לכם מתחת לשטיח.” אני לא מתעכבת לדון בהאשמות חסרות הבסיס עם בן המשפחה בטלפון. “אם אין לך עוד מה להוסיף, השיחה בינינו הסתיימה.”
“אתם עוד תשמעו ממני.”
“אם כך, שיהיה לך יום נעים.” אני מנתקת ושבה לעיסוקיי.

זהו ספרה השני של נעמה סכר, נשואה ואם לשלושה ילדים.
ספרה הראשון, ״במציאות אחרת״ גרף תשבחות רבות
והגיע לרשימות רבי המכר בארץ.

X