ביזורו - אגדת קפוארה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ביזורו – אגדת קפוארה

ביזורו – אגדת קפוארה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 90
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59
- 30

קורדאו ג’י אורו (חבל הזהב), הוא ביזורו מנגנגה (החיפושית המרפאה), היה לוחם קפוארה העשוי ללא חת. אגדות רבות נרקמו על ביזורו, שמגיל צעיר נהג לשוטט ברחובות סנטו אמארו, להנהיג את חבריו לחיי חופש, ולשטות בשוטרים שניסו ללכוד אותו.

הספר לוקח את קוראיו לראשית המאה העשרים, התקופה שבה חי קורדאו ג’י אורו, לסמטאות הערים של באהיה בברזיל, למעגלי הקפוארה האגדיים, לסכנות האורבות לקפואריסטים בכל פינה, לחיים הקשים אך מלאי השמחה והפשטות.

זהו סיפור על אחד מגיבורי הקפוארה המפורסמים ביותר בעולם – סיפור על אומץ, על דבקות במטרה, על חופש.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ביזורו – אגדת קפוארה”

בקרוב…

הקדמה

 

הקפּוּאֶרה היא אמנות לחימה אשר המציאו לפני חמש מאות שנה עבדים אפריקאים שהגיעו לברזיל. על פי האגדות, נלחמו העבדים באדוניהם באמצעות הקפוארה, ששילבה בתוכה מוזיקה, ריקודים ומסורות אפריקאיות עתיקות. העבדים שברחו מאדוניהם הקימו כפרים ביערות ובג’ונגלים של ברזיל, אך נאלצו להמשיך ולהגן על עצמם מפני לוכדי העבדים, שלא הרפו מהם. לתקופה זו נקשרו אגדות רבות על אודות גיבורים אלמותיים שנלחמו להגנת העבדים שברחו ליערות.
בשנת 1888 הכריז השלטון הברזילאי על שחרור העבדים, אך רבים מהשחורים המשיכו למעשה לחיות כעבדים, בזמן שעבדו כפועלים קשי יום בחוות ובמפעלים של לבני העור. אחרים פנו לפשע והקימו כנופיות רחוב שהטילו אימה ברחובות הערים.
הקפוארה הפכה בלתי-חוקית, גם כי הייתה אמנות הלחימה של כנופיות הרחוב, וגם מפני שהצריכה התאספות במעגלים גדולים ורועשים – ובאותה תקופה נחקקו חוקים גזעניים שחלקם אסרו על שחורים להתאסף בחבורות.
מסורות רבות שהגיעו עם השחורים מאפריקה לארצות אמריקה נעלמו מהעולם, ויש הטוענים כי גם הקפוארה הייתה נעלמת אלמלא הופיעו בתחילת המאה העשרים כמה דמויות אגדתיות (אשר ללא ספק חיו באמת) והעניקו לקפוארה את הדחיפה שגרמה לה להתגלגל ולהפוך לאמנות הלחימה הרשמית של ברזיל, ולאחת מאמנויות הלחימה הנפוצות והמוכרות ביותר בעולם כולו.
אחת מהדמויות האגדתיות הללו היה מנואל אנריקה פריירה, הידוע בכינויים בּיזוֹרוּ מָנְגָנְגָה, ביזורו פְּרֶטוֹ וקורדאו ג’י אורו.
הסיפור מבוסס על עובדות אמיתיות, כמו גם על אגדות ושירים עממיים ועל דמיונו של המחבר. חלק מהשמות שונו כדי לא לפגוע בחפים מפשע. שמות אחרים הושארו, למען ייזכרו לטובה לעולמי עד…

 

1

חיים במתנה

 

גשם זלעפות ירד על גג הרעפים של הבית הקטן בקצה החווה, אשר שכנה בחבל ההקונקבו בבָּאהִיַה שבברזיל. ג’ואאו מטוס פריירָה פרץ לבית הקטן בסערה, רטוב עד לשד עצמותיו. אחריו, רטובה כולה גם היא, מיהרה ונכנסה חואנה משאדו, המיילדת כבדת הגוף.

מריה ג’וזה, צעירה שחורה יפהפייה בת עשרים ושבע, הילכה בחדר הקטן כשכרסה בין שיניה. למרות הקור העז הזיעה בכבדות, ורטנה כמו חיית טרף מוכת כלבת. היא עמדה ללדת את בנה הראשון.

“תרתיח מהר מים,” הורתה חואנה לג’ואאו, ופנתה לבדוק את מריה.

“כואב לי!” צרחה מריה.

“עוד קצת והוא מגיע,” ניסתה חואנה לעודד, “עוד כמה לחיצות והוא בחוץ.”

“הבאתי את המים,” אמר ג’ואאו, שנכנס לחדר רועד מעוצמת האירוע. בנו הראשון עומד להיוולד ולראשונה בחייו הוא נוכח בלידה. לפתע הבחין כי חואנה, שהייתה אישה שחורה לגמרי, הפכה כמעט לבנה. “מה קורה?” זעק ג’ואאו בבהלה.

“הרגל שלו יוצאת ראשונה,” אמרה חואנה בקול רועד.

ג’ואאו לא הבין מה קורה. הוא לא היה מודע לכך שראש התינוק אמור לצאת ראשון בלידה, ושאם יוצאות הרגליים ראשונות, סיכויי הילד להישאר בחיים קלושים ביותר.

“תוציאי אותו כבר!” צרחה מריה.

חואנה הייתה ללא ספק המיילדת הוותיקה והמנוסה ביותר בחבל ההקונקבו, ואולי אף הוותיקה ביותר בבאהיה כולה. מאחוריה היו מאות לידות – רובן מוצלחות ביותר, אך חלקן הסתיימו בטרגדיות. היא ידעה מה לעשות, והיא עשתה זאת מהר. היא גם ידעה שאין כמעט סיכוי שהילד יישאר בחיים, ולכן התרכזה בבריאות גופה של מריה.

לאחר דקות ארוכות של מתח נוראי המלווה בצרחותיה העזות של מריה, נולד תינוק.

תינוק ללא רוח חיים.

חואנה החזיקה אותו בידיה ועמדה אובדת עצות.

“תני לי אותו,” ביקשה מריה.

חואנה לא הגיבה.

“תני לה אותו,” דרש ג’ואאו, וכשראה שחואנה נותרה קפואה, חטף את בנו והעבירו אל מריה.

מריה אימצה אל חזה את בנה המת והחלה לבכות. “אלוהים שבשמים,” אמרה כשפניה מופנות אל תקרת הבית הקטן, “תן לו לחיות, אלי הטוב, אנא תן לו לחיות לפחות עד שיגיע לגילי, אלוהיי, לפחות עשרים ושבע שנים כמו שחייתי אני עד היום.”

ג’ואאו וחואנה עמדו דומם בפנים מושפלות.

קול רעם אדיר קטע את השתיקה הכואבת.

לפתע נשמע זמזום חרישי, וחיפושית שחורה מעופפת ריחפה בחלל החדר. “החיפושית המרפאה” – ביזורו מנגנגה.

החיפושית נעלמה, אך הזמזום המשיך. לפתע הפך הזמזום לקול בכי חרישי.

“הוא חי!” קרא ג’ואאו.

“הוא חי!” התייפחה מריה באושר.

“הוא חי…” לחשה חואנה, “אלוהים הטוב נתן לו את חייו בחזרה, אף אחד לא יוכל לקחת ממנו את חייו לפחות עשרים ושבע שנים.”

“מנואל,” התייפחה מריה.

“מנואל אנריקה,” הוסיף ג’ואאו.

“ביזורו מנגנגה,” אמרה המיילדת, ושני ההורים הטריים תלו בה מבט תמה.

ברק ירושלמי הוא מורה לקפוארה, שחקן תיאטרון ומספר סיפורים.

זהו ספרו הראשון.

X