הוספה לסל! קנייה מהירה

בלע

ליאורה כהן


         
שנת הוצאה 2018
מס' עמודים 64

על הספר

הספר בלע מושתת על רעב ושפתו היא שפת הבליעה, כלומר התביעה להתמזגות מוחלטת עם האחר, בעיקר עם האהוב והבן. תשוקת ההתמזגות והבליעה מופעלת שוב ושוב על אף שהיא נידונה לכישלון, ומתעקשת על רגע שאפשר להניח לו.

חלק נרחב של הספר עוסק בזקנה, כפי שהיא נגלית בתוך מוסד גריאטרי, בתוך המחלקה הסיעודית. היד הרושמת אינה מסתפקת בתיאור ונסיגה אלא מוכנה לחצות את הקווים ולהישיר מבט אל הזקנה במלוא עליבותה ולמצוא בה את צלם האדם כפי שנוצק בו מבראשית.

 

צילום: אבישג שאר-ישוב

 

ליאורה כהן, ילידת 1983 וחיה בירושלים. עובדת במוסדות גריאטריים בתזונה קלינית, ודוקטורנטית לחקר הזקנה באוניברסיטת חיפה. זהו ספרה הראשון.

 

"בְּלַע הוא ספר ביכורים חזק ומעניין של משוררת מתאווה. ש״מענישה את הרעב ברעב, דואגת \ שיהיה גדול יותר\ מן הבטן המתמלאה בפרטים הקטנים״.

בשפה שכולה השתרגות מנסה ליאורה כהן לכסות על ההעדר, על מה שאין להשיגו. כאילו רק דרך פיתולים, פיצולים פנימיים ויופי רב מן הרגיל אפשר יהיה למלא את הבור שנפער, את הנכזב. ואולי למצוא יחסים אחרים בין רטיבות ליובש.

ויש כאן נישואין, וגירושין, ושלל זכרי אלפא, ובן שצץ ותובע את מקומו. ורעב שמנפץ אותה כל יום בחמש בבוקר, כי מי שמשילה שלושים קילוגרם \ ייגזר עליה תמיד להתגעגע לשומן״

לכל אורך הקובץ, גם בניסוחים העדינים וגם באלה שמוטחים בקורא בלי רחם, ניכרת הווירטואוזיות הלשונית של ליאורה כהן, וירטואוזיות שמאפשרת לה לנוע בין סגנונות שונים, ולהפוך את הקריאה בקובץ שיריה למסע פואטי אנושי ולשוני מרתק בו ״הריבוי, מעתיק את הנשימה״, והכל נבלע לתוך סופה מערבולית המרימה משפך היורד מחלקו התחתון של ענן אל הקרקע.

זו שירה שזוכרת ושוכחת ושוב זוכרת, נוגסת בכל מה שיש וקמה בלי בהלה כדי לכרוך את תבוסת האנושי. ״שוב הרעב מנפץ אותך בחמש בבוקר \ מי שמשילה שלושים קילוגרם \ ייגזר עליה תמיד להתגעגע לשומן״ היא כותבת ״הריבוי, מעתיק את הנשימה״, והכל נבלע לתוך סופה מערבולית המרימה משפך היורד מחלקו התחתון של ענן אל הקרקע.

שיאו של הספר בְּלַע הוא בשירים על המחלקה הסיעודית, שירים ששקולים ל"יללה" של אלן גינסברג- שירים שמזעזעים את אמות הסיפים של התרבות שלנו. לא רק כי הם: ״חשבון פשוט של אחד ועוד אחד ועוד אחד \ ויותר מכך הצער, זה שאין לו \ התרה פרימה מתן רשות״. אלא בעיקר כי ההצטברות שלהם אין היא קריאה אל איזה הזולת, המזמנת אותו אל העמידה המוסרית לנוכח, אלה זו קריאת האדם אל עצמו. הכל כדי להגיע לרגע בו ״חלוקי הנחל נגלו \ מספיקים כמות שהינם״ והפנים אינם מנוגבים בכוח".
ענת זכריה

קרא/י עוד..  
שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה