בית גדול | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

בית גדול

בית גדול

שנת הוצאה: 03/2011
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 39

דרך דמויות ססגוניות שחייהן שזורים להפליא, ניקול קראוס מַפנה את דמיונה הנוקב אל כמה מהנושאים החמקמקים של זמננו. בֵּית גדול זהו סיפור על מסע ארוך של שולחן כתיבה מרשים עשוי עץ כהה המתגלגל מיד ליד במהלך המאה העשרים, שולחן הצופן את סודות בעליו והופך לאובססיה שלו, בכל פעם מחדש. זהו גם סיפור על אהבה, גלות, הסיאוב שבמלחמה וכוחה המשקם של השפה. סיפור על זיכרון הנאבק ליצור קביעוּת בעלת משמעות לנוכח אובדן בלתי נמנע.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “בית גדול”

“הדבר הכי קורע לב בספר הזה הוא שקריאתו מסתיימת לבסוף… בעוד התעלומות ברומן הכתוב להפליא הולכות ונפרשות בפניך, אינך יכול שלא להתפעל מעומק יכולתה של מטפורה מעוצבת לעילא, שבמוקדה פריט עץ אילם, להזכיר לנו מה פירוש להיות בחיים.” אֶל  רומן נוּגה… עוצמתו טמונה בפרטי החושים שנבררו כאן למופת, טעוני רגש עז. ניקול קראוס מגישה לנו את חזונה הטרגי בצורה נקייה וטהורה. זוהי הליכה על חבל בגובה רב, אלא שאת מקום החבל תופס עצב חשוף, ואתה עוצר את נשימתך, והיא אינה נופלת”.
ניו יורק טיימס  


קולות נבדלים, מלאי חיים להפליא, שובים אותנו איש איש בגרסת חייו. קראוס, שהחלה את דרכה כמשוררת, יכולה לעשות ככל העולה על רוחה בשפה האנגלית”.
בוסטון גלוב

שגיא גרין על בית גדול באתר הארץ.

דברי אליו.
כבודו, ר’ ואני נפרדנו בחורף 1972, או ליתר דיוק הוא נפרד ממני. הנימוקים שלו היו מעורפלים, אבל עיקרם היה שיש לו אני סודי, אני פחדני ושפל שלעולם לא יוכל להציג בפני, והוא צריך להסתלק כמו חיה חולה עד שיוכל לשפר את האני הזה ולהביא אותו אל רמה שתהיה בעיניו ראויה לחברה. התווכחתי איתו — היינו חברים כמעט שנתיים, הסודות שלו היו הסודות שלי, אם היה בו משהו אכזר או פחדני ודאי הייתי יודעת — אבל ללא הועיל. שלושה שבועות אחרי שהוא עזב את הבית קיבלתי ממנו גלויה (בלי כתובת השולח) שבה כתב שהוא מרגיש שההחלטה שלנו, כפי שכינה אותה, קשה ככל שהיתה, היתה ההחלטה הנכונה, וביני לביני נאלצתי להודות שהקשר בינינו נגמר.
המצב החמיר אז לזמן מה לפני שהשתפר. לא אכנס לכך, אומר רק שלא יצאתי מהבית, אפילו לא כדי לבקר את סבתא שלי, ולא הרשיתי לאף אחד לבוא לבקר אותי. הדבר היחיד שעזר, עד כמה שזה מוזר, הוא העובדה שמזג האוויר היה סוער, ולכן נאלצתי להתרוצץ ברחבי הדירה עם מפתח הפליז הקטן המשונה שנועד להידוק הבריחים משני עברי החלונות העתיקים — כשהבריחים השתחררו בשעת סופה, החלונות צווחו. היו שישה חלונות, וברגע שסיימתי להדק את הבריחים באחד היה אחר מתחיל ליילל, אז הייתי מתרוצצת עם המפתח, ולאחר מכן זוכה אולי בחצי שעה של שקט על הכיסא היחיד שנותר בדירה. במשך זמן מה, לפחות, היה נדמה שהדבר היחיד בעולם הוא הגשם הממושך והצורך להדק את הבריחים. כשמזג האוויר התבהר לבסוף, יצאתי לטייל. הכול היה מוצף, וכל המים השקטים, המשַקפים את המראוֹת, הִשרו תחושה של רוגע. הלכתי זמן רב, שש או שבע שעות לפחות, בשכונות שלא ביקרתי בהן קודם מימַי ולא שבתי אליהן מאז. כשחזרתי הביתה הייתי מותשת אבל הרגשתי שטיהרתי את עצמי ממשהו.

ניקול קראוס, ילידת 1974, היא סופרת יהודיה אמריקאית. בוגרת אוניברסיטת סטנפורד ואוניברסיטת אוקספורד. היא נשואה לסופר היהודי אמריקאי ג’ונתן ספרן פוייר.
ספרה הקודם, תולדות האהבה, יצא גם הוא בהוצאת כנרת והיה לרב-מכר.

 

ריאיון עם ניקול קראוס בעת ביקורה בישראל.

X